דרשת ראש השנה - חג אוניברסלי, 'כל באי עולם יעברון לפניך'!

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

ראש השנה התשע"ה – כל באי עולם יעברון לפניך!

פתחנו את תפילת הערב בפיוט 'אחות קטנה' באחת ממנגינות 'ידיד נפש', כלומר 'אחות' אינה בהכרח רק יחס ביולוגי אל סוג של 'ידיד'! למדתי השבוע בערב סליחות מפי הרבה תמר אלעד אפלבאום שהמילה 'אחות' באה אף מהמילה איחוי, איחוי קרעים! אנו מתפללים מבין הקרעים ומייחלים לתיקון, ובשיחה עם חבר נוספה משמעות נוספת 'אחות' - חיווי דעה! מכאן האמירה 'הוויות אביי ורבא', כלומר חיווי דעתם בנושאים שונים.

אם כך בדברי שיר השירים אף אנו מייחלים לאיחוי ולחיווי דעה ובעיקר למפגש –

"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:" (שיר השירים ה', ב')

"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ": (שיר השירים ח', ח')

"אחות קטנה"  לר' אברהם חזן גירונדי (ספרד, מאה 13)

אָחוֹת קְטַנָּה      תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָה וְעוֹנָה     תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא   לְמַחֲלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ...

פרשנות זו תואמת להפליא למדרש שהבאתי בשבוע שעבר (קהלת רבה ז', טו') – "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ:" , שאלו את שמואל הקטן מהו דכתיב "יש צדיק אובד בצדקו", אמר להם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהצדיק עתיד לבא לידי מייט מות, אמר הקדוש ברוך הוא עד שהוא בצדקו אסלקנו שנאמר "יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", כל זמן שאדם חי הקדוש ברוך הוא מצפה לו לתשובה, מת, אבדה תקותו שנאמר (משלי י"א) "במות אדם רשע תאבד תקוה", לכת אחת לסטין שהיתה חבושה בבית האסורין, חתר אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן, נשתייר שם אחד מהן ולא ברח, כיון שבא השלטון התחיל לחבטו במקל, א"ל ביש גדא וטמיע מזלא חתירתא קומך לא הות עריק אמר לו – חסר מזל אתה, חפירה לפניך ואתה לא נמלטת?, כך לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אומר לרשעים התשובה לפניכם ולא שבתם, אלא (איוב י"א) "ועיני רשעים תכלינה", ומפני שלשה דברים אמר ר' יאשיה הקדוש ברוך הוא מאריך פנים עם הרשעים בעוה"ז, שמא יעשו תשובה, או יעשו מצות שישלם להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעוה"ז או שמא יצאו מהן בנים צדיקים, שכן מצינו האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי. "

ומובא בפי רבינו יונה כפיתוח רעיון התשובה - בספר "שערי תשובה" (ספרד מאה יג') "...ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפיכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה.

ואמרו רבותינו ז"ל על הענין הזה (קהלת רבה ז', לב') - משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? "

מדוע נענש אותו אסיר שלא ברח, הרי לכאורה הוא הנאמן ונותר בכלא, אלא ברור שהמשל הוא על האדם הנתון בכלאו הפנימי, היצר כובלו וכאשר הייתה לו ההזדמנות לברוח ולהתנער מהיצר, לא עשה זאת בתואנה – הרי אני אסיר! על כך ברור שעליו לקבל את כעס הרשויות!

משל זה מזכיר סיפור של דן בן אמוץ המתאר את האדם בבית כלאו!

הסיפור מתאר חייל המשתחרר לאחר המלחמה (48') ואינו יודע מה לעשות, נועל עצמו בכלא פרטי... הדרך ליציאה מהכלא תהיה רק על ידי הכרת האחר, על ידי ההבנה שיש לו תפקיד בעזרה לזולת!

אכן זה לשון הפיוט המצוי במחזור, כפתיח לתפילות בראש השנה -

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם      קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים

שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה     מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים...

הקריאה מופנית לכל אחד ואחת מאיתנו – קומו! מה לכם נרדמים? פיזית ברור שאנו ערים, ברם הקריאה היא קריאה לרוחניות שתעיר אותנו ותגרום לנו לפעול!

מכאן לשאלת השאלות ולהבנת תפקידו של היום!

מדוע לא ברכו את החודש לתחילת חודש תשרי? מדוע אין מציינים את ראש השנה כראש חודש תשרי? בתפילות לא יאמר הלל ולא יוזכר ראש חודש, בנוסח התפילה המסורתית יוזכר היום כר"ח רק בהקשר של קורבנות ותו לא!                   

