פרשת "שופטים" תשע"ב- הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "שופטים" תשע"ב

(על פרשת עגלה ערופה ואחריות הציבור)

פרשת "שופטים" היא פרשה הממסדת את נוהלי המשטר והמשפט "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק." (טז, יח).

הכותרת הזו מתפרטת בהמשך להרבה מאד חוקים והנחיות בתחומי הדת והחברה, בתחומי הצבור והפרט. רבות מההנחיות מסתימות בביטוי "וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ"

אחת הפרשות המסקרנות  בפרשה היא: עגלה ערופה: "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:  לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל.  וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי--כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי--מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה." (כא א-ט).

ננסה להבין את דין עגלה ערופה – 

מדובר במקרה שבו נמצא חלל / מת / נופל בשדה – במקום פתוח שאינו שייך למישהו וגם אין כנראה עדים או הוכחות ברורות לגורם המוות ואין על מי להטיל אשמה.

עפ"י השקפת המקרא דם החלל זועק מן האדמה ועל כן יש לכסות על הדם. היחיד שיכול לכסות על הדם הוא שופכו – הרוצח, ככתוב "וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ." (במד' לה, לג) אבל במקרה דנן איננו יודעים מיהו הרוצח ועל כן עולה השאלה על מי יש להטיל את האשמה? (האופציה שאין אשמים – אינה קיימת במקרא).

פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו שבמקרה כזה מקימים ועדה המורכבת מהנכבדים ביותר: הזקנים והשופטים( ואני הייתי מוסיפה את המורים והמחנכים)  ואלו יוצאים אל הערים אשר סביבות החלל ומודדים את המרחק בין הערים הללו לבין מקום המצא החלל. האחריות מוטלת ע"י ועדת הזקנים והשופטים על העיר הקרובה ביותר אל מקום המצא המת.

האם עיר שלמה יכולה לקחת על עצמה אשמה? לא. משום שנדרש מעשה לכיפור הדם.

מי אפוא יקח את האשמה?הכתוב מפרט: " וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר" מדובר בהנהגת הישוב. המנהיגות נושאת בחטא הקהל אותו היא מנהיגה. מדובר באחריות קולקטיבית שמעבר לאחריות האישית. מנהיגי העיר הקרובה מבצעים הוצאה להורג טקסית של עגלה. לכאורה מייצגת העגלה את הרוצח אולם מדובר בעגלת בקר "אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל" – כלומר בעגלה תמימה, ראשונית.

גם הנחל אשר בו מתקיים הטקס הוא נחל איתן (שמימיו זורמים תדיר) וגם בו נאמר "אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ" כלומר מים טהורים, ראשוניים.

כנגד מעשה הרצח שנעשה בסתר מעשה הטיהור נעשה בפומבי במעמד הכהנים והזקנים והשופטים( ואני הייתי מוסיפה את המחנכים) ותושבי כל הערים סביב.

 הטקס עצמו כולל את עריפת העגלה בנחל וחריה רחיצת הידיים של המנהיגים על העגלה הערופה בנחל תוך אמירה "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ" .

אני מניחה שלא נעם למנהיגי העיר לרחוץ ידיהם בנחל האדום כשעגלה תמימה ערופה לפניהם ואני גם מניחה שהמנהיגים לא היו הרוצחים ולכן נשאלת השאלה הטורדת – מה טעם עריפת העגלה, למה הצטרכו לפעילות  הזו?

שאלה זו העסיקה כמובן גם את הפרשנים לדורותיהם – הרמב"ם קבע "הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג". הרמב"ם מניח שאם המנהיגות לוקחת אחריות, האשמים בפעל יתייסרו ויבואו לפניהם ויתוודו. אבל כהיום כן במאות הקודמות מי שרצח וזרק גופה בשדה בודאי לא יצעד קדימה.

אברבנל קבע שכונת המעשה הייתה לזעזע את תושבי האזור, להוציאם מתוך טבעם האדיש הגורם להם לחלוף על פני עוולות נוראיות כאילו לא ראו ולא שמעו ולא ידעו דבר. הטקס נקבע כדי שידע כל ישראל אשר קרה ולא יעבור לסדר היום.

מנהג עגלה ערופה בטל כבר בתקופת בית שני. המשנה (סוטה) מסבירה ביטולו "משום שרבו הרצחנין". לטעמנו היום, טוב שבטל כי מה אשמה עגלה תמימה בפשעי היחיד או הכלל.

ועוד טוב שבטל שמא יחשבו מנהיגנו שאפשר לחפש קרבן (עגלה ערופה) ובכך לכפר על העוון ולרחוץ בנקיון כפים (בטוי שמקורו בפרשה שלנו).

אבל בנושאים רבים שבהם ההנהגה אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה – יש לנו ללמוד מן המנהג העתיק.

אני חושבת למשל על מורי ישראל. כשנערים תוקפים במרכז העיר נער ערבי ובמעצרם מבטאים גזענות, שנאה ודעות קדומות כלפי ערבים איה המחנכים? איה המורים שחובתם להרביץ תורה ומוסר ודרך ארץ ואהבת אדם? אולי אם בכל פעם שתלמיד/ה (בן/ת מכל מוסד חינוכי שהוא) היה מתנהג באורח המבייש את חברתנו אולי היה מקום להוריד את מורינו ורבנינו וכן, גם הורינו אל נחל איתן אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ. הייתי מוותרת להם על העגלה הערופה אבל לא על הטקס הפומבי ורחיצת הידים והדרישה לקחת אחריות על פרות הבאושים ( ואל נאמר כי מדובר בעשבים שוטים בשולי המחנה, כבר חטאנו בעבר באמירה זו).

אנחנו בחודש אלול, מתחילים להכין עצמנו לאמירת סליחות ולהתחלה מחודשת. הסקרים על עמדות הנוער בערכי הדמוקרטיה מעוררים חרדה. עלינו לתת על כך את הדעת. עלינו לעשות מעשה כדי  ש נוכל לאמר "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה".