פרשת "ויצא" תשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

 

פרשת "ויצא" תשע"ג

  "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה" (בר' כח-י). יכול היה הכתוב לומר "וילך יעקב" או "ויברח יעקב מפני עשיו אחיו" אבל הכתוב השתמש בשרש י.צ.א. ללמדנו שיש כאן אקט של יציאה מהבית, עזיבת המרחב המוגן, מעבר מהפנים המגונן אל החוץ החשוף.

יעקב האח התם, יושב האהלים, הכרוך בסינרה של אמא רבקה, יוצא בפעם הראשונה בחייו, בגפו, אל ארץ רחוקה. הוא עוזב במצוותה של אמו החוששת לחייו: "קוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים--עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ." (כז, מג)

בצאתו מארץ כנען (בית אביו, מקום הולדתו) הוא חסר כל המגננות שהיו לו בבית. הוא חסר את מלבושי אחיו ואת עורות העזים שהפכוהו לעשיו במראהו, הוא חסר את ברכת אביו שנועדה להתגשם בארץ הולדתו ולא בנכר, הוא חסר את תבונתה, תושיתה ומרצה של אמו האוהבת רבקה והוא חסר את האהל בו ישב בבטחה ולמד לבשל נזידים מן הנשים.

במקרה של יעקב הגיע זמנו לצאת מן המבצר הביתי אל העולם הרחב. הגיע זמנו להתבגר, לעמוד ברשות עצמו, לחפש לעצמו אשה, לרכוש לעצמו מקור פרנסה ורק לאחר כל אלה ולאחר שיעבור מהפך אישיותי יוכל לשוב ולרשת את מקום אבותיו ולהפוך לאבי עם ישראל.

היציאה אכן מיטיבה עם יעקב מראשיתה. יעקב, איש האהלים המפונק מגיע לשדה פתוח ומתרגל לתנאי השדה מידית. "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא." (כח, יא)- כאחד הרועים.

שם, במרחב הפתוח, כשראשו על האבן הקשה הוא חולם חלום של התעצמות " וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת..." (שם יב-טו)

דווקא בצאתו מן המרחב המוגן של הבית מתעצם יעקב, פוגש אלהים ומגבש לעצמו חזון ותכנית עתידית.

במקרה של יעקב כנראה נדרשה היציאה מן הבית כדי להכיר בערך עצמו ולקבל על עצמו את היעוד להיות ממשיך דרכם של סבו אברהם ואביו יצחק.

עדות לשינוי שחל ביעקב הוא המפגש עם הרועים המתואר מיד לאחר שהוא קם מהחלום. הרועים מתאספים ליד הבאר אבל אינם גוללים את האבן המכסה על פי הבאר אלא ממתינים עד התאסף כל הרועים כולם, זאת למרות שהבנות הרועות מחכות לגלילת האבן.

יעקב עושה כאן מעשה מפתיע. האיש התם יושב האהלים ניגש לבאר וגולל את האבן מעליה בגפו! מנין שואב יעקב כוחות פיזיים אלו? ומנין הוא שואב את התעוזה לעמוד כנגד הרועים, אנשי השדה הגברתנים?

אין זאת כי אם כבר כאן זהו יעקב שונה משהכרנו בפרשה הקודמת.

יציאה מן הבית אינה תמיד אקט של התעצמות ובגרות.

בילדותי אהבתי ספר בשם "מוקי ברוגז עם אמא" של ימימה טשרנוביץ-אבידר שסיפר על מוקי שכעס על אמא וברח מן הבית ועל כל עלילותיו ופחדיו הקמאיים בשעות העדרותו מן הבית. הספר היה מפחיד ומושך כאחד ותמיד חיכיתי בקוצר רוח לרגע החזרה הביתה וההשלמה עם אמא.

בשבוע האחרון ראינו משפחות לא מעטות שנאלצות לעזוב את בתיהן בשל ההרס הנורא שנגרם להן כתוצאה מפגיעת טילים בבתיהן. זהו רגע טראומטי עבור המבוגרים והילדים כאחד. יש פה לא רק יציאה אלא עמידה מול חורבן כל מה שצברת: זכרונות ואביזרים, ספרים וכלים, רהיטים שאהבת ובגדים שטפחת. זוהי יציאה קשה. עם ישראל חוזר לשגרה. רובנו מברכים על השקט וסיום האלימות. והשאלה האם בעוד חודש נזכור שכל המשפחות הללו נמצאות במצב של יציאה? האם המוסדות יושיטו את העזרה הנחוצה בזמן מהיר והאם אנחנו נזכור?

אני רוצה להזכיר הערב יציאה נוספת גם היא קשה וטראומטית והיא יציאתן של נשים מוכות מבתיהן. ביום א' 25.11 נציין את יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים.

יש כיום מעל 160.000 משפחות הסובלות מאלימות בין בני הזוג (ב27% מהמקרים מדובר באלימות כלפי הגבר, בכל השאר זה בד"כ אלימות כלפי בנות הזוג והילדים) .לגדול בבית אלים (פיזית או רוחנית או שניהם) מייצר נפש כואבת וצובע את החיים מן הילדות בצבעי פחד ואימה.

עצוב אבל במקרה של אלימות מי שעוזב את הבית בד"כ זו הקרבן ולא המקרבן אם כי בצו בית משפט מוצאים גברים אלימים מבתיהם גם כן.

ביום רביעי האחרון קיים המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה – סניף מבשרת יום עיון בנושא: "כשאין שלום בבית – המפגש של רב הקהילה עם סוגיות של אלימות במשפחה". נחמה מונק רכזת שלוחת מבשרת שלחה לי הזמנה אישית ואני נעניתי בשמחה. לצערי נכחו במקום פי שתיים עובדות סוציאליות מרבנים ואני כמובן הייתי הרבה היחידה, אבל אני רואה ברכה בארגון יום שכזה ובהעלאת המודעות לתחום שלא תמיד נעים לדבר בו אבל חובתינו המוסרית להאירו ולטפל בו.

בשנים האחרונות נהוג בבתי כנסת ברחבי העולם לומר סמוך ל-25 בנובמבר תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן. אם ביציאה עסקנו הרי לנו תפילה לעילוי אלו שיצאו יציאה מן העולם. התפילה אינה  מזכירה באורח מפורש את הפעולות הראויות להינקט ע"י הצבור והחברה. במקור נישאה תפילה זו בעקבות מקרים ספציפיים של רצח נשים בידי בני זוגן.

התפילה מוסבת באורח מפורש אל בנות ישראל אולם בה במידה צריכה להטרידנו התופעה הכלל עולמית של רצח נשים בידי בני זוגן.

אני משתמשת הערב בתפילה שחיברה יעל לוין ממרכז הרצוג.