"והיה עקב" – מהו עקב אכילס שלנו?

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת עקב התשע"ד

"והיה עקב" – מהו עקב אכילס שלנו?

הפרשה פותחת באמירה -  "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:" (דברים ז', יב')

נהלך בעקבות המילים בפסוק – מהו 'עקב', מהי הכוונה 'תשמעון' ומהם 'הברית והחסד' אשר האל נשבע לאבותינו?

המילה 'עקב' מוסברת על ידי רש"י בעקבות המדרשדברים, מצוות שאדם דש בעקביו, כלומר לא מצוות 'חשובות' אלא הדברים שאדם נוהג בהתנהגות היומיומית אך אינו נותן עליהם את הדעת, ודש, מזלזל בהם. אותם, את הדברים הפשוטים עליך ללמוד לקיים טוב יותר.

ממשיך ומפתח אחד הרבנים החסידיים, הרבי מסוכטשוב בשנת 1916 – עק"ב ראשי תיבות של 'קדש עצמך במותר'!

כלומר, לאו דווקא מצוות, אלא התנהגות שוטפת, אכילה, שתייה, רחצה, קיום יחסי מין – כל הדברים האלו שאדם עושה כהרגל, עליו לפתח דרך של 'קדושה', כלומר לחשוב על כל מעשה ומעשה. התנהגות זו תוביל את הקהילה ואת העם לתודעה של 'קדושים תהיו', כלומר הקדושה אינה התנהגות מיוחדת היוצאת מגדר הרגיל אלא התנהגות יומיומית הנעשית בכוונה.!

תשמעון – לציית! כמו - 'והיה אם שמוע תשמעון' – המשך ל'שמע ישראל'

כאן עלינו לזכור שפרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים הוא המשך נאומו של משה לאחר ארבעים שנות נדודים, כלומר הוא מתאר את אשר ראו עיניו ומנסה להבהיר לדור החדש, מה עליו לשמוע (להבין) ממה שהוא, משה, ראה! לאחר ארבעים שנה אין הוא יכול לדבר על ראייה של העם כי אם עליו לפתח מסורת של שמיעה!

בהכנות היום לקראת הדברים חשבתי שפתיח הפרשה במילה 'עקב', יכולה לשוחח עם 'עקב אכילס' מהמיתולוגיה היוונית, בעיקר כדי להתמודד עם השאלה – מהו עקב אכילס שלנו! ה' מנסה לטעת את ההליכה בשבילי המסורת תוך כדי תיאור היציאה ממצרים, ניסיון לחבר בין העם והסיפור, משה מתאר להם את מה שעבר על העם ומזהיר אותם/אותנו מפני החולשה! חולשה זו היא 'עקב אכילס', ועל כך נראה בהמשך כיצד ה' מזהיר מתודעת 'כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה...'!

וכאן להגדרת 'עקב אכילס' (ויקיפדיה) -  עקב אכילס הוא ביטוי שבא לתאר נקודת חולשה, לרוב אצל מי שחזק וחסין למראית עין. מקור הביטוי בסיפור מתוך המיתולוגיה היוונית. אמו של אכילס, הנימפה תטיס, טבלה אותו בנהר הסטיקס בהיותו עולל, מכיוון שחששה שמא ייעשה ללוחם וימות בקרב. מהטבילה בנהר נעשה כל גופו של אכילס בלתי פגיע מלבד עקבו. זאת מכיוון שכאשר הוטבל אמו החזיקה בעקבו, וכך איבר זה לא נגע במים. על פי אחת הגרסאות של הסיפור, בעת מלחמת טרויה, שאכילס היה מגיבוריה הבולטים, נורה אכילס בעקבו על ידי פאריס, נסיך טרויה, בחץ מורעל שהונחה על ידי אפולו, ומת. כך נהרג גיבור שנחשב בלתי מנוצח מפגיעה פשוטה בעקב. למרות גורלו של אכילס נשארה תהילתו כגיבור שלא נוצח בשדה הקרב.

