פרשת בראשית שנת התעש"ה? למשמעות ותפקיד סיפורי בראשית וחביב אדם שנברא בצלם!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת בראשית התשעה?

שבת זו פותחת את פרשות השבוע, מנהג יהודי בבל ניצח את מסורת יהודי ארץ ישראל! בארץ ישראל נהגו לקרוא לפי סדרים, כאשר סיימו לקרוא את התורה בשלוש וחצי שנים ובשמיטה פעמיים. יהודי בבל נהגו לקרוא בכל שבת – פרשה ובכך נהגו לחתום את התורה בשמחה תורה, כידוע בחוץ לארץ מציינים שני ימי חג ולכן חפשו ויצרו תוכן לחג 'שמיני עצרת' וליומו השני קרוא 'שמחה תורה'. בקהילה נוגים לקרוא שליש הפרשה כמנהג א"י אך לא לפי סדר הסדרים אלא לפי שליש הפרשה!

שבת היא שבת מברכים בשישי ובשבת נציין את ראש חודש 'מר חשון'! ומזל טוב למשפחת פראוור על חתונת בנם נמרוד לבחירת לבו מעיין וכן מזל טוב לאיתי שוורץ שיחגוג בר מצווה בבוקר יום חמישי!

נושאים מגוונים בפרשה –

א.      תפקיד הפסוק הראשון ונתחיל במילה 'בראשית' –

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: (בראשית א', א')

מה פירושה של המילה הראשונה בתורה 'בראשית' ומה פירושו של הפסוק הראשון. כיצד תורגמה המילה 'בראשית'. אונקלוס (אחיינו הגר של טיטוס או עקילס הגר נכתב בתחילת המאה השנייה לספירה ונערך בבבל) פירש – 'בקדמין ברא ה'...'. תרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (נערך לא לפני המאה השמינית לספירה) – 'מִן אַוְולָא בְּרָא ה'...' כלומר 'בתחילה'. תרגום ירושלמי מתרגם (כנראה תרגום נאופיטי/חדש, נמצא על ידי נזירים מומרים במאה ה1 או ה2 לספירה) – 'בחכמה ברא ה'...',

החידוש בתרגום השבעים תורגם הפסוק במשמעות 'אלוהים ברא בראשית את השמים ואת הארץ' וזאת על מנת למנוע את הספק שקיים אל בשם 'בראשית' והוא זה שברא את אלוהים...
תרגום השבעים הוא תרגום יהודי לתורה ליהודי אלכסנדריה דוברי השפה היוונית והמסורת מייחסת את התרגום לתלמי השני מלך מצרים (פילדלפוס, מלך בין השנים 247-285 לפה"ס) מעשה המתואר בספר החיצוני 'אגרת אריסטריאס'. המלך הושיב שבעים (ושנים) מחכמי ישראל על מנת שיתרגמו כל אחד בנפרד ובכך תתברר מהימנות התרגום. בסיפור מתואר שכולם תרגמו בשווה אך לכול השבעים היו אותם שלושה עשר תיקונים, שינויים.
במסורת התלמוד (בבלי מגילה ט' ע"א) מופיעה ברייתא המתארת את מפעלו של תלמי –

[מגילה ט ע"א – ע"ב] גְּמָרָא [תַּנְיָא] , אָמַר (רב) [רַבִּי] יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ יְוָנִית, לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְסֵפֶר תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם עַל מַה כִּנְּסָם. וְנִכְנַס אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם, כִּתְבוּ לִי תוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם! נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה בְלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְדַעַת אֶחָד, וְכָתְבוּ לוֹ, (בראשית א) "אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית". (שם) "אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת". (שם בּ) "וַיְכַל בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". (בראשית ה) "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאוֹ", [וְלֹא כָתְבוּ, "בְּרָאָם"]. (שם יא) "הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". (שם יח) "וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר". (שם מט) "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אֵבוּס". (שמות ד) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל נוֹשֵׂא [בְנֵי] אָדָם". (שמות יב) "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרָיִם וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת, שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". (שם כּד) "וַיִּשְׁלַח אֶת זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". (שם) "וְאֶל זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ": ט' ע"ב] (במדבר טז) "לֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". (דברים דּ) "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". (שם יז) "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְעָבְדָם". וְכָתְבוּ לוֹ בִמְקוֹם, (ויקרא יא) "הָאַרְנֶבֶת" - "אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם". וְלֹא כָתְבוּ לוֹ, "אֶת הָאַרְנֶבֶת", מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ, "אַרְנֶבֶת" שְׁמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר, שָׂחֲקוּ בִי יְהוּדָאֵי, וְכָתְבוּ שֵׁם אִשְׁתִּי בַתּוֹרָה:


כל תיקון, שינוי בתרגום, מעיד שאף לחכמים היו שאלות מעין 'ביקורת המקרא', מהו 'בראשית' ? וכן, מדוע ה' בבריאה ובעיקר בבריאת האדם מדבר בלשון רבים, נוסח המראה, לכאורה, שהוא מתייעץ עם...

מעניין לציין תיקון נוסף של תרגום זה אף הוא בפרשתנו והוא בא לידי ביטוי בקידוש הערב!

תיקון לפסוק (בראשית ב', ב') "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:" המתורגם 'ויכל אלוהים ביום הששי ....וישבות ביום השביעי...', הביא את חכמי המדרש להסביר את כפל המעשה ביום השביעי, שלכאורה סותר זה את זה, כיצד 'ויכל', ה' גמר את מלאכתו בשביעי, ובו ביום 'וישבות' וכל זה ביום השביעי, וזה לשון המדרש: "אר"ש בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה", (בראשית רבה פרשה י', ט') כלומר זה כוחו של ה', עובר כחוט השערה ממצב למצב.

ב.      מכאן לשאלה רחבה יותר, לשם מה עלינו לכלול התורה את ספר בראשית, הרי יותר נכון (מבחינה לאומית) להתחיל בספר שמות במצווה הראשונה 'החודש הזה לכם ראש חודשים'?

סיפורי בראשית על מה ולמה – מהו המסר ? רבים המצטטים את דברי רש"י הפותח את פרשנות התורה במדרש תנחומא: - "בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב', ב') מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב'בראשית', משום (תהלים קיא' ו') "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:" מדרש זה לכאורה מסיר כל ויכוח על בעלות על ארץ ישראל שהרי העולם בבעלות האל וברצונו... אך דומה שאין להתעלם מן הידיעה שה' אומר לאברהם בברית בין הבתרים 'כי לא שלם עוון האמורי' (בראשית טו', טז'), כלומר איני יכול להעניק לך, אברהם, את הארץ כל עוד האמורי חי בארץ. יתרה על זאת בספר ויקרא (יח', כה' – כח') נאמר "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם." מכאן יש לומר שהארץ ניתנה ליושב בה בתנאי שיקיים את חוקי ה', אין הארץ ניתנת ללא תנאים. הברקה שלמדתי מאיש חינוך דרק פרלמן על שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' – ארץ ישנה חדשה או תל – אביב, לכתוב את שם הספר 'אל/על - תנאי - לנד', ארץ ללא תנאים או ארץ בתנאי ש... ביודעינו את קורות חייו של רש"י הלא הוא רבי שלמה יצחקי שנולד בטרוייש שבצפון צרפת 1040 וידוע שרש"י השתתף בצרות הכלל בגזירות תתנ"ו, 1096, מסע הצלב הראשון, בהן נהרגו יהודים רבים באשכנז על קידוש השם ונפטר בשנת 1105. הרי שניכר שפרשנותו על התורה מכוונת לציבור היהודי השומע את טענות הנוצרים על בעלות על הארץ שבשמה יוצאים למסעי הצלב. רש"י בצטטו מדרש זה מכוון לומר 'כל אחד יבוא זמנו', גם זמננו יגיע. אכן אנו היושבים בציון מודעים לשאלת זכותנו על הארץ ודומה שכאן המקום להזכיר שהארץ ניתנת בתנאי ש... ולא, ללא תנאים, ויפה שעה אחת קודם בבירור התנאים !

אלטנוילנד – ארץ ישן חדש, תל אביב, אל/על תנאי לנד!!!

הסבר נוסף למשמעות ערכית שבסיפורי בראשית יבוא לידי ביטוי בהקדמת הנצי"ב לספר בראשית (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוואלאז'ין 1817-1893, בפירושו 'העמק דבר', היה לראש הישיבה בוולוזי'ן בשנת 1853) שהיא מרתקת וחשובה בעיני. הוא מסביר ומפתח מדוע ספר בראשית נקרא 'ספר הישר'.

