פרשת "בשלח" תשע"ב

(ולא נחם דרך ארץ פלישתים... פן ינחם)

בחיים הפוליטיים יש הרבה קפנדראות. מהי קפנדריא – זהו מעבר המקצר את הדרך בין שני מקומות.

יש מקומות שהקדושה שורה בהם ואין לקצר הדרך דרכם. כך היה בבית המקדש בעמדו וכך עד היום בבית הכנסת.

אבל במוסדות כמו הכנסת והממשלה הקפנדריא היא שיטה. מחפשים קיצורי דרך, תוצאות מידיות, עיקוף נושאים בלתי רצויים.

הנה למשל בקריטריונים לדיור ציבורי קבע דו"ח טרכטנברג כי יהיו זכאים לדיור צבורי בני משפחה שמצבם הכלכלי רעוע למרות שלפחות אחד מבני הזוג עובד וכן יהיו זכאים לו האוכלוסיות הנזקקות – קשישים ונכים שהם מחוסרי דיור. ראש הממשלה ושר האוצר תמכו מלכתחילה במסקנות אלו של דו"ח טרכטנברג אולם שר השיכון שהוא מסיעת ש"ס עשה קפנדריא על פני סעיף מיצוי כושר ההשתכרות וכדי להכשיר את קיצור הדרך המותיר חלק עצום של החברה החרדית בבטלתה הכניס את סעיף השירות הצבאי. מה עושים שרי הממשלה בנדון? בינתיים הקפנדריא מאושרת, גם דו"ח טרכטנברג עשה קפנדריא משלו. כך למשל המליץ על השקעה של כ-800 מיליון שקל מהתקציב שהועדה המליצה לתחום הדיור בר ההשגה לצורך סיוע בשכר דירה לזכאים. הדו"ח לא המליץ על שקל אחד לבנית דיור צבורי. מאגר הדירות לזכאים מדולדל ממילא. מהיכן יסייעו בעוד כ-10 שנים?

ככה זה בפוליטיקה. עושים קיצורי דרך. לכן, כדאי לנו להעמיק בפרשת השבוע, פרשת "בשלח" שבה נוהג הפוליטיקאי של העולם בדרך הפוכה. לא קצורי דרך אלא הארכתה.

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה." (שמ' יג,יז)

הכתוב אומר במפורש שדווקא הקרבה בין מצרים וארץ פלישתים דווקא הדרך הקצרה היתה בעוכרי בני ישראל ולכן דרך של שבועות אחדים נפרשה על פני  40 שנה!

מדוע לא נחם אלהים בדרך הקצרה?

פשט הכתוב אומר: "פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם (שימו לב למשחק ולא נחם – פן ינחם משמעות הפעל הראשון לא נהגם / הוליכם ואילו משמעות הפעל השני פן – יתחרטו. שורש שני הפעלים זהה נ.ח.מ.) בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"

הגיון פוליטי היה אומר צריך  לקצר הדרך ככל האפשר כדי שלא יראו מלחמה ולא יתחרטו על היציאה ממצרים ולא ירצו לשוב אליה. אבל הקב"ה פוליטיקאי העל של העולם חכם יותר ויודע נפשות בניו ובנותיו והוא יודע שבחינוך אין קיצורי דרך ולכן הוא לא נחם דרך ארץ פלישתים אף על פי שקרוב הוא (כפרוש ראב"ע הארוך).

חכמים דשו במסלול המוארך וטעמיו ואביא מעט מפרושיהם.

רבנו חננאל (מפרש התלמוד, מאה 10) סבר ש"הוליכם דרך המדבר ... כדי להרבות להם אותות ומופתים כי אילו הוליכם דרך ארץ פלישתים הקרוב ויתן הקב"ה בלבם (של הפלישתים) שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ולא יעכבו אותם כלל, היה האות קל. ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר, להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועליית השלו והוצאת המים מן הצור".

רבנו חננאל מבין שעם של עבדים הוא קצר אמונה ונדרשת לו תקופת התבגרות אמונית והכרה בבוראו לפני שיוכל להגיע אל גבולותיה של הארץ שהובטחה לו ולעמוד בקשיי כיבושה וההתנחלות בה. גם רבי יהודה לייב מגור( מהחסידים) חשב ששנות נדודי ישראל במדבר ישמשו כתקופת הכנה והסתגלות בה ילמדו ליישב ארץ צחיחה ושוממה ולחיות חיי עמל.

בעל המדרש בשמות רבה עוסק גם הוא בצמיחה שנדרשת לעם ישראל מיציאת מצרים ועד כניסתם לארץ ישראל והוא ממשיל לשם כך משל "משל למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה ואומר (בלבו): אם נותנה לו אני עכשיו, עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה אלא עד שילמד בני כתבין ויעמוד על עמקן ואחר כך אני נותנה לו. כך אמר הקב"ה: אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ עדיין לא נתעסקו במצוות ואינם יודעים עסקי תרומות ומעשרות אלא אתן להם את התורה ואחר כך אכניסם לארץ"

הרמב"ם (רבי משה בן מימון) מסכם את הטעונים הללו בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג פ"כד): "אין זה מטבע האדם שיתחנך בשיעבוד העבדות בחומר ובלבנים ומיד יוכל להלחם עם ילידי הענק ולהיות לוחם אמיץ. וכך היה רצונו של השם יתברך, שעיכב את בני ישראל ארבעים שנה במדבר עד שיתחזקו וכפי שידוע המדבריות ופראות הנוף מביאים אומץ ונולד דור אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות".

פשט הכתוב אומר כי לא נחם דרך ארץ פלישתים פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה. על כך מקשה הרמב"ן באמרו "אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם והם רחוקים ממצרים בעת ההיא" כלומר כשיגיעו לשערי הארץ כבר לא יתנו ראש לשוב מצרימה. מהי אם כן המלחמה המאיימת על בני ישראל הנודדים במדבר?

פרשנים למדונו שהאויב הגדול שלנו אינו פלישתים והמלחמה בהם אלא יצרינו וחולשותינו האמוניות שבהם המלחמה קשה כפליים.

סיכומו של דבר כל הפרשנים קדומים כמאוחרים מתגלים כאנשי חינוך הבאים ללמדנו מהו תהליך חינוכי. עם של עבדים שידע רק חומר ולבנים אינו שומע פעמי חזון אלא לאחר אימונים קשים וארוכים. המדבר הוא הזדמנות לצרוף עם ישראל מערב רב מבועת ומבולבל לעם שיש לו יעד ותכלית ואלהים המנחה אותם בדרך.

בין קוטב השעבוד וקוטב הגאולה אין קיצורי דרך.

כמה היה נפלא לו קברניטי ההווה היו הולכים בדרך הארוכה. קוראים לזה חזון וחשיבה לטווח ארוך. בדרך הארוכה למיצוי החזון אנו צומחים ומחזקים את יסודות הדמוקרטיה הצעירה שלנו ומנהיגינו היו הופכים אותנו שותפים לדרך תוך התחשבות בנסיבות האנושיות, הגאו-פוליטיות והיכולות שלנו ושלהם כבני אדם.

כשם שאי אפשר לקפוץ ממעבה עבודת אלילים אל אמונה באל אחד מופשט כך לא קופצים מקבוץ גלויות ושעבוד גלויות אל מדינה דמוקרטית ומודרנית. וכמו שיודע מי שהולך לאיתקה לא המטרה העיקר – אלא הדרך. מקצרי הדרך רואים מטרה קצרת טווח ומפסידים את הדרך.

 -----