התחבר לאנשים !

  • התחבר לאנשים והרחב את הקהילה שלך !
  • צפה בפרופיל משתמשים והצטרף לחברים !
  • שתף תמונות וסרטונים !
  • פתח קהילה עצמאית או הצטרף לקהילה קיימת !

כניסת חברים

שכחת את / ?

קהילות חדשות

תמונות חדשות

מי מחובר לאתר?

חברים

  • סטפן רוקם
  • גליה פרידמן
  • Administrator
  • מורית בארי
  • דליה מנדלסון
  • פרופ' רונן בארי
  • הרב שלמה פוקס
  • אילן סקלי
  • Dr Bob Goldwasser
  • הרב מיה ליבוביץ
  • עופר ליכטיג
  • Ruth Nissenbaum
  • מיכל

פעילויות אחרונות באתר

3 שבועות אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה ליום הכיפור...

הציווי היחיד המופיע בתורה והנוגע ליום הכיפורים הוא "ועיניתם את נפשותיכם". בשום מקום בתורה לא מוזכר צום.

ההגבלות הגופניות הן פרשנות של חז"ל לפסוקים המקראיים. וכך כתוב במסכת שעוסקת בהלכות יום הכיפורים, מסכת יומא: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה."

מדוע דווקא חמישה עינויים ולא ארבעה או ששה? כותב פסוק ההלכה בן המאה ה-14 "בעל הטורים": "חמשת העינויים הם כנגד חמש פעמים נפש שכתוב בפרשה."

אני קוראת מתוך הפרשה בויקרא כ"ג:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה.  כח וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כט כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--וְנִכְרְתָה, מֵעַמֶּיהָ.  ל וְכָל-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה, בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה--וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּהּ.  לא כָּל-מְלָאכָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.  לב שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

מדוע עינוי הנפש הוא הוא דווקא עינויים שקשורים בגוף?

מדרש אליהו זוטא מסביר זאת כך: "כנגד חמישה חומשי תורה שנשלמו ביום זה וכנגד חמישה חושים בהם שעושים מצוות ועבירות"  (סדר אליהו זוטא).

חמשה סוגי עינויים היות ובחמשת חושינו אנחנו משפיעים הלכה למעשה על עולמנו. יום יום אנחנו בוחרים אם למצווה ואם לעבירה. וכנגד אותם תשוקות ורצונות גשמיים עומדת התורה. בחמשת חומשיה יש חכמה המנחה אותנו כיצד לרסן את אותם תשוקות. כיצד לאזן בכח המחשבה שלנו, באינטליגנציות השונות שיש לנו כבני אנוש, את הדחפים שלנו כבעלי חיים.

אחזור ל"בעל הטורים" – הוא ממשיך: חמשת העינויים כנגד חמש פעמים שכתוב נפש וכנגד חמישה שמות שיש לנפש וכנגד חמש טבילות לכהן גדול וחמש תפילות ביום הכיפורים.

חמישה שמות לנפש – אומר מדרש-בראשית רבה (יד,יא): "חמישה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה יחידה חיה"

נפש ורוח ונשמה, צדדים שונים בפסיכי של בן האנוש. אולי אלו חלקי הרגש, התודעה והבינה שיש לנו? אולי אלו שלשת חלקי הנפש שהגדיר פרוייד? השניים האחרונים מעניינים – יחידה וחיה. הנפש היא היא ההגדרה שלנו, הself. גם אם נאבד חס וחלילה איבר כלשהו מגופנו, לא משנה כמה פעמים נחילף את תאי עורנו וכמה נשתנה לאורך השנים וחוויות החיים שנצבור– תמיד תהיה לנו הגדרה של העצמי, היחיד המיוחד שכולו עולם ומלואו זו היחידה.  והעצמי הזה קיים כל עוד ה"חיה" קיימת. המשהו הזה, החמקמק והבלתי ניתן להגדרה המבדיל בין דומם, בין גוף מת לבין גוף חי.

והגוף הזה במהלך יום הכיפורים – עובר טבילות ועובר תפילות. חמש טבילות של הכהן הגדול בפתח היום היחיד בו הוא בגופו ממש פוסע אל קודש הקודשים.

אלו מוחלפות בחמש תפילות. בהן לשוננו ומחשבותינו וכוונותינו ממוקדות כל כולן בדברים הדורשים תיקון.

כותב על כך אסא כשר בדברים לכבודו של ישיעהו ליבוביץ': "ועיניתם את נפשותיכם" ביום הכיפורים אינו תביעה מופלגת לשקוע ביגון או להסתגף ביסורי תופת, אלא צו פשוט לפרוש, לחלוטין, למשך יממה, מחמישה תחומים יסודיים של החיים האנושיים. ביום הכיפורים פורשים מהם לחלוטין. בשאר ימות השנה מרסנים את הכוחות הטבעיים של הרצייה בתחומים הללו, מבלי לפרוש מהם כליל. זו כמעט כל התורה על רגל אחת.