נטען שיום זה הינו חג הפונה לעולם - אוניברסאליות לעומת פרטיקולריות

כל באי עולם - עוברים לפניו כבני מרון!

וכך בלשון המשנה ראש השנה פ"א (א) אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

(ב) בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם: כבני מרון (צאן) – מילה ביוונית – נומירון (גדוד)

כך גם בנוסח תפילת העמידה – ראש השנה - אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵֹא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

ובברכת העמים כולם (כוונת הלב עמ' 95)

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּאוּךָ מִתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

כך גם באמירה המפורשת – (כוונת הלב עמ' 108) "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִֹמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי ... כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:"

וכן לאחר התקיעות - הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים, אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ אָיוֹם קָדוֹשׁ:

וכן השופר כסמל כללי הקורא להשתפר, או כדברי הנביא עמוס (ג', ו') לעורר חרדה!

"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהֹוָה לֹא עָשָׂה:"

אך מעניין שהמילה חרדה אף מבטאת משמעות של התעסקות, הכנה – "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: (מלכים ב', ד', יג' – יד')

מכאן שהשופר קורא להשתדלות, התעסקות! דומה שניתן לצרף לכך את ההסבר התלמודי לסיבת מגוון הקולות שיש לשמוע בקול השופר?

בבלי ראש השנה לג' ע"ב – על דברי המשנה "שיעור תרועה כשלש יבבות... "  

הגמרא תשאל – והרי - שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא: שיעור תרועה  כשלשה שברים! – (למדנו במשנה שאורך התרועה כאורך שלוש יבבות – והרי למדנו שאורך התרועה כאורך שלושה שברים?)

אמר אביי: בהא ודאי פליגי (אומר אביי בדין זה בואדי הם חולקים), דכתיב : (במדבר כט')  "יום תרועה יהיה לכם",  ומתרגמינן: יום  יבבא יהא לכון. (תרגום המילה 'תרועה' לארמית הוא: 'יבבה') וכתיב באימיה דסיסרא  (שופטים ה') "בעד החלון נשקפה ותיבב אם  סיסרא" .  מר סבר: גנוחי  גנח, ומר סבר: ילולי יליל.  (דעה אחת: יבבה היא גניחה, דעה אחרת: יבבה היא יללה)

שופטים פרק ה (כד) תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ: (כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה: (כו) יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ:(כז) בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד: (כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב  מדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו  (כט) חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: (ל) הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר  שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא  שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: (לא) כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'  וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה .

התלמוד מבהיר – את קול השופר לומדים מיבבת אם האויב! לא בכיה של שרה או לאה, לא תפילת חנה ולא 'רחל המבכה על בניה' כי אם, אֵם האויב! וכך גם כותב חיים גורי את השיר - אִמּוֹ

לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,  שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא,

מֵבִּיט בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,  אִשָׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,  צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּרֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.  אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בַּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.

יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.  עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וַדָּם.

הַדוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת, גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.

אַחַר זְמַן מַה שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ.  אַחַר זְמַן מַה כָּבוּ הַדִּמְדוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה  לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נַעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית. אֲבָל הִיא מֶתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

הן התלמוד ולימים חיים גורי אינם חשים סתירה בשמיעה, בהכרה בכאב האֵם המחכה עד בוש לבנה!

כך גם נבחרו קריאות התורה – לא בקריאת תיאור הבריאה, לא כתהליך של יצירת העולם – אלא - גירוש הגר וישמעאל, עקידת יצחק ובהפטרה על חנה – בבקשת הבן וכן ירמיהו – המציין את העם שנאמנות של 'לכתך אחרי במדבר'.

תפילת היום מעידה על הצורך בקשר בין העולם היהודי הפרטיקולארי לבין העולם הסובב, לכן השמיטו את נוסח ההלל המבטא את קידוש החודש בשילוב שנת הירח לשנת השמש ובזה ייחודנו!

נלווה לסימן היום כיום אוניברסלי, מנהגי 'הסימנים' – נטען שאלו כ- ח.ח. – כלומר מלמדים על... ואת ה... חשיבה/חיזוק חיובי!

באם נייחל לשנה טובה ומתוקה! באם נחפש כיצד לבטל מחשבות שליליות של האחר כנגדנו ובאם נשאף להוביל להיות לראש...

