דרשה לערב סוכות שנת התעש"ה? יציאה לגלות ו/או כניסה למקווה ולסמלי החג!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

דרשה ערב סוכות התשעה

חגי תשרי מאפשרים לעבור מחג לחג ולקשר תובנות, ברם בעוד המעבר מראש השנה ליום כיפור מובהר בקלילות, קשה עד מסובך לעבור מיום כיפור לחג הסוכות. מיום של דין וניסיונות כפרה ומחילה לחג של שמחה!

יש הרואים את הקשר בין יום כיפור לסוכות בכך שהיציאה לסוכה מהווה מעין 'יציאה לגלות' ככפרת עוונות, המעבר מבית הקבע לסוכת ארעי מאפשרת מחשבה של כפרה. כמו כן ישנו הדימוי של הכניסה לסוכה ככניסה למקווה טהרה – ככניסה לשבת, כניסת כל הגוף כולו לתוך מרחב אחר. בכך גם ישנה המשכיות של משמעות יום כיפור, שהרי כך נחתמת המשנה במסכת יומא – לדעת רבי עקיבא, יום כיפור הוא כמקווה לגבי ה' ובכך ישנה כפרה, לאחר אמירת ר"ע יהיה זה רבי יהודה הנשיא שיאמר שהיום מכפר, כלומר המעבר ביום הכיפורים אף ללא כל חרטה או מחשבת תשובה מהווה כפרה עצמית. יש הרואים ביציאה מיו"כ לסוכות כלקיחת ארבעת המינים כסמלי ניצחון – כפת התמר, הלולב עם שאר המינים מהווים הצהרה, יצאנו בשלום ממשפט ודין!

משנה יומא פ"ח מ"ט - אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאל.

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה ל' - ד"א "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצח" (תהילים טז', יא'), מדבר בישראל. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, תודיעני אורח חיים, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הרי לכם עשרת ימים של תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

"שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ" , אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג. ואלו הן, ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. מהו "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצח", א"ר אבין זה לולב כמי שהוא נוצח ונוטל ביין. משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ואין אנו יודעים מי ניצח? אלא מי שיוצא עם כלי הניצחון בידיו אנו יודעים שהוא המנצח! (ולית אנן ידעין מאן הוא נצוח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא.) כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנן ידעין דישראל אינון נצוחייא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג').

 

נעבור על סממני החג ונראה כיצד הם משרתים את משמעות החג.

הסוכה

מחלוקת ידועה מהי סיבת הישיבה בסוכה – סוכות ממש כסוכות בהם ישבו בני ישראל היוצאים ממצרים או לזכר ענני הכבוד שהקיפו את העם היוצא ממצרים. כלומר האם מציינים דימוי של אחד לאחד או שמדובר על משמעות סמלית, השגחה ומבט מלמעלה אותו מציינים בישיבה בסוכה.

בבלי סוכה יא' ע"ב -  "דתניא: כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם."

הסוכה הפורסת שלום, כפי שזה עתה ציינו בתפילה 'ופרוש עלינו סוכת שלומך... הפורס סוכת שלום....' – עד כמה השלום עוטף ומקיף אותנו בחיים. כמו כן הסוכה כמקום מוצל, כמקום מצפין כדברי תהילים (כז', ה') "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי:' – הסוכה צופנת בחובה, מצפינה את האדם. ביום כיפור קראנו על סוכת יונה, יונה הבורח מאת ה' מסתתר, מגן על עצמו בסוכה ומחכה, צופה לראות מה צופן העתיד, עד כמה נבואתו תתממש או תתבטל! הקיקיון יעלה יסוכך על הסוכה ובכך יעזור בצל... סוף הסיפור עדין טרי בזיכרון, הקיקיון התייבש ומצוקת המסוכך עצמו בסוכה - מחייבת, מביאה אותו, לבכות על מר גורלו.

אחד מכללי בניית הסוכה מחייבת שתהא צילתה מרובה מחמתה, כלומר לצל תפקיד בסוכה, לא צל הדפנות כי אם צל הסכך, מה הצל מאפשר! אולי את ההבנה שגוף האדם כסוכה גורם להצל על העולם, מה הצל גורם, האם הוא מאפשר או מונע, עד כמה מקומי בעולם מצל ואינו מאפשר עד מונע אחרים מלהגיע אל האור. לר' נחמן מברסלב ישנה אמירה, צל האדם מונע את האור, השפע האלוהי מלהאיר, מלהביא את האור לעולם! לכן על האדם מוטלת החובה לאיין את עצמו עד כדי לבטל את קיומו על מנת לאפשר לאור האלוהי להקרין על העולם. כך גם תאמר סימון וייל.

וכך יתבהר - כוחו וסכנתו של הצל - ביטול עצמי על מנת לדעת כיצד לתקן בעולם

ליקוטי מוהר"ן קעב' - כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵן בָּנִים אוֹ פַּרְנָסָה אוֹ בְּרִיאוּת, הַכֹּל הוּא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ, כִּי אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד, אַךְ הָאָדָם עַל - יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה צֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמַגִּיעַ לוֹ הַחִסָּרוֹן לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הַצֵּל, וְהִנֵּה הַצֵּל הוּא מִדָּבָר גַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד נֶגֶד דָּבָר רוּחָנִי (הַיְנוּ שֶׁהוּא דַּק מִמֶּנּוּ) כְּמוֹ גֶּשֶׁם עֵץ וָאֶבֶן נֶגֶד אוֹר הַלְּבָנָה וְהַחַמָּה עוֹשֶׂה צֵל, וְכֵן לִקּוּי חַמָּה וּלְבָנָה עַל - יְדֵי צֵל הָאָרֶץ, וְכֵן הַחַמָּה בְּעַצְמָהּ נֶגֶד מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה, הוּא גַּשְׁמִיּוּת, וְעוֹשֶׂה צֵל נֶגְדּוֹ, וְעַל - כֵּן הָאָדָם כְּפִי גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו, כֵּן עוֹשֶׂה צֵל בְּעַצְמוֹ שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹר וְשֶׁפַע שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל, וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעִקַּר אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא הַכָּבוֹד, כִּי כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מ"ג): "לִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" וְכוּ'. וְזֶה: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (שָׁם ו), הַיְנוּ אִם הוּא "מִלֹא כָל הָאָרֶץ", שֶׁאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי מְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא הַכָּבוֹד: וְזֶה (מִשְׁלֵי ג): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ", כִּי "הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (אִיּוֹב כח). וְעַל - כֵּן הַחֲכָמִים שֶׁהֵם אַיִן, זוֹכִים לְכָבוֹד, עַל - יְדֵי שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים צֵל לְהַפְסִיק, כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כַּנַּ"ל:

וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת חַיִּים וְטוֹבָה לָעוֹלָם, וּלְהֵפֶךְ לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם. וְכֵן הַצַּדִּיק כְּשֶׁמַּרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת הוּא טוֹב, וְכֵן לְהֵפֶךְ. וְזֶה: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב אֶת הַמָּוֶת" וְכוּ'. הַיְנוּ לַפָּנִים שֶׁלָּכֶם:

ובספרו (חיי מוהר"ן בחלק שיחות השייכים לתורות פו') כותב ר' נחמן תוספת לתורה ח"א קעב': "שמעתי מאיש אחד מאנשיו ששמע מפיו הקדוש בביאור יותר קצת, והענין שהאדם צריך לבטל כל מידה ומידה עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחילה צריך לבטל מידה זאת עד שתהיה כלא ממש, ואחר כך מידה אחרת עד שתהיה גם כן לא, וכן כל המידות עד שיהיו כולם כלא היו, וכפי מה שמבטלין כל מידה ומידה כן מאיר ומתגלה לו כבוד ה', כי עיקר האור הוא כבודו יתברך כמו שכתוב: "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג', ב')

אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני עושה צל. וכפי הגשמיות וגודל הדבר שעומד כנגד הדבר כמו כן נעשה צל, כגון שמעמידין מקל נגד אור השמש עושה צל קטן כפי מידת המקל. אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש עושה צל גדול ביותר. וכן כשמעמידין בית גדול עושה צל גדול יותר ויותר. והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע. ועל כן כפי מה שהאדם משוקע באיזה מידה ותאווה כמו כן עושה צל נגד אור כבודו יתברך, אבל כשמבטל המידות והתאוות כפי הביטול כן נתבטל הצל, וכמו כן נתגלה אור כבודו יתברך עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי עד שיהיה הכול לא ואין ואפס, ואז יתגלה כבודו בכל הארץ. כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל כנ"ל, וזהו "מלא כל הארץ כבודו". ועל ידי זה נתגלה כבודו בכל הארץ כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל כנזכר לעיל ".

כך גם - סימון וייל (3 בפברואר 1909 - 24 באוגוסט 1943) פילוסופית והוגה דתית יהודיה צרפתייה, פעילה חברתית, מורה לפילוסופיה, ופעילת מחתרת במלחמת העולם השנייה, נמשכה למיסטיקה ולפילוסופיה הנוצרית, להגותו של אפלטון ולהשקפות הבודהיסטיות. כותבת בשפה מאוד דומה בספרה 'הכובד והחסד' (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 75 – 77 ) פרק על 'ביטול עצמי' ובו היא כותבת:

"ה'אני' הוא רק הצל שמטילים החטא והשגגה בהסתירם את אור האלוהים, צל שנתפס בעיני כישות.

אפילו יכולנו להיות כאלוהים, מוטב להיות רפש שמציית לאלוהים.

…כל מה שאני רואה, שומעת, נושמת, נוגעת בו, אוכלת וכל היצורים שאני פוגשת בדרכי – מכולם אני שוללת מגע עם אלוהים, ושוללת מאלוהים מגע אתם, בה במידה שמשהו בי אומר 'אני'.

...בשום אופן אינני משתוקקת לכך שהעולם הנברא לא יהיה עוד מוחש לי, אלא לכך שלא תהיה זו עוד אני שהוא מוחש לה. לי הוא לא יכול לגלות את סודו הטמיר מדי. עלי ללכת, כדי שהבורא וברואו יחליפו את סודותיהם.

לראות נוף כפי שהוא, כאשר אני אינני עוד ...

בכל מקום שאני נמצאת, אני מכתימה את דממת השמים והארץ בנשימתי ובפעימות לבי. "

 

ארעיות הסוכה – האדם כאורח בעולם, 'אורח נטה ללון'!

