פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת ויקרא שנת התעש"ה - הקריאה והדיבור – ראש חודש ניסן – פרשת החודש

טקס קבלתי כרב הקהילה – אודה, לו אשכיל לקיים את עול המשרה!

תודה על האימון בבחירתי ותודה לבני ביתי, משפחת ולכל הקהל שבא כדי לכבד את הקהילה!

בדרך/ חנה סנש

קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,

הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.

הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל,

אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים

סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר

וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.  

חנה סנש, ללא שפה – שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח, עמ' 20

בשבוע שעבר קראנו כיצד משה, בנה, הקים ונותר בחוץ, ולא יכול היה להיכנס – עד שהשבת נלמד על הקריאה האלוהית למשה – בוא, טול את ההנהגה!

(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם: (שמות מ' – חתימת הספר)

(ויקרא' א', א') וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  (ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה: (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:...

ויקרא או ויקר?

וידבר – לאמור              דבר... ואמרת

ה' קורא ואומר – על משה לשמוע את הקריאה ומצד שני להקשיב טוב להוראות, מה לומר לבני ישראל?

האם הקריאה מקרית – כפי שבלעם חשב שויקר לקראתו ואולי יש לשמוע את הקריאה הייחודית לך!

אדם כי יקריב – בן אדם?! יחיד ורבים – תקריבו את קורבנכם! לאו דווקא יהודי, עליך לגלות את היותך אדם ולהקשיב לקול הקורא!

עליך לברר – האם הקריאה מעיד על רצון?! כך גם על הקורבן נאמר - לרצונו – רוח ההתנדבות מניעה עשייה, האם נצליח להתמיד? התגייסנו ל... האם נרצה להמשיך.... גם במילואים.... עד מתי?

נלמד על הקורבן כברית מלח – 'מלח הארץ' – ברית כרותה – הרב מאיה והקהילה – קשר בל ינתק!

ריח ניחוח – נחת רוח באם יש ביצוע! מריח טוב? תכונת חוש הריח – בין חושי הראיה ושמיעה - לחושי הטעם והמישוש!

החודש הזה – התחדשות, בכל שנה, בכל חודש....

אסור להקריב חמץ – אסור להחמיץ הזדמנות, הסברו של שלמה קרליבך על פנים אל עבר הכניסה של בית הכנסת בעת אמירת הבית האחרון בפיוט 'לכה דודי...' – עלינו לחשוב, מה החמצנו, והשבת נכנסת ו... נחכה...

כוחה של קהילה מבוא לידי ביטוי ברוח ההתנדבות, נגלה זאת באחווה של היחד! ניתן להבין את המשמעות בביאור דרשת הלל במשנה אבות (א', יד') הִלֵּל אוֹמֵר...  (יד) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

בעזרת דרשת הרבי מגור בעל ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה ליב אלתר (1847 - 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור).

הלל אומר: "אם אין אני לי מי לי?" אם איני עושה את עבודתי, מי יעשה אותה לי? כל אחד צריך לעשות את עבודתו בעצמו.

הלל ממשיך: "ואם לא עכשיו אימתי?" אימתי יהיה העכשיו? העכשיו הנוכחי, הרגע שבו אנו מדברים הרי לא היה מבריאת העולם, ושוב לא יהיה עוד. קודם לכן היה עכשיו אחר, ולאחר מכן יהיה עכשיו אחר, וכל עכשיו יש לו עבודתו שלו, כמו שכתוב בספר הזוהר הקדוש: "לבושים שלבש בבוקר לא לבש בערב". המתייגעים בכל כוחם בתורה, הרי הם מתקשרים עם התורה – והרי ששים ריבוא האותיות של התורה הן כנגד ששים ריבוא נפש מישראל, שהתורה עוסקת בהן: ולכן מתחתנים עם הכלל. וכשעושים בו בכלל, מקבלים מן הכלל, מקבלים ממנו יותר ממה שעושים בו. וכן אפשר לקבל נוסף על העכשיו שלי עוד מן העכשיו של הזולת, מן הטוב שהוא מקיים בתוך העכשיו הזה.

ושוב אומר הלל: "וכשאני לעצמי מה אני?". אם אבדל חס ושלום מן הכלל, אימתי אוכל לתקן את העכשיו שלי? אין לתקן את העכשיו הזה על ידי שום עכשיו אחר, כי כל רגע מצומצם באור מיוחד. (מ. בובר, האור הגנוז, שוקן תשכ"ט)

מכאן שאדם בא לעולם במטרה מסוימת שרק הוא/היא יכול/ה לבצעה. זה הפירוש "אם אין אני לי, מי לי?" כלומר באם לא אבצע את מטרתי, מדוע באתי לעולם?

אך האדם צריך להיות מודע לעובדה שהוא בא לעולם בו נמצאים אנשים אחרים וגם להם מטרה. יתרה על כן, האחרים יכולים לעזור איש לרעהו. ולכן "כשאני לעצמי, מה אני?" באם אתמקד אך ורק במטרתי שלי, בלי להתחשב או להיעזר באחרים, מה אני?

ובנוסף, צריך להבין "שאם לא עכשיו, אימתי?" הדברים משתנים במהירות וצריך לנצל את הזמן המיוחד.

ומה נוכל ללמוד מהעובדה שהקריאה באה מתוך אוהל מועד?

עלינו לשוב ולקרוא את הפסוקים החותמים את ספר שמות – האוהל 'מלא'!

משה אינו יכול להיכנס?!

מספרים על הבעל שם טוב מ. בובר – אור הגנוז, עמ' 90

- פעם אחת נשאר הבעל שם טוב עומד על מפתן בית התפילה וסירב להיכנס פנימה. "לא אוכל להיכנס", אמר, "הרי הוא מלא מקיר לקיר ומן הרצפה עד התקרה תורה ותפילה, ואיך אמצא שם מקום לי?"

וכשהבחין שהעומדים סביבו לוטשים אליו עיניהם בלי להבין את דבריו הוסיף:

"הדברים העוברים על שפתיהם של הלומדים והמתפללים ואינם יוצאים מלב ערוך כלפי שמים, אינם עולים למרום, אלא ממלאים את הבית מקיר לקיר ומן הרצפה עד התקרה".

ממש כסיפור של פ. קפקא לפני שער החוק! השומר אינו מאפשר למשה להיכנס, האומנם?


פרשת ויקהל פקודי ופרשת פרה - שנת התעש"ה  - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

נדיב לב – חכמת לב – מילא את בצלאל ואהליאב 'חכמת לב' ולחשוב מחשבות!

הפרשה פותחת בציווי על שמירת השבת, ללמדנו, אומנם משימת בניית המשכן עומדת לנגד עיננו, אך אין לעשות זאת בדחיית השבת אלא עלינו לקיים את מצוות השבת ולא לחללה על מנת לבנות את המשכן!

השבת נקרא את 'פרשת פרה' כיצד מטהרים לקראת הכניסה למשכן ולמקדש כדי לקיים את מצוות קורבן פסח, בימינו שאין קורבנות קרבים ישנו מסר חשוב – לאחר נקמת פורים עלינו לעבור תהליך של טהרה בטרם נשכיל להתכונן לגאולה ויתרה על זאת כדי להיגאל עלינו להיות טהורים!

הציווי – ויקהל, קהילה אמורה לדעת כיצד ולשם מה מתכנסים! המטרה אינה מקדשת את האמצעים!

משה יצווה לצאת לחיפוש – נדיבי לב, כאלה שיש להם חכמת לב!

(א) וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת אֹתָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

(ד) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:

(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:

...(כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה: (כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: (כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:

(כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: (כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: (כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן: (כח) וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

(כט) כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד משֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה:

(ל) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: (לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (לג) וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:  (לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: (לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: שמות לה'

מעשה החיפוש בא לידי ביטוי במשל מקסים של שי עגנון, בבואו לתאר אדריכל המשכיל לצייר תמונה ולהימנע מהבזבוז ביצירת הארמון עצמו!

ש"י עגנון  מתוך: 'עד הנה' עמ' נד' תשכ"ב (עמ' 42 בהוצאת 1998)- "האדריכל והקיסר":

מעשה באדריכל זקן שהיה חביב על הקיסר בשביל הארמונות וההיכלות והמקדשים והמבצרים שבנה לו, שהיו נאים ומשובחים מכל הבניינים שבנו כל הקיסרים שלפניו.

פעם אחת נתן הקיסר בידו לבנות לו ארמון חדש. יצאו שנים ולא נבנה הארמון, שהזקין האדריכל ולא הלך לבו אחר העצים והאבנים.

התחילו מזרזים אותו. נטל בד וצייר עליו צורת ארמון ועשה בחכמה שכל אחד ואחד רואה בה ארמון ממש.

שלח והודיע לקיסר שכבר נבנה הארמון. בא הקיסר וראה והיה שמח שמחה גדולה, לפי שהיה הארמון נאה מכל הארמונות שראה מימיו.

באו ולחשו לקיסר, אין כאן לא ארמון ולא שמץ ארמון, אלא צורה מצוירת על בד.

שמע הקיסר וכעס.

אמר לו: אני רוממתיך מכל הבנאים והאמנתי בך אמונה גמורה ואתה עושה לי כך!?

עמד האדריכל משתומם: מה רע עשיתי?

אמר הקיסר: עדיין אתה שואל? לא די שלא עשית מה שפקדתי עליך, אלא שרימית אותי והעמדת צורה מחוקה במקום בניין!

אמר האדריכל: צורה מחוקה אתה אומר? הבא ונראה. הקיש באצבע על הדלת המצוירת.

נפתחה הדלת ונכנס האדריכל ושוב לא יצא משם.

מהות המעשה מחייב להחזיק את המתח בין חכמי הלב, או במשכן את אותן נשים שיכלו לטוות על העיזים, כלומר את הצמר שעל העז ורק בגמר המלאכה לגזוז את העיזים, להשכיל להבין את הסכנות מחד ומאידך לשמור על להט האמונה – דברים נהדרים הנאמרים בפי – אבא קובנר

חכמים ומאמינים - "את ההיסטוריה לא עושים חכמים ואת ישראל לא בנתה כת של חכמים, אלא של מאמינים.

