ספר תורה של אורי גרוסמן


הכנסת ספר תורה לזכר אורי גרוסמן

דברי ירון שביט

חברים, ברוכים הבאים ושלום רב.
אין ספק שמותו של אורי, הוא מהאירועים הללו שגורמים לך להרהר מה הטעם? וכי מדוע זה ירצה מישהו לקחת את חייו של אורי, בגיל שבו הוא נלקח? באופן שבו נלקח? מדוע זה נגדע ממשפחתו? מחבריו, מהקהילה שהיה מחובר אליה? מהעתיד שהיה צפוי לו?
אלו שאלות שאין לנו תשובות עליהן, אך הנחמה היא שאדם ממשיך לחיות כל עוד הוא דמותו וההוויה שלו, נישאת על ידי אלו החיים.
המפגש האישי שלי עם אורי, היה קצר ימים – אך הוא יהיה חלק ממני וממהותי, כל עוד נשמה באפי.
את אורי פגשתי לראשונה בבית החייל בירושלים בבוקר הגיוס שלו כשאנחנו הגענו ללוות את יוחאי, מיכל ודוד הגיעו ללוות את אורי – אך הם היו כבר בעלי ניסיון ואנחנו "הורים טירונים". התראנו כמובן לפני כן, מידי פעם בבית הכנסת אך החיבור הזה – יצק דבק מיוחד לקשר ביננו.
הפגישות המוזרות הללו שלנו המשיכו ביום ההורים של טירוני השריון בסיירים, והגורל חיבר אותנו לקבוצה המצומצמת יותר של הורים לצמ"פניקים בנבי-מוסא, וכעבור זמן, גם לשיחת טלפון מוזרה ויוצאת דופן שקיבלתי למשרדי בת"א. דוד התנצל על ההטרדה, אך ביקש להתייעץ מה עושים? אורי מאוד רוצה ללכת לקמ"ט, מספר המקומות מאוד מוגבל, דילגו עליו כבר פעמיים, והוא לא מוכן לוותר. סיפרתי לדוד שאני בנושא שיבוצים בצבא, מאוד ניזהר וחושש, אבא שלי לימד אותי שיש דברים, כמו צבא למשל, שכדאי לתת להם ליזרום במסלול שלהם ולא להתערב, שמא א"כ לא תוכל לשאת את התוצאה של מה שהיה למעשה מעשה שאתה עשית במו ידיך!!
סיכמנו שאורי, אם זה באמת חשוב לו, יפעל אצל מפקדיו להגיע לראיון ולשכנע אותם, אני אפעל לפחות לכך שאם אורי יבקש ראיון, שיזמנו אותו, ישמעו אותו ויקחו בחשבון שהוא אדם מאוד מאוד איכותי ורציני ושאין לי ספק שאם הוא יקח על עצמו את המשימה הזו – הוא יעמוד בה בכבוד!!
כך אמנם היה, ברבות הימים, וגם כתוצאה מהתערבות מוזרה ולא כל-כך מובנת, פגשתי את אורי מחייך מפה לפה, עיניו שוחקות כאן בלובי בקידוש של יום ו' הוא מודה לי ומספר שהוא התחיל קמ"ט. אמרתי לו שייקח את הקורס בקלות, זהו הקורס הכי מדכא וקשה נפשית בכל המסלול. למיכל אני זוכר שאמרתי שאין לי ספק שהוא יסיים את הקורס בהצטיינות כי הוא מגיע ממקום שהוא כל-כך רצה לעשות אותו....
ברבות הימים אכן כך היה, וידעתי מתוך המקורות שלי בגדוד, שאורי היה מפקד מוערך ומכובד על חיליו וחבריו כאחד. לא היה לו קל בשירות שהיה ברובו שטחים ומחסומים, מאוד הזדהתי עם האמירות שלו, שכמוהו גם אני אמרתי לעצמי ולאחרים לא מעט, שעדיף שהוא יהיה בנקודות החיכוך האלה, מאשר כאלה ש "זה לא מפריע להם" או חלילה, כאלה ש"נהנים שם"....
אורי עמד לסיים את השירות, ואז פרצה המלחמה בלבנון. למעשה היא התחילה במידה רבה כמו הארועים שמתרחשים בעת שאני כותב את דברי אלה (מוצ"ש שביעי של חנוכה), וכאז, כן עתה, החטיבה של אורי כבר הוזעקה למקום שבו יש את ההתרחשויות המבצעיות המרכזיות....
