פרשת האזינו - השירה והנלמד מן הרווח שבין השורות?

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת האזינו התשע"ה – השירה והנלמד מהרווח שבין המילים!

שובה ישראל – מה מלמד הרווח שבין השורות שבשיר?

מבט על הכתוב מראה - כך כתובה הפרשה - שיר!

הפתיחה בפרק שירה והחתימה תוביל אותנו לשירה של רחל 'מנגד' בשל הפסוק החותם את הפרשה!

דברים לב' - (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: (ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: (ג) כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: (ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: (ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:....

(מד) וַיָּבֹא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: (מה) וַיְכַל משֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (מח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: (מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

מה נלמד ברווח שבין המילים?

נעיין במדרש ונברר מנים לדרשו רעיון שכזה?

בבלי תמורה טו' ע"ב - אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁנִפְטַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְגֵן - עֶדֶן, אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך

אָמַר לוֹ, רַבִּי, כְּלוּם הִנַחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר? לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ [בִּי], (שמות לג) "וּמְשַׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".

מִיָד תַּשָׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל (משה] [יְהוֹשֻׁעַ], וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְנוֹלְדוֹ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת, וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לוֹמַר לְךָ - אִי - אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטוֹרְדָן בְּמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (יהושע א) "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

בלשון המדרש משה פונה כחלק מתהליך הפרידה בניסיון לברר – האם ישנה אי בהירות? ברם יהושע כבן ישראל – עונה, הרי לא משתי מאוהל מועד – הכול ברור! וכדרכם של דברים מתברר שלא כך!

התדהמה הרדיקאלית שבמדרש זה היא תשובת האל ליהושע כאשר הוא מתבקש לעזור לו – ללמדך איני יכול, אלא לך טורדם במלחמה!

סיבת כיבוש הארץ על פי מדרש זה – בעיות פנימיות בישראל ולכן על מנת להסיח את דעתם של ההמונים, נצא למלחמה ובכך ישכחו את טענותיהם בדבר אי ידיעת החוק על ידי המנהיג החדש, יהושע!

דברים אלו נהגו לומר על מצרים, נאצר יצא למלחמה נגד ישראל כדי לפתור בעיות כלכליות! וכאן במדרש אנו מוצאים אמירה ברורה – מלחמת כיבוש הארץ נבעה ממניעים זרים?!

מנין רעיון שכזה, נטען שכתיבת שיר מאפשרת לדרוש בין המילים ולטעון שיש כאן רמז המחייב לחשוב אחרת, לחשוב שלא כפשט הסיפור!

הפרשה עוברת מהשירה למעמד הפרידה מהמנהיג משה, מציינת את הציווי לעלות להר העברים – הר נבו, הר ממנו רואים לכל עבר, או רואים לעברים הפוכים!

יש כאן הזמנה לחשוב אחרת, לנצל את המעמד ולבחון מאין באנו, לאן אנו הולכים!

יתרה על זאת בקוראנו בכל שנה את אותה פרשה עלינו לברר – האם נפרדנו כהוגן, האומנם עשינו את אשר יכולנו למען המנהיג!?

רחל המשוררת השתמשה בתיאור המקראי וכתבה את השיר -

מנגד - רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

 

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

 

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.   חורף 1930

שיר זה הפך למעין תמרור דרך בשירה העברית/ישראלית!

ברם כפי שנראה לא כך בימינו - בראיון עם חיים גורי הוא אמר -  סתו 2009 - מעלה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו , הנביא הראשון , מנהיג האומה , על הר נבו שבעבר הירדן ואומר לו : ' מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא . ' רחל המשוררת משתמשת בסיפור הזה בכתיבת שירה ' מנגד . ' היא אישה בודדה המייחלת לאהוב לבה שיבוא , אך כבר בראשית השיר היא יודעת ש'בכל ציפייה יש עצב נבו , ' היא יודעת שהיא מצפה לשווא . שורה זו היא מן היפות בשירת העולם לדורותיה . אמרתי לתלמידים שאילו שימשתי שופט פרס נובל לשירה הייתי מעניק שני פרסים לשתי שורות בשיר המיוסר והנפלא הזה . השיר מסתיים במשפט החקוק על קברה בפנתאון של תנועת העבודה בכינרת : ' איש ונבו לו על ארץ רבה , ' כלומר כל אדם והלא מושג שלו . קראתי בעל פה בפני התלמידים את השיר הזה , חשתי שהם אינם אתי . הביטויים ' מנגד' ו'נבו' לא היו מופנמים בהם ולא היו נהירים להם כדי להבין את השיר הזה ולהתפעל ממנו . לכך אני קורא ' הנתק האסוציאטיבי . ' שמתי את הספר בתיקי , הסתכלתי בשעון ואמרתי : ' היה לי נעים להכיר אתכם , היום 11 : 15–ב בבית הספר הזה מתה השירה העברית . ' הם שתקו . את השתיקה שנתארכה הפר אחד מהם שקם בקצה האולם והכריז , כעולה מתהום הנשייה : ' רגע , רגע ! זה לא משהו עם משה רבנו ' !?