רעיון זה קיים כבר בתלמוד, אמוראי בבל מלמדים - בגמרא להלן - אָמַר אַבַּיֵי, הַשְׁתָּא דְּאַמַרְתְּ, סִימַנָא מִלְּתָא הִיא, [לְעוֹלָם] יְהֶא רָגִיל אִינֵּישׁ (למיחזי) [לְמֵיכַל] בְּרֵישָׁא דְּשַׁתָּא קָרָא, וְרוּבְיָא, כָּרָתִּי, סִילְקָא, וּתְמָרֵי.

וכן שנהיה לראש ולא לזנב! ברם מוכרת המשנה - רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים: (משנה אבות פ"ד, מט"ו)

מכאן, שיש לשקול – מתי להוביל ומתי להיות מובלים, מתי ההובלה תחייב אותי לרדת, לעבור לקבוצה שאינה מתיימרת להמריא!

וכך מסביר הרמב"ם את המשנה בפירוש המשניות –  ר' מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים - אמר. שבהיות האדם תלמיד למי שהוא חכם ממנו יותר טוב לו ויותר ראוי מהיותו רב לפחות ממנו כי בענין הראשון יוסיף ובענין השני יחסר, ואתה תבין ממה שביארנו בסנהדרין שהן שמו מטעם מעלין בקדש ולא מורידין, ראש ישיבה של עשרים ושלשה סוף של אחד ושבעים מישיבה גדולה שראו שהם הוסיפו לו בזה מעלה:

כקוריוז מעניין – מתי הזנב יכול ובכוחו לעורר חיוך!

ובעיקר מתי 'זנב' יכול לבטא קריאה סמויה – ובכך נבין ש"הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"

נתקלתי ברעיון זה בפרשנותו של חיים שפירא – 'בעקבות אליס' על הזנב של עליסה בארץ הפלאות – "...הנה אחת הדוגמאות לכך: כאשר גבהה אליס וזלגו מעיניה דמעות ענקיות היא יצרה בריכת דמעות והרטיבה את כל היצורים סביבה. הם לא ידעו  איך להתייבש. לעזרתם הגיעה העכברה ולה פתרון מבריק. היא אומרת: "אני אספר לכם סיפור כל כך יבש שכולכם תתייבשו ממנו." כל ילד יכול להבין שמסיפור יבש לא מתייבשים, אבל לא זו הנקודה. העכברה ממשיכה – וכאן אין ברירה אלא להביא את הדברים באנגלית, כי אי אפשר לתרגמם – "mine is a long sad tail". כלומר, לעכברה יש סיפור ארוך ועצוב.

אך אליס אינה מבינה שהעכברה מדברת על tail  - זנב, ולכן שואלת אותה: "אני מבינה למה ה- tail שלך הוא ארוך, אבל אני לא מינה איך יכול להיות למישהו tail עצוב." העכברה כמובן אינה מבינה על מה אליס מדברת, ושתיהן לא מבינות זו את זו. בסוף עושה לואיס קרול פשרה נפלאה: העכברה מספרת סיפור שכתוב בצורה של זנב, וכך הופך קרול את הסיפור לזנב, או את הזנב לסיפור, וכל הקורא את "זנב הסיפור" הזה יראה שאומנם זהו סיפור ארוך ועצוב"."

מעניין למצוא כבר בתלמוד דרך לעורר סימנים להצלחה, (אדגיש, תוך כדי ידיעה שהפרשנים כולם מתחבטים בחשש מניחוש, האסור כאיסור עבודה זרה.)

וזה לשון התלמוד – (בבלי הוריות יב' ע"א – ומקבילה בבבלי כריתות ה' ע"ב) - תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעֲיָן, כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א א) "וַיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדוֹנֵיכֶם [וְגוֹ'] וְהוֹרַדְתֶּם אוֹתוֹ אֶל גִּיחוֹן".