הסוכה בעלת משמעות ארעית ולא הקבועה כבית, ברם גודלה, היכולת להקימה  בחוץ מאפשרת להרחיב את קירות הבית וממילא להזמין אנשים נוספים אותם נתקשה להכניס הביתה, - החג מסמל הכנסת אורחים, ישנם אורחי האושפיזין 'אברהם ושרה, יצחק ורבקה...' האורח מסמל את הארעי, אך האורח לרגע רואה כל פגע, אנו מזמינים לראות את הפגמים המקיפים אותנו. האדם אף הוא אורח בעולם, ימינו כצל עובר, אנו בני חלוף, כשם ספרו של ש"י עגנון 'אורח נטה ללון' – האדם זמני וקיומו זמני בעולם, בכך שוב אנו ממשיכים את תודעת יום כיפור בארעיות האדם בעולם. ארעיות זו מחייבת אותנו לשאול מה אנו מותירים בעולם, כפי שציינו בערב יום כיפור – מהו החותם אותו אנו מטביעים בעולם, מה יישאר, הצל חלילה או הדבר כשלעצמו – מה הוא יהיה?

בחג נידונים על המים, סמליות הסוכה וכן ארבעת המינים – דבר שגידולו מן הקרקע, הצומח מחג ומנהגי שאיבת מים...

ארבעת המינים

מוכרים וידועים המדרשים בדבר סמליות המינים, מתיאור פני החברה כבעלי טעם וריח, בעלי תורה ומצוות ומעשים טובים ועד לאותם חסרי טעם וריח, אנשים ללא כל נקודה חיובית, ברם כולם באגודה אחת, ממש כקטורת שציינו ביום כיפור, החלבנה כערבה – נטולי ריח ואולי אף בעלי ריח שלילי, הצורך באגודה אינו כדי לבטלם אלא כדי להכיר בקיומם! ישנו הדימוי של הלולב כחוט שדרה, האתרוג כלב, ההדס כעיניים והערבה כשפתי האדם – על האדם להכיר בתפקיד כלל איבריו!

תפקיד האגודה – ארבעת המינים מאוגדים, כמו הקטורת!

ספרי דברים פיסקא שמו' - "יחד שבטי ישראל", כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות, וכן הוא אומר (עמוס ט ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".

רבי שמעון בן יוחי אומר משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין כל זמן שהספינות קשורות זו בזו פלטרין קיימים פרשו ספינות אין פלטרין קיימים כך ישראל כשעושים רצונו של מקום בונה עליותיו בשמים וכשאין עושים רצונו כביכול "אגודתו על ארץ יסדה".

מנהג זה של איגוד ארבעת המינים, אפשר שיש לו סמך בברייתא שבבלי מנחות כז' ע"א:  "ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות. העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות. ואין אדם יוצא חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת וגו'."

כך משתמע גם מויק"ר ל, יב, שם נמנים כל ארבעת המינים (כמאפייני קבוצות בישראל), ואחריהם הסיכום:  "יקושרו כולם אגודה אחת". מכאן: כל ארבעת המינים מאוגדים באגודה אחת."

סמלי ארבעת המינים במדרש -

ויקרא רבה (וילנא) פרשה ל', יב' - דבר אחר, "פרי עץ הדר" אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

"כפות תמרים" אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים

"וענף עץ עבות" אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה

"וערבי נחל" אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט) "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה", לפיכך משה מזהיר לישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון".

 

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל', י' - ד"א "פרי עץ הדר", זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א), וכתיב והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב).

"כפות תמרים", זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח.

"וענף עץ עבות", זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלים כך היה יעקב רחוש בבנים.

"וערבי נחל", זה יוסף, מה ערבה זו כמושה לפני שלשה מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו.

ד"א "פרי עץ הדר", זו שרה שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם ושרה זקנים (בראשית יח, יא).

"כפות תמרים", זו רבקה, מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין כך העמידה רבקה צדיק ורשע.

"וענף עץ עבות", זו לאה, מה הדס זה רחוש בעלין כך היתה לאה רחושה בבנים.

"וערבי נחל", זו רחל, מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין כך רחל מתה לפני אחותה.

 

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל', יד' - ד"א "ולקחתם לכם". ר' מני פתח "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה, י). לא נאמ'ר הפסוק הזה אלא בשביל לולב.

השדרה של לולב דומה לשדרה שלאדם

וההדס דומה לעין

והערבה דומה לפה

והאתרוג דומה ללב.

אמר דוד אין בכל האיברין גדול מהן ואילו שהן שקולין כנגד כל הגוף. הוי "כל עצמותי תאמרנה".

 

יום הערבה

החכמים לא הסתפקו במינים אלו המצוינים בספר ויקרא כג' אלא הוסיפו יום אחד בשביעי של סוכות, יום לפני שמיני עצרת הלא הוא שמחה תורה – יום החותם, יום הושענא רבה – יום הערבה, ירדו למוצא, פה מתחתינו וקטפו את הערבות ואיתם סובבו סביב המזבח, וכיום נוהגים בשביעי של חג לצאת עם הערבות חמש ערבות – להכות ברצפה ולקרוא בקול – 'קול מבשר, מבשר ואומר...', יום מיוחד לאותו עץ המסמל את פני החברה הנטולי טעם וריח, יום מיוחד לפשוטי החברה ובמסורת האושפיזין, זה יומו של דוד, דוד החוטא האולטמטיבי, כלור אין אדם שאין לו תקווה לשינוי, שהרי דוד מלמד על עולה של תשובה, אותו אדם שהואשם ברצח ובניאוף... הוא ילמד את ישראל על כוחה של תשובה ואפשרות התיקון. יום הערבה האגוד עם החג מלמד שאומנם נידונים אנו על מעשינו ובכל זאת אין לטעון 'מעוות לא יתקון' אלא ישנה אפשרות של תיקון!