חכמים בימינו מציגים אלטרנטיבות. מאמינים בונים דרך ועוצמים איכשהו את העיניים לשאלות המציקות מהצדדים.

זה סוג מסוים של עיוורון ההולך אל האור וכפסע בין זו לקנאות, ההולכת בחושך. כפסע, אבל על הפסע הזה בונים את הטוב. כך בנינו את חיינו.

עכשיו אנחנו חכמים מכדי להיות מאמינים".

מתוך: 'אמת התוכחה', דברים בערב עיון בקיבוץ בית השיטה, במסגרת ימי זיכרון למלחמת יום כיפור, סתו תש"ם 1980 , בספרו 'על גשר צר, מסות בעל פה', ספרית הפועלים 1981

דומה שיש להוסיף : חובה עלינו לנסות להיות מאמינים חכמים !!!

משה ציווה להביא חומרי גלם, העם ובעיקר הנשים הביאו מתכשיטיהם, הם הביאו 'גומז' מזהב וכן את "המראות הצובאות" – האם משה יסכים לקבל את המראות ואת הכומז?

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (שמות לח' ח')

(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה: (שמות לה', כב')

לאחר מלחמת מדין נאמר (מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: (נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה: (במדבר לא', מט' – נ')

רש"י מסביר - במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע

א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנא' (שה"ש ח) "תחת התפוח עוררתיך", וזהו שנאמר "במראות הצובאות", ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר "ונחשת התנופה שבעים ככר ... ויעש בה...", וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא והוא תרגום של מראות מירוא"ש בלע"ז (שפיעגעל). וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג) הגליונים מתרגמינן מחזיתא:

רמב"ן - "במראות הצובאות" - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע,

אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה - לשון רש"י:

 והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה

ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה "אשר צבאו פתח אהל מועד", ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל 'אהל משה' שקראו 'אהל מועד', והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:

 ואונקלוס תרגם - דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא תרגם ופירש אונקלוס – שבאו פעמים להתפלל בפתח המשכן , נוטים דבריו לדברי ר"א ר' אברהם (אבן עזרא) שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות

ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט - שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו

וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:

"וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבָּן ה' אִישׁ וְגוֹ', טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז". (במדבר לא) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, "עָגִיל" - זֶה דְפוּס שֶׁל דַּדִין. "כּוּמָז" - זֶה דְּפוּס שֶׁל בֵּית הָרֶחֶם. אָמַר רַב יוֹסֵף, אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּמְתַרְגְמִינָן "מָחוּךְ" - דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּיחוּךְ.

אָמַר לֵיהּ, רַבָּה, מִגוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמַע מִינָּה, "כּוּמָז" - כַּאן מַקוֹם זִמָּה. (שם) "וַיִקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל".

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַר אֲבוּהַּ, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן?

אָמְרוּ [לוֹ], "לֹא נִפְקָד מִמֶּנּוּ אִישׁ".

אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן, כַּפָּרָה לָמָּה?

אָמְרוּ לוֹ, אִם מִידֵי עֲבֵירָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ.

מִיָּד - "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה'". תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מִפְּנֵי מָה הוּצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? מִפְּנֵי [שם ע"ב] שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ, עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים? לוֹמַר לְךָ, [כָּל] הַמִּסְתַכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, כְּאִילוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה. (בבלי שבת סד' ע"א – ע"ב, עין יעקב מד')

מדרשים אלו מלמדים שמשה בהנתו התנגד להבאת חומרי גלם שמהותם פניה לתאווה, ואילו הקב"ה מלמדו - ק–ל את התרומה, ראויה היא ולהיפך החימוד, התאווה, יהוו סמל לגאולה!

וכפי שלמדנו – השבת נקרא את פרשת פרה כהכנה לביעור חמץ בפסח –

יש רמז המקשר את הפרה אדומה להתחדשות של פסח – ביעור חמץ

פרשנות חסידית מחדדת את הצורך בביעור ובבדיקת חמץ, ('זכרון נפלאות', לר' אלעזר מסוכטשוב, תר"מ 1880)

"בערב פסח צריך לבדוק ולבער חמץ, ומהלכות בדיקה כל מקום שמכניסין בו חמץ צריך בדיקה, הרמז שיבדוק אדם במקום אשר רגיל היצר לפתות אותו, כל אחד לפי נגעי לבבו, יש מי שחוטא במחשבת אין, או במצחו להיות עז פנים או בעין לראות ברע או באוזן לשמוע דברי נבלות ולשון הרע, שיקיים עצת חכמים "ויתד תהיה לך על אזנך", או בפיו ובשפתיו בלשון הרע וברכילות פה דובר נבלה ולאכול מאכלות אסורות וידיים לגזול ולגנוב, הרגלים ממהרים לרוץ לרעה.

ומקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה, וכן בא בתורה "לא יראה לך חמץ", שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים ושל גבוה.

כי אין אדם רואה נגעי עצמו ורואה נגעי אחרים וימצא תמיד דופי במעשה אחרים.

ובא אזהרה אשר חמץ שלך אתה צריך לבער, דהיינו שיבדוק את נגעיו ומומיו אבל של אחרים ושל גבוה, כי מדרך לחפש מומי אחרים וביותר מומי אנשי קודש.

הלכה אשר החמץ של אחרים אין עליך מוטל לבער.

המנהג להניח פיתותי חמץ במקום שימצא שם הבודק, מיהו לא עיכב, והרמז בזה, שלא ידמה אדם אשר לא נמצא בו עוון, רק צריך להניח חמץ אשר ידע שנמצא כי יש בו חמץ,

וכבר פירשו בספרי מוסר דבפרה אדומה כתיב "אשא אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול", מדוע לא כתב מקודם "אשר לא עלה עליה עול", כי שכיח יותר שיעלה עליה עול, מאשר ימצא בה מום, רק בא לרמז להורות על האדם, כי מי שלא נמצא בו מום דהיינו שחושב שכל מעשיו הם ביושר, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים."

מדהים לקרוא שלמרות ההכנות, למרות ההקמה - משה לא יכול היה להיכנס אל המשכן?

"וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (שמות לג).

תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, [כָּךְ] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה - אֵינִי רוֹצֶה. תלמוד בבלי ז' ע"א – עין יעקב אות לא'

(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם: (שמות מ' – חתימת הספר)

רק בשבוע הבא נקרא כיצד ה' יקרא למשה להיכנס את אוהל מועד -

(ויקרא' א', א') וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

הבית, המשכן ולימים המקדש – מהותו עירפול – ערפל!

(יב) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהֹוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: (יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: (מלכים א', ח')

העירפול קיים גם בחומרי הגלם – מדהים לקרוא בהפטרה שכל חסכונותיו של דוד לבניית המקדש נארזו ונשלחו למחסנים/לאוצרות – שלמה החל בנות את המקדש רק לאחר שחסך מכספו שלו וזאת לאחר ארבע שנות מלוכה – על כך מלמד המדרש -

(נא) וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהֹוָה וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה: (מלכים א', ז')

פסיקתא רבתי ו' - יש דורשין לשבח יש דורשין לגנאי

 דרוש לשבח - דוד ביקש על הדבר, אמר לו רבון העולמים צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש עתיד ליחרב וכל מה שהפרשתי [הוא] מבתי עכו"ם שהייתי מחריב שלא יהיו האומות העולם אומרים מה דוד סבור החריב בית אלהינו ועשה בית לאלהים נינערו אלהינו וגבו נקמתם והחריבו בית אלהים,

לכך נתפלל שלא יצטרך להם שלמה

ומי שדורש לגנאי - שבא הרעב בימי דוד שלש שנים והיה לדוד כמה תסבריות צבורין כסף וזהב מה שהיה מתקן לבניין בית המקדש והיה צריך להוציאו להחיות את הנפשות ולא עשה כן,

אמר לו האלהים - בניי מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין, לא היית צריך, אלא להחיות בו נפשות, לא עשית כן! חייך, אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום!  "ויבא שלמה... נתן באצרות בית ה'..." ולא היה צריך שלמה "ותשלם כל המלאכה...":

לימים יכתב פיוט לימינו אנו -

"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,

ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."

כך כתב ר' יצחק הוטנר (1906 – 1980, על בסיס דברי ר' אלעזר אזכרי, צפת מאה 16, בעל 'ספר חרדים', כתב את הפיוט 'ידיד נפש')

באחד משיריו של רבי אלעזר אזכרי מופיע הפסוק הבא: "בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה".

 


שלמה פוקס

פרשת כי תשא שנת התעש"ה - 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'

"והא תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

תורה - דכתיב (משלי ח') "ה' קנני ראשית דרכו"..." (בבלי פסחים נד' ע"א) 

מהו הנוסח שעמד לפני הבורא שהרי - 'הסתכל בתורה וברא את העולם', האם התורה שנבראה קודם שנברא העולם הכילה את.... חטא העגל, האם זו הייתה כוונת המחוקק? 

המדרש (תנחומא לפרשת תרומה סימן ח') מעלה אפשרות אחרת -  

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן, ביום הכפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל,

א"ר יהודה בר' שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה', ו') "נעו מעגלותיה לא תדע", מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, הוי ביום הכפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש",

מנין? שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעי'ם יום וארבעי'ם לילה ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעי'ם הרי מאה ועשרים, ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם,

ובו ביום א"ל הקדוש ב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם, אמר הקדוש ברוך הוא יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמות לב) "ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב" וגו' ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב", אמר הקב"ה (ירמיה ל') "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".

סדר המאורעות על פי מדרש זה הוא – ו' בסיון - מעמד הר סיני, לאחר ארבעים יום  משה יורד עם הלוחות ושוברם, יז' בתמוז, לאחר מכן עוד פעמיים ארבעים יום, בפעם האחרונה משה עולה בא' אלול ויורד כעבור ארבעים יום ביום כיפור ואז נתנו הלוחות השניים ובהם - ציווי המשכן הנכתב וניתן כתגובה לחטא העגל?!

