פרשת "תולדות" התשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

 

פרשת "תולדות" תשע"ג

 

פרשת תולדות מדגימה היטב איך נסיבות ופרשנות מייצרים משני אחים שני לאומים ושני אויבים.

כבר מבטן מתרוצצים שני הבנים בקרבה של אמם רבקה. "וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה" (בר' כה, כב) קל לפרש: הלכה לשאול את ה' מה פשר התרוצצות העוברים בקרבה והפרשנות האלהית כפי שהמקרא מציגה בפנינו היא: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." (שם)

הפרשנות האלהית אינה רואה בהתרוצצות הבנים "שהיו רצים (לשון ר.ו.ץ.) ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוברים" כפי שרואה זאת הרשב"ם אלא דווקא ריצוץ אברים לשון ר.צ.ץ. כלומר שכבר מבטן מדובר בריב של עולמות שונים.

ואכן יוצאים שני בנים שונים בתכלית. הראשון " אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" (שם, כה) והשני –ידו אוחזת בעקב הראשון ומכאן שמותיהם עשו ויעקב. אגב – איפיון מוזר של תינוקות האחד עפ"י צבע שערו והשני עפ"י מקום המצאות ידו...

שניהם בנים לאב אחד ואם אחת וזוכים לחנוך זהה וסביבה אנושית אחת ובכל זאת הסיפור מציג את צמיחתם לכוונים מנוגדים.

"וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (שם, כז)  "ביתו" של עשיו הוא השדה, המרחב הפתוח, כוחו בתרבות הידים, תרבות החרב "שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה" מבקש אביו בידעו כי הידים הללו צדות ציד ומביאות מזון. ואילו יעקב מרגיש עצמו נוח במאהל פנימה. אפשר היה לפרש "אהלים" לשון אהלים של רועים ביציאתם אחר הצאן אולם רוב הפרשנים המאוחרים הלכו לכוון של תורה. וכך גם קובע הרד"ק בסוף המאה ה-12 כי יעקב "היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה והיה תם מבלי שום מרמה ועול" (פרשנותו על "אהלים") לעומת זאת יחסו לעשו תכונות שליליות. את המושג " יֹדֵעַ צַיִד" מבאר אבן עזרא: "לעולם מלא מרמות כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו" ומגדיל רש"י ואומר: שהיה עשו יודע "לצוד ולרמות את אביו בפיו "ושואלו, אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן" (מראה בורותו כי גם המלח וגם התבן אין מעשרין אותם!).

את יעקב אפינו חכמינו דרך הקול. הקול הוא רוחני, אין בו ממשות אבל יש בו משמעות. הקשר בין ישראל לאלהיו הוא בקול "מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". הרוחניות אוהבת את הפנימיות, את ההתכנסות בתוך אהל.

גם הלשון העברית מקשרת בין שדה וקרב ובין אהל ותורה. אין זה פלא, אפוא, שהמדרש מסכם את הפס' "וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים ": כיוון שנעשו בני שלוש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה" (ב"ר, סג, י)

בהטית חסד עם יעקב והחמרה עם עשו נוטה המדרש ונוטים פרשני המקרא לא רק בספור לידתם וגדילתם של האחים אלא בכל קורותם.

יעקב היושב באהל אמו מבשל נזיד, על כך אין למפרשים דבר רע לומר אבל על עשו השב עייף מן השדה אין להם מלים טובות. כך למשל מתאר זאת רד"ק: "יום אחד היה זה שבשל יעקב תבשיל ובא עשו עייף ומצא תבשיל יעקב מתוקן ובקש ממנו שיאכילנו ממנו, והיה הסיפור הזה להודיע מעלת יעקב ופחיתות עשו וקלות דעתו וכי היה גרגרן. מעלת יעקב שלא היה אוהב תענוג העולם, שבשל לעצמו עדשים שאין תבשיל פחות ממנו ומה שמנע ממנו שלא נתן לו אלא במכירת בכורתו וכל שכן שהיה אחיו זה ג"כ ממעלתו ומחכמתו (!) שלא לתת מה שטרח בו ושהכין לעצמו לאיש ריק ופוחז ואינו חפץ בדרך חיים ומרוב גרגרנותו לא שמר עד שיבשל הוא מצידו ויאכל, ותאב אל  תבשיל העדשים שמצא מתוקן".

השפה ששמה התורה בפי עשו גסה "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (ל) המזכיר לנו את שערו האדמוני ומעורר אסוציאציה של חיה ולא אדם שכולה פרוה וכל עיסוקה באכל הבא לפיה.

אפילו את האהבה של זוג ההורים לבניהם מפרשים הפרשנים ברוח שונה לגבי יעקב מאשר לגבי עשו. הכתוב אומר לנו "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (כח) על כך אומר החזקוני "גבי עשו כתיב "ויאהב" ללמד שלא היה יצחק אוהבו תמיד אלא באותו זמן כי ציד בפיו אבל גבי יעקב שהיה איש תם כתיב  ביה "ורבקה אוהבת את יעקב"- אהבה תדירה".