בקיץ 2006, אני הייתי עסוק מאוד בניסיונות שלי להסדיר את עבודת המטה של האוגדה, לא פגשתי את אורי, למעשה פגשתי את הפלוגה שלו בפעם האחרונה כשהם התרכזו באזור המחצבה בכפר גלעדי – לקראת הכניסה שהייתה כל-כך מבורדקת, שמזל שבוטלה במהלך אותו לילה. גם כשהם נכנסו, מספר לילות מאוחר יותר, הדבר היה כרוך בפתיחת ציר וגם היא הייתה לא פשוטה, ולמחרת בבוקר הייתי עם מספר קצינים במקום – וביצענו שינוי בציר. אני חושב שהתמונה האחרונה של אורי, שאמרו לי שמי שצילם אותה היה ג'ורג', צולמה בימים שבין הכניסה המתוכננת הראשונה – לשניה.
על כך שאורי נהרג, לא תאמינו, שמעתי למעשה כתוצאה מ- SMS ששלח לי יוחאי. ביום ה' שלפני כן, כבר היינו מיואשים לאחר דחיה שניה של מבצע חציית הסלוקי. כל דחיה כזו היא בעייתית ומסוכנת ולנו היה ברור שכבר לא תתרחש. חברי האיצו בי לצאת לשבת הביתה לתפילה בקהילה שהם יודעים שאני כל כך מחובר אליה. ביום ו' עוד קיימתי סבב ביקור עם קציני המטה בחטיבות השונות, וגם במפקדת החטיבה של אורי. למעשה בעודנו יושבים שם ודנים במצב החטיבה ובצרכים שלה, נפלה קטיושה סמוך לרכב שהגעתי איתו והוא ניזוק קשות. בצהריים נסעתי הביתה, אחרי המקלחת המתבקשת, ישבנו בחוץ ובעודי חולק עם המשפחה את התחושות והרגשות – אני מקבל טלפון ממפקדת החטיבה של אורי, שהתקבל האישור להכניס עוד כוחות פנימה ושמבצע חציית הסלוקי יוצא לדרך. באמצעות מכשיר הטלפון המוצפן, לקחתי חלק בדיון וסיכמתי עם חברי שאצטרף אליהם במהלך הלילה כדי שלפחות אשתתף בתפילה. אני לא יודע כמה מכם זוכרים את התפילה הזו ואת הדברים שאמרתי בסוף התפילה. אני את התפילה הזו לא אשכח. ישבתי בפינה שם, והצעתי למיה שאומר כמה מילים אחרי התפילה. במהלך התפילה, ראיתי את מיכל, יצרנו קשר עין ומאוד רציתי לשוחח איתה אחרי התפילה, אך לא קרה. לשיר "עושה שלום במרומיו" כשאתה חושב על כוחות שזורמים לתוך לבנון – זה מחייב כוחות נפש לא מעטים.
יום שבת עבר, ללא אירועים מיוחדים ופתאום בסביבות 15.00, כאילו שנפלה התקרה, ארוע אחרי ארוע, מג"ד, פלוגה, פלוגה וחצי, ובלילה טנק שכל הצוות שלו נהרג מפגיעת טיל, ובאשמורת שלישית, ביקור "לליקוק הפצעים", בחטיבה, ותוך כדי נסיעה ממקום למקום דיווחים ברדיו שברכב על דיונים במועצת הביטחון, ומוקדם בבוקר, SMS מיוחאי, "שמעת משהו על גרוסמן?" "לא, למה?", "יש שמועות שהוא נהרג"..... שמועות הן דבר מסוכן, ולרמ"ט, לא כדאי לעסוק בשמות כי אסור לו לצאת מריכוז, אבל אי אפשר להשאיר את הספק, והלכתי לחמ"ל הרלבנטי, ואכן ראיתי את שמו במו עיני... מה עושים עכשיו? מתרחקים קצת להתבודד, מחכים שעה עד שמדווחים לך שנוצר קשר עם המשפחה ומתקשרים למיה, "הי מיה, צר לי לבשר לך.... כדאי שתגשי למשפחת גרוסמן, ייתכן שהנוכחות שלך תסייע להם"... ומיה אומרת אני כאן אצלם, מיכל רוצה להחליף איתך מילה... "מיכל, זה ירון, אני שולח לך חיבוק חזק", ומיכל "ירון תישמע, אמרו לנו שהטנק במצב בעייתי, חשוב לנו מאוד שתבטיח לנו שלא תסכנו חיילים להוציא את הגופות, עכשיו כבר אנחנו לא ממהרים לשום מקום", ואני: "תודה מיכל את לא יודעת כמה זה חשוב לי מה שאמרת", אכן הטנק היה במקום בעייתי ופגיע, וכל הלילה עסקו בו וסביבו אנשים, והיה ברור שלא יהיה פשוט להחזיר אותו ארצה".. כל הלילה, לא ידעתי שזה הטנק של אורי שעוסקים בו.
בבוקר יום ב' חצה הטנק חזרה את הגבול ארצה, וצוות מיוחד במינו קיבל את פניו. ...

