פרשת ויצא, שנת התעש"ה? מבריחה לשבועה ולכריתת ברית - האם ברית זו מחייבת לימינו?

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

כט' בנובמבר שנת התעש"ה

שבת שלום,

יום בו נציין את הכרזת האו"ם על מדיניות חלוקת הארץ נעלה את זכרו של הרב אבא הלל סילבר, רב רפורמי שהוסמך בשנת 1915 ובשנת 1947 היה יו"ר הסוכנות היהודית בארה"ב, בתוקף תפקידו נאם בפני עצרת האומות המאוחדות ובין יתר דבריו אמר –

"...ראוי כמובן שיהא ברור- ואני מצטער שהודעות שנמסרו בימים האחרונים מפי נציגים מסוימים עשויות לבלבל מה שראוי שיהיה ברור- שבדברנו על מדינה יהודית אין אנו מתכוונים למדינה גזענית או למדינה תיאוקרטית. אלא למדינה שתהא מיוסדת בשוויון מלא ובזכויות מלאות לכל יושביה בלי להפלות בין דת לדת או בין גזע לגזע, ובלי השתררות או השתעבדות..."

בדבריו התייחס הרב סילבר לכורח המוסרי והמעשי בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לאחר זוועות השואה. במקביל הדגיש גם הלקח הכלל אנושי משנות האימה:

"...עם עתיק יומין אנו, ואף כי לעיתים קרובות נחלנו אכזבות בדרך הארוכה והקשה שעליה נדדנו, לא נמס ליבנו מעולם. לא איבדנו מעולם את האמונה בעליונותם וניצחונם של עקרונות מוסריים גדולים. בשנים הטרגיות האחרונות האלה, כשכל בית ישראל נהפך לבית ייסורים אחד גדול, לא היינו יכולים לבנות את אשר בנינו אילולא שמרנו על ביטחוננו בניצחון האמת..." (תרגם חיים שקט)

דבריו מזכירים את אמירת רב רפורמי ניצול שואה – הרב ליאו בק שענה כאשר נשאל על מדיניות המדינה היהודית שתקום לגבי בני מיעוטים!

מהי השאלה, אנו שסבלנו דורות כמיעוט, נדע להפליא כיצד לנהוג ביושר עם בני מיעוטים בארצנו!

חייבים להיזכר ולהזכיר לעצמנו שמדיניות 'יחס של אהבה' כלפי המיעוט הגר בארצנו הינה דרישה הכתובה בתורה! "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט', לד')

פרשת ויצא - שנת התעש"ה? - ויצא או ויברח?

הפרשה כמקשה אחת ללא פרשות פתוחות או סגורות, הפרשה עוקבת אחר יעקב מיציאתו, בריחתו, מארץ כנען לחרן. פגישה עם נערה בת משפחתו, אהבת רחל ונישואיו – והנה לאה, עובד גם עבור נישואיו עם רחל ונשאר לעבוד על מנת לצבור רכוש. הבין שפני לבן אינם כתמול שלשום וחש מנוצל, האל נגלה אליו ומלמדו לשוב לארץ מולדתו. יציאתו זו אף היא בבריחה עד לרגע בו הבין שעליו לפגוש את לבן פנים אל פנים. האל נגלה ללבן והסביר לו כיצד לנהוג עם יעקב, לבן מסביר שרצונו להפרד מבנותיו, נכדיו וכן לחפש את התרפים – אליליו שנעלמו כאשר יעקב עזב עם משפחתו. המפגש בין לבן ליעקב הוליד 'ברית – גלעד', חזרה על מעשי אבותיו – אברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך.

נהלך בעקבות הפרשה, הן מהיציאה, בריחה, מארץ כנען – החוויה של החלום בבית אל ולאחר מכן נעבור לברית בין יעקב ללבן!

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח')

קריאה בפשט הכתוב מעידה על 'יציאה' ולא על בריחה, נראה בהמשך כיצד יש לנהוג בכבוד גם בעת בריחה! המפתיע יהיה כאשר נבחן את דברי יעקב כאשר התעורר והבין שהוא בבית אלוהים וידור נדר!

לשון הנדר יהיה מורכב מתנאי – אם האלוהים... אז אני יעקב אעשה...

תנאי שעורכים עם חבר, עם אדם מן השורה ומתברר ממעשה יעקב שיש וניתן להתנות עם האל, תנאי קיום לנדר!

בטרם נעיין בפרשה נציץ בדרשה המעיד כיצד יעקב התפלל ביציאתו/בריחתו מעשו – נוסח התפילה יהיה – "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: יְהֹוָה שֹׁמְרֶךָ יְהֹוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: יְהֹוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: יְהֹוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:" (תהילים קכא')

(בראשית רבה פרשה סח)

ר' שמואל בר נחמן פתח "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" (תהלים קכא', א') אל ההורים למלפניי ולמעברני, "מאין יבוא עזרי" (תהלים קכ"א) אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כתוב ביה "ויקח העבד עשרה גמלים..." (בראשית כד', י') ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד,  

ר' חננא אמר גדוד שילחו,

ר' יהושע אמר שילח עימו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו,

חזר ואמר מה אני מאבד תקוה מבוראי, חס ושלום, איני מאבד תקווה, אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי, אלא, "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" (תהלים קכ"א, ב'),

"אל יתן למוט רגלך" (תהלים קכ"א, ג') להריגה למייט, "אל ינום שמרך" (תהלים קכ"א)

"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכ"א, ד'),

"ה' שמרך ה' צלך..." (תהלים קכ"א, ה')

"ה' ישמרך מכל רע" (תהלים קכ"א, ז') מעשו הרשע ומלבן, "ישמר את נפשך" (תהלים קכ"א) ממלאך המות,

"ה' ישמר צאתך" (תהלים קכ"א) "ויצא יעקב מבאר שבע".

מזמור זה אותו אנו נוהגים לשיר בתפילת השלום – השבוע מתחבר לתפילה בעת הבריחה, אך באם אנו יוצאים עם אמונה בעזרה, הרי שהבריחה תיהפך ליציאה – הביטחון שבבריחה יעיד על יציאה בכבוד ולא על בריחה היסטרית, בריחה מבוהלת!

אכן הכתוב בהמשך הסיפור (בפרשה הבאה!) תעיד על בריחה - ובפרק לה' (א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: (ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: ... (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

 

נחזור ונעיין בחלום יעקב בעת יציאתו/בריחתו, חלם על סולם ובו מלאכי אלוהים עולים ויורדים. המדרש הידוע מבהיר שמלאכי ארץ כנען המלווים את האדם עולים למקומם העליון ומלאכי חו"ל הם אלו היורדים על מנת ללוות את יעקב ביציאתו אל עבר חרן, ברם המדרש הבא מפתיע בעוצמתו -

בראשית רבה, פרשה סט' - מה כת'יב למעלה מן העיניין "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים" וגו' (בראשית כח', יב') אמר ר' אבהו לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו וכיון שבאת מינקתו שחה עליו והיניקתו וברחו מעליו, כך בתחילה "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", כיון שניגלה עליו הקדוש ברוך הוא ברחו מעליו ["והנה ה' נצב עליו"].

המלאכים שבפסוק הופכים לזבובים - האם הזבובים מסמלים אויב ממש או סמל של מאבק שכלי?

נראה כיצד ר' יצחק עראמה – (מאה 14, ספרד, עקידת יצחק בראשית שער כה') - "...משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו זבובים שוכבים עליו שעד הנה עם שהיה מכיר את בוראו דרך עיונו משיג השגות מה בהשגתו ובהנהגת העולם עדין היו קצת זבובי מות המתילדים מעפושי השכל האינושי ועיוניו שוכבים עליו ומבדילים בינו ובין האמיתות בהם והיו מיחסים אותם למלאכי אלהים עולים ויורדים בו, לפי שהמחשבות העיוניות בכלל ראוי ליחסם כן... "

כלומר – המאבק בחלום הוא בתוך האדם בין יצר השכל להבהיר דברים והחלום נועד לאפשר לאדם להבין, מתי עליו להפעיל את השאלות השכליות ומתי להפעיל את עניין הרגש! או מתי לדחות שיקולים שכליים כמתעתעים.

ברם ישנה פרשנות נוספת אותה הציע פרופ' שלום רוזנברג – הוא קורא את המדרש כמאבק בנצרות, (טור, עיתון מעריב לפרשת ויצא, התשע"א)  וזה לשונו –  "...רבי אבהו חי בקיסריה, מקום מושבו של הממשל הרומאי שראה בו מנהיגה ונציגה של היהדות. בקיסריה ישב גם הבישוף הנוצרי, ואכן היחסים התיאולוגיים עם הנוצרים היו בעייתיים. ר' אבהו היה חייב להיאבק נגד הפרשנות הנוצרית שראתה בכל טקסט מקראי ובכל מצווה שבטלה, רמזים למשיחיות ש"התממשה". נדגים זאת באחת מאמרותיו (שמות רבה כט, ה) המבוססת על דברי ישעיה (מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. את הפסוק הזה מפרש רבי אבהו, לדעתי בהשפעת ריש לקיש רבו: "אֲנִי רִאשׁוֹן שאין לי אב, וַאֲנִי אַחֲרוֹן שאין לי בן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים שאין לי אח", 'אח' כלומר שותף באלהות,"פרסונה" בשניות או בשילוש. ריש לקיש הציג זאת, לדעתי על בסיס מסורת קדומה, במילה 'אמת'. 'אלף' האות הראשונה, 'תיו' האות האחרונה ו'מם' האות האמצעית המביעה 'וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים'. שמעתם וודאי את הביטוי הנפוץ בעולם המערבי, 'אלפא ואומגה'. כאן לדעתי אחד משורשיו. ..
באמרה זו התייחס ר' אבהו לנצרות. לדעתי, במשל הזבובים התייחס ר' אבהו לרומא. למדרשו שורשים חז"ליים קדומים. המלאכים העולים ויורדים הם שרי העמים, ובעצם המלכויות השונות, ובראשן המעצמות השולטות על העולם, בבל, פרס, יון, רומא וכו'. המעצמות עולות לשעה או לשעות, ויורדות מבמת ההיסטוריה. ב"שלב" מסוים הן תרדנה, תאבדנה את מרכזיותם, כשבדרך יפגשו את המלאכים העולים. כשהקב"ה יתגלה המעצמות כולם ייעלמו, כזבובים הנבהלים מהמינקת המתקרבת לעריסת בן-המלך. בן המלך, עם ישראל שהשתחרר משלטון המלאכים-זבובים...."