במרכזן של חמש תפילות היום [המתפלל] לא מעמיד רעיונות כלליים מופשטים, אלא דווקא מעשים אישיים קונקרטיים, הלא הם חטאיו. קטלוג החטאים הללו מעסיק אותו יותר מכל. הוא מכה על כל חטא, הוא מנסה לקבל על עצמו להתרחק ממנו, והוא גם יודע, כי במוצאי יום הכיפורים לא ממתין לו שום פרס, לא מובטח לו שום עולם חדש. ממתינה לו אותה פרוזה ערכית, אותה שגרה משמעותית, ממתין לו אותו מאבק שאין לו סוף, עם עצמו."

חמש תפילות – ערבית, שחרית, מוסף, מנחה נעילה. המון המון המון מילים יאמרו ויושרו, יוקראו בטעמים וילחשו ב25 השעות הקרובות.

בין אם תבחרו  לבלות אותם בבית הכנסת או לא אני רוצה להזמין אתכם ליצור חמש תחנות ביום. תחנות לדפדוף בקטלוג החטאים הפרטי שלכם.

אני מזמינה אתכם לבדיקה עצמית.

נקודת ההתחלה היא תמיד עצמי. הערב, במהלך הוידוי, כשנדפוק באגרופינו על ליבנו אתם מוזמנים לשאול עצמכם -  היכן חטאתי ביני לבין עצמי, האם איזנתי בין גוף לרוח, האם ישנתי מספיק, האם אכלתי כיאות?

בשחרית אני מזמינה אתכם לחשוב על חברי המשפחה שלכם. אילו חטאים קטנים קרו איתם השנה – בהקדשת הזמן, בתשומת הלב, ביצירת הקשר, בהענקת חיבה.

במוסף אני אזמין אתכם לחשוב על רעים, חברים קולגות. האנשים שסביבכם. אלה שאתם מכירים בשמם הפרטי. האם כשלתי ברכילות? האם התעלמתי ממצוקת מי מהם. האם הייתי עסוקה יותר מדי באגו שלי?

בתפילה הרביעית, במנחה – ברגעים שבו יקרא רב החובל אל יונה "מה לך נרדם? קום קרא אל אלוהיך!" , אני אזמין אתכם לחשוב עלחטאינו בחברה הכללית, כלפי אנשים שאיני מכירה את שמותיהם הפרטיים. מתי ליבי נרדם למרות שהספינה הישראלית מחשבת להישבר בכוח הסערות הפוקדות אותה? מה נמצא בקטלוג חטאי ביחסי ליקום הפיזי, לתבל  בה אני חיה ובה אני רוצה שצאצאי יוכלו לחיות ברווחה ובשלום?

 ולעת נעילה  - אזמין אתכם לעמוד מול עצמכם. ולענות.

עת יפנה יום, ויהפכו העינויים למענה. וימי התשובה יסתיימו בתשובה זכה, מזוקקת, ממוקדת. מוכנה לשנה החדשה.

יום עינויים ועיונים ומענים פורה לכולנו.


הרב אלונה ניר קרן 

 

ספט' 20
חודש אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לשבת שובה...

השבת שבין ראש השנה ובין יום הכיפורים נקראת שבת תשובה או שבת שובה. בשבת נקרא בהפטרה שקובצה במיוחד ליום הכיפורים מתוך דברי הנביאים הושע, מיכה ויואל. ההפטרה נפתחת במילים:

"שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:  כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֺנֶךָ.  ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה" (הושע י"ד)

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ממנהיגי הרבנות האורתודוכסית של יהודי אמריקה במאה ה-20, נהג לשאת דברים כל שנה בין כסה לעשור בין השנים 1962-1974. דבריו שהם פרשנות ל"הלכות תשובה" של הרמב"ם, נאספו ונערכו בספר "על התשובה".

"כל אמוציא (=רגש), כל תחושה, רעיון והרהור, מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. ככל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים.... כל זמן שלא הוציאם מן הנסתר אל הנגלה- הם שונים ונעלמים... האדם עצמו אינו יודע מה מתרחש אף בלבו שלו עד שהוא מגבש הרגשיו ורעיונותיו ויוצקם לדפוסי ביטוי. הרהור תשובה מבלי שיבוא לכלל ביטוי שפה- הוא נטול כל ערך [...] אמירת וידוי שאינה מן השפה ולחוץ אלא קשורה בייסורי נפש, במכאובי לב, לקרבן תיחשב."