"...והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו ... צדיק וישר הוא". ששבח 'ישר', הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאילו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומימיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי עוד היו 'ישרים' היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה.

כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית השנאה  עבור רשעתם כמבואר למאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם.

ובמדרש רבה פרשת וירא (פמ"ט) נאמר: "על זה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו "אהבת צדק ותשנא רשע", אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען, "על כן וגו' " והיינו ממש כאב המון גויים, שאף על גב שאין הבֵן הולך מישרים, מכל מקום, (עליך לפעול כ)שוחר שלומו וטובו.

וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא על דבר אברם ולוט כמו שנתבאר פ' לך לך.

וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו נתפייס באופן היותר ממה שביקשו ממנו כמבואר במקומו.

ויעקב אבינו אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעוקרו לולי ה'. מכל מקום דבר עמו דברים רבים, עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פע"ד) 'קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים', עיין שם. ונתפייס עמו מהר.

וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם המיוחד  לזה הספר שהוא ספר הבריאה ומשום הכי נקרא כמו כן 'ספר הישר' על מעשה אבות בזה הפרט."

כלומר, לדעת הנצי"ב עלינו ללמוד מספר הישר כיצד לנהוג עם החושבים אחרת, הן בתוכנו, לא לומר בשם ה' על החושבים אחרת שהם ... וכן עלינו ללמוד כיצד להתנהג עם האחר ואפילו עם השונא שהרי כולנו ברואי השם וכולנו נבראנו בצלם אלוהים.

ספר בראשית ופרשת בראשית מציבים בפני הקורא/ת, הלומד/ת שאלות, דילמות !

ידוע שבגישה המסורתית (עד לאחרונה!) לא נהגו לקיים שיעורי תנ"ך ולא בכדי, הקריאה מעוררת מחשבות...

(עיינו במאמרו של מרדכי ברויאר 'מנעו בניכם מן ההגיון' בספר 'מכתם לדוד', בר אילן תשל"ח' ובמאמרה של איריס פרוש 'מבט אחר על "חיי העברית ה’מתה’" : הבערות המכוונת בלשון העברית בחברה היהודית המזרח אירופית במאה הי"ט והשפעתה על הספרות העברית וקוראיה' אלפיים 13 (תשנז)  1996)

קריאה זו אינה בהכרח רק בכיוון של 'כזה ראה וקדש' אלא אולי גם 'כזה ראה וחדש' !!!

ג.       השבת יום שכולו טוב, יום שכולו יום, ללא ערב!

נחזור לתחילת הפרשה ונבחין ב'חתיכה החסרה' – 'חסר פסוק'?!

ומכאן בכל יום בבריאה ישנה חתימה 'ויהי ערב ויהי בוקר' והנה ביום השביעי – חסר הפסוק! המנהג לומר בפתיחת הקידוש בערב שבת 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ויכולו...' הרי נסוב על ערבו של יום ה' ולמחרתו ביום השישי, מדוע אם כן, אין את הפסוק 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי/השבת' ? על כך משיב הרבי מגור (הרב יהודה אריה ליב אלתר 1847 – 1905, מחבר הספר 'שפת אמת') בדרשתו בשנת תרמ"ג 1883 "...שבימי החול צריך להיות העבודה על ידי הגשמיות לכן כתיב בכל יום 'ויהי ערב' אחר כך 'ויהי בוקר' שבא האור על ידי הערב והחושך. אבל בשבת לא כתב ערב, שיש בשבת קודש הארה מעין שהיה קודם החטא." השבת כולה אור, אין בה את משמעות ה'ערב', לכן לא נכתב הפסוק 'ויהי ערב...שבת', בשבת עלינו לנסות למצוא ולחוש את 'האור' שבלילה, האור שבקצה המנהרה !
ד. הבריאה – שני תיאורי אדם! זכר ונקבה בראם! האדם (יחיד/זוג) נברא יחידי!

מחר נציין את נישואי נמרוד למעיין, ובפרשה שני תיאורי בריאה, האדם האחד נולד זכר ונקבה ואיעלו האדם השני נולד לבדו ובניתוח הוצאה הצלע ונבראה האישה!