קריאות אלו – מאבק פנימי או מאבק חיצוני, מאפשרים את קריאת פסוקי התורה כמסר לתורת חיים! כיצד בקוראינו את הפרשה נשאל ונלמד בעצמנו – כיצד אנו אישית מבינים את התנהגותו של יעקב!

נצא עם יעקב ונבחין שהתנהגותו מעידה על בריחה – וזה דפוס התנהגות של יעקב!

ביציאה מכנען -

בראשית פרק כח  (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

ובעת החזרה נאמר במפורש (בראשית לה'): (א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: ... (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

וכן מפורש בדברי הנביא (הושע יב') ופסוקים אלו נקראים כהפטרה לפרשה -  

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: (ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: (יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:

והמעניין שיציאתו מחרן, לאחר התגלות מפורשת של האל, בכל זאת מבוטאת כבריחה כלומר, יעקב עובר מבריחה לבריחה – הבריחה ניכרת כדפוס התנהגות של יעקב, גם מלבן – ברח!

בראשית פרק לא  (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: (כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:

נראה כיצד סוגית הבריחה עולה לדיון הלכתי במדרש – (במדבר רבה, פרשה כג', א') "הלכה מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת ?

כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט.

אמרו רבותינו: מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא רבי כתבים רעים באו לנו מן המלכות מה אתה אומר נברח?

והיה מתיירא לומר להם ברחו ואמר להם ברמז ולי אתם שואלים ? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד מה כתיב ביעקב (הושע יב) "ויברח יעקב" וכן במשה (שמות ב) "ויברח משה" וכן בדוד (שמואל א', יט') "ודוד ברח וימלט" וכה"א (ישעיה כו) "לך עמי בא בחדריך", אמר להם הקב"ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנא' (דברים ח) "נחש שרף ועקרב", ולא הנחתי אותם להזיק אתכם לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם מנין ממה שקרינו בעניין "אלה מסעי". "

מדרש זה לומד מהתנהגותם של אבות האומה – הלכה למעשה, הרב שחי בציפורי מבין שהרשויות רודפות אחר יהודים, אין הרב יודע במה חטאו, האם חטא כנגד הרשויות מחייב העמדה לדין או שעליו להעלים עין. מתלבט הרב כיצד לנהוג ומלמד אותם לחקות את מעשי האבות.

דומה שהמסר עובר – על בן המסורת לשאוב ממעשי האבות נורמות התנהגות. ברם בסוף הדרשה מצביע הרב על מציאות שונה, בעבר כאשר עם ישראל חסה תחת צילו של הקב"ה במדבר, הרי שלא רק שלא ברח, להיפך הגן ולחם כנגד האויבים.

לכן ברצוני לטעון שבמדינה ריבונית שלא כזמן גלות, עלינו לעמוד ולהגן ולא לברוח!

ברם השאלה החשובה – מה מסמלת הבריחה והאם באמת במדינה ריבונית אין מצב שעלינו ללמוד לסגת, ללמוד לברוח מעימות!

ניתן לומר - שמהותה של בריחה – מחייבת לראות את הבריחה כתיקון, טעית – תשלם ! בריחה כגלות לעיר מקלט!

וכפי שנראה להלן על גבול האבסורד – 'בריחה כשירה', 'אז ישיר' - 'אז יבדיל', עיר מקלט הוא התיקון 'שירה' של רוצח בשגגה ! כלומר, יש לי אפשרות של תיקון, מכאן שבריחתו של יעקב רצויה כתיקון למעשיו !

