פרשת בהר תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

 

פרשת בהר תשע"א

(על חיי אדם באור דיני שמיטה ויובל ובעקבות התאונה המחרידה של משפ' שוורץ מאילת)

 

 

" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר...  כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה" (ויקרא, כה א-ו).

דיני שמיטה (ובהמשך יובל) אומר הכתוב: נועדו לכם בני ישראל .שבת הארץ ושבת ה' היא שבתכם שלכם.

הסיבה העקרית להלכות שביעית ויובל אינה אגררית. זו אינה האדמה הזקוקה להחלפת כח, הסיבה העקרית גם אינה סוציאלית למשל דאגה לנחלות השבטים. לא עניני כלכלה וחברה עומדים לפני בורא עולם אלא יחס האדם לעולם שנברא ע"י הקב"ה ובעיקר יחסו של האדם לאיכות חייו, שמירתו על צלם אלהים, על מימד הקדושה בחיים.

 

מסיבה זו מדובר בשביתת הארץ במונחי שבת שבתון - מונח המיוחד ליום הכיפורים ולשבת בראשית.

מסיבה זו מסיימת פרשת "בהר" באיסור עבודה זרה "לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָכִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם . אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּאֲנִי, יְהוָה." (כו, א-ב).

מה ענין עבודת אלילים להלכות שביעית ויובל, הפרשה הרי לא עסקה כלל בדיני עבודה זרה? אין זאת כי אם לומר לנו שעבירה על המצוות המרכזיות בפרשה - כמוה כעבודת אלילים - אחת משלוש העבירות החמורות ביותר ביהדות שעליהן נאמר יהרג - ובל יעבור.

מסיבה זו עומדים כל הדינים המרכזיים בפרשה תחת הצווי של יראת ה' "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (כה, יז)

" וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב ... אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (כה לה-לח)

"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ... לֹא-תִרְדֶּה בוֹ, בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ, מֵאֱלֹהֶיךָ" (שם לט - מד) ובסוף הפרשה: "כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִםאֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (שם נה).

מהי יראת אלהים זו הנקשרת כאן בקריאת שחרור לכל רכוש (אדמה, חובות כספיים) ובעקר דרור לנפש האדם?

במונחי הפרשה משמעות המודעות ל"אני ה'" היא:

  1. הכרה שהארץ שייכת לה'

  2. הכרה שבני האדם שייכים לה'

  3. איסור עבדות מכל סוג, איסור השתעבדות לאדמה, לרכוש, למעמד.

 

האדם "הקטן" שקנה לו חלקת אדמה או עבד (היום היינו אומרים עובד/ת משק בית) עלול לחשוב: "זה שלי", בכספי רכשתי, זכותי לעשות בשלי כרצוני.

כשהרכושנות חוגגת - נשכח כבוד האדם. העבד (=האיש שעובד עבורך) הופך רכוש. צלם אלוה שבו נשכח.

באים פסוקי הפרשה ומזכירים לאדם: אתה אינך בעלי הארץ ואתה אינך בעלי העבד "-לִי( לה') הארץ", "עֲבָדַי הֵם"! כי עבד ה' - הוא לבדו חופשי (כפי שנכריז בעוד דקות אחדות בספירת העומר).

האדם אינו אלא גר ותושב בעולמו של הבורא. ישנו בעולם דבר מה קבוע הרבה מעבר לנו, זה האלהי - הקדוש. הארץ הינה חלק ממנו וכך גם האדם והחי כולו וכשהאדם חי מתוך תודעה שאין הוא אלא גר, אורח בתוך עולמו של אלהים תודעתו מתרחבת ותחום חייו נפתח ממנו והלאה מול האלהי והמקודש בעולם.

וכשתחום חייו נפתח אל האלהי והוא מכיר בעבדותו לבורא - הוא שומר על חייו מכל משמר כי הם ניתנו לו כפיקדון.