למען הסדר הטוב, חשוב שתדעו שאורי, כמו כל הגדוד של רצאבי, היה בלבנון החל מהכניסה הראשונה והוא לא נכנס בגלל הסלוקי – אבל מה זה בעצם משנה.

אורי וחבריו לצוות נהרגו, כי כמו שאמרתי לכם באותה תפילה ביום ו', יש לנו שכנים קשים ומרים שלא מוכנים להשלים עם נוכחותנו כאן, מידי פעם הם בודקים עד כמה אנחנו עדיין נחושים, ככל שיש להם יותר ספק, הם ימהרו לבחון אותנו עוד ועוד, ככל שנגלה נחישות, אולי קולם של אלה שאצלם שואלים: "מה הטעם" – יגבר ויישמע!!
יש אנשים שהגם שהמפגש שלך איתם לא היה ארוך – הוא היה משמעותי ואותם אתה לוקח איתך לשארית מסע חייך. בשבילי, כזה היה המפגש שלי עם אורי.
בכל פעם שאנחנו מחזירים את ספר התורה לארון הקודש אנחנו שרים:
"עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".. הדברים האלה נכונים כפל כפליים לאורי, לחייו ולמותו.
יהי זכרו ברוך.

הכנסת ספר תורה לזכר אורי גרוסמן המשך

דברי הרב מאיה לייבוביץ

פרשת ויגש (תשס"ט) ו' טבת תשס"ט 02.01.2009

(בהכנסת ספר תורה לזכרו של אורי גרוסמן)

