פרשת "שלח לך" תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת "שלח לך" תשע"א

(על המעפילים)

 

 

"וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם...  אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג כז-לג)

מן העבר האחד של פרשת "שלח" - משבר מהגדולים בתולדות עמנו. 12 נשיאי שבטים, נכבדי העדה חוזרים מתור בארץ וזורעים מורך לב ויאוש בעם המצפה למוצא פיהם. אמנם שניים: כלב בן יפונה ויהושע בן נון מביאים בשורה הפוכה אך העם  מעדיף את דבת הארץ ותגובתו נוראה: "וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (שם יד א-ב)

על בכיה זו בלילה של יאוש נענש כל דור המדבר. "אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות" (במד"ר, טז, כ).

סופו של דבר נבלמה הכניסה ארצה. במספר הימים אשר המרגלים תרו את הארץ יום לשנה נשאו בנ"י את עונותיהם 40 שנה ודור יוצאי מצרים מת במדבר. " ופגריכם אַתֶּם--יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה." (יד, לב)

מן העבר השני של הפרשה מתרחש מפגן אמונת יתר, פריצה קדימה, אפילו בניגוד להוראה האלהית. " וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר:  הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה--כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם." הביטוי "הננו" מבטא נכונות למילוי שליחות, דבקות במטרה, גם ההעפלה אל ההר מבטאת התרוממות רוח רוחנית.

אין הדבר שיעצור בעד המעפילים המקראיים הראשוניים "וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה." (יד מד-מה)

לתקופתם ומועדם נתפסה העפלה זו כמוקדמת, כחותרת כנגד האל והמנהיג משה. משה והארון אכן נשארו מאחור במחנה.

אבל מבין שני קצוות הפרשה בחרו הוגים דתיים וגם חילוניים להתלהב דווקא מן הקבוצה השניה - המעפילים אל ההר.

הפחות מוכר (עליו למדתי מבנימין לאו במסתו על פרשת השבוע) הוא רבי צדוק הכהן, אדמור חסידי שישב  בלובלין וב-1818 הקשיב ל"אביב העמים" וכתב בספרו "צדקת הצדיק", אות מ: "העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תל' בבלי סנהדרין קה ע"א) חוצפתא מלכותא - בלי תגא (החוצפה היא מלכות ללא כתר). כותב לאו: "כי צדוק מגדיר את המעפילים כ'מלכים ללא כתר' - תואר כבוד לאנשים הלוקחים אחריות על חייהם. הוא לא מסתפק בזה אלא קובע שמשה אמר למעפילים שבזמנו אל תעפילו כי "היא לא תצלח" היא ורק היא לא תצלח.אבל במועד אחר היה משה לדעתו מעודד את היוזמה החוצפנית.

לאו מעריך כי ר' צדוק הכהן אולי לא נחשב לאחד ממכשירי הציונות אבל ללא ספק הוא ממעוררי העם הישן מתרדמת הגלות.

באודסה, כותב חיים נחמן ביאליק בשנת תרס"ב (1902) את הפואמה הגדולה שלו "מתי מדבר". הוא אמנם מעניק כבוד לדור הנפילים שמת במדבר: "לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה, / לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר / עַל יַד-אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים, ... דָּבְקוּ אַדִּירִים לָאָרֶץ, נִרְדָּמוּ – וַאֲזֵנָם עֲלֵיהֶם"

אבל לבו של ביאליק מלא בהתעוררות הלאומית היהודית הוא כמה להגיע אל ארץ ישראל / ציון ולכן הוא מאדיר את המעפילים המעזים לבקוע את תרדמת ההסטוריה:

"פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה / וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים / וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת! / וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה, / קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה, / וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה. / הֵם קֹרְאִים: / "אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! / דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ! ...

עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ –

בִּסְעָרָה!

הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –

נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!"

הדור המעפיל הוא דור מורד במוסכמות, הוא דור בוקע תרדמות, הוא דור הלוקח אחריות וסומך על עצמו ולא על חסדי שמים. - זו בדיוק עצמתו של דור ראשון לגאולה.

בתהילים כתוב: מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה (כד) והמעפילים שואלים "מִי-יַעֲלֶה בַהַר".

תחושת עזוז זו פיעמה גם במעפילים לארץ שהיו דור ראשון לגאולה בארץ ישראל והם עלו בשעריה למרות הספר הלבן והאיסורים של הבריטים וכשאנו נולדנו שרנו בגאון את שירו של לוין קיפניס

"אל ראש ההר! אל ראש ההר! 
הדרך מי יחסום לפדויי שבי? 
מעבר הר הן זה מכבר 
רומזת לנו ארץ צבי. 
העפילו, העפילו, 
אל ראש ההר העפילו! "

גדולת המעפילים באמונה, בנחישות ובהגשמת החלום. קראנו כאן בערב שבועות משירו של שאול טשרניחובסקי " כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז."

אני חושבת על המעפילים של ימי משה ועל המעפילים של הרב צדוק הכהן וביאליק וטשרניחובסקי ואני מתפללת עבור דורנו שקיבעון מחשבתי מונע ממנו להעפיל אל ההר הקרוי "שלום". בעתון הארץ השבוע שבו החליפו סופרים את העתונאים ציטט אתגר קרת את ראש הממשלה שלנו באמרו כי הסכסוך ביננו לבין הפלשתינים אינו פתיר. קרת בכתבה יפיפיה אך כואבת מבטא את יאוש הדור שמנהיגיו קפאו על עמדותיהם ואינם מנצלים את "אביב העמים" שבסביבותינו. אנו חסרים את חוצפת דור עזוז וגבור, וגם הפלשתינאים חסרים אותו.

ובא לי כל כך לשיר לכולנו:

"העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו! "