 

וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, תורה, פרשת בשלח רמז רמא') -  אמר רבי עקיבא בשעה שאמרו ישראל "אז ישיר", לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל המקומות בהם מופיעה המילה 'אז' שבתורה, "אז תשמח בתולה", "אז ידלג כאיל פסח", "אז תפקחנה עיני עורים", "אז ידבר יהושע", "אז תראי ונהרת", "את ה' האמרת היום וה' האמירך היום", וכיון שחטאו חזר וקרעו שנאמר "בצע אמרתו", ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו",

רבנן אמרי כל פרקמטיא, סחורתו, של משה לא היתה אלא ב'אז', הצלת נפשו - ב'אז', "וירף ממנו אז אמרה חתן דמים" וגו', קנטורו - ב'אז', "ומאז באתי אל פרעה", שירתו - ב'אז', "אז ישיר משה", אף הפרשת ערים - ב'אז', "אז יבדיל משה שלש ערים":

בלשון מדרש זה המילה אז מבטאת תרגום המציאות למטפורה חיובית, גם העונש על מעשה ידרש כשירת הים, הגאולה האישית היא בתיקון, לכן בלשון המדרש, כך נהג משה בכל צומת של חייו!

הסבר מרתק של ר' אברהם שמואל בנו של ר' משה סופר (בנו של 'החתם סופר', הונגריה מאה 19) בחיבורו 'שו"ת כתב סופר', (אורח חיים סימן קל"ו, סופה של התשובה בסוף דברים אלו ובו קישור לסוגיית נר חנוכה בבבלי שבת כא') -

...ומאז אמרתי לפרש על דרך זה, ילקוט פלא, בפרשת ואתחנן, "אז יבדיל משה שלש ערים" אין "אז" אלא שירה, דכתיב "אז ישיר משה", אמר משה עלי לשיר שכך עשיתי כשהרגתי המצרי דכתיב "ויברח משה", והוא פלא,

...ואני מוסיף ראיה מוכרחת מן התורה, דצווה ה' להכין ערי מקלט "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה", בל יהרגהו גואל הדם, וכי קצרה יד ה' להציל מיד גואל הדם שלא יהרגנו, והרבה דרכים וסבות לפניו ית"ש (יתברך שמו) להציל אותו מיד גואל הדם, והוא אינו חייב מיתה ביד"ש (בידי שמים) הרי הכול יכול צווה שלא לסמוך על הנס, אלא ינוס ויציל עצמו בדרך הטבע וזו ראיה מוכרחת מה"ת (מן התורה),

ואחר הקדמה זו נבוא לפרש דברי ילקוט הנ"ל (הנזכר לעיל) שאומר, אחר שברח משה מפני פרעה, הרהר בלבו אולי זה חסרון בטחון דהו"ל (דהוה לי, היה לי) לבטוח בה' שיצילהו מחרב פרעה, ולא זהו דרך אמונה ובטחון בה' לכל אדם וכ"ש אחר שכבר מלומד בנס כזה שהציל ה' אותו ונעשה צוארו של שיש,

או כן הוא רצון ה' שלא ישים מבטחו בו לגמרי ויעשה כל מה שבידו ע"פ הטבע,

והיה תמיד מצטער על זה אם טוב עשה או לא

וכשאמר לו ה' "שלש ערים תבדיל לך לנוס שמה רוצח", ראה כי רצון ה' הוא שלא יסמוך אדם על הנס וראה למפרע כי טוב עשה והיה פיו מלא שיר, כי הלך דרך אשור, ועשה הטוב והישר בברחו מפני פרעה..." עד כאן דבריו.

דברי ה'כתב סופר' מסבירים מדוע יעקב הבין שעליו לברוח ולא לסוב לאחור ולהתמודד עם עשו בעזרת האל, כלומר, יעקב הבין שאין סומכים על הנס ואמנם ה' הבטיח שיעמוד לצדו אך אין זה אומר שהוא אינו צריך לעשות מעשה.

בכך דומה שישנו הסבר לכתוב 'ויצא יעקב' ולא 'ויברח יעקב', אכן, יעקב יוצא, יוצא מהשגחת אמו, מהסינור המגונן של אמו ויוצא מהשגחת השם, בעיקר יוצא מהתנהגותו שלו, וזאת, על מנת ללמוד להתמודד לבד, לעשות מעשה.

יציאה זו תהיה כ'שירה' ששר משה כאשר ברח ממצרים בשל הריגת איש מצרי בחמתו, למרות שידע מניסיונו שה' יעזור לו.

יוצא אם כן, שיעקב 'יוצא' בבריחה, הבריחה מתבקשת על מנת לא להיות תלוי בחסדי השם, עליו לפעול בעצמו, עליו ללמוד ולהתמודד.

קשה השפה - 'ויצא' ולא 'ויברח!

דומה הדבר בעיניי לכך שבצה"ל שלפני מלחמת יום כיפור לא תרגלנו 'קרב נסיגה' ואילו מיד לאחר אותה מלחמה, לפתע, תורגל 'קרב נסיגה' וקראנו לזה - 'קרב התקדמות לאחור'.

דומה ששיאה של ההתמודדות יהיה לכשישוב לארץ כאשר ישרה עם המלאך !