"ויגש אליו יהודה ואמר: בי אדני, ידבר נא עבדך באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך" (בר' מד, יח'), כך פותח יהודה את הפתיחה בפעל "ויגש" תמוהה שהרי יהודה, כשאר אחי יוסף, עומד לפני יוסף כשזה מגלה את גביעו באמתחת בנימין ודורש להשאירו במצרים. אז לאן ניגש יהודה? עונים לנו על כך במדרש ב"ר(צג,ד), המשל יפיפה:
"מים עמוקים, עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה" (משלי כה') – משל לבאר עמוקה מלאה צונן... ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה, משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה. התחילו הכל דולין הימנה ושותין. כך לא זז יהודה, משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו". נאומו המרגש לפני המשנה למלך מצרים שהוא אחיו שאינו מכירו.
הפעל "ויגש", לפי מדרש זה, מרמז שיהודה התקרב אל יוסף קרבה נפשית, הוא קשר טעון בטעון, כאב בכאב, נים בנים עד שעמד על לבו, עד שנגע בו ואז הוציא יוסף את כל הנצבים עליו, נתן קולו בבכי והתוודע אל אחיו.
יש בשמוש בפעל "ויגש" ובתבנית הפתיחה של הנאום של יהודה גם הבט אחר אולי הפוך. באותן מילים ממש פנה אברהם אל אלהים שרצה להפוך את סדום ועמורה:"ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ואח"כ "ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה". אברהם לא חיפש קירבה רגשית הוא רצה לגעת בחוש הצדק האלהי, הוא פנה אל האל מתוך מחלוקת מתוך הקשיה על דרכי האל וצדקתן.
טון דומה עולה בדברי יהודה המקשה על האיש הנכבד. מה לו למשנה למלך מצרים להתעקש על הבאת נער עברי בפניו ומדוע הוא מתעקש לאסור דווקא אותו, את הבן היחיד שנותר לאביו מאמו.
הפעל "ויגש" מרמז איפוא מחד לקרבה רגשית ומאידך לטרוניה קושי ושאלה על מדת הצדק.
כל אלה נוגעים ביוסף וסופו של דבר נוצרת בין בני יעקב קרבה חדשה, הם חוזרים אל האחווה שטרום חלומות יוסף. ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו... וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דברו אחיו אתו. האחים שלא יכלו בעבר "דברו לשלום" (לז,ד), שוב מדברים, ניגשים, נוגעים זה בזה.
תרומת ספר התורה לזכרו של אורי גרוסמן ע"י רות ויצחק רענערט ותרומת הספר ע"י משפחת גרוסמן לקמץ ניגשת אלי בכמה מישורים:
א. התרומה יצרה אחוה מוזרה ומעוררת תקווה בישיבה "נתיב אריה" בה ניתן לנו הספר. נתכנסו שם ב יג' בתשרי בני משפחות שבעת החיילים שלזכרם נתרמו ספרי תורה, מפקדים, חברים, מקבץ של אנשים מכל קשת החברה הישראלית: חילוניים ודתיים וחרדים, נשים וגברים וטף.
בטקס העצוב-שמח שנתקיים שם נגעה ללבי העובדה שספר תורה (שנתרם ע"י איל הון יהודי חרדי ואותיותיו האחרונות נכתבו ע"י רבנים אורתודוכסים וחרדים וגם ע"י דויד), מוצא דרכו לקהילה של התנועה ליהדות מתקדמת. איש לא הקשה בישיבה על כך שאשה באה ליטול הספר. הוחתמתי אחר כבוד על אחריותנו לספר והוא ניתן לי מתוך ברכה.