הווידוי מכריח את האדם תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא...כשם שהקרבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת. את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים.

התשובה והווידוי הם תהליכים דו-כיווניים – אנחנו שבים. שבים אל מעשינו, מהררים בהם, כואבים אותם, מגדירים אותם במילים, מתוודים קודם כל בפני עצמנו, ואז בפני האנשים שפגענו בהם. או-אז תהיה תנועה נגדית. 

תנועה זו מתוארת בהמשך ההפטרה:" מִי-אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית, נַחֲלָתוֹ:  לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא.   יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם(מיכה ז')

יום הכיפורים הוא השיא של התהליך שהתחלנו בא' באלול. "אני לדודי ודודי לי". אנחנו שבים אל ה' והוא שב ומרחם עלינו.

מי יתן וכל חטאותינו יושלכו במצולות ים. שתהיה לנו שבת של תשובה ושלום.


הרב אלונה ניר קרן 

 

ספט' 13
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת ניצבי...

פרשת ניצבים נקראית תמיד בשבת שלפני ראש השנה. 

נשאלת השאלה מדוע אין מברכים בשבת זו ומכריזים על ראש השנה, כלומר על א' תשרי שבת קודם, כפי שאנחנו עושים בכל חודש?

כותב על כך הרבי מלובביץ' בספר ההנחיות היומיות שלו "לוח היום יום" (1942):

"אדמו"ר הזקן סיפר: בהיותי במעזריטש שמעתי ממורי ורבי הרב המגיד ממזריטש בשם מורו רבו הבעל שם טוב נשמתו עדן: החדש השביעי שהוא החדש הראשון לחדשי השנה, הקדוש ברוך הוא בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה, כתיב "אתם נצבים היום", דהיום קאי על ראש השנה שהוא יום הדין, וכמו שכתוב "ויהי היום" גו' ותרגם "והוה יום דינא רבא", ואתם נצבים קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין, ובשבת שלפני ראש השנה שהוא שבת האחרון דחדש אלול קוראין אז פרשת אתם נצבים, דזהו ברכתו של הקב"ה, בשבת מברכים חדש השביעי שהוא המשובע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה". (היום יום, כ"ה אלול)

הבעל שם טוב משחק עם השורש – שבע – החודש השביעי, הוא השבועה שאנו מקיימים והוא גם הזמן שמשביע מלשון שבועה ולדעתי גם קרוב פונטית ללשון שפע והשפעה, לכל אחד עשר החודשים הבאים אחריו.

בשבת האחרונה שלפני ראש השנה אנחנו קוראים בפרשת ניצבים: 

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:  שני  לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (דברים כ"ט ט'-י"ד)

אומר הרבי מלובאביץ' בשמו של הבעש"ט – החזרה על המילה "היום" היא משמעותית היות והכוונה היא ליום הדין, הוא ראש השנה. וכריתת הברית איננה יום יחיד, אי-שם בהיסטוריה הרחוקה שלנו, אלא היא קורית פעם בשנה – "לא אתכם לבדכם.....את אשר איננו פה עמנו היום" – קרי מול כל הדורות הבאים. אלוהים קורא לנו לעמוד ניצבים לפניו בשבת שלפני ראש השנה, ואנחנו נענים לקריאה ועומדים לדין כמה ימים אחר כך ואם זוכנו – הרי שאנו מבורכים עד לשנה הבאה.

מוכנים להתייצב?          

ספט' 05
מיכל עדכן את כתבת הבלוג שלו 1...

1

אוג' 29
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג 1...

1

אוג' 29
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת "כי-ת...

אנחנו מתקדמים לעבר סוף ספר דברים וסוף התורה כולה. אחרי שמשה סקר בפנינו את קורותינו עד הגיענו אל הירדן, ואחרי שניתנה לנו רשימה ארוכה-ארוכה של מצוות בליווי של אזהרות ארור למי שיבחר לא לקיים וברכות למקיימים, משה מוסר לנו את ההנחיה הבאה:

וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:… וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: (דברים כז א-ח).

אומרת המשנה: "ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: 'באר היטב" (משנה מסכת סוטה פרק ז משנה ה).

עם הכניסה לישראל, נכתוב על גבי אבנים מסוידות את התורה כולה (!) ולא רק בשפה אחת אלא בשבעים לשון (!).

זוהי הצהרת כוונות בדבר החוקים החדשים של המקום, הצהרת כוונות המחייבות אותנו הן כלפי פנים והן ואולי בעיקר כלפי חוץ, כלפי תושבי הארץ שאנחנו באים לגור בה.