רבי עובדיה ספורנו מפרש (שמות כד' יב', 1475 לערך - 1550 לערך, מחכמי איטליה במאה ה-16) שמות כד', יב' - וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: "אשר כתבתי". כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו "ואתה מרבבות קדש... (דברים לג', ב'). ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך "כתוב לך את הדברים האלה" (שמות לד', כז') ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה:

וממשיך ר' עובדיה ספורנו לפרש - שמות כד', יח' - וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: "...וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך".

והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו" (דברים י', ח'). ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ...

וכך ממשיך לפרש הספורנו - שמות לא', יח' - וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:  "ויתן אל משה ככלותו". אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך", עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. ..."

על פי פירוש זה ציווי המשכן וכליו ובגדי הכוהנים (פרשות תרומה ותצוה) לא היו חלק מנוסח התורה במהדורתו הראשונה ורק בעקבות חטא העגל האל הבין שהעם אינו מסוגל להאמין ללא משכן (ולימים מקדש) חומרי!

כך מחדד ומסביר ר' שמחה הכהן מדוינסק (1843 - 1926) את תיאור שבירת הלוחות על ידי משה. בספרו  'משך חכמה' (שמות לב', יט') ' : "וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", ראה כי גדול טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלהי, הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רוצה לומר: כי אין שום קדושה וענין אלהי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו,

ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה...

ולכך טעו בעגל.וב(שבירת ה)לוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות,

ולכן נתן לו הקב"ה יישר כוחך ששברת (שבת פז) ...וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל יתברך שמו וזכרו. "

משה היה צריך לשבור את הלוחות ולא, היה כמחליף לוח בעגל, במקום לרקוד סביב זהב, ירקדו סביב שיש!.

משה רצה ללמד את העם שאין כל קדושה בדבר חומרי רק ברעיונות התורה. דרכו של משה הייתה ביכולת הפירוש והחידוש, משה הבין שהעברת האבן – הלוחות אין בה כדי ללמד, ולהפך, משה הבין ששבירת הלוחות תלמד את העם מה חשוב באמת.

בעקבות פרשנות זאת נשאל, מדוע אם כן הוחלף הסדר, מדוע אין פרשה זו 'כי תשא' כתובה מיד לאחר פרשת יתרו (מעמד הר סיני) ומה יש בתוכן פרשה זו ללמדנו?

יתכן לומר שכוונת הכתוב שהקורא, הלומד, את מעמד הר סיני ובעקבותיו את הציווי לבנות מזבח 'בכל מקום...' – "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:" (שמות כ', כ')

ישאל בלומדו את פרשיות תרומה, תצוה, מדוע ולשם מה הציווי על בניית המשכן בפרטי פרטים? מנין הזהב, הכסף והבדים? וכשנגיע לעיין בפרשת כי תשא ונמצא את העם יוצר עגל מזהב – נחזור ונשאל – מה בין משכן (מזהב) לעגל זהב?

קריאת הפרשה ובה תיאור שבירת הלוחות על ידי משה ולפי המדרש הכנסתם השברים לארון הברית, כך שלוחות ושברי לוחות מצויים בארון, יעידו על חובת חיפוש המשכן בתוך העם ככתוב 'ושכנתי בתוכם' (שמות כה', ז') ובפרשה שלנו נלמד על ציווי 'מקדש הזמן' – השבת, "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: (שמות לא', יג')

 הר' משה אלשיך ב'תורת משה' ( 1507/1508 -  1600‏, (שמות ל', יג') מפרש מדוע הפרשה פותחת הצו 'מחצית השקל' - "והנה על דבר שיעור מחצית השקל ולא שקל שלם, אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב, ה"ג) הטעם מפני שהעבודה זרה שקולה כעובר עשרת הדברות, על כן הביאו עשרה גרה. (כלומר גם צו מחצית השקל בא ככפרה על חטא העגל) ובשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם:...

...והנה למדונו רבותינו ז"ל (במדבר רבה כא', י') כי בעגל שום אשה לא חטאה, לא בלבד שלא נתנו חלק כבעליהן... נמצא כי נפגם חצי אדם הוא נפש כל זכר, אך לא נפש שום אשה כי אם בן זוגה. על כן ציוה הוא יתברך יתנו מחצית השקל שהוא כל איש על עצמו אך לא שקל שלם, כי בת זוגו שהוא חציו האחר לא נפגם, והוא הצריך כופר נפשו, לא היא:"

הפרשה מקדימה למעשה העגל ואולי ליתר דיוק למעשה שבירת הלוחות את הציוויים -  שבמהותם מחייבים לתת לחומר, למשכן, משמעות אחרת –

אחדות, לקיחת אחריות ב'מחצית השקל', 'מקדש הזמן' - בשבת, וכן 'שמן המשחה' ואת 'סממני הקטורת' – ערפל, ריח ניחוח!

מכאן שמשמעות המשכן לאחר שבירת הלוחות יחייב קריאה מחודשת וחיפוש אחר משמעות רוחנית למבנה חומרי!

השנה נקראת פרשה זו מיד לאחר פורים ובדומה יש לפרש את הצו הפיזי למחיית עמלק, מלחמה בעמלק,בדרך סמלית, לעבודה פנימית.

אין הכוונה לשבט מסוים, שהרי מאז שבא סנחריב מלך אשור ובלבל את האומות, אין אומה המתקראת בשמה! משנה ידיים פ"ד מ"ד)

אלא, כלשונו של ר' שמשון רפאל הירש (גרמניה 1808 - 1888) "אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להדמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות.

אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים.

אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות. ואתה עצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" וכדי שלא תשכח, "זכור", מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו."

ומקריאת מגילת אסתר נשכיל ללמוד על מעמד האישה כמעצבת ומשנה הלכה – שהרי גזירת המן, להשמיד את עם מרדכי ניתנה בחודש ניסן - וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל  אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה  כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: (אסתר ג', יב')

ולאחר התלבטות - וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת  יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי  אָבָדְתִּי: וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:  (אסתר ד', טו'- יז')

ניתן היה לומר שצמו לאחר חג הפסח, אך מחדש המדרש (אסתר רבה, ח', ז'): ""ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי", אמרה לו: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו  ואל תשתו שלשת ימים" - אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן,

שלח לה (מרדכי): והרי בהם יום ראשון של פסח?

אמרה לו (אסתר): זקן  שבישראל למה הוא פסח!

מיד שמע מרדכי והודה לדבריה הה"ד (הדא הוא דכתיב-זה הוא הכתוב) "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו  אסתר", תמן אמרין (שם אומרים): שהעביר יום טוב של פסח בתענית ועל אותה צרה." 

אסתר מחליטה לגשת אל המלך, יתרה על כן מכאן ואילך היא המובילה, המדרש מעז לטעון שאסתר דורשת לבטל את פסח ומרדכי לאחר התלבטות מודה לדבריה, אכן מעביר את פסח בתענית. המדרש מחדש שהרי בקלות יכול, צריך היה לומר שחגגו את הפסח בעצב ואת הצום דחו עד לאחר ליל הסדר, אלא המדרש מעצים את דברי אסתר! הכוח לשנות מצוי (אף) ביד האישה!

מעין דרשה שראינו לעיל ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אומר המדרש על מגילת אסתר שהיא, המגילה, ניתנה למשה!

וזה לשון המדרש (רות רבה (לרנר) פרשה ד', ז') "..."מגלת אסתר". מה עשו מרדכי ואסתר? ... כתבו אגרת שנייה ושלחו להם, "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית" (אסתר ט', כט').

ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן, שמנים וחמשה זקנים וכמה נביאים, היו מצטערים על הדבר הזה, "אלה המצות אשר צוה ה' את משה" (ויקרא כז', לד') "אלה" - אין להוסיף ואין לגרוע. אין נביא עוד עתיד לחדש דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש עלינו דבר אחד חדש?

עד שהאיר הב"ה (הברוך הוא) את עיניהם, ומצאו אותה כתובה בתורה, בנביאים, ובכתובים: בתורה – "כתו'ב זאת זכרון בספר" (שמות יז', יד'),

ובנביאים – "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג', טז'),

ובכתובים – "הלא הם כתובים על ספר דברי הימים" (אסתר י', ב').

רב ור' חנינא ור' יונתן ור' שמואל בר נחמן, ור' אחא ובר קפרא, אמרי, המגלה הזאת נאמרה למשה, שכל מה שהיה ועתיד להיות הראהו למשה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ומנין שהסכים הב"ה עמהם?

אמ'ר רב, 'וקבלו היהודים' אין כת'יב אלא "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:" (אסתר ט', כג')  רבן של יהודים קבלו.

וכלשון התלמוד הבבלי (שבת פח' ע"א) – "(שמות יט') "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא (מכאן טענה לכל מי שיואשם באי קיום מצוות התורה, שהרי קיבלנוה בכפיה, באונס!).

אמר רבא: אף על פי כן, הדור (חזרו וקבלו מרצון) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט') "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר."

מכאן - עלינו לשוב ולקרוא את התיאור המקראי מחדש – עלינו לחפש את משמעות הקבלה מרצון של ימים אלו ימי הפורים, קבלה תוך כדי שבירת הלוחות, תוך כדי מתן משמעות סמלית, רוחנית, לעולם החומר, כמצוות היום 'ונהפוך הוא'!

העגל מקור הטעות "ודי זהב" הלא הוא  דהב

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (דברים א', א')

בבלי ברכות לב' ע"א וְאָמַר רַבִּי חַנָּא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא, אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם [שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל]. חַד דִּכְתִיב, "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי". וְחַד דִּכְתִיב, (ירמיה יח) "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי, בֵּית יִשְׂרָאֵל". וְחַד, דִּכְתִיב, (יחזקאל לו) "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

רַב פָּפָּא אָמַר, מֵהָכָא, (שם) "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ".

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מֹשֶׁה הִטִּיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר יא) "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה'", אַל תִּקְרֵי "אֶל ה'" אֶלָּא, "עַל ה'", שֶׁכֵּן דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קוֹרִין לְ,אַלְפִין' ,עַיְינִין' וּלְ,עַיְינִין' ,אַלְפִין'.

דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אַמְרֵי, מֵהָכָא, (דברים א) "וְדִי זָהָב", מַאי וְ,דִי זָהָב'?

אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַאי, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי, הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל

אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ, וְאָמַר לָהּ, מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי? אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ!

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?

אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הַיְינוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, מְלֵי כִּיסֵיהּ זַנִי בִּישֵׁי, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע יג) "כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ, שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם, עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי".

רַב נַחְמָן (בר יצחק) אָמַר, מֵהָכָא, (דברים ח) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ",

וְרַבָּנָן אַמְרֵי מֵהָכָא, (שם לא) "וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה". וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא], (שם לב) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט".

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ב) "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל":

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֶךְ רֵד" (שמות לב). [מַאי "לֶךְ רֵד"?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, [מֹשֶׁה] (לך) רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁיו שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ, לָמָּה (לך גדולה) [לִי]?

מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ, (דברים ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אָמַר מֹשֶׁה, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד [עָמַד וְ] נִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. 

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם (שהכה את בנו) [שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה], וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה מִתְיָרֵא לְהַצִּילוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, אִלְמָלֵא פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי הַיּוֹשֵׁב לְפָנַי, הֲרַגְתִּיךָ, אָמַר, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

(שמות לב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" [וְגוֹ'] [אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ], אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר (ליה איני) [לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי] מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח (לעונותיהן של ישראל) [לָהֶם].

(שמות לב) "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" וְגוֹ'. (עקידה שער כג) "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד (בפני) [לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת] כַּעַסְךָ, כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד (האיך יכול לעמוד בפני כעסך) [עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה]. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לִי בֹּשֶׁת פָּנִים מֵאֲבוֹתַי, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, רְאוּ מַה פַּרְנָס הֶעֱמִיד לָהֶם, בִּקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמוֹ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם,

(שמות לב) "וַיְחַל מֹשֶׁה", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁהָחֳלָה.

(אביי אמר, עד שהחלהו להקדוש ברוך הוא).

וְרָבָא אָמַר, עַד שֶׁהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ. כְּתִיב הָכָא "וַיְחַל משֶׁה", וּכְתִיב הָתָם, (במדבר ל) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", וְאָמַר מַר, הוּא אֵינוֹ מֵחֵל, אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ,

וּשְׁמוּאֵל אָמַר, עַד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לב) "וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא",

[אָמַר רָבָא, אָמַר] רַבִּי יִצְחָק, (אמר) עַד שֶׁהוּחַל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמִים.

רַבָּנָן אַמְרֵי, חוּלִין הוּא לְךָ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁאֲחָזַתּוֹ אֲחִילוּ. מַאי ,אֲחִילוּ'? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת? אֶשְׁתָּא דְּגַרְמֵי.

לדעת הגמרא בברכות היה זה מעשה האל שגרם לבני ישראל לחטוא ובכך ללמד אותם כיצד לטעון כנגדו ובעיקר כיצד למנוע מבניהם ובנותיהם לחטוא. באם כוונתך טובה תשתדל לא להעמיד את משפחתך בפני פיתוי!

באם הם עומדים בפני פיתוי למד אותם להוכיח את הסמכות, כולל את האל וההטחה היא המעשה הנלמד בן מחנה אליהו ומשה ובעצם לכל אחד ואחת המתפללים!

בתלמוד הירושלמי (פאה א', א') אמירה חשובה - אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים, הוא שדבר דוד [תהילים נז ה] "נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים", "נפשי בתוך לבאים" - זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה, "אשכבה לוהטים" - זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע, "בני אדם שניהם חנית וחצים" - אלו בעלי קעילה דכתיב [שמואל א כג יא] "היסגרוני בעלי קעילה בידו, הירד שאול", "ולשונם חרב חדה" - אלו הזיפים, דכתיב [תהילים נד ב] "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול" וגו'

באותה שעה אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מה שכינתך לירד בארץ סליק שכינתך מביניהון הה"ד [תהילים נז', ו'] "רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך",

אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין, הוא שעבדיהו אמר לאליהו [מלכים א', יח', יג'] "הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' וגו' ואכלכלם לחם ומים", אם לחם, למה מים? אם מים, למה לחם? אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל [מלכים א', כב'] "אני נותרתי נביא לבדי לה' " וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא.

כלומר ה' מעדיף חברה מתוקנת שאין בה מלשינים אבל עובדת עבודה זרה מאשר דור שעובד את ה' ומבחינה חברתית מלשינים זה על זה!

וכך גם המדרש מתאר – דור המבול חטאו חברתי ולכן הושמד כולו ואילו דור הפלגה חטא בעבודת ה' ולא נהרג אחד אלא בלבל האל את הלשונות!

כך גם חטא העגל כחטא של עבודה זרה נהרגו כשלושת אלפים מבני ישראל ואילו חטא המרגלים שהיה להוציא את דיבת הארץ – מת כל הדור כולו, ןמה מי שמוציא את דיבת הארץ כך על אחת כמה וכמה למי שיוציא את דיבת העם!

מסקנה – האל דואג לשלימות החברה ומוכן ויכול להכיל ויכוח אמוני!

 

לסיום רעיון נםלא הבא לידי ביטוי ב'משל המאזניים' – על פי הסוגיה בבב' סנהדרין לח' ע"ב – לט' ע"א

אמר ליה ההוא מינא לרבי ישמעאל ברבי יוסי: כתיב (בראשית יט') "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' ", 'מאתו' מיבעי ליה! –היה צריך להיות כתוב – מאיתו ולא מאת ה'?

אמר ליה ההוא כובס: שבקיה, אנא מהדרנא ליה, דכתיב (בראשית ד') "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך", 'נשיי' מיבעי ליה! אלא: משתעי קרא הכי, הכא נמי - משתעי קרא הכי. –

אמר ליה: מנא לך הא - מפירקיה דרבי מאיר שמיע לי.

דאמר רבי יוחנן: כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי. ואמר רבי יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא שלש: לט' ע"א (יחזקאל יח') "אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה", (ויקרא יט') "מאזני צדק אבני צדק", (משלי יא') "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו".

על כך מביא רש"י - אבות יאכלו בוסר - משל הוא שרימה השועל את הזאב ליכנס לחצר היהודים בערב שבת, ולתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת, וכשבא ליכנס - חברו עליו במקלות,  בא להרוג את השועל,

אמר: לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל את כל נתח טוב, אמר לו: ובשביל אבא אני לוקה

אמר לו: הן, ה"אבות יאכלו בוסר" וגו', אבל בא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע,

בא לו על הבאר ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו, ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים, נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה,

אמר לו הזאב: למה אתה נכנס לשם אמר לו: יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עגול, כמין גבינה עגולה,

אמר לו: אני היאך ארד אמר לו: הכנס אתה בדלי העליון,

נכנס והכביד וירד, ודלי שהשועל עליו - עלה,

אמר ליה: היאך אני עולה

אמר לו: "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו", לא כך כתיב "מאזני צדק" וגו'?

 

הסבר משלו של ר' מאיר מעיד על 'המאזניים', עלייתו של האחד תלויה בירידתו של הזולת. לכאורה מעשה העורמה פוגם ?

זו שאלה שנשאלה בפי הקיסר לר"ג – מדוע ה' היה זקוק להרדים את אדם הראשון על מנת ל'גנוב' ממנו צלע, מדוע אינו עושה זאת בפניו של אדם. על כך ענתה בתו של ר"ג – לו היה פועל כך הרי שהאישה הייתה מאוסה לאדם, משל לבשר שנצלה תחת הגחלים...

 

ר' שניאור זלמן מלאדי דורש משל זה לשבת ולימות השבוע. השבת זקוקה לעבודת ששת ימי המעשה, במהלך השבוע ישנה ירידה, בירור מתוך הקליפות כעומק הירידה כך תהא העליה לקראת השבת, אלא בעלייה לקראת השבת הרי שבאים גם הקליפות ורוצים להעלות ולשם כך נעשית הירידה ובכך העלייה מושלמת. הירידה היא בכוח הדיבור והעלייה היא בניגון, בשתיקה.

העבודה במהלך השבוע היא בתפילה ובצדקה – זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו... – וכל מה שנברר בימות החול עולה אח"כ בשבת, בו אסור הבורר, בו אין ירידות, אלא עלייה. ולכן איתא דבקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת – כי היא בחינת שתיקה שלמעלה מהדיבור, שהשתיקה היא ביטול המציאות וכמו שנאמר 'ויכולו השמים' לשון כלות הנפש. ולכן המצווה לשורר בשבת כדברי האר"י שהוא בחינת כלות הנפש. וגם בבית המקדש היה בשבת השיר כפול.

וזה לשון הגמ' בב' שבת נא' ע"א 'במה בהמה יוצאת... יוצאין בשייר ונמשכין בשייר', פירוש, יוצאין ככלות נפשם עד המדרגה שיכולין ללילך בעצמם ונמשכים בשיר הוא למעלה ממדריגתם, שלא היו יכולים לילך בעצמם, היה יורד ההמשכה מלמעלה לימשוך אותם למעלה. וזהו למעלה מבחינת תורה כי התורה הוא חיי עולם בחינת צירופי אותיות ששורשם מהחכמה. והניגון הוא בבחינת ביטול בלי צירופי האותיות כי אם רק המשכה שנמשך להדבר בבחינת ביטול ותשוקה. אך אעפ"כ התירו לדבר דברי תורה מפני שגם השיר והביטול אי אפשר להתקיים בלי כל. בשבת נאמר 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת' כלומר, מי שיעשה את הבירורים במהלך השבוע הוא יעלה בשבת.

משל הדליים – מבטא 'משיכה' כלומר ירידת דלי אחד מושכת את הדלי השני – 'משכני אחרייך נרוצה' או הביטוי 'משכיה שמועתא' – הלימוד מושך. ממש כמו המשכוכית בעזרתה הרועה מוביל את העדר, כך משה היה הרועה, רעיא דמיהמנותא – רועה האמונה והוא מושך את העם אחריו ומעלהו מן הבור, הבאר.