הרב סולובייצ'יק מסביר בצורה קיומית את הרעיון שבשני התיאורים, ישנו אדם הנולד בצוותא ותפקידו בגן עדן עלי אדמות, לעבוד ולשמור, לחיות חיי קהילה ביחד ובשיויון ואילו האדם השני שנולד לבד ומצטרפת האישה הוא בתפקיד של לרדות ולשלוט! על בני האדם למצוא דרך לאזן בין שתי התפיסות הללו, בין האדם העובד ומשמר לבין הרודה והשולט.

כך גם בלב האדם עצמו, מבהיר ר' שמחה בונם מפשיסחא במשל על 'חובת שני הכיסים', ר' שמחה בונם אמר לתלמידיו: "כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: "בשבילי נברא העולם", ובכיס השמאלי: "אנוכי עפר ואפר".

על האדם לאזן בין הצורך שלו להבין את תפקידו בעולם, לקבל את העובדה שבשבילו נברא העולם, לבין ביטול האגו, עד כדי ענווה שאינה מאפשרת לחיות בשלווה, היותו עפר ואפר!

קריאה לאדם להבין את מקומו ותפקידו באה לידי ביטוי במשנה בסנהדרין (פ"ד, מ"ה)  ללא התוספת המאוחרת 'מישראל' המצמצמת את משמעות האימרה:

"לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ.

וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם.

וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" כל המציל נפש...

מהנצי"ב למדנו על שמו של 'ספר בראשית' כ'ספר הישר', המחייב קריאה פרשנית, חביב אדם, חביב האדם – כל אדם נברא בצלם יהא חביב. וכך מפרש ר' ישראל ליפשיץ (1782 - 1861 גרמניה, דנצינג) את דברי רבי עקיבא במשנה (אבות ג', יד'):

"הוּא הָיָה אוֹמֵר (רבי עקיבא), חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:"

כותב ה'תפארת ישראל' (בפירושיו 'יכין' ו'בועז') על משנה זו:

(בפירושו 'יכין') הוא היה אומר חביב אדם – נראה לי ד"האדם" גרסינן, דהיינו: אפילו עובד כוכבים... שמע מינה שגם לעובדי כוכבים יש צלם אלהים

(ומרחיב בפירושו 'בועז') "אמר המפרש, ואגב דאתא לידן (ועכשיו שבא לידי), נימא בה מלתא (אומר בו דבר) שמצוה לפרסמו, דמימי נתקשתי במאמר זה של חז"ל ביבמות (סא' ע"א) דאמרינן התם (שם) 'אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם'.

דקשה וכי ס"ד (סלקא דעתך, עולה על דעתך) שחז"ל יאמרו על עכו"ם שיש לו צלם אלוהים כפי שביררנו, שיהיה נחשב רק כבהמה.

ותו (ועוד), דא"כ מה זה דקאמר קב"ה "והייתם לי סגולה מכל העמים", ואי כל העמים רק כבהמות הארץ המה, לא יהיה מאמר זה רק כאומר "והייתם לי סגולה מכל הבהמות ומכל הקופים שדומין בתמונתם לאדם"

ותו (ועוד), דא"כ יהיה כל מעשיהם מעשה בהמה שאינו בעלת שכר ועונש, והרי דבר זה סותר למה דקיי"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב (כסנהדרין קה' ורמב"ם פ"ח ממלכים)

והרי גם לולא פה קדוש של רז"ל שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל, דהרי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.

ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית, ומאמינים בתה"ק (בתורה הקדושה) שהיא אלוהית, ועושין ג"ח (גמילות חסדים) גם לישראל, וכמה מהם שהיטיבו ביותר לכל באי עולם.

כהחסיד יענער שהמציא אפאקקענאימפפונג שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין.

ודראקא שהביא הקארטאפעל לאייראפא שמעכב כמה פעמים הרעב.

וגוטענבערג שהמציא את הדפוס.

וכמה מהן שלא נשתלמו כלל בעוה"ז, כהחסיד רייכלין שהערה למות נפשו להציל שריפת השסי"ן שנצטווה מהקיסר מאקסימיליאן בשנת רסב' ע"י הסתת המומר פסעפפערקארן ש"ט עם הכמרים קשר של רשעים שלו, ורייכלין הנ"ל השליך נפשו מנגד, ובפעוליו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ"ל לתורה ועי"ז רדפוהו רובו וימררהו אוייביו הכומרים ודחקוהו עד שמת בדוחקו ובשבירת לבו.

וכי ס"ד (סלקא דעתך – יעלה בדעתך ) שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעוה"ב לאחר הפרגוד ח"ו (חס וחלילה) והרי הקב"ה אין מקפח שכר כל בריה."