נאמר במדרש ויקרא רבה (לה ה): "אמר הקב"ה: תורה קרויה אבן ויצר הרע קרוי אבן. תורה קרויה אבן, שנאמר: ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה (שמות כד יב). יצר הרע קרוי אבן, שנאמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו כו). תורה – אבן, יצר הרע – אבן. האבן תשמור את האבן".

מי יתן וערב השנה החדשה והאבן – התורה ודרך הארץ תשמור על האבן - על התשוקות המביאות אותנו לגאווה, ליהירות, לחשיבה על עצמנו בלבד. תשוקות העושות את ליבנו אבן. אלו"ל – "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל' ו', פרשת ניצבים).

שתהיה לנו שבת שלום!

 

 

אוג' 29
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה פרשת כי תצא...

זוהי הפרשה בעלת מספר המצוות הגדול בתורה. כאשר מתסכלים על המצוות נראה כי שום קשר ביניהן וכי זהו פשוט קובץ של "שיירים" שמשה החליט לקבץ יחדיו. מה יש לנו בפרשה?

יש לנו חוקים המדברים על עניני משפחה – על אשה שנואה ואשה אהובה, בן סורר ומורה, על אשה שבויה, על דרך ההתייחסות הנאותה לבעלי חיים ("לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ" או מצוות שילוח הציפור האם), מצוות בניית מעקה על גג ועד לציווי מחיית עמלק.

מבלי להתייחס לשאלה מה רלבנטי לנו מבין שלל המצוות האלה היום ומה כבר לא - השאלה היא מה מחבר בין כולם? האם אולי יש חוט מקשר או סיבה שהקובץ הזה קובץ יחדיו? ואולי החוט המקשר יכול לתת לנו גם רמז לפרשנות שתהפוך את אותם חוקים לא רלבנטיים לרלבנטיים?

הסתקרנתם? ההמשך בקבלת השבת – מחר. J

שבת שלום,


הרב אלונה ניר קרן 

 

אוג' 23
2 חודשים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת ראה...

דבר תורה לפרשת ראה

 

כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן … נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (דברים טו ז-י).

אומר המדרש: למה דומה העולם הזה? לגלגל שבגינה. כְּלֵי חרס שבו – התחתונים עולים מלאים, והעליונים יורדים ריקנים. כך, לא כל מי שהוא עשיר היום, הוא עשיר למחר; ולא מי שהוא עני היום, עני למחר. למה? שגלגל הוא בעולם, שנאמר: "כי בגלל הדבר הזה" (דברים טו י). (שמות רבה פרשת משפטים פרשה לא סימן יד)

הבגלל הפך לגלגל, הסיבה היא הדינמיות הנצחית של העולם, ההשתנות המבורכת. התפיסה היא שהרכוש אין טבעו קבע, הוא סובב. השפע זורם. לכן הפסוקים האלה סמוכים ומשולבים במצוות השמיטה. זוהי אותה תפישת עולם. זו האומרת שגם אם נקפוץ ידינו, העושר יזרום הלאה כי זה טיבו. הגלגל סובב אם לא בדור אחד, אזי לאורך הדורות.

הפסוק הקודם לאלו שלמעלה אומר: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ."

הקשר בעיני ברור ולאו דווקא בהקשר הלאומי של אנחנו מול הגויים, אלא באמירה האומרת שאם אחלוק את העושר שבורכתי בו עם אנשים אחרים, אהיה אדם חופשי. לא ימשול בי דבר. ונדמה לי שאפשר להחיל זאת לא רק על קניינים גשמיים.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן

אוג' 09
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה פרשת "עקב"...

בפרשה השבוע אנחנו מוצאים פסוקים שבכל תפילה אנחנו משננים אותם:

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי..." (דברים י"א ,י"ג)

גם ה"ואכלת ושבעת וברכת" מברכת המזון מגיע הישֵר מפרשת "עֵקֵב". וגם  הציווי על הנחת תפילין. וכמו שֵם הפרשה – בתוכנה היא מתמקדת בסיבה ותוצאה: אם תהיו ילדים טובים – תהיה ברכה וגשם ושובע ואם תהיו ילדים רעים תבוא עליכם צרעה או חיית השדה אוייב מרושע.

אבל בינות לתורת הגמול הפשטנית הזו- מסתתרת תפישת עולם קצת אחרת.

לפחות בממד החיובי - עשיית טוב איננה נזקפת אך ורק לזכותי.  ואם "[ו]אמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" אז אתה ממש לא בכיוון. כי הנכון הוא: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". "אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמור בצדקתי הביאני ה' אליהנו לרשת את הארץ....".