היום אזור זה בעקב נחשב פגיע "עקב אכילס". הגיד החזק שמקשר בין שרירי הקרסול של הרגל נקרא גם כן "גיד אכילס". מדען הולנדי בתחום האנטומיה בשם ורהדן Verheyden השתמש לראשונה בביטוי זה בשנת 1693 בהקשר לאזור זה בעקב הרגל.

הברית והחסד

בפסוק הפותח את הפרשה, ה' מבטיח לשמור על 'הברית והחסד' – ובהמשך הפרשה משה יסביר את ההבדלים בין הלוחות הראשונים אותם שבר לבין הלוחות השניים – בפרשה זו נבין מהו היתרון שבמהות 'שבירת הלוחות'?!

המדרש (דברים רבה עקב ג', ז') מביא משל, משל למלך הנושא אישה. בני הזוג מביאים עמם לחופה, אריסים, משרתים או תכונות. האישה מביאה שני אריסים והמלך מביא שני אריסים.

כך במשל ובנמשל לעם ישראל, אברהם הביא – צדקה ומשפט, והקב"ה הביא 'חסד ורחמים', אך ברגע שעם ישראל חטא והסיר מעליו את ההתנהגות לפי הצדק והמשפט גם הקב"ה ביטל את הברית שהתחייב ומנע מעם ישראל את החסד והרחמים.

אך כאשר עם ישראל יתקן את אורחות חייו ויחזיר את הצדק והמשפט לחייו כך גם הקב"ה יחזיר את החסד והרחמים. רעיון זה יבוא לידי ביטוי בדברי הנביא הושע, פסוק אותו נוהגים לומר בחופה! הנביא יצרף בנבואתו כברכת אירוסין מחודשת בין ה' לעמו  - (הושע ב', כא' – כב') "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהֹוָה:". כך ה' מבהיר מהי כוונתו בשמירת הברית והחסד.

בכיוון נוסף מפתח המדרש את המשל (דברים רבה עקב ג', יז'). המלך שזה עתה נישא והתחייב לשמור אמונים, רואה את אשתו משוחחת עם אחד מעבדי החצר, הוא מבין שהיא חוטאת עם ... בכעסו מכריז בפני השושבין, על רצונו לגרשה,

ובנמשל – מתן תורה היה טקס הנישואין בין ה' לעמו אך לאחר ארבעים יום כאשר משה (השושבין) בושש לבוא, העם יצר 'עגל זהב' והחל לרקוד סביבו. ה' פונה לשושבין משה – ואומר: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: (דברים ט', יב' - יז')

 ברגע שמשה שומע את המילים - 'הרף ממני ואשמידם' – הוא מבין שהוא אוחז באל!

מכאן למדו חכמים על כוחה ומשמעותה של התפילה, המתפלל כמחזיק את חברו (ה') בבגדו!

ובלשון הגמ' – (בבלי שבת לב' ע"א, נוסח 'עין יעקב' אות פז') " "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֶךְ רֵד" (שמות לב). מַאי "לֶךְ רֵד"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁיו שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ, לָמָּה (לך גדולה) [לִי]? מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ, (דברים ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אָמַר מֹשֶׁה, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה מִתְיָרֵא לְהַצִּילוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, אִלְמָלֵא פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי הַיּוֹשֵׁב לְפָנַי, הֲרַגְתִּיךָ,                            אָמַר, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

(שמות לב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי..." אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח לָהֶם."

האדם המתפלל עומד לפני האל ומשתמש בנוסח שעל פי המסורת, ה' בעצמו לימד את משה כיצד להתפלל, כך גם אנו, מוזמנים לעמוד לפני האל ולהטיח בפני ה' את בקשתנו!