 

יש לצרף רעיון זה למה שהבאנו בשבוע שעבר, לשון המדרש 'אלוהים אוהב את נרדף'! האל רוצה לפתח 'תודעת נרדף'! כמו 'תודעת הגר'! החשש מפני האמירה - היהפוך כושי עורו?! לעיתים הנרדף בתסכולו חושב שמותר לו לשנות את עורו ולהפוך לרודף!

קשה לפעמים להבין שעל הנרדף להגן על עצמו ולקוף אך אל לו בשום פנים ואופן להפוך לתוקף, אסור להפוך לטורף!

ונעבור לעניין אחר – מבריחה לשבועה, מבריחה להתמודדות, לימים יעקב יבין שעליו להיאבק במלאך! כלומר – אין להמשיך לברוח, החזרה ארצה כנען אמורה להיות במודע!

הבריחה מובילה את יעקב להתנסות משלו, עליו לבנות 'גלעד – יגר שהדותא', עליו לכרות ברית עם לבן הארמי.

        האם זו ברית לדורות, כלומר ההתחייבות קיימת לעד?

 

המדרש (להלן) מציע שיח בין דורות, בעקבות ברית יעקב ללבן - בראשית פרק לא (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק: (נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:

וזה לשון המדרש - בראשית רבה, פרשה עד', נב' – "עד הגל וגו' [ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה",] לרעה אין את עובר אבל לפרגמטיה אתה עובר.

בשעה ששילח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה, פגע באדומיים ביקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהם "רב לכם סב את ההר הזה" (דברים ב ג),

פגע במואבים וביקש לזנבן הוציאו לו אצטליות שלהם "אל תצר את מואב" (דברים ב', ט'), שילח אל דוד כל המורע,

אותה שעה לא נהג דוד בעצמו מלכות אלא עמד והעביר הפורפירן מעליו והעטרה מראשו ונתעטף בטליתו והלך אצל סנהדרין.

אמר להם : רבותיי, לא באתי אלא ללמוד ואם תרשוני אני מלמד,

סיפר להם המעשה ששלח לו יואב, ולא הם פרצו הגדר תחילה "ויאסף אליו את בני עמון ועמלק" וגו' (שופטים ג יג) "וישלח מלאכים אל בלעם" וגו' (במדבר כב ה),

כמה איגרות כתב, ר' אייבו אמר שתי איגרות כתב אחת לאדומים ואחת למואבים,

ר' חנינא אמר אחת כתב הה"ד "וישב יואב" (תהלים ס', ב') חזר ולמד שלאדומים ושלמואבים הדא היא דכ' "למנצח על שושן עדות" (תהלים ס' א) לעדה שהיא מסיחה בלשונו שלאל, "מכתם לדוד ללמד" (תהלים ס') מכות ותמות לדוד "בהצותו את ארם" וגו' (תהלים ס', ב'), כתוב אחד אומר 'שמנה עשר' וכתוב אחד אומר 'שנים עשר אלף' (תהלים ס'), אלא ב' מלחמות היו.

וכך גם בתהלים, ס' (א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: (ב) בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף:

המדרש שנערך בין המאות ג' – ה' לספירה, מתאר ארוע מימי דוד – מאה עשירית לפני הספירה, בו בעת הקרב מ ול מואב ואדם, עמים אלו מניפים את מול יואב שר הצבר מסמך של ברית המופיע בתחילת ספר דברים, בו נודע להם שעל ישראל חל ציווי להלחם נגדם!

האומנם דיון היסטורי לפנינו, או שהדרשנים מנסים להבין וללמוד על ואת התנהגותו של המלך דוד בשאלות – כיצד נהג דוד שלא כמצווה בתורה, כלומר הדרשנים מבינים שהכתוב בספר דברים היה אמור להוות קווי הנחיה להתנהגות דוד במלחמה.

דיום זה אינו נעצר בימי המדרש בתקופה הביזנטית אלא ממשיך ובא לידי ביטוי בימי הביניים בדיון בהשגות הרמב"ן כנגד ספר המצוות של הרמב"ם! כלומר גם בימי הביניים החכמים מנסים לברר האם התורה, מחייבת לעד!

אטען שיש בחברה הדתית לאומית כאלה שטעונים שחלק מהמצוות מחייבות לעד ואילו חלק – כמו היחס לגר, או איסור יציאה למלחמה כנגד עמים מסוימים אינו מחייב לדורות!

נעיין במחלוקת הרמב"ן ברמב"ם בנושא זה, עצם הדיון - האם הגלעד של יעקב, מחייב לדורות, יוכל לקבל מענה באם הציוויים הנאמרים בתחילת ספר דברים מחייבים, כלומר נמנים כחלק מתרי"ג המצוות. הרמב"ם אינו מונה מצוות אלו, סבר, שצווים אלו היו צורך השעה ואינם מחייבים לדורות.

הרמב"ן מעלה השגה על דרכו של הרמב"ם בנושא זה של הציווי לא להתגרות בבני מואב כצו לדורות.