כל פעם שאחנו לוחשים לעצמנו דברי היבריס, כל פעם שליבנו גובה מרוב הערכה עצמית עלינו לבצע מילה. לא, לא מילה פיזית אלא מילה של הלב. אם אנחנו שותלים גאווה מיותרת בלבבנו, עלינו למול אותו, להסיר את עודף הסרח הזה:

"ומלתם את לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלוהיכם הוא" (דברים י' ט"ז).

על הסוגים השונים של המילה אומר מדרש תנחומא כך (פרשת לך לך סימן טז):

[...] וכשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם התהלך לפני והיה תמים ("וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהוָ֜ אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים" (בראשית פרק יז פסוק א)

התחיל תמה אמר עד עכשיו אני תמים. אם אני מל, אהיה חסר".

כלומר אברם טוען לפני ה' שאחרי המילה הפיזית, לא יהיה תמים יותר.

ממשיך אברם בטיעון מפורט (ומצטט מהתנ"ך אותו הוא כבר מכיר על בוריו):

 "חמש ערלות הן ארבע באדם ואחד באילן, ערלת האזן כתיב בה (ירמיה ו) הנה ערלה אזנם, ערלת הלב דכתיב (דברים י) ומלתם את ערלת לבבכם, ערלת לשון דכתיב (שמות ו) ערל שפתים ערלת בשר דכתיב ומלתם את בשר ערלתכם (בראשית יז), אם אמול אחד מאלו נמצאתי חסר מאברי,

אמר לו הקדוש ברוך הוא - מה אתה סבור שאתה תמים שלם, אתה חסר מחמשה אברים, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא תמול היה שמך אברם א' אחד ב' שנים ר' מאתים מ' ארבעים הרי מאתים וארבעים ושלשה ומנין אברים שבאדם רמ"ח מול והיה תמים, כשמל א"ל הקדוש ברוך הוא לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם הוסיף לו ה' חמשה מנין רמ"ח אברים לפיכך והיה תמים.

כדי להיות שלמים עלינו להיות חסרים, עלינו להסיר מעצמנו את האטימות שארבע מתוך חמש העורלות קשורות לגופינו. אחת מהעורלות שאנו צריכים להפטר מהם כדי להלך תמים מלפני ה', זו העורלה הנמצאת לנו על הלב. זו האוטמת אותו מלהיות קשובים.

קשובים למי?

המשך הפסוק מהפרשה שלנו נותנת הסבר מפורט:

"ומלתם את לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלוהיכם הוא. אלהי האלוהים ואדוני האדונים. האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה".

במה אלוהים גדול?  בכך שאזנו ולבבו קשובים לזקוקים בכך שהוא עושה משפט למוחלשים על ידינו – ליתום, לאלמנה ולגר.  

ואם אלוהים הוא אמת המידה שלנו, הרי שהגדולה של רוב איננה נמדדת בלשמוע את רצונו, שפתו, ערכיו בלבד (או בניסוח עכשווי – "זכויות יש גם לרוב והרוב מכריע")אלא בלעשות משפט צדק למוחלשים על ידי הרוב. זו האחריות שלנו בתור בני אנוש. ובטח בתור יהודים.

הקו המתוח המקשר בין חוק הלאום, חוקים ומדיניות המפלה נגד להטבי"ם, מדיניות הרודפת גרים ואינספור חוקים ותקנות מפלים היא אותה עורלה. אטימות הלב וקשיות העורף.

כשימי אלול הולכים וקרבים, ננסה למול את ליבנו הערב במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.

מי יתן ותצלח דרכנו. שבת שלום.

 הרב אלונה ניר קרן 

אוג' 02
3 חודשים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לשבת חזון –...

השבת נציין את שבת חזון, השבת לפני תשעה באב - בה אנו מפטירים מהפתיחה של ספר ישעיהו  המתחיל כך:

"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה.שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.[...] שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי  חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי  הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

 

הבוקר התבשרנו על מעצר הרב דובי חיון מחיפה באשמת עריכת חתונות שלא דרך הרבנות. דובי הוא רב קונסרבטיבי, ראש קהילת 'מוריה'. בדיוק לפני שנה, בחודש אב תשע"ז, זכה הרב חיון בפרס מטעם הוועד היהודי בארה"ב על פועלו לקידום שיתוף הפעולה והסובלנות הבינדתית בעירו.  הרב חיון בפועלו מממש מילה במילה את חזון ישעיהו. הרבנות והממשל שמשתף איתה פעולה רומס את חצר ה', מעלה קטורת תועבה, מרבה שנאת חינם. ועם ישראל – לא יודע, לא מתבונן ואולי כן?

מזמינה את כולנו לחשוב על כל הזוגות שנישאו בחתונה שלא על-ידי הרבנות הראשית – ילדינו, קרובינו, ילדים של קרובים וליידע אותם שזה המצב. יש עשרות אלפים כאלה. עם ישראל חייב לדעת.