לאחר הטקס נשאתי את הספר וקישוטיו, (בעזרתו של בן רב הישיבה), מצדה האחד של רחבת הכתל המערבי אל צדה השני וניסיתי לדמיין מה אורי היה אומר על הסיטואציה המוזרה – ספר תורה חתום ע"י מכובדי רבנינו האורתודוכסים נישא בידי הרבה שלו הביתה. אני מניחה שהיה שמח על האחוה.
ב. הספר לזכרו של אורי הוא ספר קטן, מותאם לבקשתי לבני ובנות נוער. ממחר בבקר כל נער ונערה שיקראו כאן בתורה יגשו קרוב יותר אל התרבות היהודית ואתם יגש גם אורי.
ג. אומרים שכשאדם מת, עלות אותיות התורה ופורחות באויר ומספרות ספור משלהן. סיפור אחד שכזה אני רוצה לחלוק אתכם.
זהו ספור על קדושת החיים – ערך מרכזי בתרבות היהודית. אין עוד דת שאני מכירה שמייחסת לחיים ערך כה גבוה. חיי אדם קודמים לכל. כדי להציל נפש – מותר לחלל שבת ומועד ואפילו את יום הכפורים, היום המקודש בשנה.
כשמשפחת גרוסמן קיבלה את ההודעה על הפגיעה בטנק של אורי וחבריו, בקשתם הראשונה מהצבא היתה – אל תסכנו חיי חיילים נוספים כדי להביא את גופות הבנים הביתה.
עמדתי אז משתאה נוכח גודל רוחם, איך בשעות של אבדן ובלבול וכאב בלתי-אנושי מצאו בקרבם את היכולת לחשוב על חיי חיילים אחרים.
בעיני, הם ניגשו אל רוחה של תורה ועל כן ספר התורה היפה הזה יהיה בעיני תמיד תזכורת לקדימויות המשמעותיות בחיים. הוא יהיה מורה דרך לי ולבנים ולבנות שיקראו בו.
בכל טקס בר-מצוה אני מעמידה את דורות המשפחה ומוסרת את התורה מדור לדור. כך אנו מגשרים בין עבר הוה ועתיד. האותיות הפורחות הוליכוני אל העתיד, ועתה אשוב אל העבר, אל דורות ראשונים והתורה הראשונה שנכנסה בארון הברית.
בפרשת תרומה צווה משה ובני ישראל: "ועשו ארון עצי שטים... וציפית אותו זהב טהור...ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (שמ' כה י –טז).
מהי העדות? הכתוב אינו מפרש אולם בפרשת "כי תשא" כתוב: "ויתן [ה] אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות, לוחות אבן כתובים באצבע אלהים" (שמ' לא י ה). אבל כזכור: לוחות אלה הראשוניים שוברו ע"י משה בשל חטא העגל.
מה אם כן הנכנס לארון העדות?
עפ"י פרשני המקרא הוכנסו בארון שברי הלוחות הראשונים וגם הלוחות השניים השלמים שמשה פיסל. הלוחות השבורים נועדו להזכיר לבני ישראל את רגעי המשבר וחוסר האמונה ואילו הלוחות השלמים נועדו להזכיר לעם ישראל את החזון.
מן הלוחות השבורים עלו אותיות פורחות כפי שמספרים לנו במסכת פסחים "שכששבר משה את הלוחות היו האותיות פורחות" (פז ע"ב)
מאז, בגשתנו אל ארון העדות עומד ספר התורה כתזכורת לחבור המורכב בין השלם והשבור ובכל פעם שנפתח הארון עולות אותיות ופורחות באוויר. אצלנו תהינה אלה אותיות של אור – ושם הויה.
השבר והשלם, הכאב והשמחה מתערבבים היום והם יהיו עמנו תמיד. הם היו ביהודה כשניגש אל יוסף והוא הורישם לנו לדורות.
דויד, מיכל יונתן ורותי – תודה על שבחרתם בבית הזה לשכן בו את ספר התורה לזכרו של אורי.

