פרשת נח - שנת התעש"ה? למנהיגותו של נח - לפני הכניסה לתיבה והתיקון ביציאה!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

שבת שלום וחודש טוב! היום ר"ח חשוון.

בפרשה ישנם שני נושאים מרכזיים – סיפור המבול וסיפור מגדל בבל דור הפלגה. נתמקד בסיפור המבול ובמנהיגותו של נח.

חתימת פרשת בראשית עם הפסוק  - "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה: ומיד פרשת נח - אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:" (בראשית ו', ח' – ט')

האם ההכרזה שהאיש נח מצא חן בעיני ה' היא לחיוב ולתיאור מידותיו או כביקורת, על אחת כמה וכמה הפסוק הפותח את פרשת נח – 'בדורותיו'? כיצד עלינו להבין מילה זו?

ואכן המדרש אומר "יש דורשין לשבח, ויש דורשין לגנאי, צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים, משל למה הדבר דומה, אם יתן אדם סלע של כסף בתוך [מאה] סלעים של נחשת, אותה של כסף נראית נאה, כך היה נח נראה צדיק בדור המבול, יש דורשין אותו לשבח כיצד, לנערה שהיתה שרויה בשוק של זונות והיתה כשרה, אלו היתה בשוק הכשרות על אחת כמה וכמה, משל לחבית של אפרסמון שהיתה נתונה בקבר והייתה ריחה טוב, אילו היתה בבית על אחת כמה וכמה". (מדרש תנחומא (מהדורת בובר) פרשת נח סימן ו')

כיצד עלינו להתייחס לנח!

ביום חמישי בבוקר חגג איתי שוורץ את בר המצווה ומיצר אני על שלא נכחנו כולנו באירוע ולו כדי לשמוע את דבריו והבנתו את הפרשה. בדרשתו הנוקבת אמר – "אני לא התחברתי לשום דבר מהפרשה בגלל שלדעתי נח היה בנאדם לא טוב וגם אלוהים עשה הרבה שטויות ואיני מתחבר לאף אחד בפרשה. אלוהים עשה שטויות מכיוון שהוא לא נתן לבני העם הזדמנות להוכיח לטובה והוא ישר אמר לנח שהוא מביא מבול חזק. ונח לא אמר לאלוהים כלום ואלוהים הרג אנשים בלי כוונה טובה לפגוע ואני מרגיש שאלוהים יצא לא טוב ולא הוגן. "

הסברתי לו שהוא כיוון לדעת גדולים, אכן המדרש מבהיר שנח ניסה לתקן את בני דורו והסביר להם מה עליהם לעשות! עצם הדרשה מעידה על הקושי שאיתי מעלה בדבריו! וכן ביחס כנגד מעשה המבול עצמו.

עלינו לברר - מדוע ה' מסביר/אומר לנח מהי תוכניתו? נראה ש'הרמיזות' ישנן, אך, האם נח דואג לזולת, לאחר, לעולם, או שמסתגר בתיבה? אומר את הביטוי 'אחרי המבול'!

(י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:  (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

מה מצפה האלוהים מנח? נעיין בדברי הנביא יחזקאל (פרק יד') – לדעתו דמותו של נח יחד עם איוב ודנאל (אי אפשר לדעת האם כוונתו לאותים אישי התנ"ך ובכל מקרה הפרשן 'הספורנו' מקשר בין נח בפרשה לבין נח שבנבואת יחזקאל.

ראשית דברי הנביא - (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יג) בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יד) וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ <דנאל> דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי ה': (טו) לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה: (טז) שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה: (יז) אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יח) וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ: (יט) אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כ) וְנֹחַ <דנאל> דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם:  (כא) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כב) וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ: (כג) וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי ה'.

וכך מפרש הספורנו רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

על הפסוק (בראשית ו',ח') "ונח מצא חן בעיני ה'" משתמש בדברי הנביא יחזקאל ואומר:

"ונח מצא חן". להציל גם בניו ובנותיו לא מפני שהיה ראוי לכך אבל על צד חנינה זכהו האל יתברך לזה כאמרו: "ושלשת האנשים האלה בתוכם נח דניאל ואיוב חי ה' אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם ינצלו".       

וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה ושמואל וזולתם כאמרם ז"ל: "עילם, והם דניאל וחביריו זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד".  וכן נח אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים עניין המדינות לא הורה אותם לדעת האל יתברך וללכת בדרכיו אף על פי שהוא היה צדיק תמים בעיון ובמעשה.

כי אמנם צדיק המשלים עצמו בלבד הוא ראוי שימלט עצמו בלבד אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו כי בזה יש תקווה שיחזירם בתשובה כאמרם ז"ל: (ברכות פרק מי שמתו) "אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה".

הנביא יחזקאל טוען כנגד נח הבונה תיבה, מציל עצמו בלבד, זאת בשל אי עבודתו הציבורית, במבחן התוצאה נח כשל! דורו לא שב בתשובה כפי שיונה הצליח בנינוה! ולכן הספורנו מבאר את מציאת חן של אלוהים בנח כדרך להסביר מדוע בכל זאת הצליח נח להציל את משפחתו! הרי ה' לא רצה שהוא יציל בנים או בנות – אלא אומר הספורנו בשל מציאת חן קיבל נח את הזכות להציל את בני ביתו. מעניין להשוות את מציאת חן זו למציאת חן של ישראל בעיני המצרים ובשל מציאת חן זו הם המצרים השאילו לנו את כלי הזהב, כלי הכסף והשמלות וכולנו יודעים מה קרה עם הזהב וה... – בניית עגל הזהב והמשכן, היהדות המונותיאיסטית הפכה לעבודה מוחשית!

נחזור לשאלתו של איתי – מדוע אין נח מוחה, מדוע אין הוא פונה לאלוהים ואומר – איני שותף למהלך, איני נכנס לתיבה או אפילו איני בונה את התיבה?

אין זו שאלה אסורה, להיפך שאלה זו מופיעה בזוהר החדש לפרשה (תוספת לזוהר עצמו) !

אך כדי להבין את דברי הזוהר נקדים ונעיין בציווי האלוהי לצאת מהתיבה וכיצד נח ביצע את הצו! (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: (יז) כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַוְצֵא {הַיְצֵא} אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ: (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ: (יט) כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה: (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: (כא) וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:

מסביר הרב בני לאו (טורו בעיתון הארץ לפרשה בשנת התשס"ט) "לעומת נח הצייתן בכניסתו, מתגלה נח אחר, המשמיע קולות שונים עם יציאתו. צריך אוזן רגישה לשמוע את החריקות בהתנהלותו (בראשית פרק ח): וידבר אלהים אל נח לאמר: צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ובני בניך אתך: ויצא נח ובניו ואשתו ובני בניו אתו.

"וידבר אלהים". זו הפעם הראשונה במקרא שמופיע הדיבור. עד עתה (שמונה פרקים) מופיעה עשרות פעמים אמירה של האל: "ויאמר אלהים". מה ההבדל בין "אמר" לבין "דיבר"? באמירה אין יסוד של דיאלוג. זוהי עשייה במעמד צד אחד. יש בתורה כמה פעמים שבה האמירה מופנית כלפי עצמי. כך, למשל, מתארת התורה בהמשך הפרשה שלנו את החלטת האלוהים להימנע מהענשת האדמה בחטאי האדם: "ויאמר ה' אל לבו: לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם"..."

מעניין לשים לב שבצו להיכנס לתיבה – האל רומז, הפרידו בין הנשים לגברים, בעת צרה אין לקיים יחסי מין! ברם ביציאה מן התיבה האל מחלק לפי משפחות ואילו נח הצייתן, אינו מבצע את הצו ומשאיר את בני ביתו בנפרד. מסביר הרב בני לאו – נח חש שלאחר אסון כזה אי אפשר לחזור לשגרה, יש להתאבל על העולם שחרב!

יתרה על אמירה רמוזה בהתנהגות, יוצר, משחזר 'הזוהר החדש' את הויכוח, את הדיבור האלוהי לנח - וזה לשון הזוהר החדש (בתרגום מארמית) -  " מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב והתחיל לבכות לפניו ואמר: ריבונו של עולם נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך!