יום הערבה, על השיח עם הבייתוסים.

למדנו במשנה שערבה יש ומציינים אותה ששה ימים וישנם שנים שמציינים 'ערבה' שבעה ימים 

משנה מסכת סוכה פרק ד', א', ג'  לוּלָב וַעֲרָבָה, שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, שְׁמוֹנָה. סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, שִׁבְעָה. וְהֶחָלִיל, חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה:

... (ג) עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד, יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, עֲרָבָה שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה:

מדברי המשנה נלמד שרק בשנה בה היום השביעי של סוכות המכונה הושענא רבה חל בשבת אזי מקיימים את יום הערבה, מנהג הערבה ידחה את השבת ואילו במקרה והשבת חלה באחד מימי חול המועד אין מנהג הערבה דוחה שבת.

מהי הסיבה? מהמדרש שראינו לעיל בויקרא רבה מה מסמלת הערבה? אותם בחברה – ללא טעם וללא ריח, נטולי מצוות ומעשים טובים!

ראשית נלמד כיצד קיימו מצווה זו - משנה סוכה פ"ד, ה' – ז' - "מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ:

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת:

מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן:

 

מנהג, מצווה זו תזכיר למתפללים את הנוהג בימינו הנקרא 'הושענות' – מסתובבים סביב הבמה עם ארבעת המינים ומכריזים פיוט הנקרא 'הושענא', ביום השביעי הוא יום 'הושענא רבה' מסתובבים שבע פעמים.

התוספתא (מקור תנאי שנערך עד שנת 200 לספירה) – מלמדת מדוע יש המתנגדים למנהג, מצוות הערבה?

תוספתא סוכה פ"ג, ה"א – "לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו

מעשה וכבשו עליה ביתסין אבנים גדולות מערב שבת

הכירו בהן עמי הארץ ובאו וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת

לפי שאין ביתסין מודין שחבוט ערבה דוחה את השבת

ערבה - הלכה למשה מסיני

אבא שאול אומר: מן התורה שנאמר: "וערבי נחל" ערבה ללולב, וערבה למזבח.

ר' ליעזר בן יעקב אומר: כך היו אומרים: 'ליה ולך המזבח ליה ולך המזבח' "

התוספתא מלמדת שבמקרה וישנה התנגשות בין מצוות השבת למצוות חג סוכות הרי שבמקרים מסוימים ידחו מצוות החג את מצוות השבת.

באם יכול שבת ביום הראשון – יש ליטול לולב למרות האיסור,

באם יכול שבת ביום הושענא רבה אזי יש לדחות את השבת.

זו דרשה של חכמים המתדיינים לברר מהו המקור, האם החידוש הוא בדרשת חכמים ולכן זו מצווה מדרבנן ואינה דוחה שבת או שיש לעגנה כמצוות התורה!

מהמעשה בתוספתא ניכר שהיו מאנשי הכתות המכונים 'בייתוסין' שלא קבלו את תקנת החכמים ולכן ניסו למנוע את קיום המנהג, המצווה בשבת אך היו עמי הארץ שמאוד רצו לקיים ואכן פטרו את הבעיה.

התוספתא מחדשת המנהג, מצוות הערבה היא מסורת 'הלכה למשה מסיני' ולכן תוקפה דוחה שבת.

מהאמור לעיל שהערבה מסמלת את השכבה החברתית בעם שניתן לכנותה 'עמי הארץ' אלו שאין בהם לא ריח ולא טעם, לא מצוות ולא מעשים טובים, הרי לאגדם ולהתייחס אליהם ביום חג זו מצווה, זה מנהג המחייב לדחות שבת.

יום הערבה הוא חידוש של החכמים המעלים את חובת היחד, את האגודה למעלה חשובה.

מעניין שלימים המסורת קישרה את דוד המלך ליום השביעי בסוכות. במנהג האושפיזין, האורחים המוזמנים אל הסוכה בכל אחד מימות חג הסוכות נבחר דוד ליום האחרון והרי דוד מסמל את 'בעל התשובה' – הערבה כדוד המלך.

 

