פרשת"כי תבוא"- תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "כי תבוא" היא פרשת חידוש הברית בין ישראל לאלוהיו. הברית נכרתת  הפעם לא בחורב  (הר סיני) אלא בערבות מואב ערב כניסתם של בני ישראל אל הארץ היעודה.

מרכיבי הברית מזכירים מאד חוזים שהיו מקובלים במזרח הקדום שכללו: מבוא הסטורי, תנאי ברית ברכות וקללות והעדת עדים.

הברית כאן בערבות מואב נפתחת דוקא במבט אל העתיד אל רגע הכניסה אל הארץ:  וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה | וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא | וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם | וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ | וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.(דברים כ"ו)

זהו טקס הבאת הביכורים.

במהלך הטקס נדרש מביא הביכורים גם לומר דברים שאנו מכירים מההגדה של פסח ונקראים במסורת: מקרא ביכורים וזה לשונם:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט | וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ | וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ | וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל | וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה | וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ( שם).

זהו בעצם המבוא ההיסטורי לברית.

בהמשך מציג מביא הביכורים את ביכוריו בפני הכהן:

 (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה | וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ | אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:  ( שם).

כל זה מסופר בערבות מואב אך יתארע בפועל לאחר שבני ישראל יכנסו לארץ יכבשוה ויתישבו בה ככתוב בתחילת המבוא:" והיה כי תבוא" שמשמעו: כאשר תבוא.

נשאלת איפה השאלה מה טעם הטקס המכובד והמפורט ברגע זה בחיי העם? הם טרם נכנסו לארץ!

אנסה לבחון את הטקס המתואר במשקפיים של פסיכולוג.

החלק הראשון של הטקס מחבר בין העבר לעתיד, בין שיעבוד לגאולה בין שורשים לכנפיים.

העם לא שכח את ארבע מאות שנות השיעבוד במצרים, את העבודה הקשה ואת הזעקה של העבדים הכורעים תחת לחץ הנוגשים. אבל אלהים מזכיר להם מחד את השעבוד ומאידך  את היציאה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה .

כלומר אלהים מהדהד את החוויות הקשות  אך גם את החזון. אלהים מקשר בין שיעבוד לגאולה במסר שכנגד כל "מצרים" יש ארץ ישראל, לכל תקופה קשה – יש תקופה של גאולה ושגשוג. ( אגב חז"ל עשו קישור דומה ע"י הוספת הפטרת נחמה נפלאה מישעיהו- ס'- שטבולה כולה במטפורות של אור הגאולה.)

 במבוא לברית עומד אלהים על בכך שיציאת מצרים לא נועדה רק לשם שיחרור העבדים. היתה לה תכלית חשובה מזו והיא יצירת עם חופשי , עם מנותק מכבלי העבדות,  עם שיש לו נחלה בארץ כנען . השחרור נועד להביא את העם לארץ ישראל שבה יקים את ביתו ויחדש את קשר הברית עם אלוהיו.

בטקס מדלג הכתוב על שנות הכיבוש וההתנחלות ( אלו קטעים זורעי יאוש)  ועובר אל העתיד של יושבי בטח על אדמתם. כך נוטע בהם אלוהים אמונה בדרך ורצון לממש את החזון ואינו משקיעם בהווה הקשה בו הם נתונים. הוא נותן להם כנפים.

העם עומד בערבות יריחו אבל ליבו כבר בחג שבועות שבו יבוא עם יבול עציו ותבואתו אל בית המקדש .  עם של נוודים חולם על ימי ישיבה על האדמה ועיבודה.

החלום מוחשי מאד עד כדי דרישת האל להיות שותף להצלחה של החלום וכך נדרש כל תושב להביא מראשית פרי אדמתו. דווקא הפרי הראשון ויש אומרים הראשון המובחר, זה שהחקלאי כה ציפה לראותו- פרי זה הוא תודה לאל, תודה על הארץ, ארץ זבת חלב ודבש, תודה על איתני הטבע המים והשמש, תודה על השמחה שביבול ובשפע.

בתוך טקסט זה מכניס משה גם את ההכרה המוסרית בחוליות החברתיות החלשות הגר היתום והאלמנה ומכל המצוות הראשונה הנזכרת היא המעשר לחוליות חלשות אלו.

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר | וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ....(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ | כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

הברכה האלהית מותנית בקיום חברה אנושית צודקת.

לטקס חלקים נוספים כפי שציינתי קודם אבל דיינו במבוא הנפלא הזה כדי להבין איך מנהיגות רוחנית מביאה ערב רב של עבדים להתלכד למטרה נעלה, איך בונים חזון ונותנים לעם כנפיים בלי שישכח את שורשיו.

זהו שיעור ראוי למנהיגים בכל דור ודור. כשאני קוראת את חירחורי המלחמה של מנהיגי ימינו וצופה בתרגילים הפוליטיים שמטרתם לשכנענו בצורך בתקיפה שתוצאותיה תהיינה הרס ואובדן חיי אדם אין לי אלא לחזור אל המקורות ולשאוב מהם את תעצומות הנפש לומר "לא" לתכניות המגלומניות ו"כן" לחיים.

 

-=-