פרשת אחרי מות תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת אחרי מות תשע"א

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּוַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת." (ויקרא טז 1-2)

הפתיחתא של פרשת "אחרי מות" מציבה בראש הפרשה את הפרדוקסים שילוו אותה לאורכה

הפרשה פותחת במוות - מות שני בני אהרון אבל חותרת לחיים - הוראה לאהרון לא לבוא בכל עת אל הקדש כדי שלא ימות, כדי שיחיה.

הפרשה פותחת גם במסר של קירבה וריחוק. על בני אהרון נאמר כי מתו "בקרבתם" לפני ה'. המונח "בקרבתם" מעיד שהם היו במהלך הקרבת קרבנות ככתוב בפר' שמיני " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה ". הקרבת הקרבנות, מלאכתם העיקרית של הכהנים בימי המשכן והמקדש, היתה מלאכה שנועדה לקרב את בני ישראל, תורמי הקרבנות, אל אלהים. אבל כבר בפרשת שמיני רומז הכתוב כי נדב ואביהוא נהגו קירבה יתרה, עשו את "אשר לא צוה אותם" ולכן האש שהם העלו בקודש הפכה "אש זרה", וכבר בפר' שמיני שם אנו מבינים שהגבול בין קרוב לרחוק בין רצוי לנדחה הוא גבול דק ומסוכן וקל לחצותו.

פרשנים שואלים בצדק מה ראה הכתוב לשוב ולספר לנו בפרשת "אחרי מות" על מות שני בני אהרון הרי הסיפור סופר לנו במלואו בפרשת "שמיני"? פרשנים נותנים לזה הסברים שונים. הרמב"ן טוען כי אהרון היה אונן (התקופה שבין המוות לקבורה) כשמשה נצטווה להזהירו מפני התקרבות יתרה לקודש ולפי הכתוב במסכת שבת "אין רוח הקודש שורה מתוך עצבות" ולכן אהרון חשוף ועלול להתקרב במקום להתרחק. פסוק הפתיחה מזכיר לאהרון את חולשתו אך גם מזהירו.

אפשר לתת הסבר נוסף לפתיחה בפרדוכסים: מוות - חיים, ריחוק - קירבה. וההסבר נעוץ במבנה הפרשה ותכניה.

מיד לאחר האזהרה לכהן הגדול "אַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" באות ההנחיות כיצד עליו לבוא אל הקודש. אלה הן ההנחיות לעבודת כהן גדול ביום הכיפורים היום היחיד בשנה בו נכנס כהן גדול אל הקודש (קודש הקדשים).

ושוב פרדוקס - ביום הקדוש בשנה יכנס כהן גדול לקודש בבגדי בד פשוטים. לכהן הגדול שמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שהם מדים מפוארים שיש בהם זהב ותכלת וארגמן לכבוד ולתפארת, אך בהיכנסו אל קודש הקודשים הוא לובש רק את ארבעת הבגדים הבסיסיים: כותונת בד, מכנסי בד, אבנט בד ומצנפת בד שהם בצבע לבן והם מכסים את ערוות הגוף בלבד. המדרש אומר שאין קטגור נעשה סניגור ולכן אין כהן גדול נכנס בבגדים שבהם זהב כי לא יוכל להזכיר לקב"ה את חטא העגל ובו זמנית לסנגר על בנ"י.

אין ספק שגם אל תוך קודש הקודשים נכנסים הפרדוכסים שדיברנו בהם, ובעקר צמד החיים והמוות. הכהן מקריב קרבנות ומתוודה עבור עצמו ומשפחתו, עבור כל הכהנים ועבור כל העם. עשייתו בקודש תסייע לכפר על חטאי העם ולשמר את חייו שהרי זהו היום שבו נדונים בני האדם לחיים או למוות.

היראה והפחד שנילוו ליום זה כולו ובעקר לעבודת הכהן הגדול בקודש מתוארים היטב במשנה יומא ונשתזרו גם בטקס עבודת כ"ג שאנו קוראים ביום הכיפורים במוסף. בעבר עמדו בנ"י סביב המשכן או המקדש וחיכו בכליון עיניים ולבבות רוטטים לראות את העשן מיתמר מקודש הקודשים לסמל כי הקרבנות פעלו. הכהן הונחה לא להתעכב במלאכתו ובתפילתו כדי שלא להבעית את ישראל.

אפשר לאמר כי עיסוקו של כ"ג בקודש היתה בשלב הלומינלי ( המעברי ) בקודש כאילו הילך הכהן בין חיים ומוות והעשן המיתמר סימל כי נרצה הקרבן וכך סימן חיים ותקוה ושנה חדשה.

בזה לא מסתיימים הפרדוכסים של "אחרי מות". עיקר הפרשה כאמור עוסק ביום הקדוש ביותר בשנה היהודית יום הכיפורים והנה דיני יום זה מוקפים משני צדדיהם בנושאים שענינם היפוכו של הקודש.

מחד - המוות שדיברנו בו, מות שני בני אהרון.

מאידך - דיני עריות: כל סוגי היחסים המיניים האסורים בתוך המשפחה.

חכמי המסורה שחילקו את התנ"ך לפרקים ולפסוקים יכלו בהחלט לסיים את פרשת "אחרי מות" אחרי דיני יום הכיפורים אך הם לא עשו זאת, להפך הם הכלילו את דיני עריות וקבעו כי אלו יקראו בקול ביום הכיפורים.

דיני עריות נוגעים באותו קו שבר: בין טומאה לטהרה, בין מוות לחיים בין ריחוק לקירבה (אפשר לומר אפילו לקרבת יתר, לאש זרה). פותח אותם משה בדברי אלהים "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

דווקא דיני עריות מכינים אותנו לפרשה הבאה פרשת קדושים. זה נשמע פרדוכס לוגי אבל באמת זהו מיסרה העמוק של תורתנו: אין טהרה / קדושה שלמה הגבול בין קודש לחול, טמא וטהור, קרוב ורחוק - כפסע :הם קיימים רוב הזמן תוך השלמה..

החמץ והמצה של הפסח מדגימים אותו מסר בדיוק: אין זה מקרי שהם כמעט זהים גם באותיותיהם. בשניהם האותיות מ וצ וההפרש בין ה-הא לחית (מצה / חמצ) הוא קוצו של יוד (ה). הקרבה הגרפית מעידה על הזהות התכנית. החמץ והמצה עשויים מאותם החומרים: קמח ומים. ההבדל היחיד - משך זמן הכנתם

הפכים משלימים מצויים גם במסרים אחרים של החג. על צלחת הסדר נחים זה לצד זה המרור והמצה. הראשון סמל לשעבוד ולמרורים השניה סמל לחרות. כשאנו מגביהים את מרכיבי צלחת הסדר אנו מכסים את המצות בשעה שאנו מתייחסים למרור, אך מגלין אותן כשאנו מדברים בשבח החרות ומצביעים על כרפס או מצה.

השלמה נוספת היא בין הלאומי לפרטי: החג הוא חג לאומי אך חלק נכבד מהמצוות מדברות בלשון הפרט: "כי ישאלך בנך מחר לאמור" "והגדת לבנך ביום היום לאמור" "זכור כי יצאת ממצרים", "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

ליל הסדר כולו מגלם מחד לימוד / עיון / זכרון / נשמה – זהו עיסוקינו בהגדה ובמענים שאנו נותנים לבנינו ובנותינו ,אבל ליל הסדר הוא משתה דרמטי, מלא הפתעות ובעקר ארוחה דשנה ושתיית ארבע כוסות והריהו כולו ענינים גשמיים.

העיון הזה בהפכים המשלימים יכול להתאים לכל אחד מחגי ישראל כי הוא נוגע במהות העמוקה של המגע בין חיים ומוות בין ריחוק וקירבה ובין טומאה וטהרה. אין משמעות לאחד בלא השני ובחיים רגעים רבים, כולל רגעי חג מכילים מניצוצי האחד ומניצוצי השני.

 

בברכת חג פסח מלא הפכים משלימים.

---------