"משפחת שוורץ מאילת נמחקה אתמול ברגע אחד, כשמכוניתה התרסקה לתוך אוטובוס שנסע ממול בכביש הערבה. רק עפרי בת השנה וחצי הובהלה בחיים לבית החולים וכל הלילה נאבקו הרופאים על חייה"(ציטוט מעיתון ידיעות אחרונות) ובצד הידיעה הזאת בעתון תמונה של בני המשפחה מחייכים ומאושרים בפורים האחרון ובצד התמונה של הסב ההרוג שלמה. - כמה דם על כביש הערבה, כמה צלם אלהים שנשפך לשווא.

אני רוצה לחקוק את התמונות המזויעות האלו על לוח הזכרון האישי שלי. אני רוצה שהן תזכרנה לי כל בוקר צהרים וערב את חובתי לקדושת החיים ושמירתם. אני רוצה שהן תאפשרנה לי להמנע מללחוץ על דוושת הגז, אני מקווה שהן תאפשרנה לי לא להגיב כשנהג מאחורי צופר כי אני נוסעת באיטיות רבה מדי לדידו.

אני נושאת תפילה שכך יקרה לרבים כמותי.

מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנים האחרונות בישראל נמצא בירידה. אם ב-1992 היו 625 הרוגים וב-1997 627, ב-2007 ירד המספר ל-428 וב-2010 ל-394 (אין עדיין נתונים ל-2011).

"יראת אלהים" מלמדת אותנו שכל אחד מ-394 אלה הוא עולם שלם. הוא אובדן של כל הכישרונות שיכלו להתפתח, הוא אובדן של כל דורות ההמשך, הוא אובדן ניצוץ אלהים שהיה בכל אחד מההרוגים.

אסיים בשיר שכתב חיים חפר בשם "מרכבות המוות" (תת כותר: תספור את החבר'ה)

תספור את החברה. כמעט כל המחזור הלך 
ליאור נירדם על ההגה, ועל האקליפטוס הגדול נמרח
אהוד חזר מן הפאב אחרי שתי בירות ולא לקח את הסיבוב
וצחי וטלי איתו- הוא לא יראה אותם שוב.


יובל טס לבאר- שבע על 140, נסיעה באמת פראית,
ביקש סיגריה, הפנה את הראש ונכנס לתוך משאית.
את ורד ורוני מצאו בתהום, בכביש בין דימונה לאילת
ואבא שלו בכה על הקבר: "התחננתי שיסע לאט ".


הג'ינג'י יצא מהחתונה של אחיו וחצה את הקו הלבן
הטרמפיסט שאיתו נפצע קשה, והוא עצמו לא יהיה כבר חתן.
אפי גנב בחצות רמזור אדום ופגע בטנדר ראש בראש.
כל המכונית הפכה אדום מרוסק- המושב, ההגה והפגוש.


מי עוד ? נשארו אודי ושאול : שאול כנראה יחלים
ואודי גמר את ה-B.M.W ועכשיו הוא על כיסא גלגלים.
ורחלי רחלי היפה הזאת עם החיוך הפנטסטי,
שברי זכוכית - וצלקת במצח, ולא עוזר שום ניתוח פלסטי.


ואילנית ואודי וג'ודי נשארו, ונשארנו אני ואתה
ופעם אחת כבר ניצלנו כשהסובארו שלנו סטתה.
ואל תגיד לי : די ! עזוב. ואל תאמר לי מהנושא הזה לרדת.
ואני אומר לך: אנחנו מתים מוות חנטריש, לא למען אידיאל, לא למען המולדת
מוות של שוויץ מול חוק שמופר תוך כדי דהירה
מוות ללא טעם, מוות אפסי בשניה אחת מהירה.


אז נשארנו אנחנו, תספור חצי המחזור כבר איננו
ורק מרכבות המוות הארורות עדיין נושאות את שנינו...

===================