כלומר – חביב כל אדם, כל אדם נברא בצלם אלוהים!

ה'. מנהיגות, מרצח אח בידי אח ללימוד על תפקידו של האדם!

הפרשה נחתמת בפסוק "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:" (בראשית פ"ו, פ"ח) וזאת לאחר תיאור רצח הבל בידי קין! מה יעשה נח בעת פקודה?

אחי אהרל'ה הביא לי את שירו של - מירון איזקסון  - 'אדם מביא', נעיין ונלמד מהבית הראשון! המעשה דורש מהאדם לצאת ממקומו אל מקום אחר! על האדם לפעול!

אדם מביא על עצמו

את המקום אליו שלח עיניו,

לולא נשא לשם עיניו

היה המקום נשאר בשלו

והאיש היה נוח בתוכו.

 

מביתו הולך אדם

להביא מילים של אחרים

להשמיע אותן בפי אביו ואימו.

הם בודקים בידיו

אם הביא עבורם את הדיבור עצמו.

 

אדם אינו צריך

שדות בחייו

שתמיד יכול הוא

לתעות בין חדרי ביתו,

לשאול היכן רועים אחיו

ולחפש פריחה בקיר ילדותו.

 

תמיד בביתו מישהו

ישמור עבורו את אסונו

ומישהו אחר יחלום את חלומו.

 

נחתום בדרשה על רצח הבל – "אמר ר' שמעון בן יוחי 'קשה הדבר לאומרו ואי איפשר לפה לפרשו',

(למה הדבר דומה) משל, לשני אתליטין שהיו עומדין ומתגששין לפני המלך, אילו רצה המלך פירשן, לא רצה לפרשן חזק אחר על חבירו והרגו, והיה צווח ואמר: יבעי דיני קדם מלכא (יתבע דיני מלפני המלך), כך, "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"..." (בראשית רבה, פרשה כב')

האומנם ר' שמעון בר יוחאי טוען שקול דמי הבל צועקים עליו, או ככתוב 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה'? האמירה של רשב"י – קשה הדבר לאומרו... מעידה שבדבריו יש מן ההטחה, ההתרסה!

משל זה בפי ר' שמעון בר יוחאי מקדים אזהרה "קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו" נראה  שהדרשן  מעלה טענה על גבול ההתרסה,, קין הוא האתלט הגובר על הבל, קין עושה זאת בזירתו של האל, האל, הצופה באתלטים/הגלדיאטורים, יכול/רשאי/צריך היה למנוע את ההרג בתנועת יד הרי תיאור זה לקוח מזירת הגלדיאטורים: ברגע שהאחד גובר על השני הוא פונה במבט אל המלך ומקבל ממנו סימן האם להרוג או להשאיר בחיים. באם לא עשה זאת המלך הרי שהאחריות מוטלת/מועברת עליו – על המלך הרי הוא ה'.

כך מפרש המדרש "קול דמי אחיך צועקים אלי (עלי) מן האדמה", עלי - על האל. טענה זו, התרסה/ האשמת האל דורשת את הקדמת האזהרה, "קשה הדבר לאומרו."

אך נראה, בעקבות הסרט "גלדיאטור" (סרטו של הבמאי רידלי סקוט ארה"ב/אנגליה, 2000 משתתפים: ראסל קרואו, חואקין פיניקס, קוני נילסן, אוליבר ריד, וריצ'ארד האריס) שכוונת הדרשן יכולה להיות אחרת ובזה עיקר חידושו של ר' שמעון בר יוחאי הדרשן , שיאו של הסרט 'גלדיאטור' הוא כאשר הגיבור (הגלאדיאטור שידוע לכל שהוא, הוא אמור היה להיות הקיסר אלא בן הקיסר רצח את אביו ועלה לכס הקיסרות, ואותו שר סרב לכהן תחת בן הקיסר ועונשו היה להיות גלאדיאטור ) גובר על המתחרה ובניגוד לתנועת היד של המלך הוא מסרב להורגו ובכך זוכה לתשואות הקהל. סירובו של הגיבור להרוג את המתחרה מובן לקהל שהרי בכך מערער הוא על סמכות המלך לקבוע מי לחיים ומי למוות והקהל כולו יודע שהגלדיאטור הרי אמור היה להיות המלך/השליט. על פי קריאה זו הרי שתירוץ הגלדיאטור להצדקת ההרג – המלך ציווה, אינה מחויבת המציאות, המלך מצווה אך על האדם להחליט האם הוא שותף למשחק או שומר הוא על צלם האלוהים שבו, נכון שבמעשה זה הרי הוא מסכן את חייו , המלך יכול/עשוי להורגו אך מדוע דמך אדום יותר מדם חברך - נראה שלדעת הדרשן קין מסתתר מאחורי המלך, יכול היה המלך לצוות על חיי הבל ובכך להותיר בחיים את שניהם, אך למרות שהמלך אינו מפסיק את הקרב ולכאורה מצווה על מות הבל הרי שעדיין הרשות נתונה לגלדיאטור קין לא להרוג ולסכן בכך את חייו.

