פרשת מטות התשע"ד - פרידה מתמר גור ומה בין הנדרים לנקמה!?

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans


ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – יציאתו של צדיק עושה רושם.... יציאתה של תמר עושה רושם... זה עתה שרנו "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה:" (תהילים צב', יג')
ובלשון המדרש – "..."צדיק כתמר יפרח", ...מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה לולבין להילול חריות לסיכוך סיבים לחבלים סנסנים לכברה שפעת קורות לקרות בהן את הבית, כך הם ישראל אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי אגדה מהם בעלי מצות מהם בעלי צדקות וכל הענין...  כך.... תמר, כישוריה רבים...  על פי - במדבר רבה פרשה ג' צאתכם לשלום, ברוכים תהיו עם פרי בטנך!
מכאן לפרשה – בפרשה שלושה נושאים –  א. נדרים והחובה לקיימם. ב. צו הנקמה במדיינים, הביצוע וחלוקת השלל. ג. ולבסוף התמודדת עם דרישת, בקשת שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי.
צו הנדרים מפתח את החובה להתייחס ברצינות למילים היוצאות מן הפה וכך נאמר – "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ:...
איש כי ידור – אסור לו לחלל, לבטל את נדרו, לעומת האיש – האישה, באם עדיין לא נישאה על אביה לאשר או להפר את הנדר ובאם מדובר לאחר נישואיה, הבעל מאשר או מפר!
איה זכות השיויון? אכן לא מעט מילים נכתבו על מעמד האישה בהקשר זה, ברם ניתן לומר שחובת קיום הנדר העיק על פרשני הדורות. לאו דווקא אי השיויון בין הנשים לגברים אלא עצם החובה, חובה המודגשת בספר דברים (כג', כב' – כד') – "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
ומכאן דרשו חכמים את התרת הנדרים ופיתחו מנגנון שלם במסכתות התלמודים נדרים ושבועות. לשון המשנה אינה מהססת והיא מעידה שלסוגיה זו של התרת החוק המקראי, אין בסיס מקראי, ובלשונם (משנה חגיגה פ"א, מ"ח) –  "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:"
היה מי שהקדים את שאלת אי השיויון ודרש, ביטל, את המחויבות ללא אפשרות של חרטה!
מסוגית הנדרים הפרשה עוברת לעסוק בצו הנקמה, הקשר בין שני דברים אלו יכול להיות מוסבר בכך שלוחמים בטרם היציאה לקרב ועל אחת כמה וכמה בעת הקרב (וברגעים אלו, נלחמים חיילי וחיילות צה"ל ברצועת עזה!) נוטים להתחייב – באם ... אזי אני מתחייב לעשות, לשמור... לקיים... – נדרים אלו נובעים ממצוקה רגעית, אמיתית או דמיונית, אך כעבור זמן, יש והמציאות משתנה והמחויבות נותרת ומעיקה! מכאן נולד הצורך בהיתר הנדרים!
האם כך גם במקרה שלנו, עיון בפסוקים ילמד שמשה פונה ואומר לעם 'החלצו' – ולא 'תנדבו' ובעת יישום הצו נאמר 'וימסרו' ולא ויצאו, או וילכו...לשון סבילה ולא של התנדבות – מדוע?
וזה לשון הכתוב - (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן: (ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:.. (במדבר לא')
לו יכולתי להוכיח שהלוחמים ו/או העם התנגד/ו למסע הנקמה....?! ובכל זאת המדרש מביא את דעת ר' אלעזר המודעי - שבני ישראל הבינו מסמיכות הכתוב – (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: ולכן ניסו לסרב לצו – ובלשון במדרש - "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה", מגיד הכתוב - שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר - אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה. ר' אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל [על ישראל] שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין מה כתיב בהן מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני (שמות יז ד) מששמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין התחילו מתחבאים אעפ"כ נמסרו על כורחם, שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל"." (ספרי - פרשת מטות קנז') בעת הזו – אנו יודעים שצה"ל נכנס לרצועה ופועל קרקעית, נאחל לכלל הלוחמים והלוחמות לעשות את מלאכתם/ן בטוב, נברכם בתפילת חיים גורי ובתפילת קהילת ניגון הלב – צאתכם לשלום ושובכם לשלום. אם כי בעת כתיבת דברים אלו, אנו יודעים על יותר מתריסר לוחמים שלא ישובו!
תפילה / חיים גורי

הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעָרִים, כִּי בָּאָה עֵת.
רְאֵה אוֹתָם שּוֹתְקִים וּנְכוֹנִים,
וְעֵינֵיהֶם דּוֹלְקוֹת.