יהא אורו עמנו.

שבת שלום

הכנסת ספר תורה לזכר אורי גרוסמן המשך

דברי מיכל גרוסמן

02/01/2009
שבת שלום – לרב מאיה ולחברי הקהילה, לבני המשפחה, לחברים של אורי ושלנו, ותודה שבאתם הערב להשתתף איתנו בטקס.
(Before I switch to Hebrew), I would like to welcome our guests from N.Y. to be with us in this occasion.
Thinking of Uri, WHO, for his memory we have this ceremony today, I remembered a conversation we had, Uri and me, just a short time before he was killed, in the 12 of August 2006, in the 2nd Lebanon War, in the age of 21.
Uri thought that the connection of the community with Jewish people from the Diaspora is one if not the most meaningful purposes of the community.
Even in his Bar-Mitzva, when he could be the King of the day, he was willing to share the ceremony with a completely unfamiliar boy, who came all the way from Australia to celebrate here his Bar-Mitzva. It was so typical for the generosity and empathy of Uri.
So it's a great honor for us having you here with us tonight.

 

כאשר קבענו את התאריך להכנסתו של ספר התורה לזכר אורי, לא ידענו שנעמוד היום בסיומו של שבוע הדמים הזה, כאשר התותחים שוב רועמים, צה"ל נקרא להגן על שלומם של תושבי דרום הארץ, שנמצאים תחת אש, והזיכרונות ממלחמת לבנון צפים ומציפים. הלב היום עם החיילים, עם תושבי הדרום, ועם כל האזרחים שרק מבקשים לחיות בשקט משני צדי הגבול.
וגם בחגיגיותו של הערב הזה, אנו זוכרים בכאב את ההקשר שבו נתרם ספר התורה, ואת אובדנו של אורי, שנהרג בקרב, בפעילות של חילוץ טנק. במהלך המלחמה אורי השתתף בפעולות רבות מעין אלה, שעליהם גם קיבל צל"ש יחד עם כל חברי צוות הטנק שלו, שכונה 'כוח בנָייה'.
וגם כשאנו עומדים כאן, בשמחת הכנסת ספר התורה, מהדהדת באוזנינו, דרך כל הדורות, זעקתו של יעקב אבינו: "טרוף טורף יוסף!"

רציתי לספר לכם על תולדותיו של ספר התורה הזה, שאותו אנו מכניסים היום לבית הכנסת, ועל התהליך שעברנו איתו עד היום.
לפני כשנה וחצי פנה אלינו אלוף (עכשיו, מיל.) אלעזר שטרן , שהיה אז מפקד אכ"א, ושאל אותנו אם נהיה מוכנים להתכבד בתרומת ספר תורה לזכרו של אורי.
הספר נתרם ע"י רות ויצחק לייב רעננערט RENNERT . משפחה של נדבנים מארה"ב, ניו יורק, (ונחמד שיש לנו כאן היום אורחים מניו-יורק), שתורמת כל שנה שניים-עשר ספרי תורה, ובמהלך השנים כבר תרמה למעלה מ-250 ספרי תורה! וזאת הזדמנות נוספת להודות להם על תרומתם הנדיבה.

משפחת רעענערט בחרה לתרום השנה ספרי תורה לזכרם של 12 אנשים, ובתוכם חללים ממלחמת לבנון השנייה. לזכרם הוקדשה ההקפה השנייה הערב, ואני רוצה למנות אותם בשמותיהם. מלבד אורי, נתרמו ספרי התורה לזכרם ולעילוי נשמתם של עידן כהן, לירן סעדיה, גדעון ליכטרמן, מיכל פרנקלין, פרומה מלכה שוינגר וישי שכטר. יהי זכרם ברוך.

ידענו כי משפחת רעננערט היא משפחה דתית אורתודוכסית. תהינו: האם יהיו מוכנים לתרום ספר תורה גם לקהילה רפורמית?? לקהילה שדרכה שונה משלהם?
לשמחתנו גילינו מיד שכן. הם היו מוכנים לכך. יתרה מזאת, הם תרמו את ספר התורה דווקא מתוך הידיעה וההכרה בחילוניות של אורי, וגם מתוך הכרת העמדות הפוליטיות של המשפחה שלנו, שאינן תואמות את עמדותיהם. הם תרמו את הספר הזה לא רק מתוך נדיבותם, אלא אף מתוך פתיחות ומתוך תפיסה פלורליסטית, מתוך כבוד לעמָדות דתיות ופוליטיות שונות משלהם, ומתוך מסר ומשאלה לאחדות היהודית. ואת המסר הזה – המכבד את דרכו, אמונתו, עמדתו של האדם, גם אם היא שונה משלך - המסר שהוא כל כך ברוחו של אורי, שהפתיחות והסובלנות לאחר היו כה אופייניות לו, רצינו אף אנו לכבד.