בשעות אלו מתגבשת תגובה לצעד החריף הזה, אני קוראת לכם לעקוב אחר ההודעות שלנו.

מי יתן ובמעשינו נביא למימוש סוף חזונו של הנביא ישעיהו:

וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

שבת שלום

 

הרב אלונה ניר קרן

 

יולי 19
מיכל עדכן את כתבת הבלוג שלו דבר תורה לפרשות מטות...

 

דבר תורה לפרשות מטות-מסעי

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה--אֶל-יִשְׂרָאֵל."

(במדבר לב יד)

השבת, באחת משתי הפרשות המחוברות שלנו: מטות-מסעי, מופיעה מילה יחידאית בתנ"ך – תרבות.

בפסוק למעלה, משה משווה בין בני ראובן, גד וחצי המנשה לבין חטא המרגלים. כמו המרגלים, כך גם בני שלשת השבטים מואסים בארץ המובטחת ומבקשים להם נחלה בעבר הירדן המזרחי.

ישנה סברה כי המילה תרבות מקורה באכדית במילה tarbûtu  שפירושה "חניך". כך גם התרגום הארמי לתורה, תרגום אונקלוס, מתרגם את "תרבות אנשים חטאים" למילה תלמידי אנשים חטאים.

משה טוען כי בני אותם השבטים המבקשים לעצמם נחלה נוחה ורחבה, אלו שפורשים רגע לפני הסוף רק כי נוח להם, אלו הם הבוחרים ללמוד דווקא מן המרגלים חסרי האמונה שחזרו ודיבת הארץ בפיהם.

נקווה כי גם שרת התרבות שלנו, תקרא מדי פעם במסורת ישראל, ותדע כי תפקידה הלאומי הוא להרבות דברי טעם ותרבות ולא  להפיץ דיבה מעוררת שנאה שרק מוסיפה על חרון אף ה'.

שתהיה לנו שבת מלאה תרבות ושלום!

הרב אלונה ניר-קרן

 

יולי 12
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשות מטות...

דבר תורה לפרשות מטות-מסעי

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה--אֶל-יִשְׂרָאֵל."

(במדבר לב יד)

השבת, באחת משתי הפרשות המחוברות שלנו: מטות-מסעי, מופיעה מילה יחידאית בתנ"ך – תרבות.

בפסוק למעלה, משה משווה בין בני ראובן, גד וחצי המנשה לבין חטא המרגלים. כמו המרגלים, כך גם בני שלשת השבטים מואסים בארץ המובטחת ומבקשים להם נחלה בעבר הירדן המזרחי.

ישנה סברה כי המילה תרבות מקורה באכדית במילה tarbûtu  שפירושה "חניך". כך גם התרגום הארמי לתורה, תרגום אונקלוס, מתרגם את "תרבות אנשים חטאים" למילה תלמידי אנשים חטאים.

משה טוען כי בני אותם השבטים המבקשים לעצמם נחלה נוחה ורחבה, אלו שפורשים רגע לפני הסוף רק כי נוח להם, אלו הם הבוחרים ללמוד דווקא מן המרגלים חסרי האמונה שחזרו ודיבת הארץ בפיהם.

נקווה כי גם שרת התרבות שלנו, תקרא מדי פעם במסורת ישראל, ותדע כי תפקידה הלאומי הוא להרבות דברי טעם ותרבות ולא  להפיץ דיבה מעוררת שנאה שרק מוסיפה על חרון אף ה'.

שתהיה לנו שבת מלאה תרבות ושלום

יולי 12
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת פנחס...

(דברים שהקראתי בפתח האסיפה הכללית)

מהשבת הזו עד השבת של תשעה באב – נקרא שלש הפטרות שהן נבואות של פורענות. מתשעה באב ועד ראש השנה נקרא שבע נבואות של נחמה.

השבת הזו אנו קוראים את הפתיחה של ספר ירמיהו, את הקדשתו לנביא, ה' מראה לו את עץ השקד ואת הסיר הנפוח. ובסוף ההפטרה – אלוהים משורר שיר שכולנו מכירים את מילותיו:

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.   הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.  

את שיר האהבה המרגש הזה כולנו זוכרים לצטט. אך ההמשך פחות מוכר -

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה.

ישראל הוא ראשית התבואה של ה', הראשית –כמו הביכורים, ההקדש – דבר שאסור באכילה ולכן כל מי שינסה לאכול את ישראל – רעה תבוא אליו. למה? כאן באה כתשובה העובדה שהמילה תבואתו, למרות שאנחנו מבטאים חולם, מאוייתת עם ה'. למה? היא תבואת הארץ. הארץ הלא זרועה. אלוהים זוכר לישראל את לכתך אחריו במדבר בארץ לא זרועה.