אָמַר רַב אַמִי, מי שרוצה לדעת האם תעלה לו השנה, כלומר יחיה! ידליק נר באותם עשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור בבית שבו לא נושבת רוח ויבחן האם הלהבה נמשכת! באם הלהבה נמשכת יחיה! כך גם מי שרוצה לבצע עסק ורוצה לדעת באם יצליח, שיגדל תרנגול ובאם ישמין ידע שיצליח בעסקיו. וכך היוצא לדרך ורוצה לדעת האם יגיע בשלום ליעדו וישוב בשלום לביתו, שיכנס לבית חברו'או לחדר אפל ויביט בבואתו/בצלו, באם יראה בבואה/צל בתוך בבואה ידע שיחזור בשלום ובאם לא יראה אזי ידע שלא יגיע חזרה, הסוגיה מוסיפה ואין לעשות כן שמא תחלש דעתו (מעצם קיום המבחן, לא יהיה בטוח מה ראה!), הַאי מַאן דְּבָּעִי לְמֵידַע; אִי מָסִּיק (ליה) שַׁתִּיֵהּ אִי לָא, לִיתְלִי שְׁרַגָא בְּהַדֵי עָשָׂרָה יוֹמִי דְּבֵין רֵישׁ שַׁתָּא לְיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי בְבֵיתָא דְּלָא נָשִׁיב זִיקָא בְגַוֵּיהַ, אִי מְשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ - לֵידַע דְּמַסִּיק (ליה) שַׁתָּא. מַאן דְּבַעי לְמֵיעַבַד עִסְקָא, וּבְעֵי לְמֵידַע (עסקיה) אִי מַצְלַּח, אִי לָא [מַצְלַח], לִירְַבִֵּי תַּרְנְגוֹלָא - אִי שְׁמִין וְשַׁפִּיר לֵידַע דְּמַצְלַח עִסְקֵיהּ. הַאי מַאן (דמיפק) [דְּבַעִי לְמֵפַּק לְאוֹרְחָא], וּבְעִי לְמֵידַע אִי הֲדַר [וְאָתִי] לְבֵיתֵיהּ, אִי לָא - נִיקוּם בְּבֵיתָא דְּחָבְרָא, אִי חַזִי בַבוּאָה דְּבַבוּאָה - נֵידַע דַּהֲדַר [וְאָתִי לִבֵיתָא], (ואי לא חזי בבואה דבבואה - נידע דלא הדר לביתיה). וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דִּלְמָא חַלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ וּמִיִתְרַע מַזָּלֵיהּ.

אומר אביי – עכשיו שהוזכר 'סימן טוב', ינהיג אדם לראות, לאכול בראש השנה דלעת, רוביא, כרישה, תרד ותמרים.

אָמַר אַבַּיֵי, הַשְׁתָּא דְּאַמַרְתְּ, סִימַנָא מִלְּתָא הִיא, [לְעוֹלָם] יְהֶא רָגִיל אִינֵּישׁ (למיחזי) [לְמֵיכַל] בְּרֵישָׁא דְּשַׁתָּא קָרָא, וְרוּבְיָא, כָּרָתִּי, סִילְקָא, וּתְמָרֵי.

אומר רב משרשיא לבנו – כאשר אתם רוצים ללכת לבית רבכם על מנת ללמוד, שננו, לימדו לפני שתלכו ורק אח"כ תלכו וכאשר אתם יושבים לפניו, הביטו בפניו כנאמר – (ישעיה ל') "והיו עיניך רואות את מוריך", וכאשר אתם לומדים, לימדו במקום בו שינו נהר, כדי שכפי שהמים נמשכים כך גם יימשכו השמועות, ימשך הלימוד!

אָמַר לְהוּ רַב מְשָׁרְשִׁיָא לִבְרֵיהּ, כִּי בְּעִיתּוּ מֵיעַל וּמִיגְמָר קַמָא דְּרַבַּיְיכוּ, גַּרְסוּ מַתְנִיתָא [וְעָלוּ] קַמֵּי דְּרַבַּיְיכוּ. וְכִי יַתְבִיתוּ קַמֵּיהּ, חֲזוּ לְפּוּמֵיה, דִּכְתִּיב, (ישעיה ל) "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ". וְכִי גַּרְסִיתוּ - גַּרְסוּ עַל נַהְרָא [דְּמַיָא], כִּי הֵיכִי דְּמִשְׁכָּן מַיָא - מָשְׁכָן שְׁמַּעְתְּתַיְכוּ."

הסימנים מהווים דרך בבחינת כוונות הלומד או כפי שאמרתי קודם, יש בכוחם של סימנים לעודד ולאפשר מחשבות חיוביות!

נזכר אני בשירה של דליה יאירי - ?! סימנים

וּלואי וסימני קריאה היו מתכופפים מעט,

מרכינים ראשם אל עבר האדמה

מהססים משהו, מותרים על זקיפותם היהירה

מבקשים לרדת –

אם לא לסוף דבר, לפחות אל הדבר עצמו.