ניסוך המים ושמחת בית השואבה

טקס הערבה חייב את יושבי ירושלים הקדומה לפנות מערבה על מנת לקטוף ערבה, במקביל בכל יום ירדו מזרחה למעין השילוח על מנת לשאוב מים וניהלו 'שמחה' במקדש – 'שמחת בית השואבה' ולאחר מכן נסכו את המים במשכן ולימים במקדש. שאיבת המים מהמעיין מסמלת את שאיבת רוח הקודש, הארה! לדעת הגר"א לכל אחד ואחת ישנו פן של רוח הקודש, מציאת משמעויות נסתרות המגיעות לרוח האדם! שמחה זאת לוותה (בלשון המשנה) בתיקון גדול, הפרדה בין הגברים לנשים מפני שראו שהגיעו לידי קלות ראש. האם ההפרדה נבעה מצניעות גרידא או מניסיון לחדד את השאלה – לשמחה זו מה עושה? נטען שההפרדה נבעה בשל התיאור המופיע בהתנהגיות החכמים, היו מלהטים בפני כולם, היו מעיפים אבוקות של אש, ביצים, כוסות והקיצוני מבין החכמים היה התנא רשב"ג שהיה מהפך בגופו, עומד על ידיו ובועט/מטיח את רגליו כלפי מעלה, על מעשה זה התגאו החכמים, אך מסופר על לוי שנהג אף הוא לזרוק את רגליו כלפי מעלה והמדרש מתאר שצלע, איטלע! מעשה זה נתפס כהתרסה, ההטחה כלפי מעלה לוותה באזהרה – הגזמת! ראינו בראש השנה שהגמרא לומדת מחנה, אליהו ומשה שתפילה משמעותה הטחה כלפי מעלה, כך גם זריקת הרגליים כלפי מעלה! מעשה רשב"ג נתפס כעבודת השם ואילו לוי כנראה עבד את ראיית בני האדם. בכך נוכל לטעון שההפרשה בין הגברים לנשים סמלה את הנכחת השאלה – מהי העבודה הזאת בציבור – האם אנו עובדים בעיניים של הצופים, כלומר מתהדרים בהתנהגות או שעבודה זו היא לשם שמים, האם אנו עובדים את הציר האנכי, בסמליות במתח בין הגברים לנשים או שעבודתנו הינה לשם השם. כך גם היום לכל מי שיצפה בשמחת בית השואבה, יראה כיצד במעגלי הרוקדים לא פעם, מוגנב מבט כלפי מעלה, האם יש משהיא שצופה בי, האם אני נראה כשידוך ראוי!

ניסוך המים ושמחת בית השואבה – מה לדעתכם מסמלים מנהגים, מצוות אלו?

משנה מסכת סוכה פרק ד', משנה ט' – י' - נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד, צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ.

הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן. וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן. עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם, יָצָא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה.

וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ, הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ, שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן:

 

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה, הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגֻלִּין, פְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

סוכה פ"ה - (א) הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו:

(ב) בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל:

(ג) מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה:

(ד) חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.

וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.

וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב,

וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

 

התוספתא מרחיבה ומתארת את התיקון (סוכה פ"ד, א' – ה') -  בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה, היו אנשים רואין מבפנים ונשים רואות מבחוץ וכשראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש, עשו שלש גזוזטראות בעזרה, כנגד שלש, שלש רוחות - ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה ולא היו מעורבין

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהן באבוקות ואומרים לפניהם דברי תושבחות,

מה היו אומרין ?

אשרי מי שלא חטא, וכל מי שחטא ימחל.

ויש מהן אומרים: אשרי ילדותי שלא ביישה את זקנותי, אילו אנשי מעשה

ויש מהן שהיו אומרים: אשריך זקנתי שתכפרי על ילדותי אילו בעלי תשובה

הלל הזקן אומר: למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא לביתי, אני אבא לביתיך.

אם אתה לא תבוא לביתי, אני לא אבוא לביתיך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך".

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמנה אבוקות של אור ולא היה אחד מהן נוגע בארץ וכשהוא משתחוה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד

אמר ר' יהושע בן חנניה כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה משכימין אנו לתמיד של שחר משם לבית הכנסת משם למוספין משם לאכילה ושתיה ומשם לבית המדרש משם לתמיד של בין הערבים משם לשמחת בית השואבה

החכמים נהגו במנהג היכול להיתפס כהוללות, כהטחה כלפי מעלה!

בבלי סוכה נג' ע"א - "חסידים ואנשי מעשה" כו'. תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים  ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים  אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו.

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית  השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם  רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל  ביתך, שנאמר: (שמות כ, כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".

אף הוא ראה גלגולת  אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון.

...תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של  אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את  הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה.

לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע. (לוי החווה קידה בפני רבי וצלע)

והא גרמא  ליה (וקידה זו גרמה לו)? והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי  מעלה ואיטלע, ומנו - לוי! - הא והא גרמא ליה.

לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני (לוי היה מהלך לפני רבי וזורק שמונה סכינים באוויר).

שמואל קמיה שבור  מלכא בתמניא מזגי חמרא. (שמואל היה נושא שמונה כוסות יין לפני המלך שבור מלכא)

אביי קמיה דרבה בתמניא ביעי, ואמרי לה  בארבעה ביעי (אביי היה לפני רבה בשמונה/ארבעה ביצים).

במשנה ראינו שהיו מתקנים תיקון גדול והפרידו בין הנשים לגברים יש הלומדים מתקנה זו שבמקום התפילה הרגיל לא הייתה הפרדה בין הנשים לגברים.

בנוסף נראה שיש ללמוד מהסוגיה – האם השמחה הייתה לשם שמים או לשם כבוד, האם החכמים חפשו את אהדת הקהל על חשבון פגיעה באל, אמנם פגיעה סמלית המתבטאת  בהטחת הרגליים כלפי שמים!

