פרשת "ויחי" תשע"ב

(על פרידה מהחיים וערכים יהודיים העולים בטרם מות)

הדרשה מוקדשת לאנה רוק – אמו של סטפן רוקם ולנעמי ברזובסקי בת לאונרד וגלדיס שהלכו השבוע לעולמן

בפרשת השבוע "ויחי" ובהפטרתה אנו נפרדים משני גבורים ענקיים.

בפרשה זהו אבינו יעקב – ישראל ובהפטרה: המלך דוד.

הפרשה וגם ההפטרה כוללות את צואותיהם של יעקב מחד ודוד מאידך ומתבקש להשוות ביניהן. אולם אני רוצה הערב לבחון את ימי טרם מות של גבורינו.

יעקב וגם דוד מבלים את שארית חייהם בחיק המשפחה. שניהם חשים במותם המתקרב, אוספים לפניהם את בני הבית ונפרדים. תאור הפרדה של יעקב ארוך יותר ומלא פרטים מרתקים. "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם." (בר' מז כט-ל) יעקב המת בגולה ממסד כאן נוהג של העלאת עצמות המת ארצה כנען – ישראל אך הוא גם מזכיר לבנו (המשנה למלך מצרים) את המקור ואת היעוד של העם: ארץ ישראל . פריתם ורביתם כמו אומר יעקב אך זוהי גולה ועליכם לשוב אל הארץ היעודה. יוסף מבין את המסר היטב ובסוף הפרשה משביע את אחיו לנהוג עמו בבוא יומו כפי שנצטווה הוא לנהוג עם אביו "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. " (נ, כה).

טרם היפרדו מבניו (לצערי אין מוזכרת כל פרידה מבתו יחידתו) נפרד יעקב משני נכדיו, בני יוסף: מנשה ואפרים ומברכם ברכה שתתקבע ביהדות כברכת הילדים.

עולה השאלה: מדוע בחר יעקב לפסוח על בניו ולעשות דווקא את שני נכדיו למקור הברכה לכל אדם מישראל? יש על כך תשובות רבות. אני רוצה ללמוד מכך על יחס מיוחד בין דור סבים וסבתות לדור הנכדים / הנכדות. דור הבנים / הבנות הוא בדרך כלל דור המורד במורשת ההורים (לפחות עד התבגרותו והפכו להורים) לכן ב-4 הבנים של פסח כשמחלקים אותם לדורות החכם הוא דור סבא, הרשע דור האב (בן הסבא) התם דור הנכד ושאינו יודע לשאול – דור הנין.

בכל מקרה יש פה אמירה להורים המחנכים שאין הם יכולים להסתפק בהעברת המורשת רק לבניהם עליהם להבטיח שדור הנכדים/ות לא יתרחק מהמסורת. יש פה אולי גם הבנה שבקשר המיוחד בין דור הסבים לדור הנכדים שבו מתוקן אולי משהו מהקלקול שבין אבות לבנים.

בספרו הנפלא "בראשית – מעט מן האור" מעיר חנן פורת שמברכת יעקב לנכדו עולה גדולתו של מנשה הבכור שעמד למבחן קשה בו נתבקש לקבל את מנהיגותו העדיפה של אחיו הצעיר אפרים. כל קודמיו במקרא מקין דרך ישמעאל, עשיו ואחי יוסף התקוממו ונעלבו אבל מנשה מקבל את הבכורה הרוחנית של אחיו באהבה ובענווה. חנן פורת גוזר מכאן מודל חינוכי ברוח: "יהי רצון בנים אהובים שתזכו להתברך איש איש כפי ערכו ומעלתו ועל אף כל ההבדלים ישררו ביניכם אהבה ואחווה."

יש פה הכרה בשונות של ילדינו וגם בכך שיחסינו עמהם אינם שוויינים ושזו דרך הטבע והעולם.

כפי שאמרתי קודם גם יעקב וגם דוד מכנסים את בני ביתם סביבם, נפרדים, מברכים ומעבירים צוואה רוחנית. צוואתו של דוד אינה עושה עמו חסד. יש בה מחד כווני דרך לעתיד לבנו שלמה יורשו כיצד לחזק הקשר בין עם ישראל ואלהיו, כיצד לחזק הממלכה אך יש בה גם חשבונות אישיים נקמניים.

גם בצוואת יעקב משולבות ברכות עם קללות או לפחות דברי תוכחה אבל אפים שונה.

יעקב אינו מחליק על מעשי העוול של בניו שמעון ולוי למשל. דווקא על ערש דווי הם שומעים את המלים הקשות ביותר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל." (מט ה-ז).

האם זו נקמנות כשל דוד? דומני שלא. דומני שיש פה מחד אמירת אמת בלא משוא פנים ומאידך הנחלת ערך התוכחה. התורה מצווה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) כשהעמית הוא אדם זר יעקב מלמדנו הוכח תוכיח את בניך ובנותיך – במקום שנעשה עוול – אסור לאדם לשתוק בין אם העוול נעשה ע"י אנשים זרים או ע"י בני משפחתו שלו. וכיון שהתורה מסכמת את צוואת יעקב במלים "וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (מט, כח) אנו למדים שדברי תוכחה הם דברי ברכה.

ועוד פרט מאד משמעותי מלמדנו יעקב. טרם מות עלינו לסגור כל החשבונות האישיים. בין יעקב ליוסף רובצת כל השנים מועקת מותה של רחל, אמו של יוסף שלא נקברה בחלקת הקבר של האבות והאמהות בחברון אלא על אם הדרך בואכה בית לחם. יעקב אינו מתעלם מכאב האשה / האם שהיתה אהובה ומגניב בין כל מלות הברכה והפרדה משפט מסביר לגורלה: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם." (מח, ז).

ורש"י מסביר שיעקב אומר ליוסף: "וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל  על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ" (ירמיהו לא, יד).

הפרדות כולן קשות אך בחיותן בחיק המשפחה ותוך סיכום דרך יש בהן גם נחמה.

כזו היתה פרידתם של בניה ובתה של אנה רוק אמו של חברינו סטפן מבני ביתה. כשמה – אשה חזקה ומיוחדת אשה שמורשתה עברה גם לדור הנכדים וגם אלינו שהיתה מבאי ביתינו בבואה ארצה. כיעקב דאגה לבית היהודי ולחינוך היהודי ובשבילנו ובעיקר עבור היהודים השוודים היתה מקור ברכה.

נעמי ברזובסקי לא זכתה לאריכות ימיהם של יעקב, דוד ואנה רוק. 25 שנותיה היו ברכה למרות קיצרם. אביה חשב עליה במונחי חיוך אחד ארוך. כאנה רוק היתה בחורה אמיצה ובידעה כי חייה הם מתנה ניצלה כל רגע ליצירה ועשיה וב-25 שנותיה השאירה חותם בתחום הקולנוע אותו למדה, בנפשות סובביה ובבני ביתה.

בורכנו בידיעת שתיהן. תבורכנה שתיהן במעשה ידיהן ובאור שהפיצו סביבותיהן. יהי זכרן ברוך.

 -=-=-=-=-=-=-=-=-=-