משיכה זו ניתן לדמותה 'לחלילן מהמלין' או להבדיל ל'שירת הסירנות', כלומר ישנה משיכה אל עבר המינות לשאלות המתריסות ואפילו אולי הורסות, ברם, ראייה נכונה תראה שהשאלה להיפך, גורמת לעלייה.

 

 


פרשת משפטים ופרשת שקלים  עבדות - דרוש בדק בית! מאבק האדם ביצר האדנות, ומאבק המלך/המנהיג ביצר השררה!

חתימת פרשת יתרו לימדה – "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:" (שמות כ', כג') אזהרה מפני הגאווה ומכאן לפרשה שלנו – "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:". (שמות כא', א' – ב') נראה שהמעמד הנשגב, שכונן את עם ישראל כעם נבחר מכל הגויים, מעגן בתוכו מציאות בה עם ישראל מאפשר לעצמו לקנות עבדים.

רגע לאחר המעמד עליו נאמר - 'וכל העם ראו את הקולות', ו...רצים לקנות עבד/אמה...

 

אומר הראי"ה קוק עולת ראיה, הקדמה להגדה "אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד...".

למדתי מפי פרופ' משה גרינברג שכל מהותן של המצוות באו על מנת לנטרל את כוח בעל השררה, ביטול כוח המלך, הכהן, בעלי הממון ובעיקר יצר האדם. בפרשת משפטים נג' מצוות ובכולם ניתן למצוא מנגנון הנאבק ביצר השררה!

גימטריה (נוטריון) מעניין מביא רבי יעקב בן אשר – 'בעל הטורים' על הפסוק הפותח את הפרשה (שמות כא', א')

ואלה. נוטריקון - וחייב אדם לחקור הדין (אבות פ"א מ"ט, סנהדרין לב א):

המשפטים. נוטריקון - הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט (סנהדרין ו ב):

אשר. נוטריקון - אם שניהם רוצים (שם):

תשים. נוטריקון - תשמע שניהם יחד מדברים (שם ז ב):

לפניהם. נוטריקון - לא פני נדיב יהדר. התנכר מהם (שם). נסמכו דיני משפטים לצו "ולא תעלה במעלות", לומר/ללמדכם 'הוו מתונין בדין', כלומר לא יעלו אלא ילכו במתון (סנהדרין ז ב). מעלות בגימטריא מתונים.

ונסמכו דיני 'משפטים' לצו 'לא תעשון אלהי כסף' לומר - שלא ימנה דיין בשביל ממון (שם). וכתיב לעיל "כי חרבך הנפת עליה שצריך הדיין לראות כאילו חרב מונחת לו על יריכו (שם ז א). וסמך דינין לעבודה שהם מג' שהעולם עומד עליהם (אבות פ"א מ"ב מי"ח). וסמך אותם למזבח לומר כל המעמיד דיין הגון כאילו בנה מזבח, היפך ממי שמעמיד את שאינו הגון, שדרשו בו כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל המזבח (סנהדרין ז ב):

השאלה הקשה ביותר בה פתחנו – כיצד לעם שחווה את מעמד הר סיני מקנה התורה את האפשרות לקנות אחד את השני כעבד או כאמה/שפחה?

לכן כותב - ר' שמשון רפאל הירש – "שום דבר לא יעיד על אמיתת התורה שבעל פה לעיני המעיין, שדעותיו אינן תפוסות מראש, בבהירות כה גדולה כמו שתי הפרשיות הראשונות - הפסוקים ב - ו, ז - יא - הפותחות את סידרת "חוקי משה". הנה באה התורה לתת לעם את החוק האזרחי והפלילי ולנסח את הכללים וההוראות של הצדק ושל האנושיות, שעל - פיהם יוסדרו יחסי אדם לחברו במסגרת המדינה. טבעי הדבר, שהסעיף הראשון בחוק יוקדש למשפט האישי, והנה פותח הסעיף הזה במשפטים: אם ימכור אדם את חברו, אם ימכור אב את בתו - -! אכן, לא יעלה דבר זה על הדעת ואין הדעת סובלתו, לו באמת היתה התורה שבכתב "ספר החוקים" של עם ישראל, לו היתה התורה שבכתב, והיא לבדה, המקור הראשוני והיחידי של "המשפט העברי"! מה לא נאמר ונקבע, נידון והובהר, מן הסתם, בטרם תבוא התורה לדון במקרים כאלה, שבוודאי אינם אלא מקרים יוצאים מן הכלל! ובפסוקים אלה, שיש בהם משום הגבלת זכויות האדם המקודשות ביותר ושלילת הזכות של החירות האישית, - בפסוקים אלה פותח משפט התורה!

אכן, לא "הספר" הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה, ו"הספר" הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק. הן הספר עצמו קובע את העובדה, כי ארבעים שנה כבר נמסרה התורה השלמה לעם, וכבר נעשתה התורה לקניינו ולחוק חייו, בטרם מסר לו משה את ספר התורה לפני מותו. אכן, אם כן הדבר, מסתבר שמקרים יוצאים מן הכלל נרשמים תחילה, על מנת להציג לפנינו את עקרונות חיי החוק הסדירים באופן הברור ביותר. ובכלל, לא עקרונות החוק וכלליו נרשמו ב"ספר", אלא על - פי רוב מקרים ממשיים בודדים, והם נרשמו בצורה כה מאלפת, שבקלות ניתן להסיק מהם את הכללים שנמסרו לתודעה החיה של המסורת שבעל פה. לשונות המקראות שב"ספר" עשויות גם הן מעשה אומן במידה כזאת, עד שלרוב מרומזים בהן מושגי יסוד של החוק, כגון על - ידי ביטוי בלתי - מקובל, שינוי במיבנה הפסוק, מקומה של מלה בפסוק, אות יתירה או חסירה וכיוצא באלה. הן לא מתוך הספר הזה עלינו לשאוב את החוק. הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם, חדשים לבקרים, את ידיעת המצוות; וכן ניתן הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, וייקל להם לתלמידי בית המדרש לשנן בליבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב המונחת לפניהם.

יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה - אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה - לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'.

לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם - אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים "כתרנגולת בבני אדם". התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות - אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש.

רצתה התורה להחדיר בנו את עקרונות הצדק והאנושיות, שעל פיהם היא מצווה עלינו לשמור על זכויות האדם, והיא פותחת בפשיעה תחילה, דהיינו באדם הפושע בשליחת יד אל קניין חברו, שהוא פשע הנענש בכל שאר המדינות בעונשי גוף ומאסר חמורים. הבה ונעיין, מה דינו של הפושע על פי משפט התורה במדינת התורה...".

אכן, לא יעלה על הדעת!

פירושו לספר שמות נכתב לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב ולכן מובן השינוי – לא יעלה על הדעת שניתן לקנות ולמכור בני אדם! ברם כל המעיין בספרות ההלכה ימצא הלכות רבות המבררות את דיני העבדים!

בביקורת רבה נציין שמערכת החינוך בארץ, מדגישה את היציאה מן החומות בירושלים כאירוע מכונן של שנת 1860 (בכיתות ג'!) ואילו על מהלכי מלחמת האזרחים כמעט ולו לומדים אלא בתיכון! מהי היציאה האמיתית מן החומות?

כדאי לעיין במאמרה של שולמית יהלום ציון סה', תש"ס – היהודים והעבדות במלחמת האזרחים בארה"ב בראי הויכוח התיאולוגי על כתבי הקודש  מאמרה מלמד על פניית מדינות הדרום ליהודי ארה"ב, רבנים אורתודוכסים ורפורמים בשאלה – מהי דעת היהדות בדבר הזכות להחזיק ולסחור בעבדים? הרבנים האורתודוכסים נאלצים לטעון שאכן ישנה זכות לאדם לשעבד את בני חם! ואילו הרבנים הרפורמים דרשו את שינוי ההלכה, אומנם כך היה, אך חוק העבדים התאים לתקופה אחרת וכיום יש לשנות את החוק. לכן חשוב לחזור ולעיין בדברי הרש"ר הירש שטוען שלא יעלה על הדעת להחזיק בחוק המקראי ולכן יש לקבל את תורה שבע"פ היוצאת כנגד חוק זה!

מכאן שדיני עבדות יהפכו להיות חוק משתנה ובעיננו יהווה את המודל לפרשנות החוק המקראי בהתאם למציאות המשתנה!

נעיין בלשון המדרש האומר: "'כי תקנה עבד עברי' מניין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי? תלמוד לומר: 'כי תקנה עבד עברי'. ומניין כשיהא נמכר, לא יהא נמכר אלא לך? תלמוד לומר: 'ונמכר לך' (ויק' כה יט')". (מכילתא דרשב"י פכ"א פ"ב)

על פי המדרש, יש לקנות עבד עברי ולא 'עבד כנעני', ומסביר ר' חיים בן עטר בספרו "אור החיים": "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי...ולא תאמר אקנה עבד שאעבוד בו עד עולם ולא אקנה עבד שאחרי שש שנים אשלחנו. וטעם שקראו 'עברי' כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כנה אותו בשם זה. עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם כי לה' הם עבדים, ויצא מתחת ידו בשנה השביעית."

עבד גורם לבעליו לנהוג כאדון, דבר שעלול לגרור פגיעה בזולת. בהמשך הפרשה מופיע ציווי על הגרים: "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". הציווי מופיע בגרסאות שונות גם  בספר ויקרא, שם נאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי", ובתיאור המציאות בה האח האביון נמכר כעבד, שם נאמר:" כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים..."  סמיכות העניינים מלמדת כי ממעמד הר סיני, מהשוויון המלא בפני ה', תיווצר מציאות של עבד ואדון. לפיכך מזהירה התורה שמוטב "עבד עובר", זמני, והאזהרה מתבססת על הזיכרון האישי-לאומי, של היותנו גרים בארץ מצרים.

לפרשה ניתן להצמיד את הכותרת 'דיני נזיקין' וכן ישנה גמ' המלמדת –

בבלי בבא קמא ל' ע"א - אָמַר רַב יְהוּדָה, מי שרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דברי נזיקין - הַאי מַאן דְּבָּעִי לְמִיהֲוֵי חֲסִידָא, לִיקַיֵּם מִלֵּי דִּנְזִיקִין.