ההמשך של דברי אלוהים לירמיהו כבר הרבה פחות מחמיא לאהובה שנטשה – אלוהים דרך ירמיהו כבר מדבר ישירות על העם: "הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ.  ט לָכֵן, עֹד אָרִיב אִתְּכֶם--נְאֻם-יְהוָה; וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם, אָרִיב".

ומה התפקיד של ירמיהו בכל זה – ללכת ולקרוא באזני ירושלים כי היו זמנים אחרים. היה חלון הזדמנויות קטן בו קבוצה מוחלשת של עבדים הלכה אחרי מנהיגות אמיצה, והצמיחה תבואה מארץ לא זרועה.

כשאנחנו קוראים בשבועות האחרונים בספר במדבר אנחנו יודעים שהתמונה המושלמת הזו, היתה רחוקה מאד מאד ממושלמת – התלונות, הריבים, החטאים הגדולים והקטנים, העונשים והמגפות. גם תוך כדי ההליכה הזו במדבר

בפתח הערב הזה – ניתנת לנו ההזדמנות, רגע לפני שאנו צוללים לכל הפרטים הקטנים, לדיווחים ולסעיפי התקנון, להרהר על התמונה הגדולה. לנסות ולענות – למה אנחנו כאן? למה אנחנו מתאמצים כל-כך לקיים קהילה רפורמית בישראל תשע"ח? התשובה היא שאנו, כנביא הגדול ירמיהו, מצווים בפעילותנו, בהתעקשותנו, ללכת ולקרוא באזני ירושלים – יש גם דרך אחרת. דרך בה הכהנים אינם אומרים שקרים בשם האמונה, שתופשי התורה באמת מוסיפים דעת לחיים ולא גורמים לתורה להפוך לאות מתה, דרך בה הרועים של העם אינם מושחתים ופושעים. דרך בה הנביאים שלנו אינם עסוקים בעבודה זרה. 

אני מאמינה שככל שנעשה יותר, ככל שנגיע ליותר לבבות ומוחות בחברה הישראלית – נראה כי אפשר אחרת.

מי יתן ותזכור לנו חסד נעורינו, אהבת כלולותינו, לכתנו אחריה במדבר.

מי יתן שתהא פעילותנו ברוכה ומונחית על ידי ערכי הנביאים - ערכי הצדק והאמת, השיוויון ובעיקר האהבה.

ונאמר: אמן.

הרב אלונה ניר קרן 

יולי 05
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת בלק –...

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם בֶּן־בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל־הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹ לִקְרֹא־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־ הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. (במדבר כ"ב ה'-ו'(

המלך בלק פונה לבלעם לעשות משהו עם העם הזה, שרק עכשיו יצא ממצריים, ושעומד לכסות את עין הארץ. מה הוא מבקש לעשות? אם נבדוק את הסייפא של הפסוק, יובן שהשורש א.ר.ה הוא ההיפך מלברך. כלומר לקלל. בדומה למילה השכיחה יותר ארור – מקולל. אבל הפרשנים לקחו גם כיוון אחר – לארות, באותו שורש, הכוונה (לפחות בימי המשנה) היא לאסוף את התאנים (במקביל לבצור ענבים, מוסקים זיתים...תאנים אוֹרים).

אנו מכירים את הפועל הזה, למשל בבראשית רבה, מ"ו, י"ז:

"ר' יודן אמר: התאנה הזו, בתחילה אוֹרִים אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים, ואחר כך שלוש שלוש, עד שאורים בסלים ובמגרפות".

ומה הכוונה בדברי בלק לבלעם? אומר המדרש במדבר רבה לפרשתינו:

במדבר רבה, פרשת בלק, כ ', סימן ז'

"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" – מהו "ארה לי"? אמר: אולי אוכל אני לשלוט בהם קמעה קמעה, כאדם שהוא אורה את התאנים."

בלעם באמצעות הדיבור, בלשונו,  יוכל ללקט מעט מעט מן העם. הנוסח במדרש אגדה מסביר טוב יותר באמצעות פירוש אחר למילה "נכה":

במדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בלק פרק כב סימן ו:

"ארה לי את העם: כאדם האורה את התאנים מעט מעט: אולי אוכל נכה בו: כאדם המנכה מן המידה מעט". 

לא נכה במשמעות להכות אלא 'נכה' במשמעות לנכות. דברי בלעם ינכו מעט מעט מן העם.

ומה הפרשנות השנייה באה ללמדנו? שבלק לא מחפש "להכות בעם ישראל...זבנג וגמרנו", אלא הדיבור המחליש, הלוחמה הפסיכולוגית, לוקח לה זמן לחלחל, לוקח לה זמן לבקע אמונה, אך כשהיא עובדת - הנזק הוא עמוק ובלתי הפיך.