לשיטת הרמב"ן, היחס המועדף לבני מואב בשל ברית יעקב עומדת להם כזכות, אחרת יקשה, מדוע דוד היה צריך לעמוד אל מול הסנהדרין (כדברי המדרש לעיל ב"ר עד') ולהוכיח את צדקת דרכו ומהן הטענות כנגד יואב –

ואלו דבריו – 'השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת הלאוין' - עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, "ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט'), ובבני עמון (שם יט) "אל תצורם ואל תתגר בם", ובשעיר (שם ה) "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל". הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר.

וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם.

ואני תמה על כולם שהרי כתוב "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה", וכתיב (שם) "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" וכתיב (שם) "לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה".  והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר "בארצנו" (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו.  וכן הרב עצמו (ריש שורש ג') הביא מלשון "מורשה קהלת יעקב", שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב"ב קכט ב, קלג א) וירושה אין לה הפסק. וכך אמרו (זבחים קיט א - ב) "מנוחה" זו שילה "ונחלה" זו ירושלם לפי שהיא בית עולמים. ודרשו לענין מעשר (ר"ה יב ב) הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר אין לה הפסק.

ומאחר שהוא יתעלה ביאר טעם המניעה ממלחמת אלה האומות מפני שנתן להם הארץ ירושה, אם כן המניעה גם כן לדורות היא שלא נגזול נחלתן ואת אשר הוריש ה' אותם יירשו לעולם.

וראיתי עוד אגדה בבראשית רבה (ס"פ ויצא) וכן במדרש תילים (מזמור ס ע"ש) ובתנחומא (פ' דברים ג ע"ש) שונין אותה, "אמרו בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סב את ההר הזה, פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. שלח יואב את המאורע.  באותה שעה לא נהג עצמו מלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין, אמר להם: רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן "רב לכם סוב את ההר הזה". ולא הם פרצו את הגדר תחלה "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק". פגע במואביים ובקש וזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן "אל תצר את מואב". ולא הם פרצו את הגדר תחלה, שנאמר "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו' ועתה לכה נא ארה לי". עד כאן אגדה זו.

והנה הסנהדרין ואדוננו דוד לא אמרו ליואב שאין המצות ההן לדורות אלא באו בטענות שהם פרצו את הגדר תחלה. ומכל מקום צריך עיון אם נסכים שנאמרו לדורות היאך אבדו זכותם בשביל שפרצו הגדר. והרי לא נאמרו בתורה בתנאי אלא מצות מוחלטות לדורות. ואפילו אם יש בהם התנאי הזה, על כל פנים ראויות הן להימנות. שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם את הגדר תחלה.

והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנענו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתינו מנועה מכם ואדוננו המלך דוד עליו השלום הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקיחת הארץ מהם אלא שאמר יתעלה למשה רבינו עליו השלום שלא נערוך עמהם מלחמה שהארץ נתונה להם ירושה ואין משה וישראל לסטים באים לשחת העולם ולא לזנב אומה מן האומות אלא לרשת נחלה אשר נתן השם לאבותם. ואולי דרשו מלשון אל תתגר בם שלא אסר אלא שלא יריבו עמהם חנם. שהמתחיל במריבה יקרא כן כמו "יגרה מדון" (משלי טו). אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת ה' להם.

והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתינו מהם כמצוה הבאה במדין (מטות לא) "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", אע"פ שאין לנו בארצם חלק ונחלה.

וכבר תמהו החכמים (עב"ק לח א - ב) למה אמר "נקום נקמת בני ישראל מאת (בני) המדינים" ולא צוה כן במואבים, לאחר שצוה "אל תצר את מואב", אמר "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", ולא צוה כן במואביים ועמונים, מפני שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהן.

ובמדרש אגדה מזכירין כן תמיד.  אמרו במדרש אלה הדברים (פ"א סט"ז ע"ש) מי יובילנו עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנין אמרין לא ראשו שלפסוק סופו ולא סופו ראשו מי יובילני עיר מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה אמר לו הקב"ה דוד ידיך חדודות חרוצות הן ואני מבקש לרדות בהן את עולמי, כבר משה רבך בקש להזדווג להם אמרתי לו "רב לכם", 'רב לך', אינו אומר, אלא "רב לכם", רב לך רב לתלמידך.

הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח את ארצם מהם. ולכן שם נציבים באדום (ש"ב ח דה"א יח) כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם השם. וכן בבני עמון הותר לזנבן לנקמתו שעשו אחרי כן רעה. שנאמר (שופטים ג) "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק".