השיבו הקדוש ברוך הוא ואמר: רועה שוטה! עכשיו אמרת לי כך?! למה לא אמרת לי בשעה שאמרתי לך: 'אותך ראיתי צדיק לפני' ואחר כך אמרתי לך 'הנני מביא את המבול מים' ואחר כך אמרתי לך 'עשה לך תיבת עצי גופר' - כל זה אמרתי ועיכבתי בעדי כדי שתתבע רחמים על העולם, ומאז ששמעת שתנצל בתיבה לא עלה בלבך לבקש רחמים על ישוב העולם ונכנסת לישב בתיבה וניצלת. וכעת כשאבד העולם פתחת את פיך לדבר לפני בבקשות ורחמים? "

מדרש זה מבהיר – שהדיבור האלוהי טוען טענה נוקבת - האל רומז לאדם, תתווכח, תגיב, איני רוצה ציות! הזוהר ממשיך ואומר – לנח היה ללמוד כיצד להתנהג מגדעון השופט! (כלומר אין מוקדם ומאוחר בתנ"ך!) ומה אמר גדעון למלאך ה', כאשר זה התגלה בפניו ואמר לו 'ה' עמך גיבור חיל'! -  וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְהֹוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהֹוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהֹוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: וַיִּפֶן אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ: (שופטים ו', יב' – יד')

וזה לשון הזוהר החדש "רבי אליעזר אומר היה צריך נח לדרוש מאלוהים רחמים על העולם שהרי האל אוהב את אלו שאומרים דברים טובים על ישראל, מנין היה לו ללמוד? מגדעון בן יואש שלא היה זכאי או בן זכאי ומשום שאמר דברים טובים על ישראל (נבחר) ומה הם הדברים בטובים שאמר - מה נכתב בו? "ויאמר לו ה' לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין" (שופטים ו') מהו "בכוחך זה"? דברים טובים שאמרת על בני יגרמו לי להציל את ישראל מיד מדין."

לכל מי שביקר בבית ספר לקצינים רואה במגרש המסדרים את הכתוב – 'וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַּאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן: (שופטים ז', יז') מה המיוחד במעשה גדעון? ראשית אין הוא מציית ומאמין לשליח האל אלא בוחן ומבקר! כלומר הזוהר מצביע על דמות מקראית שאמורה ללמד אותנו – כיצד עלינו לנהוג, אין לציית אפילו לא לצו האל, נח היה צריך להתווכח, כפי שיעשה זאת אברהם בשומעו את רצון ה' להחריב את סדום!

הזוהר ממשיך ומסביר מדוע בחר נח לשלוח את העורב ואומר – "דבר אחר העורב שבא מיהודה שנקרא עורב שנאמר "אנכי אערבנו", "הערב" כתיב בלא וא"ו."

נוכל ללמד מדרשת הזוהר – כיצד עלינו לנהוג? מה יש ללמוד מנח וכיצד יש לתקן את המעשה?

מעניינת מאוד ההוכחה מהתנהגותו של גדעון וכן על תפקיד העורב?! הערבות ההדדית בין בני אנוש מחייבת! הטבע אמור ללמד כיצד יש לנהוג – אנו ערבים זה בזה!

וכך כשאלה בשירו של גיורא פישר 'עורבים' – בספרו 'צירי חיים', הוצאת 'קשב לשירה' 2014

לַהֲקַת עוֹרְבִים שְׁחוֹרָה

קוֹרֵאת קְרַע רַע מוּל חָלוֹנִי.

וַאֲנִי מוֹדֶה לְגִילִי  שֶׁלִּמֵּדנִי:

שֶׁשָּׁחֹר לֹא רַע

קוֹלִי -

לֹא עָרֵב מִזֶּה שֶׁל עוֹרֵב,

וַאֲנִי לֹא מַסְפִּיק חָשׁוּב

שֶׁאלוהים יַטְרִיחַ לַהֲקַת עוֹרְבִים

בִּמְיוּחָד בִּשְׁבִילִי.

האם יש להטריח עבורנו? האם יש לטרוח עבור האחר?

בין אמירה לדיבור – מהכניסה לתיבה וליציאה - 'ריח הניחוח'

ביציאתו של נח מן התיבה הוא בונה מזבח! מדוע אין נח מקריב על גבי מצבה? ומדוע נכתב שה' מריח ריח הניחוח – מהי ה' הידיעה?