או כדברי רָבָא אָמַר, מִלֵּי דְּאָבוֹת, מוסר/פרקי אבות

ויש אומרים - וְאַמְרֵי לָהּ, מִלֵּי דִּבְרָכוֹת:

מסביר הרבי מסלונים - ועל דרך העבודה יש לומר שזה מרומז על פי המדרש משנה אבות פ"א, מ"א "אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר... ארבעה 'אבות נזיקין' אלו מכוונים כנגד ד' חלקי היצר הרע הנמצאים באדם.

השור מרמז על גיאות, וכמאחז"ל (שמו"ר כג') 'גאה שבבהמות שור'.

הבור ענינו הנפילה ביאוש רח"ח (רחמנא לצלא) כאשר נדמה לו שהוא אבוד לגמרי, שזה מביאו כבר לכול העבירות.

המבעה זה השן, היינו תאוות אכילה,

וההבער מרומז לתאוות שהיצה"ר בוער בו כאש.

הסבר זה מסב את דיני הנזיקין מדיני בין אדם לחברו לדינים העובדים על האדם עצמו, כיצד על האדם להתמודד עם קשייו, על ידי מבט בראי! מבט פנימה יבהיר לאדם במה עליו להתמקד! האדם זקוק לטיפול, על פי הדברים שבהמשך – נטען – האדם זקוק לבדק בית, ממש כפי שנלמד שבית המקדש היה זקוק לתחזוקה וגם המלך!

הסמיכות לראש חודש אדר תביא לחתימה במפטיר 'פרשת שקלים' - צו 'מחצית השקל' ולהפטרה נקרא את הפטרת שקלים בספר מלכים. ההפטרה עוסקת בבדק הבית בימי יהואש (מלכים ב', יב', א'-יז') והיא נבחרה בשל תיאור מגבית מחצית השקל, כסף ל'בדק הבית'.

ברקע להפטרה מסופר על יהואש בן אחזיה מלך יהודה, שעם מות אביו, הרגה עתליה אם אחזיהו את כל זרע הממלכה. יהואש נלקח על ידי יהושבע בת המלך והוחבא בבית ה'. לאחר שבע שנים בהם התחבא בבית ה' נאמר: "ויוציא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויאמרו יחי המלך", ומיד "ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה', ובין המלך ובין העם". העם מנתץ את מזבחות הבעל והורג את מתן כוהנו, ומושיב את יהואש על כסא המלכים "וישמח כל עם הארץ והעיר שקטה...".

כאן מתחילה ההפטרה לפרשה: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו, אשר הורהו יהוידע הכהן". לכאורה, מצב אידיאלי.  ואכן, הפרק ממשיך בתיאור תקנות המיסוי לבדק הבית שתיקן יהואש, ומתאר את העבודה ומציין: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים". ההפטרה מסתיימת בתיאור המרנין של העם כולו שהתגייס למלאכה בתרומה ובעשיה. בהמשך הפרק מסופר כיצד כובש חזאל מלך ארם את גת כשפניו לירושלים. יהואש מציל את ירושלים מפני הכיבוש על ידי נתינת אוצרות המקדש לחזאל, בתמורה להשבת השקט על כנו. וכאן נלמד על ההמשך המר: "ויקומו עבדיו ויקשרו קשר ויכו את יואש בית מילוא..."

ספר מלכים אינו מעניק הסבר לסופו הטראגי של המלך, מלך שדאג לבדק הבית ועשה את הישר בעיני ה', אך נוסח ספר דברי הימים מסייע בהשלמת הפערים: "ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימי יהוידע הכהן". יש לדייק, יואש עושה הישר רק בזמן שיהוידע כיהן, ולא בכל ימיו. בהמשך, מעלה הכתוב את טענת המלך, ששואל מדוע לא דרשו מהעם להביא את משאת משה (כסף הכיפורים) לאוהל העדות. תשובת העם, "כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים". בתגובה אומר המלך: "ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלוהים על ישראל במדבר". עד כאן, כבספר מלכים, מתוארת תמונה אידיאלית שבה עבודת ה' נעשית, משאת משה מתחדשת, ובית ה' עומד על מתכונתו.

בעל ספר דבה"י (ב' כד', יז' – כה')מוסיף: וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל יְהֹוָה וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְהֹוָה וְיִדְרֹשׁ:

מסתבר, שהמלך היה נתון להשפעת שריו ופנה לעבודת אלילים. ואם לא די בכך שאינו מאזין לנביאים, זכריה בן יהוידע מוכיח את העם, ויואש המלך "לא זכר...החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו" והוא מצווה לקשור אותו ולרגום אותו באבנים.

הכתוב ממשיך ומספר שבתגובה להתנהגות זו, הוא נענש במיתה בידי עבדי מלך ארם.

"וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק: כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהֹוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים: וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים:" כלומר, השררה, השלטון הביא את המלך יואש לאיבוד אוצרות המקדש בידי מלך ארם, גרם לו להרוג בחצר המקדש את הנביא זכריה, בנו של הכהן הגדול שהצילו בקטנות. יחסו לחצר המלוכה גרם למרד עבדיו, המלך יואש הינו עבד ליצרו, לשריו!  

לקראת סוף הפרשה נבחין ברצף הלכות לדיינים אך בתוך הרצף ישנם דיני 'השבת אבדה וכן דיני פריקה וטעינה' – נברר מה לדיני פריקה וטעינה – השבת אבדה ולדיני המשפט? נעיין בפסוקים שמות פרק כג' -  (א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: (ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: (ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: (ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: (ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מהי מצוות טעינה ומהי מצוות פריקה?

לו יצויר – בעוברי ברחוב אני רואה אדם עם סחורה ומתחיל להעיס את סחורתו על חמור, עלי לעזור לו לטעון את המשא! זו מצוות הטעינה!

לו יצויר – בעוברי ברחוב והנה חמור שהתמוטט תחת משאו, עלי לעזור לבעליו לפרוק את המשא, שני נימוקים לצו – האחד לעזור לאדם והנימוק השני – צער בעלי חיים. וזו מצוות הפריקה!

ועכשיו, כיצד עלי לנהוג באם בעוברי ברחוב אני רואה שני בני אדם, האחד טוען והשני פורק? למי לעזור ראשון!?

ההלכה אומרת – עלי לעזור לפרוק שהרי במצווה זו ישנו הנימוק 'צער בעלי חיים' וזו חובה מן התורה!

עכשיו נסבך במעט – ובלשון הפסוק - (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: החמור האחד שייך לשונא! באם חמור השונא צריך עזרה בפריקה הרי שאני צריך לפרוק, והחידוש הוא שבאם השונא זקוק לעזרה בטעינת חמורו ומבחינת ההלכה על לעזור לפרוק את חמור אוהבי אזי ההלכה משנה את הכלל, ואומרת – עליך לעזור לשוא על מנת לכוף את יצרך!

ובלשון הרמב"ם - הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג' הלכה יג' – "הפוגע בשנים, אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו, ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען,

במה דברים אמורים בשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע."

ובהלכה יד' מברר הרמב"ם – כיצד יתכן ואני שונא אדם מישראל? – "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא יט', יז') "לא תשנא את אחיך בלבבך", אמרו חכמים, כגון: שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל לג' יא') "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. "

איש המוסר כותב בספרו 'מכתב מאליהו' – הרב אליהו דסלר – הסבר ערכי!

ואמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא לב' ע"ב) : "אוהב לפרוק ושונא לטעון , מצווה בשונא כדי חכוף את יצרו " – ואף על פי שבפריקה מונע גם צער בעלי חיים , שהוא מדאורייתא , מכל מקום "כדי לכוף את יצרו עדיף " . ויש עניין בזה גם כי בהטיבו לשונאו , גם הוא עצמו תסתלק השנאה מלבו ותכנס תחתיה אהבת הנותן אל המקבל ממנו . ומי שעיניו פקוחות יראה מעשים כאלה הרבה ."

מכאן, בהלכות הדיין במשפט ישנם הלכות רגילות וישנן הוראות מטה-הלכתיות, הסבר מוסרי כיצד לשנות את ההלכה 'מפני דרכי שלום', מפני 'ואהבת לו/לרעך כמוך'! מפני 'דרכיה דרכי נועם' – מטה-ההלכה תשנה את ההלכה!

אי אפשר ללא קצת פוליטיקה!

פרק כג' מסתיים באמירה מפתיעה  - (כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף: (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ: (לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ:

מדוע מעדיף ה' להשאיר בני אדם ולהזהיר מפני התמודדות עם חיות השדה? לכאורה בשל הצו 'לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית' עדיף היה להשמיד את התחרות התרבותית ולהתמודד עם חיות השדה!

ברם הכתוב מזמין 'מאבק בדו-קיום' על ידי חיים משותפים! לכאורה קל יותר בבידוד, ללא פיתוי תרבותי, אך לא, הכתוב מזמין את המפגש, הכתוב מעוניין בשיח ולכן עדיפה התחככות התרבותית על פני בידוד, החיכוך ילמד להעריך את תרבותך, אכן, גם להיות מושפע!

נחזור לעיין בחתימת פרשת משפטים ונחזור על דברים שהבאנו בשבוע שעבר : "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". האמנם? הרי ידועה המימרא שבתלמוד: "'ויתיצבו בתחתית ההר', אמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית , ואמר להם: אם אתם מקבלין התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!" (ע"ז ב' ע"ב, שבת פח' ע"א) משמע, אין מקום להצהרה כנה, "נעשה ונשמע".  ואכן בתוספתא נכתב - "שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות ...ולא עוד, אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב...

וכן מצינו, כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' כביכול נגנב הוא להם? ת"ל: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי' וגו'. (ב"ק (ליברמן) פ"ז ה"ח'-ט'). התוספתא מניחה שההצהרה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" הייתה בגדר גניבת דעת, ואולם, ה' ידע שאלו הם דיבורים בעלמא, ולא נגנב להם.