אולי ראוי לו לענין זה או אחר,

להכנס אל תוך סוגְרַים, או מרכאות

יתכן ויש להצמיד לו שלוש נקֻדות, מרמזות –

“זה לא כל הספור”..

וּלוַאי וסימני קריאה היו מתעקלים, ונעשים

לסימני שאלה גיבְּנים

כורעים תחת נטל תהיות רוחשות

מטרידות, מחפשות, מנקרות

מטלטלות את  אברי ההדחקה עד יהיה

תוכם נדון לזכירה.

ואם לא – לפחות להטלת ספק

במה שביקשו למחוק. או להסתיר

בשורות שסופן סימן קריאה.

מאי 2006

 

הסימנים והשאיפה לברכת המזל מזכירים שבעת תפילת 'קידוש הלבנה' נוהגים לומר 'סימן טוב ומזל טוב'!

המדרש הרי מביא את הויכוח בין הלבנה לקב"ה ובכך שה' הודה בטעתו וביקש להביא קורבן על טעותו

וזה לשון התלמוד – חולין ס' ע"ב (תרגום מארמית)

רבי שמעון בן פזי רמי (משליך-מקשה), כתיב אחד אומר: (בראשית א') "ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים" ומיד אחר כך כתוב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן", סתירה!

אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!

אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?

אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה,

אמרה הלבנה לאלוהים: מה משמעות אמירתך הרי אין בי כל תוספת ליום, לאור השמש שהרי "מנורה ביום במה עוזרת/מהנה"?

אמר הקב"ה ללבנה: לכי ובך ימנו בני ישראל את הלוח העברי!

אמרה הלבנה לקב"ה: הרי ללא היום-השמש, אי אפשר לקבוע את הלוח, שהרי הלוח העברי במהותו הוא שילוב של השמש והירח! שהרי כתוב: (בראשית א') "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים"

אמר הקב"ה ללבנה: יקראו/יכנו בשמך "הקטן", כתוספת לשמות הצדיקים: (עמוס ז') "יעקב הקטן" "שמואל הקטן" (שמואל א' י"ז) "דוד... הקטן", כך שאין כינויי זה פגיעה.

ראה הקב"ה שאין הוא מיישב את דעתה של הלבנה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!

וזה מה שאמר ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו: (במדבר כח', טו') "לה'", בכל קורבנות השעיר נאמר, רק להביא קורבן שעיר עיזים לחטאת ואילו בקרבן שעיר של ראש חודש נאמר:

"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ."  אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

ברוח הדברים לעיל ניתן לומר – המזל שיש לקבל מהלבנה, הוא, האומץ לעמוד אף מול האל, ברגע שאתה יודע שנעשה עוול, או שקופחת!

נחתום בדברי אהרון דוד גורדון בו הוא מתאר את 'החלום ופתרונו' נכתב 1909 כאשר היה בראשון לציון או ברחובות – "...בחלומי – והנה אני בא אל הארץ, והארץ עזובה ושוממה ונתונה בידי זרים, והחורבן מחשיך את אור פניה ומשחית את רוחה, וממשלת זרים מנוולתה. ורחוקה ממני וזרה לי ארץ אבותי וגם אני רחוק ממנה וזר לה... והיה כי תעזוב כָלָה את החיים ההם, אשר יצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך-ושבה הגחלת וחיתה, ושבת והיתה לשלהבתיה, ושבת אתה וחיית, ושבו עמל וארצך וחיו'...ואני מתחיל הכול מחדש, הכול מחדש. מן אלף בית מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכול מחדש...."

ההזמנה להתחיל מחדש היא ההזמנה שבמציאת משמעות בתחילתה של שנה, מציאת הסימנים שיאפשרו את השינוי, השינוי שכול כולו הוא התחדשות!

פתחנו באמירה – חג זה פונה לכלל באי עולם, התפילה היהודית מזמינה את הפרט לצאת מלאומיותו ולהצטרף לעמים כולם, להציע לכלל למצוא את הסימנים שיאפשרו חיים של תקווה!

מכאן לסיפור החסידי בו אדם תועה ביער ואינו מוצא את דרכו, למראה הלך ההולך מולו, שמחה בלבו, הוא יראה לי את הדרך הנכונה. אך בעת המפגש מתברר שגם ההלך אינו יודע לאן הולכים, פונה האחד לחברו – הבא ונמצא לנו דרך חדש!

נחדש כלשונו של א. ד. גורדון בכך שלא נשתנה אלא נתחיל מההתחלה!

 

שנה טובה!