אורי עלה לתורה בקהילה הזאת, לפני קצת למעלה מעשר שנים. שלוש שנים אחרי יונתן, אחיו הבכור, ושש שנים לפני רותי, אחותו הצעירה.
אמנם בית-הכנסת היה שונה, והתפילה התקיימה, כידוע ודאי לרובכם, באולם הכניסה של חטיבת הביניים "היובל". אבל אני יכולה לומר בסוד, עם כל ההערכה לבית הכנסת הזה, שניבנה בעמלם של אנשים רבים, שעל המקום ההוא, חרף, ואולי בגלל, היותו מין בית כנסת מאולתר, חלוצי, צנוע מאד, היה משוך חוט של חן וחסד מיוחד.
גם אחרי שעלה לתורה, אורי המשיך ובא לבית-הכנסת, שהיה עבורו מקום משמעותי. יונתן היה אולי זה שמשך אותנו לקבלות-השבת בביהכ"נ, אבל כאשר יונתן היה בדרום-אמריקה, אורי - בשנה האחרונה לחייו - התעקש להגיע לקבלת השבת בביהכ"נ, בשבתות הנדירות שבהן היה יוצא לחופשה מן הצבא (פעם בשלושה שבועות בערך), וכאשר כל רגע של חופשה היה יקר ומדוד.

אז פנינו אל הרב מיה לשאול אותה, האם בית הכנסת זקוק לתרומה הזאת. ולרב מיה הייתה משאלה יותר ספציפית: בית הכנסת זקוק לספר תורה קטן, שיוכל לשמש את בני המצווה ובנות המצווה, ולא יהיה כבד להם מידי. כמה טבעי היה, אם כן, לתרום לבית הכנסת הזה את ספר התורה, שבנות ובני מצווה יוכלו להמשיך ולקרוא בו עוד שנים רבות, ולזכור כך גם את אורי.
וכך היה. התורמים הנדיבים היו מוכנים גם לכך, ומשך כשנה שקדו על כתיבתו והכנתו של הספר המיוחד הזה.
והדבר נעשה בתוך תהליך, שבו היינו שותפים מלאים. כמו למשל בניסוח הכתובת שביקשנו לכתוב על 'מעיל' הספר: אנו ביקשנו להכניס את הציטטה, מתוך שירה של רחל המשוררת, שיר שליווה את חייו של אורי – מטקס ברית המילה שלו, דרך טקס בר-המצווה שלו, ושציטָטה מתוכו חקוקה גם על המצבה שלו:
"אורי אקרא לו, אורי שלי,
רך וצלול הוא השם הקצר, רסיס נהרה."
כך זכינו, כנראה, לחדש עוד חידוש, ולקבוע עוד תקדים, כאשר על ה'מעיל' של ספר התורה ואף על הכתר חקוקה ציטטה שאיננה מתוך המקורות, אלא מתוך טקסט חילוני.

ב-12 באוקטובר 2008 הוענק לנו ספר התורה ע"י התורמים הנדיבים בטקס חגיגי ומרגש בישיבת נתיב אריה, בנוכחותה של הרב מיה, והערב אנו שמחים לסיים את התהליך ולתרום אותו לביהכ"נ של קהילת מבשרת ציון, מתוך הכרת תודה על התמיכה הרבה שזכינו בה מן הרב מיה ומחברי הקהילה.

אנחנו מקווים, שבכל פעם שנער או נערה יישאו את ספר התורה הזה בטקס הבר מצווה שלהם, הם יזכרו את אורי שלנו. יזכרו שהיה נער כזה, מלא חיים ואוהב חיים, נער דעתן וחמוד, עם חוש הומור משגע, וחוכמה עמוקה, ואהבת אדם.
ורציתי לסיים בתקווה ובתפילה לשלום:
"ולא ישא גוי אל גוי חרב, לא ילמדו עוד מלחמה"
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ועל כל בני האדם."