ולא מצינו מלחמה לדוד עם מואב זולתי מה שאמר (ש"ב ח) "וימדדם בחבל", ופירשו (מדרש תהל' ז ה) שעשה זה לנקמה שהם המיתו את אביו. או שהותר מפני מלחמה שעשו עם ישראל. כי בעגלון מלך מואב, נאמר "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק ויכו את ישראל". ושמואל אמר (ש"א יב) "וימכור אותם ביד סיסרא וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם".      ובהגדת בראשית רבה התירו מפני בלק ששלח לבלעם לקללם ועשה עמהם רעה להכשילם בבנות מואב אחרי אזהרת "אל תצר את מואב", כמו שהזכרנו.  אבל במדרש תילים (ס) מזכיר זה להתיר לדוד ארם נהרים מפני שהיה בלעם משם שנאמר "מן ארם ינחני בלק מלך מואב".

ובראשון שלמסכת ראש השנה אמרו בירושלמי (ה"א) כתיב [מ"א ב יא] "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה", וכתיב [ש"ב ה ה] "בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה".  והשיבו בזאת השאלה א"ר יודן בר' שלום כתיב [מ"א יא יו] "כי ששה חדשים ישב שם יואב" וגו', אמר לו הקב"ה: אני אמרתי "אל תתגר בם", ואתה התגרית בם חייך שאינם נמנין לך.

הנה עם כל זה ההיתר שלימד בסנהדרין מצד שפרצו הגדר תחלה עם כל זה נענש עליהם.  והקרוב מפני שעשה בהם נקמה יותר מדאי כי בהכריתו כל זכר מהם [שם] אבד שמם וכאילו נלקחה נחלתם מהם.  והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה השלש מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות. ומכל מקום כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם (ידים פ"ד מ"ד, ברכו' כח א) הותרה ארצם למלך המשיח, כמו שאמרו בחלק מארצם (חולין ס ב, וש"נ) עמון ומואב טהרו בסיחון.  ועוד שיכריתם האל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו ולכן כתוב (עובדי') "וירשו הנגב את הר (שעיר) [עשו]". עד כאן דברי הרמב"ן.

הרמב"ן אינו מסתפק במדרש אחד אלא מביא סדרה של דרשות המעידות שדוד נענש על צאתו למלחמה אסורה. הרמב"ן מלמד את דרכו 'נבל ברשות התורה', לעיתיםן אנו מכופפים את חוקי התורה בצורה לא נכונה.

אטען שעלינו ללמוד מפרשת יעקב – יש לכרות ברית עם יושבי הארץ, הברית, ההתנגות הרצויה עם השכנים אינה בטילה. כפי שראינו בשבוע שעבר – יצחק אומר לאבימלך – ואתם שנאתם אותי... ובכל זאת, למרות השנאה – יצחק כורת ברית!

ומה נוכל ללמוד לימינו ? לצאת ו/או לברוח ? לכרות ברית עם ... או לברוח משבועת האבות ?

נלמד כיצד לצאת בבריחה, כלומר שהבריחה תהא כיציאה רבת רושם – יציאת צדיק עושה רושם, עלינו ללמוד שלעיתים יש לסגת.

יש לכרות ברית עם יושבי הארץ, אל לנו לטעון – הם שונאים אותי ולכן אין לכרות ברית, להיפך ממעשי אבות האומה נלמד כיצד עלינו לפנות אליהם ולכונן ברית – לחדש את ברית העבר!

מהפרשה להפטרה -

נחתום ברעיון יפה הטמון בהפטרה לפרשה מספר הושע, הנביא אף הוא מציין את מעשה יעקב כבריחה, אך מוסיף על הבריחה ובא בביקורת נוקבת כנגד שבט אפרים – שבגד בקב"ה וזה לשון הנביא - הפטרת פרשת ויצא - הושע סוף פרק יב' – יג'  - (יב', יג') וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: (יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר: (טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: (א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: (ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:...

מהי כוונת הפסוק בתחילת פרק יג'?

מפרש המדרש - דברים רבה (מהדורת ליברמן בנספח, מדרש מאוחר מהמאה השישית לספירה) אך כפי שמציין ליברמן עדות למדרש זה מופיעה בציורי קיר בבית הכנסת בדורא ארופוס – מאה השלישית לספירה, מכאן שרעיון המדרש קדום בהרבה מעצם הופעתו בכתב.