רְאֵה, יוֹרֵד הָעֶרֶב,
רוּחַ בַּצַּמָּרוֹת, הָאֹרֶן מְרַטֵּט.
קְרָב יִהְיֶה הַלַּיְלָה. וְהֵמָּה מְעַטִּים מְאֹד.
בָּרְכֵם, כִּי בָּאָה עֵת.        
כּוֹכָבִים הֻצְּתוּ,
וּמַחֲנוֹת רַבִּים נֶאֱסָפִים מֵעֵבֶר.
מִי יִרְאֶה אוֹר-יוֹם!
מִי נָפַל וָמֵת?
הֲנִצָּחוֹן אוֹ אִם תְּבוּסָה וָקֶבֶר?
בָּרְכֵם, בָּרֵך יוֹצְאֵי לַמִּלְחָמָה.
בָּרֵך נִשְׁקָם לְבַל יַחֲטִיא, בָּרֵך בֵּיתָם.
בָּרֵך אֶת זֶה הָעָם, אֶת נְעָרָיו וְלוֹחֲמָיו,
עַד קְרָב יִתַּם.
הִנֵּה יָצְאוּ שְׁקֵטִים וְצַעֲדָם אוֹבֵד
וַעֲלָטָה כְּבֵדָה וְלַיְלָה בֶּהָרִים.
בָּרְכֵם, כִּי בָּאָה עֵת.
הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעָרִים.

מתוך: פרחי אש, שירים מתוך ילקוט הצד, 1949
תְּפִלָּה יֵשׁ בָּנוּ שֶׁתֵּלְכוּ לְשָׁלוֹם וְתָבוֹאו בְּבִטְחָה אֶל כָּל מְחוֹזוֹת חֶפְצְכֶם.
וְשֶׁקֶט תִּמְצְאוּ בְּכָל שֶׁתֵּלֵךְ נַפְשְׁכֶם
וְחֵן וְחֶסֶד וְרַחֲמִים.
שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָכֶם כָּל פֻּרְעָנֻיּוֹת
שֶׁמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת בְּדַרְכְּכֶם.
יִהְיוּ מַעֲשֵׂיכֶם טוֹבִים - נְתִיבְכֶם אֱמֶת וּפָעֳלְכֶם תָּמִים.
כֹּחַ מִצְאוּ לַעֲבֹר אֶת מִבְחֲנֵי הָאֵשׁ
וּבִטְחָה לְהַלֵּךְ לַיָּמִים הַבָּאִים.

וּכְשֶׁתָּשׁוּבוּ לְכָאן, עֲיֵפִים, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה
נְחַבֵּק אֶתְכֶם שְׁקֵטִים וְאוֹהֲבִים, חַסְרֵי מִלָּה
נִרְאֶה בְּעֵינֵיכֶם, בֵּין הַלֶּהָבוֹת הַדּוֹעֲכוֹת
אֶת נִיצוֹצוֹת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הַחֶמְלָה
וְאֶת יְפִי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא חָדְלָה
בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
(נוסח קהילת ניגון הלב, כתב – ביני תלמי)
אפנה לדברים שכתבתי לפני השבת - פרשת מטות – נדר, נקמה והאתגר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב', כב')
קריאת הפרשה וחיפוש אחר מסר מתאים לימינו אנו, הביא לזיכרוני את הכותרת 'הכניסה לטרופי דעת בלבד' של הרמן הסה (בספרו 'זאב הערבה') 'ימים טרופים' אלו מחייבים 'דרש'!
הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ובמהלך מלחמת העולם הראשונה ביקר את הלאומנות והתוקפנות עד שהוכרז כבוגד, לימים יצא כנגד השלטון הנאצי, הוחרם ועזב  בשנת 1943 את מולדתו לשוויץ תוך שהוא מוותר על אזרחותו הגרמנית! הסיפור "נפשו של ילד" בספר "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – הרמן הסה (נכתב במהלך מלחמת העולם הראשונה) נפתח באמירה . "אנחנו יוצאים ובאים, עושים מעשה זה או אחר והכול מתבצע בקלות. קרוב לוודאי שהדברים היו יכולים להתרחש גם בצורה אחרת. אולם לפעמים נכפים עלינו המעשים מראש ולא ייתכן כלל שיתרחשו אחרת. פעולותינו אינן עוד קלות ונטולות אחריות. המעשה האחד גורר אחריו בהכרח את הצעד הבא אחריו….המעשים המכונים בפינו 'מעשים טובים', ואשר נוח לנו לדבר עליהם – משתייכים כמעט כולם לאותו סוג ראשון, הסוג הקל, ובקלות שוכחים אותם. מעשים אחרים, המכבידים עלינו את הדיבור עליהם, אינם נשכחים מלבנו לעולם. במידה מסוימת הם אישיים לנו יותר מאשר מעשינו האחרים. צלם נופל במלוא אורכו עלינו ומאפיל את כל ימי חיינו".