לסיכום, ראינו, אם כן, שמיד לאחר המעמד השיויוני בהר סיני ולפני הצהרת "נעשה ונשמע", קיים כבר הרצון להיות אדון, בעליו של עבד.  השנה, בקריאת ההפטרה זו על יהואש המלך ובדק הבית, אנו למדים שלעיתים אפילו המלך עלול ללכת שבי אחרי יצרו, ולקום על אדונו, כביטוי 'עבד כי ימלוך'.  המסר הוא ברור: בדק הבית אינו ערובה למעשים טובים.

אנו זקוקים ל"כסף הכיפורים" בפתחו של חודש אדר כהכנה ל"זכור את אשר עשה לך עמלק". סמליות "מחצית השקל" אמורה ללמד אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו אינו אלא חצי, אין אנו שלמים אלא בבואנו עם הזולת.

 

אולי כאשר נכיר בכך ש"חצר בית ה'" ואפילו שהייה בו לשבע שנים ונכונות לערוך בדק בית מקיף במקדש, כל אלו אינם בהכרח עומדים בתקן של עבודת ה'. כאשר נבין באמת כמה קשה לקנות עבד בלי לרכוש ב"עסקת חבילה" גם תכונות של אדנות, וכאשר נבין כיצד לומר "נעשה ונשמע", מבלי לגנוב דעת, הרי שאז יהפוך "מחצית השקל" לכסף הכיפורים ונצליח גם אנו לעשות "בדק בית" של ממש.


לוגו

Posted by: ilans

Tagged in: Untagged 

ilans


הוספת תמונה

Posted by: ilans

Tagged in: Untagged 

ilans


פרשת יתרו שנת התעש"ה - מעמלק למעמד הר סיני ולהבנת המתחים בחברה

פרשות ספר שמות מכונות בראשי תיבות – שובבי"ם ת"ת, כך שאנו לקראת סיום השובבים!

מעמלק ליתרו – בשבוע שעבר קראנו בסוף הפרשה על המלחמה עם שבט 'עמלק', כך שיצאנו עם תחושה והבנה שהאחר כמצרים מעוניין לפגוע בנו. פרשה זו פותחת במפגש מחודש עם יתרו חותן משה ונוכל לומר – לא כל אחר הוא אויב, יתרה על זאת אנו נקרא כיצד ייעץ יתרו למשה ושיפר את מערכת המשפט בישראל.

אביא לתשומת לב שבימים אלו נשלח מאמר פרי עטו של הרב סטנלי רינגלר (תורגם מאנגלית ע"י יונתן מלמד) "האזרחים הערבים-פלסתינים בישראל", בו הוא פורס בפנינו את ניסיונו העשיר בהבנה ובדו-קיום!

שואל רבי חיים בן עטר שעלה ממרוקו בתחילת המאה ה-18 (בפירושו 'אור החיים'), מדוע נקראת פרשה זו על שם 'לא יהודי' ומדוע אין הפרשה בה נשמעו עשרת הדברות על שם משה? או לפחות שתקרא הפרשה 'וישמע'!

אלא מבהיר 'אור החיים' – באם עם ישראל חושב שהוא נבחר בין העמים בשל ידע, חכמה, הרי שיבוא יתרו וילמדנו דעת כאמירה 'חכמה בגויים תאמין', ולכן בנושא הבחירה, עלינו אכן לברר – מדוע ולשם מה נבחרנו?

המדרש שואל – מה שמועה שמע ובא? האם כסדר הפרשות, שמע על קריעת ים סוף ועל המלחמה בעמלק או כלשון אחד המדרשים – יתרו שמע גם על מעמד הר סיני, הגיע לאחר המעמד. ההסבר לפי מדרש זה נועז יותר בביקורתו, הקדמת הגעת יתרו מהווה רמז – קיבל עם ישראל תורה ואילו החכמה מצויה לכל!

בספר במדבר יתברר שמשה פונה ליתרו ומבקש ממנו – וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: (במדבר י', כט' – לב')

יתרו דוחה את ההזמנה ואומר שחוזר הוא אל עמו ולמולדתו, המדרש מתקשה בסירוב זה וטוען שיתרו שב לארצו על מנת לגייר את כלל עמו ולהביאם את ארץ כנען. הכתוב בתנ"ך יצביע על שבט הקיני כשבטו של יתרו והם מתגוררים ליד יריחו.

נחזור לפרשה – "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:

וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: (שמות יח', א' – ו')

יתרו חותן משה מביא/מחזיר את ציפורה ושני בניה, דומה שיתרו 'שואל' הכיצד רצית לקבל תורה, להעביר תורה ללא משפחתך! האם אפשרי הדבר, האין בכך מסר לכלל העם, גברים בנפרד מנשים. יש לומר שנמצא כאן הקדמה, הסבר, לאותם דברי רכילות בפי מרים (במדבר יב'), משה זכה לנבואה ולכן חי בנפרד מאשתו! על כך הצרה ציפורה לפני מרים ומרים רצתה להוכיח את משה עם אהרון.

שני בני משה גרשום ואליעזר ונימוקי בחירת השם דומים להפליא לשמות בני יוסף ואסנת מנשה ואפרים – הבן הראשון הוא זכר לעבר הקשה ואילו הבן השני מבשר את תשועת האל.

הסבר יפה יסביר הרבי מגור על פי הפסוק מתהילים 'סור מרע ועשה טוב' – שיכול הידיים של יעקב יבטא את הצורך והאפשרות להקדים את הטוב ובכך הרע ייעלם.

לאחר שלמדנו על ה'אחר, יתרו' שאינו כעמלק, ולהיפך הגעתו תקדם את מערכת המשפט.  נתבונן במבט פנימי וביקורתי על מעמד הר סיני.

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד ...וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". (שמות יט'-כ' בדילוגים)

ידוע המדרש האומר: (מכילתא דר"י, דבחדש א') "ויחן שם ישראל. כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר".

האומנם ? האם יש לראות במעמד הר סיני מצב אידיאלי, אחדות שלימה וקבלת התורה על ידי כל העם והפנמת הערכים המצוינים בה?

נתבונן בהמשך הכתוב "וכל העם רואים את הקולות... וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" נשים לב שהכתוב חוזר לתאר את המעמד בלשון רבים וכמו כן מצוין שהעם נע ונעמד מרחוק. מה גרם לעם להתרחק?

זאת לאחר שבתיאור המעמד נאמר "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (שמות יט', יח') כיצד ב"אש קודש" יהיה עשן ? לו יצויר שהיה עשן כעשן הכבשן הרי שלא היה יכול משה לשהות בהר.

כמו כן יש להבין מה קרה בשיא המעמד שגרם לעם לומר למשה "דבר אתה עמנו ונשמע ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

שאלות אלו הביאו את ר' שמחה הכהן מדווינסק לבאר ב"משך חכמה" על פי דברי ר' חנינא כל מי שעיניו צרות בעולם הזה בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם (לא קנאת סופרים) מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. כלומר קיים "עשן" מסוג אחר, לא עשן הנובע משרפת האש כי אם "עשן קנאה", על פי דברי ר' חנינא ניתן להסביר, כיון שראו "את ההר עשן" התבוננו ישראל והבינו כי לבבם לא טהרה מקנאה ואינם ראויים לראות כבוד אלוהי באור הבהיר רק יש עשן ולכן "וינועו ויעמדו מרחוק". העשן שראו ישראל על ההר לא נבע מהאש הטבעית  שהרי ב"אש אלוהי" לא יתכן שיהיה עשן אלא צריכים היו לראות מעין "הסנה בוער ואיננו אוכל", העשן אם כן היה בעיניהם בלבד, "עשן הקנאה" עיניהם היו צרות איש ברעהו, כל אחד הסתכל על חברו ואמר האם הוא ראוי להיות במעמד זה כמוני? ולכן יש לפרש את הפסוק "וינועו ויעמדו מרחוק" העם הבין בפנימיותו שאכן עומד הוא מרחוק. אין מדובר בתיאור פיזי כלומר שהעם זז, אלא בהבנתו הבין שאותה אמירה "כל אשר דבר ה' נעשה" אינה נובעת מ"ויחן שם ישראל" שהעם עומד כאחד אלא הפירוד קיים, פירוד הקנאה בין איש לרעהו הוא, הוא העשן.

העם הבין שהם רחוקים משלימות להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מה' לכן אמרו למשה, דבר אתה, משה עמנו ולא ה' מפני שאין אנו ראויים לדבר ה'.

ראינו אם כן שאמנם היה רגע של אחדות כנאמר "ויחן ישראל" אך הייתה גם צרות עין שהביאה לראיית עשן ולהבנה שהם עומדים מרחוק ועדיין אינם ראויים לשמוע את דבר ה' מפי ה'.

עיון בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים פ"ה, מראה שבהר סיני אין עשן כי אם אש, ערפל וענן. "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם".

תיאור זה של מעמד הר סיני, 'יחד אך לחוד', מועצם בדברי הגמ' הידועה המתארת את מעמד הר סיני שלא כפשט הכתוב: "(שמות יט) "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. מכאן הסבר לטענת – אנוסים היינו!

אמר רבא: אף על פי כן, הדור חזרו קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". (ב' שבת פח' ע"א)

מה מביא את המדרש לומר שמעמד הר סיני היה בכפיה ומכאן התירוץ לכל אדם לומר 'אנוס אני' ? וכן מה מוסיפה הגמרא באומרה שרק בתקופה הפרסית בימי אסתר ומרדכי קבלו את התורה, כלומר שלאורך כל תקופת בית ראשון קיום התורה היה בכפיה ?

עיון בב' מגילה (ז' ע"א) ילמד על ייחוד תפיסתה של אסתר: "אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות !

שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות.

שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות.

שלחו לה: (משלי כב') "הלא כתבתי לך שלישים", שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז') "כתב זאת זכרון בספר", "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה.

כתנאי: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן, "זכרון" - מה שכתוב במשנה תורה, "בספר" - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע.

רבי אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה".