וזה לשון המדרש - "בפרשת 'בא אל פרעה' פ' ט"ו, הגדה.  - "כדבר אפרים רתת" (הושע י"ג ב'), אז"ל דבר זה לא נבא הנביא אלא על נחיאל, שהיה אדם גדול ועשיר והיה אביו משבט אפרים, וכשראה מעשה אחאב אשר הסיתה אותו איזבל בת ירובעל אשתו אז כפר בהקב"ה ובתורת משה ובנה ומסר עצמו לע"ז שעשתה איזבל בראש הר הכרמל, כדי להכעיס לאליהו שהיה מתפלל לפני השם בהר הכרמל. וכשבא אליהו לפני אחאב לבחון נביאי הבעל וכהני הבמות, ונביאי הבעל יודעים שלא היה יכולת הבעל להוציא אש מאליו,

מה עשה חיאל, עמד נגד נביאי הבעל ואמר להם, התחזקו ועמדו נגד אליהו, ואני אעשה להם דבר כמות שהבעל שולח לכם אש. מה עשה, לקח שני אבני' בידו ונעורת פשתן ונכנס במעי (במני) הבעל, מפני שהיה חלול, והכיש באבנים זה לזה כדי להדליק הנעורת. מיד הרגיש אליהו ברוח הקדש ואמ' לפניו, רבש"ע, בקשה גדולה בקשתי ממך ועשית, שהשבת רוחו של בן הצרפית, ועכשיו אני מבקש ממך שגאית (שתמית) אותו רשע במעי הבעל. מיד צווה הקב"ה לנחש ונשכו בעקבו ומת. וזה שאמר הכתוב "ואם יחבאו בראש  הכרמל משם אחפש ולקחתים, ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצווה את הנחש ונשכם.  " (עמוס ט' ג')

על פי מדרש זה ישנו קשר בין חיאל לבין מעשי אליהו ומכאן מקומו של מעשה חיאל בבניית יריחו בטרם יסופר על מעשה אליהו בכרמל.

בכך נוכל להבין מדוע סיפורי אליהו (החל ממלכים א' טז', לד') פותחים בפסוק על בניית יריחו, "(לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל  מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ <ובשגיב>  וּבִשְׂגוּב  צְעִירוֹ הִצִּיב  דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: פרק יז' (א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:"  בעקבות המדרש נבין מה למעשיו של חיאל "בימיו" של אחאב?

בכך הפר את השבועה שנשבע יהושע (יהושע ו', כו') "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר  הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:" – 

אך מה פירוש הכתוב שבימיו, ימיו של מי הפרו את שבועת יהושע, האם הכוונה לימיו של המלך אחאב או שהכוונה גם לימיו של הנביא, כלומר האם הביקורת היא רק כנגד המלך או שמא הביקורת חלה גם על התנהגותו של הנביא?

בפשט, הכתוב מציין את בניית יריחו בימי אחאב, " בְּיָמָיו" אך בשל העובדה שמיד מתוארים מעשי אליהו, ניתן לומר שמילה זו מוסבת על שניהם. האם בימיו רק מציין את העובדה שחיאל הפר את ציוויו של יהושע או שמא ניתן לומר שהכוונה לאחריות הציבורית החלה על אחאב המלך וכן גם על אליהו נביא ה' במובן של סוגיית התוכחה בבבלי שבת נה' "כל מי שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה נתפס על ..." כלומר, בעל תפקיד, מעמד אחראי גם מבחינת התוצאה, העונש באם נעשה ללא מחאה מצד בעל התפקיד. במקרה שלנו האחריות לבניית יריחו מופנית לא רק כנגד חיאל כי אם גם לאחאב ולאליהו.

וכך גם כותב המדרש (ילקוט שמעוני מלכים א רמז ריד):

"׳ויפסחו על המזבח אשר עשה, וכי הוא עשה והלא הם עשו, אלא, מלמד  שחיאל עשאו נבוב ושמו אותו בתוכו ואמרו לו כשתשמע את הקול מיד חתה האש אשר  בידך והדלק מתחתיו מיד זימן הקב"ה  נחש ונשכו ומת."

עיינו בציור קיר שבבית הכנסת דורא ארופוס    Dura-Europos Synagogue

בית הכנסת נחרב סמוך לשנת 253 לספירה  (זמנו של ר' יוחנן בירושלמי)

לוי גינצבורג, אגדות היהודים חלק ו עמ' 319 הערה 15

http://research.yale.edu:8084/divdl/eikon/subjects.jsp?subjectid=463

מציור זה אנו רואים את השתקפותם של המדרשים שהבאנו ומוכח מציור זה שהמדרשים המאוחרים מבטאים מסורת המצויה כבר במאה השלישית!

ראינו בפרשה כיצד בריחה הופכת ליציאה! ויתרה מזאת כיצד האדם הבורח חייב ללמוד מתי לשנות את התנהגותו ולחזור, להתעמת עם גורלו!

החזרה תעיד על חשיבות כריתת ברית עם האחר!

למדנו גם שמזמור תהילים ילמד – העזרה תבוא בהביטנו אל העבר, אל ההורים – מעשה אבות סימן לבנים/לבנות – סימן בבנים/בבנות!

הלוואי ונלמד בימינו אלו כיצד לנהוג בטוב בבני המיעוטים ואל חלילה ננסה להצר את רגליהם, יתרה על זאת עלינו כנרדפים, כבורחים להבין עד כמה קשה הבריחה ועלינו ללמוד ולכבד את אלו העומדים על דעתם!

 

שבת שלום!