פרשת "בשלח" תשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

פרשת "בשלח" תשע"ג

 נשים בהנהגה- דבורה הנביאה

 

"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת--הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל--בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט" (שופטים ד, ד-ה) כבר מפסוקי הפתיחה של ההפטרה ברור שמועמדת פה דמות שונה משאר השופטים.

 בכל השופטים מופיעה תבנית קבועה "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה... וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד... (משעבד לעמי האזור) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה, וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם". תחילתה של התבנית מופיעה גם במקרה דבורה "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה... וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן...וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא... וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה:  כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה." (ד, א-ג)  אולם סופה של התבנית חסר.דבורה אינה מוצגת כמושיעה היא מוצגת כאשה. אף אחד מהשופטים האחרים לא מוצג כאיש.  ובכל זאת,  דומה שכוחותיה היחודיים פורצים מתוך הטקסט, מדובר באשה כריסמטית, לפיד בוער (אולי ג'ינג'ית?) מדובר באשה שהיא גם שופטת וגם נביאה.

שלא כמו שופטי ישראל האחרים היושבים בשער העיר דבורה יושבת בטבע, מחוץ לעיר על הר בין הרמה ובין בית אל. כנראה שהיא דמות כל כך אהודה ומוערצת עד שהעץ שהיא יושבת תחתיו מקבל את שמה "תמר דבורה". ועל אף שדבורה אינה יושבת במקום הנהוג על השופטים ועל אף שיש לטרוח כדי להגיע אליה למשפט או לעצה הנה הטקסט מעיד על היותה מקובלת כל כך עד ש"וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" אין ספק שהיא מסוג הפרנסים שהצבור קיבל על עצמו.

הקול האלהי במקרא אינו מגיע אלינו בדרך כלל דרך דמויות נשיות והנה במקרה דבורה לא רק שהיא הצנור לדברי אלהים אלא שתוכן הדברים היא תכנית אסטרטגית המועברת דרכה אל הרמטכ"ל  של ישראל דאז ברק בן אבינועם מקדש נפתלי.

בדרך כלל מזמן המנהיג הצבאי או המדיני את הנביא אליו כדי לשמוע עצתו ולבקשו ברכה אולם בטקסט של ההפטרה שלנו דבורה הנביאה היא המזמנת את המצביא אליה "וַתִּשְׁלַח, וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, מִקֶּדֶשׁ, נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן." (שם, ו-ז) דבורה היא השוטחת את התכנית הצבאית והיא המעודדת בהבטחת הנצחון.

דומה כי לברק אין כל עכבות בקשר עם הנביאה להפך, הוא רואה בנוכחותה בקרב הלוחמים מקור של עידוד עד כדי כך שהוא מתנה את צאתו לקרב בהצטרפותה: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ" (ח)

כל זה בתקופה שבה הנשים שרו שירי מלחמה ושירי נצחון אך לא נלוו אל הלוחמים. כל זה בתקופה בה החלוקה בין הגבר הגבור הרוכב על סוס לבין האשה שמקומה בתוך האהל פנימה היתה חלוקה חדה וברורה.

דבורה אמנם מזהירה את ברק "ממה יאמרו" "וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ--כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא" (שם ט) אולם היא נענית לו "וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק, קֶדְשָׁה. וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי, קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו, עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ; וַתַּעַל עִמּוֹ, דְּבוֹרָה."

בתום המלחמה ולאחר הנצחון הגדול על סיסרא ויבין וצבאם רב העצמה שרה דבורה את שירת הנצחון "אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  אֲזַמֵּר,  לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ודבורה אינה מהססת לקחת קרדיט על הישועה שהביאה "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ (אנשים נמלטו ממקומות ישוביהם חסרי החומות מפני האויב המציק) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל", דבורה היתה המענה לאזלת היד של בני ישראל.

אין ספק שדבורה דמות יוצאת דופן בכוחה, בהשפעתה, בעובדה שלא צנזרו את סיפורה.

במקומות אחרים במקרא נחשב נצחון אשה במלחמה או הנהגה נשית בעת מלחמה לביזוי ללוחמים. כך למשל במקרה של האשה (חסרת השם) המשליכה פלח רכב על אבימלך ומרוצצת את גלגלתו "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי--פֶּן-יֹאמְרוּ לִי, אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ" (שופטים ט, נד).

וכשהנביא ישעיהו לועג לבני ישראל שהם נשענים על משענת קנה רצוף הדימוי הוא: "עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל, וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ" (ישע' ג, יב).

גם חכמינו זכרונם לברכה עשו כל מאמץ לגמד את אישיותה של דבורה: במסכת מגילה מקשרים בין שמה של דבורה שהוא שם של בעל חיים שאין בו כבוד לדעתם לבין יהירות: "אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי (לא יאה יהירות לנשים) תרתי נשי יהירן הווין (שתי נשים יהירות היו) חדא שמא זיבורתא ( אחת שמהדבורה -בארמית)... וחדא שמה כרכושתא ( ואחת שמה חולדה) זיבורתא( דבורה)  כתיב בה: ותשלח ותקרא לברק ואילו איהי לא אזלה לגביה (היא לא הלכה אליו)" בשמה ראו חז"ל נקמה  על יהירותה. ועוד אמרו "ר ברכיה אומר: ארבעה דברים: אוי לחי שצריך למת, אוי לגיבור שצריך לחלש, אוי לפיקח שצריך לסומא (עוור) אוי לדור שאישה מנהגתו" (ילק``ש שופטים א) וכל הארבעה כמובן נדבקים לדבורה לא רק אוי לדור שאישה מנהגתו אלא דור כזה נחשב כחי שנזקק למת וכגבור שנזקק לחלש וכפקח שנזקק לסומא.

אז איך זה שדוקא בספור מן העולם העתיק עולה דמות אשה מנהיגה סמכותית וכריזמטית, חכמה ומקובלת על ההמונים, אשה שהיא גם נביאה, גם שופטת וגם משוררת גדולה, אשה גדולה מן החיים, אשה שאף על פי שפשט הכתוב לא העניק לה את התואר "מושיעה" היא מושיעה גדולה, אשה שסיפור ישועתה את ישראל לא רק שלא צונזר אלא מופיע במקרא בשתי גרסאות גרסה פרוזאית וגרסה שירית?

ההיתכנות של תופעה זו בעולם העתיק השוביניסטי מעוררת תקוה כי הדבר אפשרי גם בזמנים אחרים וכשאשה היא אישיות משכמה ומעלה – הצבור נותן לה את קולו.

אני שמחה ששלוש נשים עומדות היום בראש מפלגות ונשים רבות אחרות מצויות ברשימות הפוליטיות . בכנסת ה-19 תכהנה 26 נשים! המספר הגדול ביותר עד היום. ( יש לציין כי המספר הגדול ביותר עד לשנה זו היה בכנסת ה-16, אז כיהנו 25 נשים. בכנסת האחרונה- ה-18- כיהנו 21 נשים) יש לקוות כי הממשלה הנבחרת תתן יצוג ראוי ל50% מאוכלוסי המדינה ושמבין כל הנציגות תעלה ותפציע דבורה חדשה.