פרשת "ויגש" התשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

 

פרשת "ויגש" תשע"ג

 

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו..." (בר' מו, ח) במנין בני המשפחה נמנים גם בני אשר "וּבְנֵי אָשֵׁר, יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה--וְשֶׂרַח אֲחֹתָם" (שם, יז).

בין כל הנכדים נמנית בת אחת שאנו שומעים עליה כאן לראשונה: שרח בת אשר והיא מיד מעוררת בנו סקרנות שהרי ודאיי היו נכדות נוספות בתוך השבט המונה 70 נפש, אך רק זו אוזכרה בשמה.

שרח תוזכר שוב במנין בני ישראל שיצאו ממצרים בספר במדבר "וְשֵׁם בַּת-אָשֵׁר, שָׂרַח" ( כו, מו). אזכור כפול זה, שהראשון נוגע ליורדים מצרימה והשני ליוצאים ממצרים נדרש במדרשים כאריכות שנות חיים לפחות 400! ומכאן יחסו חז"ל לשרח חוכמה, הכרת העבר וידיעת סודות. מנהיגי ישראל נעזרו בה.

כך למשל מייחס מדרש פרקי דרבי אליעזר לשרח את ההכרה במשה כמנהיג שיוציא את בני ישראל ממצרים:

"וכלם (סודות הגאולה) לא נמסרו אלא לאברהם אבינו ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף שנאמר 'ואלהים פקוד יפקוד אתכם' ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו ואמר להם 'פקוד יפקוד אלהים אתכם'. ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה :בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעיניהם אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים שכן שמעתי מאבא פ"א פ"א פקוד יפקוד. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: 'ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו'." (פדר"א, מח, ב)

סרח בת אשר היא גם זו המגלה למשה את מקום קבורתו של יוסף ומאפשרת לו לקיים את ההבטחה שנתנו האחים ליוסף להעלות גופתו ארצה כנען.

וזה לשון המדרש במכילתא דר' ישמעאל  (בשלח, מסכתא דויהי בשלח, פתיחתא):

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"... ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לא- נקיים אנחנו משבועתך (כלומר אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה). מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה".

שני הסודות – זה כי משה יוציא את העם ממצרים וכן גאולת גופתו של יוסף ממצרים קשורים בספור גאולת עם ישראל ממצרים – בספור המכונן של יציאה מעבדות לחרות. הם קשורים לשתי שבועות: האחת של אלהים לאברהם כי זמן השעבוד מוגבל ובסופו יצאו ממצרים (בר' מו, יג-יד) והשניה שבועת בני ישראל ליוסף לקחת עצמותיו ממצרים. עד כה חשבנו תמיד על שני גואלים אהרון ומשה ואנו אהבנו להוסיף אליהם את אחותם מרים ולייחס לה תכונות של נביאה. אבל הנה צצה לה דמות נשית מופלאה שמתניעה את ההסטוריה ולולי חכמתה  וידיעותיה היחודיות – לא היו נגאלין. החוקרת תמר קדרי כותבת כי מפתחות הגאולה היו בידי סרח בת אשר. היא היתה  הסרח העודף של דור מצרים.

סרח זו נזכרת במדרש נוסף הקשור לצדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן.

באוצר המדרשים  של אייזנשטיין נמצאנו למדים כי "עשרה צדיקים נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הם: חנוך בן ירד, אליעזר עבד אברהם, בתיה בת פרעה, סרח בת אשר, אליהו הנביא, משיח בן דוד, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, יעבץ בן רבי, ויהושע בן לוי.  במסכת דרך ארץ פרק א מונים רק תשעה צדיקים שכאלו וסרח ביניהם. במסכת כלה רבתי, מן המסכתות הקטנות, מונים רק שבעה צדיקים וסרח ביניהם ואפילו מוזכרת ראשונה!

כל אחד מצדיקים אלו נכנס לגן עדן בחייו כלומר לא מת. מכאן שלכל אחד מאלה יכולת להשפיע על החיים או אפילו לשוב אליהם אולי בפסח הקרוב יצרף אליו אליהו הנביא את סרח בת אשר.

 על כל פנים ,דווקא סביב סרח זו צצו ספורי עם. כך למשל מדווח בניהו שמש בהערות לאתר של דר' תמר קדרי: בקרבת העיר אספהאן באירן, קיים אתר הקדוש ליהודי אספהאן, ומהווה בין היתר בית העלמין ליהודי עיר זאת. אתר זה נקרא בפי יהודי אספהאן על שמה של סרח בת אשר. מרחק קילומטרים בודדים משם קיימת מערה, שאף היא מוקד עליה לרגל של יהודי אספהאן.

יהודי אירן מייחסים לסרח בת אשר כוחות ריפוי והצלה וספורים על נסיה עשו דרכם לספרות הפולקלור היהודית האירנית.

יש האומרים כי כל המבקר באתר הקדוש שומע נגינה מהפנטת וחרישית. זהו סרח לאגדה שמקורה בספר הישר (ויגש פרק יד) הקשורה גם היא בפרשתינו. לפי מסורת זו היו לסרח עוד בילדותה כשרונות נגינה יחודיים. כשאחיו של יוסף שבו ממצרים בפעם השניה עם המסר על כך שיוסף עוד חי – לא האמין להם יעקב לכן בקשו מסרח כי תנגן לפניו בכינור ותודיעו את הבשורה בלא שיבהל ואכן נגינתה היא זו שבקעה את לבו הדואב של האב הזקן.

תמר קדרי (קולך גליון 101) מביאה מסורת המייחסת לסרח מעורבות בבית המדרש בתקופת האמוראים:

ר' יוחנן היה יושב בבית המדרש ודורש את מעשה קריעת ים סוף "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב). דרש רבי יוחנן: כיצד היו המים עשויים כחומה? כמעין שבכה (אטומה). השקיפה סרח בת אשר ואמרה: אני הייתי שם, ולא היו עשויים אלא כמו חלונות מאירים (שקופים). (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח יא, יג). דבריה של סרח מקבלים עדיפות על פני דרשתו של רבי יוחנן שהרי היא היתה שם!

כותבת תמר קדרי: בסיפור זה מוצגת סרח כאישה חכמה, השומעת ומבינה את הדיון האגדי המתנהל בבית המדרש ומשתלבת בו. כמו המים שעמדו כחומה, כך חייה של סרח כמו עצרו מלכת, והיא הייתה למעין חלון מאיר שבאמצעותו יכולים בני כל הדורות להשקיף על פלאי העבר.

פלא בעיני שדמות אדירה שכזו נוצרה ע"י דרשנים גברים אותם גברים שאמרו על דבורה הנביאה: אוי לאותו דור שאשה מנהגתו. הנה דורות של שעבוד שאשה אחת נשארה מהן כסרח עודף להאיר ולהחכים עד ימינו.

לא פעם מגחגכים עלינו האורתודוקסים שאנו מונים נשים במנין ומכירים בהן כעולות לתורה ומכירין במנהיגותן בכל תחום של בית הכנסת והתרבות היהודית. הנה אילן גבוה להתלות בו – סרח בת אשר. כן תרבינה.