האם הכתוב מתאר את מהלך הימים האחרונים – מחטיפת שלושת הנערים ועד לגילוי הגופות וההבנה שאין מדובר בחטיפה כי אם ברצח ולמחרת מהומות מצד ישראליים יהודיים וקריאות גזעניות ועד לרציחת נער ערבי בשם הנקמה... עד לירי הרקטות מרצועת עזה... ודברי מח"ט גבעתי בדף הקרב שחילק לחייליו... – ופרשת מטות... 'המעשה האחד גורר אחריו...' כתב הסה – נגררנו, מי גרר?
נטרים את העיון בפרשה, בדברי המשנה באבות (פ"ג, י"ג – י"ד)  - 
בשמו של 'רבי עקיבא' מלמדת המשנה  סייגים שונים כמנגנוני שמירה על האדם -  האמורים לסייע לו לאדם להיות "נברא בצלם אלהים". סייג לאדם להימנע מערווה – נדרים!
"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:                                            הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם... (משנה אבות פ"ג, יג – יד')
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים ומלמד שנדר הגבר תקף ללא היתר ואילו נדר הבת או האישה תלוי באישור האב או הבעל. מדיני נדרים הפרשה עוברת לצו נקמה במדיינים ובתיאור ביצוע הצו. הפרשה חותמת בבקשת בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה להיאחז בארץ המקנה, בעבר הירדן המזרחי. משה מוטרד מאי נכונותם לצאת ולכבוש את הארץ עם שאר השבטים. משה משתכנע מכוונתם לצאת חלוצים לפני המחנה ולשוב לנחלתם רק לאחר הכיבוש של הארץ.
עיון בפרשה מחייב להבין, כיצד נוכל לעבור מפרשת הנדרים – האמורה כדברי המשנה באבות ליצור באדם 'סיג לפרישות' ולהתקרב לדימוי 'צלם אלוהים', ליישום צו הנקמה במדין בו ניתן היתר לקחת שלל הכולל נשים וטף (כלומר היתר לשאת אשת יפת תואר!). התיאור אינו מסתפק בתיאור לקיחת השלל אלא מתאר שלאחר שהתברר שפקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות לא הרגו את כלל הנשים, משה חוזר ומצווה להורגם (במדבר פרק לא')? מקור צו הנקמה מחזיר אותנו לקראת פרשת פינחס אותה קראנו בשבוע שעבר ובה למדנו  – "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה' טז' – יח') אך לאחר ציווי זה, הפרשה עברה לנושאים אחרים ורק בפרשתנו חוזרים לצו זה.
על מה ולמה בני ישראל מצווים  להכות במדיינים? עם ישראל ישב בשיטים והחל לזנות עם בנות מואב, ולא עם בנות מדיין, אך כאשר מתואר ייחוסה של כוזבי בת צור, נכתב שהיא בת של ראש אומות בית אב במדין! נכתב שהמדיינים צוררים לנו בניכליהם... – מה הם אותם נכלולים? נראה שהכתוב מתכוון למעשי הזנות, ובאם כן, מהי אשמת בנות מדיין, הלא יש להפנות את האצבע המאשימה לגברים שבבני ישראל?! האם יש להפנות את הביקורת כנגד הנשים שפיתו ולא כנגד המתפתים!?
אעז לטעון שכוונת ציווי האל בפרשת פינחס היה לעורר את העם. להזמין ביקורת מאת משה ו/או מאת העם, עליהם היה לשאול, – 'מדוע אתה ה' מצווה עלינו לפגוע במדיינים, הלא הטעות הייתה שלנו, של הגברים, אנו התפתינו והחטא, ההחטאה כולה שלנו'!
כואב עד מביך, לקרוא בפרשה את הציווי והביצוע (במדבר לא') וכיצד המילה "צרור את המדיינים" שבפרשת פינחס הומרה במילה 'נקום נקמת...'                                                    בימים אלו שהנקמה בראש חוצות, מבינים 'קצת' מה כוחה של מילה, מה כוחו של ציווי!
ומה כלול בנקמה, זאת נקרא בפירוט - (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן:...
...(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב: (ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: (י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ: (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:...
(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה: (יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: (יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:
אין צורך בדרש – הכתוב מעיד שהנקמה באה על מעשי הזנות של הגברים מבני ישראל עם בנות מדיין! בלעם נהרג בחרב על העצה שנתן! ומכאן גם החובה להרוג כל אישה 'יודעת איש למשכב'!