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (בראשית ח', כ' – כא')

וכך מבאר רבי שמשון ב"ר רפאל הירש  - (בדרך כלל נקרא עם שם אביו; רשר"ה) נולד בשנת תקס"ח (1808) בהמבורג שבגרמניה. בנערותו השפיע עליו מאוד רבה של העיר רבי יצחק ברנייס ('חכם ברנייס'), ששילב למדנות והקפדה במצוות עם פתיחות מסויימת למודרנה. בגיל עשרים עבר למנהיים ללמוד בישיבתו של רבי יעקב יוקב עטלינגר בעל "הערוך לנר", ולאחר שלמד זמן קצר באוניברסיטה נתמנה בשנת תק"צ (1830) לרבה של העיר אולדנבורג והמחוז, ושם החל להיות מעורב בוויכוחים בכתב ובעל פה עם יהודים שנטו לרפורמה. ..., נודע בעיקר פירושו לתורה שכלל תרגום התורה לגרמנית ופירוש רחב גם הוא בשפה הגרמנית, עם מגמה חינוכית מובהקת, אותו פירסם בפרנקפורט בשנים תרכ"ז-תרל"ח (1867-1878)

"...שנה שלמה הקדיש נח את כל כוחו - להצלת בעלי החיים; ועתה, ברגע הראשון של הגאולה, - הוא מקריב אותם לקרבן! ולקרבן זה יש חשיבות היסטורית עולמית; שכן, הפסוקים הבאים מעידים בפירוש, - שכל התפתחות הארץ והאנושות עד היום היא תוצאה של הקרבנות האלה, כביכול: תשובה ותגובה להם: "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו" וגו'. עתה, מה היתה כוונתו של נח, עת בנה את המזבח והעלה את העולות? מה ביקש להביע במזבח ובקרבן, - אם בשכר זה הובטח לו קיום העולם עדי עד?

מבואר במקומות רבים, שהמזבח נבנה בידי אדם, - ובו הארץ, כביכול, מתרוממת אל - על...אנחנו רשאים להקריב רק על גבי מזבח, - העשוי אבנים אחדות; ואסור לנו להקריב על גבי מצבה, - העשויה אבן אחת, כלקיחתה מידי הטבע. אנחנו מצווים לבנות את המזבח; וגם אסור לנו להעמידו "על גבי כיפין ועמודים" (מכילתא כ, כד); המזבח קרוי "מזבח אדמה" (שמות כ, כא): עליו להיות מחובר לאדמה (זבחים נח ע"א) - כהמשך לאדמה. שכן, זה עיצומו של המזבח: בו מתרוממת האדמה אל ה' - בזכות מעשה האדם. לקחת אבן אחת ולהקריב על גבה, - פירושו: להישאר במעמד הטבע. ואילו המזבח הבנוי מסמל: התרוממות מעל למעמד הטבע והתעלות דרך יצירה אל מעמד האדם החפשי - כדי לעלות משם אל ה'. ובכן, שעה שנח בנה מזבח לה' - בארץ שניתנה לו שנית -, הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש: מעשה האדם ישים שם אבן על אבן, - עד תהיה כל הארץ הראל מקודש."

נוכל לפרש בדרכו שבעצם בניית המזבח השכיל נח להבין שתפקידו אינה רק להמשיך את הטבע ולהשתמש בקיים, אלא עליו לבנות משהו, ליצור, להבין שבאחריותו לבנות! עצם מעשה זה הביא לכך שה' – מריח את ריח ה-ניחוח!

כאן מסביר הרש"ר הירש מה כוחו של הריח ומה משמעותו!

