הרב מיה ליבוביץ - פרשת "מקץ" תשע"ג - לכבוד הסמכתה של נעמה דפני

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "מקץ" תשע"ג

לכבוד הסמכתה של נעמה דפני

 

פרשת "מקץ" נקראת תמיד בחנוכה ומעניין לחפש קשרים בינה לבין ספורי החג ובין גבורי הפרשה לגבורי החג.

יוסף הוא דמות מרתקת .הוא צומח מנער תפנוקים לאיש שמבין מהי אחריות מדינית וכלכלית. כבר בפרשה הקודמת, פרשת "וישב" התגלה יוסף כפותר חלומות אך רק בפרשת "מקץ" (לאחר שנתיים ימים נוספים בכלא!) הוא זוכה לממש כשרון זה ולזכות ביושר בכינוי "צפנת פענח"- מפענח צפונות.

יוסף אינו מסתפק בפתרון שני חלומות פרעה (על הפרות דקות הבשר הבולעות את הפרות בריאות הבשר ועל השבלים הדקות הבולעות את השבלים המלאות) אלא מציג מיד תוכנית פעולה "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים--וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב. " (בר' מא 33-.36)

יוסף מתגלה כמי שמבין בחלומות ולא רק חולם אותם בעצמו (כבנעוריו) כמי שמבין בנפש החולם (במקרה שלנו פרעה ובעבר בעצמו) ויודע להפוך את ביטויי הנפש הללו לתכנית פעולה מעשית. פרעה  מכנה אותו "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּו" (38) "נָבוֹן וְחָכָם" (39) ומפקיד אותו על כל ארץ מצרים כמשנה למלך.

מלבד יוסף יש דמות גבורה נוספת, מענינת ומרגשת והיא דמותו של יהודה.

כשהרעב בארץ כנען גובר שולח יעקב את בניו (להוציא בנימין) לשבור שבר במצרים. שם פוגש אותם אחיהם יוסף מתנכר להם ועורך להם מבחן אחוה לא פשוט. הוא מאשים אותם כי באו "לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ" (מב, 9) ודורש לבחון אמינות דבריהם ע"י הבאת אחיהם הקטון מצרימה. הוא משלחם לביתם אך אוסר את שמעון כנציגם.

בשובם כנען ובספרם לאביהם את קורותיהם במצרים יעקב הזקן זועק "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם:  יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (מב, 36).

ראובן, בכור האחים מציע ליעקב הצעה אכזרית ובלתי הגיונית: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל-אָבִיו לֵאמֹר, אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. " (מב, 37). ההצעה מוסיפה על כאבו של האב הזקן ועל  עקשנותו. ורק כאשר כלה כל השבר שהביאו האחים והמשפחה לא עומדת ברעב נכנס יהודה לתמונה ומעמיד עצמו כשליח המשפחה "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי--וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" (מג, 8-9).

אין זה מקרי שהצעתו של יהודה שקולה, מוסרית ומשיגה את מטרתה זהו אותו יהודה שנהג באחריות גם במכירת יוסף ע"י אחיו. לאחר שזרקו את יוסף לבור (בעצת ראובן הבכור) ישבו האחים לאכול והתעלמו מזעקות אחיהם השנוא, בעל החלומות. כשעברה שם שיירת ישמעאלים היה זה קול ההגיון של יהודה "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" (בר' לז 26-27)

יהודה לא פנה אל המוסר של אחיו, המוסריות נזרקה לבור יחד עם האח השחצן. הוא פנה אל יצר הבצע, תאוות הממון "מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרגנו" – מה נרויח? האם לא עדיפים דמים (ממון) על דמו של אחינו? והאחים "וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" – מפרש רש"י: קיבלו ממנו.

יהודה של פרשתנו הוא יהודה שבעצמו למד פרק בהלכות אנוש כשהתפתה לקדשה על אם הדרך ורק לאחר שלושה חודשים גילה שלא היתה זו אלא תמר כלתו אותה כלה שמנע ממנה את בנו הקטן שלה. כשמתגלה קלונו יהודה אינו מתכחש לתמר להפך "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ." (בר, לח, 26)

תמר אגב שואלת אותו בפני הצבור: "הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה." ויהודה מכיר! (שם 25).

זהו יהודה שגם מכיר בחולשות אביו ומכיר בכורח המציאות והופך למנהיג עתידי בעמדו מול אביו בהבטחה "אנכי אערבנו". גם בפרשה הבאה פרשת  "ויגש" יהיה זה יהודה שייקח אחריות בשם האחים ייגש אל יוסף פיזית ונפשית ובשם הערבות המשפחתית - "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי " (מד, לב) -יצליח לגעת בנפשו של האח המתנכר ולהציל את המשפחה כולה.

האם זה מקרי שגם בין האחים החשמונאים, המנהיג, הדמות הבולטת היא של יהודה?

ספור שמונת הקרבות של החשמונאים מול צבאות בית סלאוקוס הם פרק של מסירות נפש, תעוזה וגבורה.

 

"בין פרקי ההוד של מלחמות המקבים (מקבים א, ט) מתועד אחד הקרבות הקשים ביותר שבהם עמדו צבאות יהודה המקבי, עם שלושת אלפים לוחמים, מול צבאו של דמטריוס המונה עשרים אלף לוחמים ואלפיים פרשים. חייליו של יהודה נרתעו ונמלטו מן המערכה. נותרו רק 200 איש. הוא ניסה לדרבן את הלוחמים המועטים אך הם מיואשים טענו: לא נוכל, אך אם נציל את נפשותינו" תגובתו של יהודה חדה וחריפה: חלילה לי מעשות כדבר הזה לנוס מפניהם. ואם קרב זמננו ומתנו בגבורה למען אחינו ולא נותיר עוון על כבודנו" (מתוך פרשנות בנימין לאו על הפרשה). כותב על כך בני לאו: "אדם חי לא רק למען עצמו אלא למען אחיו בכל מקום שהם. יהודה נלחם עם יתר הגבורים עד שמת מות גבורים. אך מורשתו הוטמעה ונצרבה בעומק התודעה של בניו לדורות."

 

נעמה, רב איננו מצביא וגם לא פותר חלומות אבל רב זקוק לתכונות המנהיגות שיש במצביא וגם במדינאי, בכלכלן ובמפענח צפונות הנפש.

 

השקעת שנים ארוכות וקשות בהכנה לקראת הסמכתך אבל באת אל הלימודים ובאמתחתך כבר אוצר עשיר של עבודה סוציאלית, של פעילות בקרב פורום הצעירים בתל"ם ושל עבודה בקהילת צדק. אל נסיונך הזה הוספת כלים אישיים יחודיים: שיקול דעת ותבונה, עמקנות ורצינות, תחושת צדק עמוקה ובעיקר רגישות אנושית וחום.

 

את- הנר התשיעי של חנוכה שלנו. זכינו בך כסטודנטית ולבנו גאה לפני כחודש כשהוסמכת. אני נושאת תפילה בשם כל מי שמכיר אותך מעריך ומוקיר ואוהב שמאורך הנפלא יזכו רבים וטובים. שתמיד תראי את השליחות שבתפקיד ושכל מעשיך ובחירותיך תשאנה חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ביום שבו הזכרנו מנהיגים וגבורים דעי שבשבילנו את גבורה.