בסרט ובחיי הגלדיאטורים המסרב לצו המלך אחת דינו למות, הרי שכך גם במסורת היהודית ישנם קווים אדומים שאין לעבור עליהם, הדבר בא לידי ביטוי באמירה "על שלושה דברים ייהרג ולא יעבור" עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (כלומר באם מאיימים על האדם להורגו באם לא יעשה את אשר צווה הרי שייהרג) ואחד מהשלושה הוא שפיכות דמים, לכן

אין להסתתר מאחורי הנימוק באם לא תעשה את אשר ציוותי הרי שאני מסכן את חיי שהרי "מאי סמיק דמא דידי מדמא דידך" כלומר האם אדום דמי מדמו של הזולת ? כלומר העובדה  שיש סיכוי גדול שיהרגו אותי אינה מתירה לי להרוג את האחר על מנת להציל את נפשי .

הדרשן מוביל אותנו לטענה הרווחת, הרי המלך ציווה! או במילים אחרות ,הרי יצר הרע ניתן לי על ידי האל ומדוע באים בטענות אלי הרי שיש להפנות את הטענות לאל שברא אותי כפי שאני?

הדרשן (ר' שמעון בר יוחאי ) שם בפיו של קין את הטענה הפשוטה, אין הדבר תלוי בי,  אך תשובת הדרשן ליודעי הלכי הרוח בזירה שאכן יכול הגלדיאטור לסרב לצו המלך במחיר חייו, כך היה צריך לעשות.

דומה שהדרשן מעצים את הויכוח בין האחים וטוען שכך הם חיי האדם, יש והאדם טועה, האם מסוגל הוא להודות בטעותו? האם הרוצח מנסה להיתלות בטענות שווא?

מדרש זה טוען שניתן לראות בויכוח בין אחים קין והבל ויכוח על טריטוריה, או ויכוח על בעלות על המקדש - או ויכוח על אישה, ויכוח זה מבוסס על שאלת יסוד, האם האדם נוטל אחריות על מעשיו? האם האדם מכיר בעובדה הפשוטה שהרע הקיים בתוכו נתון לשליטתו ואין להסתתר אחורי טיעונים אלה או אחרים.

דרשות אלו מצביעות על סיפור זה, בנים/אחים ראשונים אלו פוגעים איש באחיו, סיפור זה מופיע כסיפור מעצב בתולדות האנושות ודומה שיש ללמוד מכך לגבי כל טענת בעלות, האם אין אנו מסתתרים מאחורי טענות היסטוריות אלו או אחרות ואין אנו מכירים בעובדה הפשוטה, אין אנו מעונינים להתמודד באמת עם שאלת הרוע, אלא טוענים, "כולה שלי"!

ר' שמעון בר יוחאי החי בתקופה הרומית ומודע לתרבות הרומית המשתמשת בחיי אדם לצורכי בידור מצביע במשלו לקהל שומעיו – היזהרו מללכת בעקבות הרומאיים, בידור זה אין מקורו בהכרה בערך חיי אדם אלא להפך תרבות זו מעבירה מסר של ויתור על חיי אדם, ישנם בני אדם חשובים וישנם אלו שאמורים להקריב את חייהם למען האחרים.

סיפורי בראשית ילמדו על חשיבות העולם, מאבק בראייה צרה – העולם נברא רק עבורינו, אלא העולם נברא בקריאה מוסרית – חביב אדם הנברא בצלם, העולם הנברא בידי האל, מזמין את הויכוח עם האל! המעבר מאדם וחוה לנח ילמד על חשיבות נטילת היוזמה והאחריות המוטלת על כל אחד ואחד – 'להציל את העולם' סביבו!