מה נוכל לומר על מבנה הפרשה, מה נלמד מסמיכות הפרשיות, לאחר דיני הנדרים מובא הצו לנקום במדיינים היות ו'נדרים נודרים בעת צרה', כפי שיעקב נודר כאשר ברח מאחיו עשו, כך סביר שעם ישראל בצאתו למלחמה נודר נדרים! (כך במדרש בראשית רבה ע') 'נדרים אלו יעזרו ללוחמים לשמור על 'צלם אלוהים'!
מדרש אחר יכניס בפי משה טענה המתריסה כנגד צו הנקמה, וזה לשון המדרש -  "נקם נקמת...", אמר לו משה (לקב"ה): אתמול אמרת לי, "אל תצר את מואב" ועכשיו "נקום", אמר ליה הקדוש ברוך הוא (למשה): כשאמרתי לך "אל תצר את מואב", לשם האב נקראו "ותקרא שמו מואב", אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל לכך קראן "מדינים"... ילקוט שמעוני פרשת מטות רמז תשפה' שאלת משה תואמת את ההסבר שצו הנקמה אמור לעורר שאלות מוסריות. תשובת הקב"ה למשה במדרש פתלתלה, האיסור לצור על מואב נובע מההצהרה של הבת הבכורה, בן זה הוא של האב, ואכן לימים יצא מאב זה, דוד המלך (נינה של רות המואביה) ואילו דין הנקמה נובע ממידת הדין, ושמם נגזר מדין קשה! דוד פרישמן כתב סיפור http://benyehuda.org/frischmann/frisch058.html בו הוא מתאר את האמור בפרשת מטות בפרטי פרטים, פרישמן צועד בעקבות המקרא (במדבר לא'), הוא מתאר כיצד נלקחים שבויים ושבויות כלשון הפרשה בפסוק ט' ובעיקר פסוק לה', בו מתואר כיצד חלק מהנשים הועברו מהלוחמים לכלל העדה, כך מתאר פרישמן כיצד נעשה הסחר בשבויות ואחת מהן נקנית על ידי כהן. הכהן נוהג על פי ההלכה של לקחית אשת יפת תואר המבואר בדברים (פרק כא', י' – יד'), הכהן נותן לה להתאבל על אביה ואמה כירח ימים... אותה נערה אינה רוצה לקיים איתו יחסי אישות... ובסיפור, הנערה נעלמה ... ובעת מהלך המסע של בני ישראל, התגלתה גופתה של הנערה, אכן 'לא נודע מי הכה...'. נערך טקס 'עגלה ערופה' – ובו הוכרז קבל עם ועדה, על ידי הזקנים ובהם הכהן – 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'! פרישמן קרא לסיפורו 'עגלה ערופה'!
דמיונו של הסופר דוד פרישמן הרחיק לכת ואולי לא, נראה שפרישמן חושש מיישום החוק המקראי (בסיפור זה - צו הנקמה במדיינים, עם דיני מלחמה – אשת יפת תואר ועגלה ערופה) במדינת היהודים, לכשתקום! (נפטר 1922)
ולימינו אנו, ידועה תכתובת (קשה) על תשובת רב צבאי, אייל כרים (נמצא באתר 'כיפה') לשאלה בדבר דין פרשת 'אשת יפת תואר' לימינו בצה"ל, ומשיב הרב כפשוטו של מקרא ... רק לאחר מחאה, יצא בהבהרה המנסה להסביר למה התכוון. האם היה זה גם חששו של ר' יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' בו מלך כוזר יוצא לחיפוש אחר דת האמת, משוחח עם הפילוסוף, הנוצרי, המוסלמי והחבר היהודי. החבר מציין את מוסריותם של היהודים ביחס לבני הדתות האחרות. לאמירה זו מגיב מלך כוזר ואומר -(הכוזרי מאמר א', קיד' – קטו') – "אמר הכוזרי: כן הוא אלו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו. (קטו'). אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר...." הפרשה חותמת במתכון המאפשר 'טוהר התנהגותי' – "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל" – זאת כאשר הפרשה עוברת לתאר את בקשת, דרישת, שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי ולאחר דין ודברים (ללא התייעצות עם ה'!), משה נענה לבקשתם ומתנה, באמירה – "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהֹוָה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהֹוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהֹוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהֹוָה: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:..." (במדבר לב', כ' – כג')
עלינו ללמוד מן הפרשה, לפתח מנגנון שיאפשר לנו לבחון את התנהגותנו כ'נקיים' לפני אלוהים ולפני ישראל?! עלינו לברר כיצד נוכל לחזור ולומר שנדרים יהוו סייג לפרישות, כיצד ניאבק כנגד צווי נקמה! כיצד נחנך לשאיפה לנהוג כבני אדם בעלי 'צלם אלוהים'?!