ההפטרה שצרפו חז"ל לפרשה מהנביא מלאכי מעצימה כיוונים אלו או יותר נכון מאפשרת אותם: "מַשָּׂא דְבַר-יְהוָה, אֶל-יִשְׂרָאֵל, בְּיַד, מַלְאָכִי. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. וְאֶת-עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי; וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (מלאכי א, א-ג).

כותב על כך הרב יהודה שביב בפרשנותו "הפרשה כאמור מדברת רק באהבת ההורים. כל אחד אהב אחד מבניו יותר, אבל ודאי היתה שמורה בליבו אהבה גם לבן האחר ואילו ביחסו של ה' לבנים משמשת גם שנאה".

במהלך ההסטוריה הפכו הבנים סמלים לעמים כנבואת ה' לרבקה. יעקב אבי ישראל ועשו אבי אדום. ליעקב נבאו נביאי ישראל נחמה וגאולה בארצו המיועדת ואלו לאדום נבאו חורבן והרס ככתוב בהמשך הנבואה במלאכי: "כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ, וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת--כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס; וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם יְהוָה עַד-עוֹלָם." (שם, ד).

הד למתיחות בין ישראל לאדום (שבטים שנדדו באזורנו כבר באלף ה-3 לפה"ס והיו דוקא חקלאים ולא ציידים!) אפשר לשמוע אפילו מפי מחבר מזמורי תהילים המאשים את האדומים בכך שעודדו את הבבלים להרוס את ירושלים עד היסוד: " זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם--    אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם: הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ--    עַד, הַיְסוֹד בָּהּ." (תהילים קלז, ז).

עשו הפך בפי פרשני המקרא ודורשיו לאב טיפוס של הכובשים את א"י בעבר, אב טיפוס של רומא  הרשעה. הוא מתואר כגס רוח ורשע, שטוף בזלילה ושתיה, מזלזל בכל דבר של ערך אלים ושופך דמים.

נשארנו שוטמים זה לזה עשו ויעקב גם בימינו והיום המשטמה הזו מביאה הרס וחורבן הרבה יותר נוראיים. אילו יכולנו לראות זה את זה בעינים של אחים אוהבים אולי הכל היה נראה אחרת. זה אפשרי. קדמו לנו בכך פרשנים מאוחרים ובעקר סופרים ומשוררים שראו את עשו בצורה שונה.

זעקתו של עשו לאחר שגילה כי ברכתו נגזלה "הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי" ובכיו "וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ" נגעו לדורות מאוחרים.

במדרש מאוחר מצאתי "שלש דמעות הוריד עשו, אחת לימינו ואחת לשמאלו ואחת נתלית בתוך עינו והיא  - "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" (תה' פ, ו). כלומר אותה דמעה אחת ויחידה שלא נמחתה מעינו של עשו היא זו שגרמה לעם ישראל צרה ומצוקה בבוא עליו החורבן.

למסקנה מרחיקת לכת עוד יותר מגיע הזהר: המשיח לא יבוא עד שלא ימחו כל דמעותיו של עשו.

והגדילה המשוררת יהודית כפרי:

 

עשו

 

וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב,

כָּתוּב.

וְרִבְקָה אָמְרָה לְיַעֲקֹב בְּנָהּ,

כָּתוּב.

וּמָה עֵשָׂו?

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת

אֶת הַצְּעָקָה הַהִיא הַגְּדוֹלָה וְהַמָּרָה עַד מֵאֹד

עוֹלָה מִכָּל קַצְוֵי הַשָּׂדֶה

שֶׁשָּׂם הוּא רָץ בְּעִקְבֵי הַצְּבָאִים

כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ.

טַל הַשָּׁמַיִם יוֹרֵד עַל רֹאשׁוֹ

רְסִיסֵי לַיְלָה,

וְלִבּוֹ מָלֵא מַשְׂטֵמָה

וְהוּא מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג.

אַחַר-כָּךְ יֹאהַב נָשִׁים

לְאַט-לְאַט דְּבַר מָה יַּגְלִיד בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ,

יִרְפָּא.

מִקֵּץ הַרְבֵּה שָׁנִים

וְאַהֲבָה רַבָּה

אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ

יוֹצֵא לִקְרַאת אָחִיו.

יֵשׁ לִי רָב, אָחִי, הוּא אוֹמֵר

וּבוֹכֶה

וְכָל הָעוֹלָם

בּוֹכֶה אִתּוֹ.

 

 

לבנו היום עם תושבי הדרום הסופגים טילים מכל סוג המכוונים בנבזות אל מרכזים עירוניים ולשעות של בי"ס וגנים אבל אל יקל לבנו בדמעתם של אלפי פלשתינאים אמהות ובנים סבתות ונכדים שאין להם מרחב מוגן ואין להם כפת ברזל ויש להם הנהגה קיצונית שממקמת משגרים ובסיסים במרכזי אוכלוסיה אך הם לא אשמו ולא עסקו בטרור ואת דמעתם עלינו לראות ואולי אם גם שם יש מואזינית שדורשת על כאבו של יעקב – תבוא פעם ישועה.