 

מים לדוד המלך

אין אפשרות שלא להזכיר את המבט ובבת צחוק הנלוות בראותנו אדם המרים ידיו למרום ואומר/שר 'מים לדוד המלך', נזכרים בגששים המחופשים לחיילים בלבוש של חצאיות קצאות ובהרימם את ידיהם – רואים להם את התחתונים... צוחקים, אך על מה מתבסס השיר (מילים שכתב עקיבא נוף המבוססות על המקרא) וכיצד שיר זה קשור לחג הסוכות. בלשון המקרא, דוד נתאווה לשתות מהבאר שבשער בית לחם הנמצא מעבר לקווי האויב ושאל מי מתנדב, היה זה מבחן נאמנות של המלך בפנייה לחייליו בבירור מי מוכן להראות ולבטא את נאמנותו. כאשר הגיעו הלוחמים עם המים, דוד הבין שהגזים בבקשתו – כי בנפשם הביאו את המים ולכן נוסך אותם את המים לה'! המדרש מציין, היה זה בסוכות וזה ניסוך המים למזבח! המעשה היה סמלי והקרב, ניסוך המים מבטא את העובדה שבחג נידונים על המים והשאלה – מה תלוי בי ומה בחסדי האל! שיר עממי המבטא תפיסת עולם תיאולוגית, האם אנו עושים די על מנת להביא שפע לעולם?

עסקנו במים – מה יכול להיות הקשר בין שיר הגששים לבין חג סוכות ?

מים לדוד המלך  ביצוע: הגשש החיוור, מילים ולחן: עקיבא נוף

ודוד חשק במים מן הבאר שביד פלשתים

למלא את רצונו יצאו שלושה גברים

מיהרו הם אל בית לחם מי הבאר להעלות

זה לזה סיפרו בדרך מעשי גבורות

מים לדוד המלך

מים, מים לדוד

מים לדוד המלך

מים לדוד

שח אחד מהם שמעו נא על דרכי ניצב לו הר

את כפי עליו הנחתי התמוטט ההר

השני אמר הקשיבו את דרכי חסם נהר

בקולי עליו רעמתי הנהר עצר

מים לדוד המלך...

 

השלישי ללא כל אומר את מחנה פלשתים שיסע

את הבאר על כל מימיה על גבו נשא

אז דוד מזמור השמיע לשלושת הגיבורים

לתנ"ך פסוק הוסיפו ומאז שרים

מים לדוד המלך...

 

 

 

ומהו הסיפור ?

פקודה בלתי חוקית של המלך דוד, דוד עצמו הבין שבקשתו אינה סבירה ונסך את המים לה'. הסיפור נמצא בשמואל ב', כג' וכן בדברי הימים א', יא'

 

שמואל ב פרק כג - (יא) וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: (יב) וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה: ס

(יג) וַיֵּרְדוּ <שלשים> שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים: (יד) וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם: (טו) וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: (טז) וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה': (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים: ס

 

דברי הימים א פרק יא - (יא) וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ <השלושים> הַשָּׁלִישִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת: (יב) וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹדוֹ הָאֲחוֹחִי הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים: (יג) הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: (יד) וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ וַיַּכּוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיּוֹשַׁע ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה: (טו) וַיֵּרְדוּ שְׁלוֹשָׁה מִן הַשְּׁלוֹשִׁים רֹאשׁ עַל הַצֻּר אֶל דָּוִיד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים: (טז) וְדָוִיד אָז בַּמְּצוּדָה וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים אָז בְּבֵית לָחֶם: (יז) <ויתאו> וַיִּתְאָיו דָּוִיד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: (יח) וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַה': (יט) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים: (כ) וְאַבְשַׁי אֲחִי יוֹאָב הוּא הָיָה רֹאשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל <ולא> וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלוֹשָׁה: (כא) מִן הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר וְעַד הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא בָא: ס

וכך יסביר הירושלמי בסנהדרין פ"ב ה"ה (עיינו גם בבבלי בבא קמא ס' ע"א)

הלכה ה' משנה – דיני מלך, 'ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד

ופורץ לו דרך ואין ממחין בידו ,דרך המלך אין לה שיעור וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש'

את המשנה מסבירה הגמרא בירושלמי –  ומוציא למלחמת הרשות כו' דכתי' "על פיו יצאו ועל פיו יבאו"  ופורץ לעשות לו דרך דכתיב "נהגו לפני המקנה ויאמרו זה שלל דוד הוא היה עם דוד באפס דמים" ...כתיב "ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם" וגו'

ר' חייה בר בא אמר הלכה נצרכה לו כלומר הסיפור הוא מעשה סמלי, לא בקשה לשתיית מים אלא שאלה הלכתית

"ויבקעו שלשה", ולמה שלשה ? שאין הלכה מתבררת פחות משלשה

"ולא אבה דוד לשתות", לא אבה דוד שתיקבע הלכה על שמו

"ויסך אותם לה' ", קבעה מסכת לדורות

"ופורץ לעשות לו דרך", בר קפרא אמר חג היה כלומר סוכות וניסוך מים היה והיתר במה היה

"ויבקעו שלשה", ולמה שלשה ?

אחד הורג ואחד מפנה הרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה כתוב אחד או' "וינסך אותם לה' " וכתוב אחר אומר "ויסך",

מאן דמר "ויסך" מסייע לרבי חייה בר בא, מאן דמר וינסך מסייע לבר קפרא

רבי הונא בשם רבי יוסי הילכות שבויים נצרכה לו

רבי שמעון בר רבי אומר בניין בית המקדש נתאוה "

סיפור לא תמים – התנהגותו של דוד, דוד שלימד את ישראל על עולה של תשובה, כדי ללמד שכל חוטא, יכול לתקן שהרי דוד תיקן והתקבל! דוד הוא האורח, האושפיזין של היום האחרון בסוכות – יום הערבה, ילמד שבאגודת העם ישנם גם השוליים, גאם אותם שאין בהם מצוות ו/או מעשים טובים נכללים בכלל!