בלשון המדרש, האל פונה בטענות לשושבין ואילו השושבין מסביר למלך, אל תשכח מנין היא הגיע, היא שוחחה ועשתה את מה שהייתה רגילה בטרם עלתה לדרגת המלכות, כלומר – הטעות בהתנהגות נובעת בשל עברה, היא הייתה רגילה ועל כך אין להעניש!

כתוצאה מהסכמת ה' לתקן, פונה ה' למשה ואומר – באם אתה משה/השושבין מעוניין שאחזירה, פסול אתה, את הלוחות שלך ... –

יתרון הלוחות השניים -

ה'לוחות שניים' אינם מעשה אלוהים בלבד כי אם 'מעשה שותפות', שלא כלוחות הראשונות שהיו כולם כולל החומר, מעשה אלוהים. בלוחות השניים יש לא רק נישואי האל לאדם, כי אם שיתוף, שני הצדדים מביאים... כל אחד מביא את חלקו, זו משמעותה של ה'ברית' בין הקב"ה לישראל!

נחזור לתחילת הפרשה ולמילה 'עקב', ונמצא את האזהרה מפני החולשה האנושית, הוא 'עקב אכילס' היהודי - היהירות, החשש הגדול מכל – 'כוחי ועוצם ידי, עשה לי...'?!

ובלשון הכתוב - (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

אין הפרשה מותירה אותנו עם החולשה אלא מלמדת כיצד להתמודד עם החולשה. התיקון יהיה באמצעות 'היראה'! ה'יראה' – תהיה כלי המבחן? 'יראת ה' היא אוצרו', היראה היא האוצר – היא כלי הקיבול! והביטוי לכך יהיה ביחס לגר...!

ובלשון הפרשה - מה ה' מבקש, דורש מאתנו?

(יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (יד) הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: (טו) רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: (טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: (יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: (יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כ) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: (כא) הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ: (כב) בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:

נבהיר את המושג 'יראה' בלשון התלמוד הבבלי - שבת לא' ע"א – הדרשה מופיעה בסוגיה המתארת את הבדלי השיטות בין שמאי והלל ומבהירה כיצד היה הלל מוחל על כבודו והיה עניו לעומת שמאי הקפדן. לאחר שהסוגיה מתארת שלושה גרים הבאים להתגייר וכל אחד בא עם דרישה הגורמת לשמאי לדחותם ואילו הלל מקבלם. מתברר שקבלת הגרים על ידי הלל, לא באה ממקום של ויתור אלא כתרגיל, לשיטתו 'הדרישה' של המתגיירים נובעת מאי הבנה וברגע שיבינו את המסורת, יוותרו על דרישתם. אכן כך קורה ושלושת הגרים במהלך הגיור מוותרים על דרישתם ומתגיירים. נזכיר את אחת הדרישות של הגר - ללמדו את התורה כולה על רגל אחת, כלומר מהו העיקרון המאחד של כלל התורה? על כך עונה לו הלל – 'כל השנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והכל נלמד מביטוי זה' תרגום -  דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבִיד, זוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָה, וְאִידָךְ - פֵּירוּשָׁא הוּא, זִיל גְּמוֹר..

מיד לאחר תיאורים אלו מביאה הגמרא את המימרה של ריש לקיש ואת משלו של רבא – "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב, (ישעיה לג', ו') "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ:" וְגוֹ'. "אֱמוּנַת" - זֶה סֵדֶר זְרָעִים. "עִתֶּךְ" - זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. "חוֹסֶן" - זֶה סֵדֶר נָשִׁים. "יְשׁוּעוֹת" - זֶה סֵדֶר נְזִיקִּין. "חָכְמַת" - זֶה סֵדֶר קָדָשִׁים. "וָדַעַת" - זֶה סֵדֶר טָהֳרוֹת. וַאֲפִילוּ הָכִי - "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".                                                                                                                             אָמַר רָבָא, בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לַדִּין, אוֹמְרִים לוֹ, נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילוּ הַכִי, אִי - "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ", אֵין, אִי לָא - לָא.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ, הַעֲלֶה לִי כּוֹר חִטִּין לָעֲלִיָּיה, הָלַךְ וֶעֱלָה לוֹ.                               אָמַר לֵיהּ, עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטִין? עפר, כקולט לחות                                                                       אָמַר לֵיהּ, לָאוֹ.                                                                               אָמַר לֵיהּ, מוּטָב אָם לֹא הֶעֱלֵיתָ."