כאשר סיפרתי על כך לחברים היו שאמרו לי : ' גורי על תגזים , זה לא ככה , זה לא נכון . זה לא משקף את הרמה , ' וכדומה . אני זוכר פגישה נוספת , מעניינת לא פחות . באתי לאחד הקיבוצים בעמק יזרעאל הידוע במוסד החינוכי שבו . קראנו שם שיר אחר של רחל – ' עקרה , ' המתחיל ב'בן לו היה לי , ילד קטן , ' ונמשך ב'עוד אתמרמר כרחל האם / עוד אתפלל כחנה בשילה / עוד אחכה לו . ' על רחל האם הם שמעו , אך איש מהם לא ידע מי היא חנה בשילה , האישה שתפילתה לפרי בטן היא מן הנפלאות והמיוסרות בספרות עולם . חשבתי שרצוי שידעו זאת . שאלה : האם ציינת זאת בפני התלמידים והמורים ? תשובה : אמרתי לתלמידים שהם צריכים לדעת מי הייתה חנה בשילה . בתום הפגישה אמר לי המנהל : ' למה באת ? להביך אותם ולפגוע בהם , ' ? אז אמרתי לו שלא לשם כך באתי , אלא כדי להעמיד אותם על סכנת ' הנתק האסוציאטיבי . ' מחובתם לדעת את החסר הזה , אמרתי לו . הם ילדים גדולים . בקרוב יתגייסו לצבא . הם חייבים לדעת מה אינם יודעים . להיות מודעים לכך , כיורשי תרבות עשירה רבת–דורות . מוזר . הרי התנ"ך היה ספינת הדגל שלנו . כאשר העיד בן–גוריון בפני ' ועדת פיל' הבריטית בשנת , 1938 הכריז ' יש לנו קושאן על ארץ ישראל' והרים בידו את ספר התנ"ך . נוסף להיותו ספר הספרים בתרבותנו הלאומית ובתרבות...."

מה עלינו לעשות על מנת להשיב את המילים העבריות ומשמעותם אל ה'גירסא דינקותא' של הנוער והמבוגרים כיצד נשכיל להחזיר את שפת  התנ"ך לאוצר המילים?!

איני רוצה להסתפק בשאלה זו ואטען שבכך אני ממשיך את הקריאה המדרשית, אף המדרש קורא את הפסוק לא רק כתיאור פרידה עם 'עצב נבו' אלא כתוכחה סמויה/גלויה כנגד התנהגות עם ישראל ביחסו למשה!

התלמוד עושה זאת תוך כדי מהלך המנסה להבהיר (יומא פו' ע"ב) ולברר את עניין הוידוי, עד כמה יש לפרוט לפרוטות את החטאים. הגמראה מציבה שני מודלים, באחד יש לפרט את החטאים ובנייה להיפך להסתיר. מעניין לראות שמה הוא הדורש לפרט את החטאים ואילו דוד הוא הדורש להסתירם. האם אמירה זו הינה אמירה תמימה או שמא זו אמירה ביקורתי. לבעלי החטאים יש נטייה להסתיר את חטאם ואילו לאותם המואשמים על לא עוול בכפם יש את כל הצידוק לדרוש לפרסם את החשדות ולבדוק האם באמת הם חטאו?

בלשון הגמרא נאמר: "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: (שמות לב) "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" חטא העגל דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

אלא, מהו שאמר משה "ויעשו להם אלהי זהב| - כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די - גרם להם שיעשו אלהי זהב. כלומר, אין כאן פירוט החטא אלא קריאה להאשים את ה' בכך שחטאנו! לו לא היה מרבה בזהב, הרי שלא הייתה לנו אפשרות לחטוא, כך גם לגבי היצר, אלו לא היה לנו יצר הרע הרי שלא היינו חוטאים – מכאן, שזו אשמת ה'!