באם מכה ישירה פיסית, יכולה דווקא לאחד את שורות האויב, ליצור רוח לחימה, לאפשר היתעלות מעל לכח הריאלי, הרי שדברי בלע(ם)  מכוונים לכרסם אט אט, ליצור דכאון וייאוש. ואת זה קשה מאוד להביס.

בשבת הקיצית והשרבית הבאה עלינו לטובה, באם יצא לכם לאוֹר תאנה או שתיים מן העץ בסטף או בנחל חלילים – הזכרו בבלעם ובדבריו, שיצאו לדידנו טובים דווקא...

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן 

יוני 28
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת חקת...

דבר תורה לפרשת חקת

הריטואל המדברי חוזר על עצמו – בני ישראל מתלוננים, אלוהים מעניש אותם – הפעם שולח עליהם נחשים, הם ננשכים וחוזרים בתשובה.

מה עושים עם כל הנשוכים?

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.   וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי" (במדבר כ"א).

שואל המדרש (מדרש אגדה [בובר] במדבר פרק כא): מדוע עשה משה נחש נחושת, הרי זוהי לא ההוראה המדויקת של ה' למשה? ועונה – "כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה". הנחש הקדמון חטא בלשון הרע וכך גם בני ישראל.  דמות הנחש איננה אלוהות דמונית בעלת כוחות מיוחדים, אלא פשוט תזכורת לאותו נחש ראשוני מגן עדן, שאיבד את רגליו עקב שימוש לא יאה בלשונו .

ואיך זה שאלוהים מצווה על עשיית "פסל ומסכה" שממית ומחיה? ממש עבודת אלילים!? ועונה -

"וזה שאמר: 'והביט אל נחש הנחושת וחי' – וכי נחש ממית ומחיה? אלא בזמן שהנשוך מביט כלפי מעלה ומכוון לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו".

זו חזרה על אותה נקודה קודמת – הנחש איננו בעל כוחות פלאיים משל עצמו, הוא בסך הכל תזכורת ממה להימנע, או כיצד לכוון את ליבנו כדי לחזור בתשובה למקום הנכון. משה שם את נחש הנחושת בכוונה על נס, כלומר בזווית גבוהה, כך שיכוון הנשוך ליבו ועיניו כלפי מעלה, מעל ומעבר למציאות, אל הכוונה העמוקה של הדברים.

הנחש הוא היצר, מגלם את היכולת האנושית לבחור בין טוב לרע. אלוהים הוא הממית ומחיה, אך לנו, באותו מעמד קדמון, ניתנה היכולת לבחור בין טוב ורע.

נדמה לי שגם אנחנו זקוקים מדי פעם לנחש של נחושת על נס, כדי להזכיר לנו לבחור נכון.

שתהיה לנו שבת שלום

 הרב אלונה ניר קרן

 

יוני 21
4 חודשים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת קורח...

קורח ועדתו יצאו חוצץ כנגד משה ואהרון. ועונשם: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". (במדבר ט"ז ל"ב-ל"ג)

 

כמה פרקים מאוחר יותר, במיפקד לאחר מגפה, נאמר לנו:

"ובְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"(במדבר כ"ו יא). 

איך ייתכן? הרי נאמר "כל האדם אשר לקרח"?

ואנחנו מכירים גם את המזמורים בתהילים המיוחסים לבני קורח -

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" תהלים מ"ב א-ב.

 

אז ישנה הפרשנות הגורסת כי אמנם קורח ורוב עדתו נבלעו, אך לא כל צאצאיו כולם. 

הפתרון המעניין יותר, מצוי כמובן באגדה הבאה במדרש:

"ובני קרח לא מתו'. תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהינום, וישבו עליו ואמרו שירה." (סנהדרין עמ' ק"י ע"א).

בני קורח כלואים בשאול בין עולם החיים לעולם המתים. מדרש מקביל (מדרש תנחומא, קורח) טוען כי "לעתיד לבוא הקב"ה עתיד להוציאם". בני קורח נמצאים במצב ביניים אך לא לתמיד. עד שיבוא רגע זה, בני קורח לא קופאים על שמרם (בכל זאת גיהינום...) אלא אומרים שירה. ולא סתם שירה אלא שירה נפלאה שהיא חלק ממזמורי תהילים.

זוהי התשובה, כך מציע המדרש, של בני קורח. אם קורח חטא בדיבור, התשובה על מעשה זה תהיה בדיבור ולא דיבור קשה ומפלג כדיבורו של קורח, אלא דיבור שהוא שירה מרוממת רוח:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן

יוני 14