ריש לקיש דורש את הפסוק מישעיהו ומלמד מה עומד בבסיס כל סדר מששת סדרי המשנה. הזורע זרע בשדה, מבטא אמונה בצמח שיגדל, כלומר מבטא 'אמונה', החגים מסמלים את העיתים. הנשים מבטאות ומסמלות את ה'חוסן'! דיני נזיקין, משפט צדק בין איש לרעהו יביא את הישועה. הקורבנות והמנחות הם יהיו החכמה, לדעת מתי לומר תודה, מתי לבקש מחילה על החטא! והטהרות הם הדעת, הדעת היא ההבנה לגבי מהות הדבר המלכד והעומד מאחורי ההתנהגות הנקייה, הטהורה. ממשיך ריש לקיש לדרוש את סוף הפסוק ואומר – כל ששת סדרי המשנה יתקיימו, רק בתנאי שישנה 'יראת ה'!

בא רבא ומבהיר – כיצד נדע האם יש 'יראת שמים'? ומביא את המשל - הרי זה דומה לאחסון חיטה, כאשר מאחסנים חיטה יש להניח בתוכה 'קולט לחות', באם אין 'קולט לחות' החיטה תירקב, ('קולט לחות' בלשון הגמ' 'קב, כמות של חומטין, עפר').

משל רדיקאלי – כי פירוש המשל ומשמעות הנמשל, מלמדת – שהחיטה מסמלת את  ששת סדרי המשנה, ואילו 'קולט הלחות' הוא היראה! ומהו האוצר? נראה שהכוונה במילה זו – 'כלי הקיבול'! והרעיון שעומד במשל אומר: במידה והחיטה, המשנה, מאוחסנת בתוך כלי קיבול של 'יראה', אזי החיטה, ששת סדרי משנה לא יירקבו, אך, באם אין את 'היראה', באם אין את 'קולט הלחות' אזי החיטה תירקב, כלומר - אין משמעות לאורח חיים של קיום מצוות (ששת סדרי המשנה) באם אין יראה המלווה את המעשה.

על פי משל זה בבואנו להבין את שאלת הפרשה –  "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו..."

נראה שהפרשה מחזירה אותנו לפתיחה – 'והיה עקב תשמעון...', 'עקב' אותם דברים שאדם דש בעקביו, באם תהיה מלווה ב'יראה' אותה דורש ה', באם 'היראה' תבוא לידי ביטוי בהתנהגות היומיומית, כאשר תיעשה בכוונה, בייחוד, בקדושה! אז ייעשה התיקון כנגד היהירות!

הפרשה מבהירה – הזוגיות, הברית בין עם ישראל לאלוהיו תימדד ותיבחן על פי ההתנהגות היומיומית. באם בהתנהגות יש 'צדק ומשפט' אזי ה' יביא את 'החסד והרחמים'! הכתוב חוזר ומבהיר – כיצד תיראה ה'יראה', הן מצד ה' והן מצד העם – "כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:" (דברים י', יז' – יט')

מכאן יתרונם של 'הלוחות השניים', הם במהותם מבטאים את המחויבות ההדדית בין ה' והעם. האדם/משה הביא את החומר והאל יצק לתוכו את הרוח!

הפרשה חוזרת לחובת השמיעה! חזרה לתחילת הפרשה 'והיה עקב תשמעון'!

 (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם... (דברים יא', יב')