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: (במדבר כ) "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר" "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה".

מה רוצה משל זה ללמדנו, מי מבין הנשים הוא משה ומי היא דוד? החוטא המפורש בלשון ש'קלקל', קיים יחסי מין, הרי הוא דוד, אך עליו נאמר שבת שבע הייתה מיועדת לו, ברם אכלה כשהיא פגה! מאידך מבחינת העונש – הרי שמשה נענש בחומרה רבה יותר מאשר דוד, האם העונש מעיד על חומרת החטא?

נהלך בעקבות החוקרים - פרופ' ש. ליברמן כתב בספרו יוונית ויוונות בא"י, תשכ"ג עמ' 125 על ביטויים שלא הובנו. "החכמים השתמשו כאן בלשון "פגי שביעית" על דרך הציור ורמזו בו הזדקקות לאשה לא נשואה או גם להתייחדות של כלה עם חתנה לפני הנישואין".ליברמן מראה שבמקצת הנוסחאות מדובר באישה "בת טובים", או "בת גניסין" – מיוחסת, ודבריו "מעשה זימה יש בו משום גנאי למשפחה כולה, ולפיכך הדגישו החכמים את מוצאה ממשפחה מיוחסת."

פרופ' ליברמן הוסיף שמקובל היה במשפט היווני-רומי "רגילים היו להוקיע את החוטא כשהוא מעוטר באותם דברים המזכירים לו את טיב החטא". ולכן "הפגים שימשו בנידון שלנו סמל לסיפוק תאוה לפני זמנו".

שואל על כך פרופ' דניאל שפרבר, סידרא ז' 1991, באם צודק פרופ' ליברמן מה מובנו של הנמשל שהאשה אומרת ייכתב סורחני, הרי יש בכך משום בושה למשפחה . בעקבות שאלה זו ואחרות מביא הסבר נוסף, "ואולם מצינו מצב שבו אשה מובאת לעונש מיתה כאשר היא "מעוטרת" במחרוזת של תאנים, פגים הם פירות, כולל תאנים, שאינם בשלים די צורכם – היא חפה מכל פשע. ואף ידוע ומפורסם שאין עוול בכפה.

היה זה ביון העתיקה, וביחוד בעיר אתונה, שם היו מייחדים אנשים ממעמד נחות ומפרנסים אותם מקופת הציבור. כאשר פורעניות – בצורות, מגיפות וכדומה התרגשו ובאו לעיר, היו מאותם האנשים מובאיים שניים כקרבנות לעזאזל, אחד היה לגברים, ובדרך כלל אחת לנשים: האחד היה עונד סביב צווארו חוט שחור, ואילו האחר/ת מחרוזת של תאנים לבנות כרוכה על צווארה. הם הובלו דרך רחובות העיר בפרהסיה ובפרסום רב, אך מחוצה לה, שם סקלום האבנים עד מותם."

כותב פרופ' שפרבר: "שמנהג ברברי קדום זה נחרת בזכרון העם היווני ואף הרומי כפי שמתברר מהבאתו במקורות מאוחרים יותר, בימי רומא וביזנטיון. ושמא זכר מעורפל מנוהג זה נשתמר אף אצל חכמי התנאים. הם ידעו, לפי הצעה זו, על האפשרות של שתי נשים היוצאות ליהרג, האחת על מעשה זנות וניאוף, והשניה על לא-עוול בכפה. זו שחפה מכל פשע מוצאת עם מחרוזת של תאנים לבנות (פגים!) סביב צווארה.

חכמי ישראל באותם הימים פירשו "תמונה" זו כאילו מדובר במי שהתעסקה ב"פגי שביעית" במשמעות המיוחדת של ניב זה בלשון חז"ל, והיא מתחננת שיעטרו אותה בפגים אלה לפרסם את מעשיה. ואילו לאמיתו של דבר היא מתחננת שיעטרוה, כדי לפרסם שלא עשתה ולא כלום."

פרופ' מנחם קיסטר בספר זיכרון לתרצה ליפשיץ (עוללות לאוצר המילים והביטויים של הספרות התלמודית, הוצאת ביאליק 2005 עמ' 528 - 531) כותב שישנה מילה ביוונית המצרפת שתי מילים וששורשה 'תאנה – להראות' ומשמעותה – האשמת שווא, עלילה, הלשנה, סחיטה וכיוצא בזה.