"...ריח הניחח. "ניחח" הוא שם עצם משורש "נוח" (כדוגמת "ניצוץ" משורש "נוץ"), והוא מצוי רק בביטוי זה. "נח": תנועה שהגיעה אל המנוחה. "הניח": להביא אל המנוחה, לתת מנוחה; ומכאן בהשאלה: למלא משאלה, להניח את הדעת. כך: "יסר בנך ויניחך" (משלי כט, יז), "פני ילכו והנחתי לך" (שמות לג, יד). אך לא מצאנו שורש "נוח" בהוראת: סיפוק הנאה גשמית. ומכאן, שהוראת "ריח ניחוח" איננה: ריח נעים. רק פעם אחת מצאנו: "ונחת שלחנך מלא דשן" (איוב לו, טז). אך דומה, שגם שם - ודוקא שם - הרי הוא מציין סיפוק רוחני.... - נמצאת זו הוראת "ניחוח": סיפוק משאלתו ושאיפתו של אחר. "ריח ניחוח": ריח של סיפוק ומילוי משאלה, ולא: ריח ערב ונעים. "ריח" משורש "רוח". נזכור את הוראת "ריחיים": טחנה; והרי מכאן הוכחה, ש"ריח" מציין בעיקר - לא את פעולת חוש הריח - אלא את תכונת העצם, שריחו נודף. הריחים טוחנות הדק היטב; ומכאן הפועל "הריח": חלקיקיו הדקים של עצם נקלטים בגוף עם הריח. ריחו של דבר נודף, אם חלקיקיו הדקים מתנדפים. וזה כל עצמו של חוש הריח: חלקיקים דקים של עצמים רחוקים באים עמו במגע ישיר. חוש הטעם והמישוש חש בעצמים על פי מגע ישיר; חוש הראיה והשמיעה קולט רשמים מעצמים רחוקים; ואילו חוש הריח ממוצע ביניהם: העצמים רחוקים - כמו בחוש הראיה והשמיעה; אך חלקיקיהם נוגעים באבר הריח - כמו בחוש המישוש והטעם. משום כך אומרים "ריח" גם על הרגשה קלושה ביותר: "מריח מים יפריח" (איוב יד, ט); "מרחוק יריח מלחמה" (איוב לט, כה). נמצאת הוראת "ריח": הרגשת ביטוי קלוש ביותר.

הקרבנות הם "ריח ניחוח": הם ביטוי קלוש ורומז בלבד - להיענות לרצון ה'; הם מבטאים ברמז קלוש, - שרצוננו לעשות את רצון ה'. הקרבן עצמו עדיין איננו "ניחוח"; אך הוא "ריח ניחוח"; הוא רומז לנחת הרוח, שה' ימצא בחיינו; הוא רומז, שרצוננו לעשות את רצונו... והנה הוא אומר כאן "ריח הניחוח" - פעם יחידה במקרא. כל שאר הקרבנות מבטאים רק "נחת רוח" חלקית; שכן, אדם יחיד ותקופה יחידה לא יוכלו להשלים את הכלל כולו; משום כך: "ריח ניחוח". אך נח עמד בראש כל אנושות העתיד; קרבנו ביטא את כל המעשים, שהאנושות תעשה במרוצת כל הדורות; במעשים אלה יוגשם רצון ה', ותושלם נחת הרוח; משום כך היה קרבנו "ריח הניחוח": רמז להשלמת נחת הרוח שהאנושות תשלים לה'..."

לדעת הרש"ר הירש ריח הניחוח היא העדות שהאל מבין שיש כאן נחת רוח, האדם, נח מבין שעליו לפעול מעצמו!

נחזור לסיפור המבול – נח נדרש לבנות תיבה, מתברר שהצו היה על מנת לעוררו לתגובה, ברם הוא לא הבין ולכן נדרש העולם כולו לשלם את המחיר. ביציאתו מן התיבה הבין נח את מה שאמור היה לקלוט לפני המבול והוא מלמד אותנו כיצד עלינו לנהוג! ובתקווה שננהג כראוי עוד בטרם העולם יחרב!

בחסידות נעזרים בדמותו והתנהגותו של נח על מנת להבהיר איזה סוג מנהיגות רצויה בעינינו - האם נוכל להבחין בין "איש צדיק" המסתגר בד' אמות ביתו, לבין מנהיג הדואג ומשפיע על החברה סביבו? 'צדיק של פרווה' לעומת 'צדיק של תנור'!

הפרשנות זו אף נסמכת גם על תיאור בניית התיבה ואומרת - אותו 'צוהר' הקיים בתיבה מלמד על מעבר בין 'צהר' – 'צרה' – 'רצה', בשיכול אותיות. מעבר זה מצביע על תפקידו וכוחו של המנהיג, הצדיק. ועל כל אדם ללמוד כיצד להיחלץ מצרה באמצאות הרצון!

 

"צהר תעשה לתיבה" – צהר תעשה לתיבה היוצאת מפיך, (בשם הבעש"ט), התיבה, הסיפור מהווה סמל למילותיו של האדם היוצאות מפיו. על האדם לתת את דעתו על כל מילה, כל כל תיבה היוצאת מפיו – וכן יש לברר כיצד ניתן להעיר, להאיר את הצרה כך שתהפוך לרצה, לרצון, כיצד בואה של  צרה ניתן יהיה להופכה לכדי מעשה המחייב נכונות ורצייה.