כך סיפור הגששים מעלה – פקודה בלתי חוקית ותיקון על ידי שמחת בית השואבה, ניסוך לה'!

ונחתום בסיפור המבקש ללמד כיצד נלחמים באגו, כיצד נלחמים ביצר הרע!

 

מוצאי הושענא רבה – שמחה תורה, סדר ההקפות

החזן אומר אתה הראת והקהל עונין אחריו פסוק בפסוק:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ:

לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ:

יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו:

יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבוֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ:

וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ:

ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

וְיִהְיוּ נָא אֲמָרֵינוּ לְרָצוֹן לִפְנֵי אֲדוֹן כֹּל:

פותחין הארון

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפוּצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

קוּמָה יְהֹוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ:

כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ:

בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:

וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה. קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ. זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ:

מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר:

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם:

אַב הָרַחֲמִים, הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם:

כִּי בְךָ לְבַד בָּטָחְנוּ, מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא אֲדוֹן עוֹלָמִים:

אח"כ מוציאין כל הספרי תורה שבהיכל ארון הקודש ומסובבים הבמה ז' פעמים ואומרים זה:

 

סיפור המלמד מתוך ה'דממה שבבית הכנסת'!

 

שמחה, שמחת תורה האם זו שמחה של גאוות הלימוד או שמחה לשם תורה?

 

סיפור המסופר על ר' לוי יצחק מברדטישוב בצעירותו, כאשר זה עתה התחתן כעילוי עם בת העשיר! הסיפור יבהיר מה מסתתר מאחורי הידע בלימוד!

נקדים ונספר על מנהג סדר ההקפות הנוהג בשמחת תורה. סדר ההקפות נפתח בהקראת סדרת פסוקים כאשר הראשון שבהם מתחיל במילים "אתה הוראת וכו'" המנהג הרווח הוא שגבאי בית הכנסת מכבדים אנשים חשובים באמירת הפסוקים. ישנם קהילות שעורכים מעין "מכירה" כל המרבה בכסף – זוכה, או ישנם ישיבות בהם הפסוקים נקנים ע"י ציבור התלמידים בתחרות לימוד דפי גמרא במהלך השנה והגבאים מחלקים את הקריאה עצמה למכובדי הקהל.

סיפור נאה מהרב הקדוש מברדיטשוב ז"ל: הנה הרב הקדוש מברדיטשוב ז"ל בילדותו היה עילוי ונשתדך עמו גביר אחד והתפאר בו ואחר חתונתו, בשמחה תורה הראשון כיבדו הקהל את הרב הקדוש מברדיטשוב הנ"ל (הנזכר לעיל) שהיה חתן הגביר הנ"ל שיאמר "אתה הראת וגו'" לפני התיבה כי כן היה המנהג שם בבית הכנסת לכבד את הנחשב בעיניהם למכובד לומר "אתה הוראת וגו'" וכיוונו בזה (כוונת גבאים הייתה) לכבד את הגביר ולעשות לו נייחא (נחת רוח) וירד הרב הקדוש לפני התיבה ונתייצב שם והטלית היה מונח על התיבה וכל פעם שנטל את הטלית בידו ללבשו הניחו מיד על התיבה חזרה. כן עשה כמה פעמים. וכל הקהל עמדו בבית הכנסת בעיניים, צופים עליו שילביש את הטלית ויתחיל לומר "אתה הוראת..." והוא לא שת ליבו כלל ועמד בדד ודומם וחשבו הקהל אולי מקרה הוא (תקלה) ובראותם כי נשתהא מאוד היה עליהם לטורח ונלאו נשוא (כבר לא יכלו לסבול עיכוב זה) ושלחו לו את השמש של בית הכנסת בשם ראשי הקהל שמבקשים אותו שלא יטריד את הציבור! והשיב "הן לא אכביד חס ושלום".

ונטל הטלית ללבשו, וכמעט והלבישו, עזבו מידו והניחו שוב על התיבה ולא רצה לומר "אתה הוראת וגו'" והגביר הנ"ל חותנו בראותו מעשה תעתועים אלו מחתנו, היה בוש מאוד בפני הקהל וחרה אפו בחתנו מאוד, לאשר התפאר את עצמו בו כי אין כמוהו בכל הגלילות (בכל האזורים הסמוכים) חכם ועילוי גדול כמוהו, ועתה עשה שטות כזה עד שגרם בושה גם לו, כי מה יאמרו עליו מעתה?

והוסכם גם בדעת הגביר לביישו תחת הדבר המגונה שעשה בפני כל הקהל וגם דעתו היה עם ראשי הקהל לשלוח לו  עוד הפעם שלא יעשה עוד שהיות (עיכובים) רק אם ירצה לומר יאמר מיד, ואם לא, ילך אל מקומו ויעמוד אחר תחתיו וכן עשו.