ברצוני להמשיך את טענתו של פרופ' שפרבר ולטעון שחז"ל אכן הכירו מנהג זה ולכן המשילו משל זה על שני פרנסי ישראל על מנת לחדד את הטענה שמשה צועק "לא עשיתי דבר", כלומר המדרש מנסה למצוא דרך עדינה לטעון בפי משה 'הרי אני שעיר לעזאזל'!

יש להדגיש ולומר שבהרבה מדרשים החכמים מעוניינים לטעון טענות תיאולוגיות אך נזהרים מלומר זאת בפה מלא, השאלה הגדולה העומדת בפני כל הדורות היא השאלה - מדוע דרך רשעים צלחה? או מדוע צדיק ורע לו ואילו רשע וטוב לו? נראה שטענה זו מושמעת על ידי השימוש במשל על שתי הנשים, כאשר כולם מכירים את המסורת האיומה שהיו מקריבים שעיר לעזאזל כקרבן אדם. המדרש כאן מנסה לברר מדוע נגזר על משה 'לא להיכנס לארץ'?

הסוגיה בב' יומא מבררת האם צריך לפרט את החטא, הסוגיה מביאה משל זה לומר לא תמיד יש לנו חטא לפרט ושמא אין המציאות כפי שהיא אך ורק עונש בגדר של קרבן שעיר לעזאזל ולכן פונה אותה אישה ואומרת "ייכתב סורחני", הלוואי וייאמר לי במה חטאתי.

בגישה זו ייתכן לומר שמשמעות אמירת הווידוי בתפילה, אשמנו, בגדנו... אינה בהכרח נאמרת רק עם סימני קריאה אלא אולי בתוספת של סימני שאלה כלומר האמנם חטאנו – ייכתב סורחנינו, על מנת שנדע מה עשינו? התלמוד שם שאלה זו בפי האשה אוכלת פגי שביעית, בפי משה.

הגמרא במסכת יומא (פו' ע"ב) ממשיכה את הדיון באגדת פגי השביעית באמירה "מפרסמין   את החנפין מפני חילול השם,  שנאמר  (יחזקאל ג) "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו"."  

ומבאר רש"י: מפרסמין את החנפין -  שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו - מצוה לפרסמו מפני  חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם  אומרים: מה הועיל לו זכותו.

אמירה זו מבוססת על האמור בתוספתא (כפורים, ליברמן, פרק ד', י' – יב') "כל המזכה את הרבים אין מספיקין בידו לעבר עבירה שלא יהו תלמידיו נוחלין את העולם והוא יורד לשאול  שנאמר: "כי לא תעזב נפשי לשאול..." 

וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהו תלמידיו יורדין לשאול והוא נוחל את  העולם, שנאמר: "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס לא יתמכו בו"  מגלגלין זכות על ידי זכיי לעמוד הימנו פרשיות של זכות הראויות לעמוד הימנו וחובה על ידי חייב לעמוד ממנו  פרשיות של חובה הראויות לעמוד הימנו, מפרסמין את החניפין מפני חילול השם שנאמר: "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו הוא ימות לפרסמו".

דומה שמשה מבקש לפרסם את החטא, על מנת לברר 'באם חנף אני ואל יטעו בי', ובאם 'איני חנף' אלא זה שזיכה את הרבים – הרי אין מספיקין בידי לעבור עבירה!

קריאת המדרש מציבה בפנינו את השאלה הנוקבת – מדוע העם עמד מנגד!?

בכל פעם שאנו קוראים על משה ואהרון את האשמה – "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" מי יכול לטעון שהוא מאמין?

המדרש בו פתחנו, הראה שיש להבין את כיבוש הארץ כאמתלה לפתור בעיית מנהיגות, יהושע טעה ולכן נכנסנו למלחמה. חתימת הפרשה בקריאה ביקורתית כנגד התנהגות העם משלימה את השירה, כשירה ביקורתית!

דומה שאין מתאים כאיזון מנוסח ההפטרה – 'שובה ישראל', הושע יד' – ובעיקר פסוק י' – אותה דרך, יש ההולך בה נקרא פושע ויש ההולך בה ויהיה צדיק! יש תקווה! אנו על הדרך! נותר לנו לבחון – מהי הכוונה הרצויה והראויה?!

 

(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: (ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: (ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: (ז) יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: (ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: (י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהֹוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