ובטרם הוקם עצתם לשלוח אליו כן, (לפני שהספיקו לדבר עמו שוב) פתאום נשמע קולו של הרב הקדוש אחרי כל דמימתו ושיקול מחשבותיו (כאילו מדבר אל עצמו) בזה הלשון "אם אתה למדן ואתה חסיד אמור אתה 'אתה הוראת'! " וראוהו עוזב את התיבה והולך אל מקומו בבית הכנסת.

וכראות  חותנו את אשר עשה לו חותנו נתמלא רוגש דאבון נפש יותר עליו  שתחת אשר קיוה לקבל נחת ולנחול כבוד על ידו, קבל חרפות ובושות.

והנה באמצע הסעודה בראותו (הגביר החותן) כי טוב לב חתנו הרב הקדוש ז"ל לא עצר כוח מלשאלו על הדבר שעשה...

והשיב לו ואמר לו (החתן) אומר לכם האמת, סיבת הדבר שעשיתי כן, כך היא:

שמיד שעמדתי לפני העמוד לקחת הטלית על ראשי לומר "אתה הוראת" וגו'

נשתתף עימי יצר הרע ואמר שהוא רוצה לומר עמי יחד "אתה הוראת"

ושאלתי אותו: מי אתה שתהיה ראוי והגון לכך?

ושאלני חזרה (היצר הרע): מי אתה וכו'?

והשבתי לו:  אני הוא למדן! 

והשיב לי: גם אני הוא למדן.

ושאלתי אותו: איפה למדת הלכות ש"ס ופוסקים?

והושיב לי חזרה: איפה למדת אתה?

השבתי לו: אצל הגאון פלוני ואלמוני!

והשיב לי: גם אני, עמך הייתי בלימודך, אם כן גם אני למדתי אצל הגאונים שחשבת אותם לפני (שמנית אותם לפני עתה).

והשבתי לו: אבל חסיד אני!

והשיב לי: גם אני חסיד!

ושאלתי אותו: מאיפה נסעת לקבל לקח טוב בחסידות (או משנת חסידות)?

והשיב לי חזרה: איפה היית אתה לקבל דרכי חסידות?

והשבתי לו אצל המגיד הקדוש ממזריטש.

והשיב לי: גם שם, עמך הייתי ולכן אני רוצה לומר עמך "אתה הוראת וגו'".

ובראותי כי אוזלת יד (כשראיתי כי אינני יכול לנצח בוויכוח הזה את היצר הרע) שאינו מניחני, ועודו מחזיק בי בחזקה לומר "אתה הוראת וגו'" עזבתי את הטלית מתוך ידי לגמרי, והנחתי לו את שלו (נתתי לו את מבוקשו), ואמרתי לו "אם אתה למדן ואתה חסיד אמור אתה ("אתה הוראת")".

(מתוך: אדמיאל קוסמן, עיתון הארץ 17/9/99, מתוך : "שבחי צדיקים" תרמ"ג, המעשה, באם ארע היה בשנת 1757 שנת תקט"ו בבית הכנסת בעיר ליברטוב פולין, ובספרו 'מסכת גברים, כתר 2002)   

סוכת ההבל - הבל הסוכה

מעל לכלל מנהגי החג מרחפת שאלת המים, 'בחג נידונים על המים' אומרת המשנה במסכת ראש השנה. המים כמקור החיים, מסומל בחג סוכות בשימוש בגידולי קרקע הניזונים מן המים, הסכך, ארבעת המינים, יום הערבה ומעל לכול טקס ניסוך המים המלווה בשמחת בית השואבה.

יהודה עמיחי 'שר': 'מים אינם יכולים לחזור בתשובה',

מים אינם יכולים לחזור בתשובה.

לאן יחזרו ? לברז, למקורות, לאדמה, לשורשים,

לענן, לים, לתוך פי ?

מים אינם יכולים לחזור בתשובה.

כל מקום הוא ימיהם כקדם, מימיהם כקדם,

כל מקום התחלה וסוף והתחלה.

ניסוך המים מפעיל את המנגנון, שואבים מהשילוח, מהמעין הנאמר על מימיו שהולכים לאט, ונוסכים על המזבח חזרה, לחלחל, אל מעמקי האדמה.

בסוכות חותמים את קריאת התורה ופותחים מבראשית, חתימה זו האם היא כמעין חתום הנועלת או חתימה זו מחייבת פתיחה ?

ל' האות החותמת את התורה ('לעיני כל ישראל') וב' האות הפותחת ('בראשית ברא') מצטרפים ל'לב', האם הלב מחייב את החותם לפתוח.

חתימת האדם הרי היא זהותו, החותם האישי, האומנם נסגר משהו או שזו ההתחלה.

החותם כמנעול המחייב 'של נעליך מעל רגליך' כפירוש החסידי 'להסיר את המנעולים מעל ההרגלים'.

'חתימת הספר' – חתימת הסף, הסף בו המזוזה, זזה, המזכירה את היציאה, היציאה ממצרים, מה משמעותה של החירות. ביציאה או בכניסה.

'ספר' התורה מבטא מספר, שאיפה לאינסוף.

הקריאה בפרשיות התורה מביאה את הקבוע, בכל שבת ושבת לקרוא פרשה, בכל שנה ושנה את אותן פרשיות, אך, במובן חדש. להפוך את הקבוע למשתנה.

השנה מלשון 'שנה', לחזור ולשנות, ללמוד אך גם מלשון שינוי, התפתחות.

 

'שמחת תורה' נחגגת בחזרה מהארעי לקבע, מהסוכה אל הבית.