אסתר מלמדת שיש לקבוע או לכתוב לדורות את סיפור המגילה, דומה שהמיוחד במגילה הוא קבלת אחריות ועשיית מעשה, כלומר לא הסיפור כסיפור אלא הסיפור כמורה דרך להתנהגות רצויה. אסתר יכלה להישאר בארמון המלך ולחכות ש'רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', אך היא החליטה להיענות לבקשת מרדכי ולסכן את נפשה. כך יש לנהוג וכך יש להבין את 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם', מעמד הר סיני מרצון פירושו 'קבלת הברית מחייבת מעורבות אישית', רק התחייבות על גבול ההקרבה האישית, יש ותבטל את הקנאה בתוך העם ואת קנאת העמים, נחזור להיות במעמד של 'ויחן ישראל', כגוף אחד, ללא שיפוט האחר.

אחדות פנימית (אולי!) לא תקים עלינו 'עמלק' ואז (אולי) ימצא 'יתרו'.

נחזק קריאה ביקורתית זו בכך שניזכר בדברי העם עוד בטרם עלה המסך על ההר -  וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהֹוָה: (שמות יח', ט')

כיצד עלינו להבין או כיצד נוכל להבין התחייבות זו, ויותר מכך מכירים אנו את הציטוט אותו נקרא בשבוע הבא –  וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (שמות כד', ז')

עיון בתוספתא בבא קמא יבהיר שאף התנאים ביקרו בחריפות התחייבות סתמית זו באומרם – זו גניבת דעת והיא החמורה שבסוגי הגנבים!

וזה לשון התוספתא (ב"ק פ"ז, הלכה ח') - שבעה גנבין הן

הראשון שבכולם גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע לו שאינו מקבל, והמפתח לו החביות שמכורות לחנוני, והמעויל במידות והמשקר במשקלות, והמערב את הנידה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלוס, לפיכך מושחין בו את המלכים.

ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנ' "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל",

מי גדול גונב או ניגנב הוי או' ניגנב שיודע שנגנב ושותק

הלכה ט' - וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנ' "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע",

כביכול נגנב הוא להם

ת"ל "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמ' "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" אע"פ כן "והוא רחום יכפר" וגו' ואומ' "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע"

 המדרש מלמד שאין להתחייב ללא ידיעה על מהות ההתחייבות.

נחתום בפסוקי סוף הפרשה המלמדים – מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ: (שמות כ', כא' – כב')

אין צרוך במשכן, אלא, בכל מקום שיזכירו את שם השם, יוכלו להקים מזבח אדמה/אבנים ולעבוד את השם!

פרשנות זו תחייב שינוי בסדר הפרשות, כלומר, סיפור חטא העגל שבפרשת כי תשא יוקדם לפרשיות המשכן 'תרומה ותצוה' וההסבר – אין מוקדם או מאוחר בתורה.

כך יפרש ההספורנו (שמות כד', יח') רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

"...וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך"..."

הספורנו מבהיר שבחירת הכוהנים התקיימה רק מאוחר יותר, מסיבה פשוטה, לא היה צורך במעמד מיוחד! עצם ציווי המשכן היה כברירת מחדל, ברגע שה' הבין שהעם זקוק למשכן מוחשי ולא רק למזבח, צוונו על הקמת המשכן ובתזכורת שה' שוכן בתוכנו!

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כה', ח')

פתחנו את הדברים בשמועת יתרו חותן משה, שאינו מבני ישראל והוא ילמד את העם שאנו נפגשים ופוגשים אחר שאינו אויב ובהמשך הפרשה בתיאור מעמד הר סיני יתברר שהעם מחד מאוחד אך מאידך ישנה קנאה הבאה לידי ביטוי בתיאור 'ויעל עשנו כעשן הכבשן'!

המעמד הבהיר שאנו עומדים מרחוק, האחווה קיימת אך היא מאוד שבירה.

האויב אינו רק זה הבא מבחוץ, אלא, עלינו לעמול קשה כדי לגשר על פני המתחים וחילוקי הדעות שבתוכנו!

 


פרשת יתרו שנת התעש"ה - מעמלק למעמד הר סיני ולהבנת המתחים בחברה

 

פרשות ספר שמות מכונות בראשי תיבות – שובבי"ם ת"ת, כך שאנו לקראת סיום השובבים!

מעמלק ליתרו – בשבוע שעבר קראנו בסוף הפרשה על המלחמה עם שבט 'עמלק', כך שיצאנו עם תחושה והבנה שהאחר כמצרים מעוניין לפגוע בנו. פרשה זו פותחת במפגש מחודש עם יתרו חותן משה ונוכל לומר – לא כל אחר הוא אויב, יתרה על זאת אנו נקרא כיצד ייעץ יתרו למשה ושיפר את מערכת המשפט בישראל.

אביא לתשומת לב שבימים אלו נשלח מאמר פרי עטו של הרב סטנלי רינגלר (תורגם מאנגלית ע"י יונתן מלמד) "האזרחים הערבים-פלסתינים בישראל", בו הוא פורס בפנינו את ניסיונו העשיר בהבנה ובדו-קיום!

שואל רבי חיים בן עטר שעלה ממרוקו בתחילת המאה ה-18 (בפירושו 'אור החיים'), מדוע נקראת פרשה זו על שם 'לא יהודי' ומדוע אין הפרשה בה נשמעו עשרת הדברות על שם משה? או לפחות שתקרא הפרשה 'וישמע'!

אלא מבהיר 'אור החיים' – באם עם ישראל חושב שהוא נבחר בין העמים בשל ידע, חכמה, הרי שיבוא יתרו וילמדנו דעת כאמירה 'חכמה בגויים תאמין', ולכן בנושא הבחירה, עלינו אכן לברר – מדוע ולשם מה נבחרנו?

המדרש שואל – מה שמועה שמע ובא? האם כסדר הפרשות, שמע על קריעת ים סוף ועל המלחמה בעמלק או כלשון אחד המדרשים – יתרו שמע גם על מעמד הר סיני, הגיע לאחר המעמד. ההסבר לפי מדרש זה נועז יותר בביקורתו, הקדמת הגעת יתרו מהווה רמז – קיבל עם ישראל תורה ואילו החכמה מצויה לכל!

בספר במדבר יתברר שמשה פונה ליתרו ומבקש ממנו – וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: (במדבר י', כט' – לב')

 

יתרו דוחה את ההזמנה ואומר שחוזר הוא אל עמו ולמולדתו, המדרש מתקשה בסירוב זה וטוען שיתרו שב לארצו על מנת לגייר את כלל עמו ולהביאם את ארץ כנען. הכתוב בתנ"ך יצביע על שבט הקיני כשבטו של יתרו והם מתגוררים ליד יריחו.

נחזור לפרשה – "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:

וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: (שמות יח', א' – ו')

יתרו חותן משה מביא/מחזיר את ציפורה ושני בניה, דומה שיתרו 'שואל' הכיצד רצית לקבל תורה, להעביר תורה ללא משפחתך! האם אפשרי הדבר, האין בכך מסר לכלל העם, גברים בנפרד מנשים. יש לומר שנמצא כאן הקדמה, הסבר, לאותם דברי רכילות בפי מרים (במדבר יב'), משה זכה לנבואה ולכן חי בנפרד מאשתו! על כך הצרה ציפורה לפני מרים ומרים רצתה להוכיח את משה עם אהרון.

שני בני משה גרשום ואליעזר ונימוקי בחירת השם דומים להפליא לשמות בני יוסף ואסנת מנשה ואפרים – הבן הראשון הוא זכר לעבר הקשה ואילו הבן השני מבשר את תשועת האל.

הסבר יפה יסביר הרבי מגור על פי הפסוק מתהילים 'סור מרע ועשה טוב' – שיכול הידיים של יעקב יבטא את הצורך והאפשרות להקדים את הטוב ובכך הרע ייעלם.

לאחר שלמדנו על ה'אחר, יתרו' שאינו כעמלק, ולהיפך הגעתו תקדם את מערכת המשפט.  נתבונן במבט פנימי וביקורתי על מעמד הר סיני.

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד ...וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". (שמות יט'-כ' בדילוגים)

ידוע המדרש האומר: (מכילתא דר"י, דבחדש א') "ויחן שם ישראל. כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר".

האומנם ? האם יש לראות במעמד הר סיני מצב אידיאלי, אחדות שלימה וקבלת התורה על ידי כל העם והפנמת הערכים המצוינים בה?

נתבונן בהמשך הכתוב "וכל העם רואים את הקולות... וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" נשים לב שהכתוב חוזר לתאר את המעמד בלשון רבים וכמו כן מצוין שהעם נע ונעמד מרחוק. מה גרם לעם להתרחק?

זאת לאחר שבתיאור המעמד נאמר "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (שמות יט', יח') כיצד ב"אש קודש" יהיה עשן ? לו יצויר שהיה עשן כעשן הכבשן הרי שלא היה יכול משה לשהות בהר.

כמו כן יש להבין מה קרה בשיא המעמד שגרם לעם לומר למשה "דבר אתה עמנו ונשמע ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

שאלות אלו הביאו את ר' שמחה הכהן מדווינסק לבאר ב"משך חכמה" על פי דברי ר' חנינא כל מי שעיניו צרות בעולם הזה בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם (לא קנאת סופרים) מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. כלומר קיים "עשן" מסוג אחר, לא עשן הנובע משרפת האש כי אם "עשן קנאה", על פי דברי ר' חנינא ניתן להסביר, כיון שראו "את ההר עשן" התבוננו ישראל והבינו כי לבבם לא טהרה מקנאה ואינם ראויים לראות כבוד אלוהי באור הבהיר רק יש עשן ולכן "וינועו ויעמדו מרחוק". העשן שראו ישראל על ההר לא נבע מהאש הטבעית  שהרי ב"אש אלוהי" לא יתכן שיהיה עשן אלא צריכים היו לראות מעין "הסנה בוער ואיננו אוכל", העשן אם כן היה בעיניהם בלבד, "עשן הקנאה" עיניהם היו צרות איש ברעהו, כל אחד הסתכל על חברו ואמר האם הוא ראוי להיות במעמד זה כמוני? ולכן יש לפרש את הפסוק "וינועו ויעמדו מרחוק" העם הבין בפנימיותו שאכן עומד הוא מרחוק. אין מדובר בתיאור פיזי כלומר שהעם זז, אלא בהבנתו הבין שאותה אמירה "כל אשר דבר ה' נעשה" אינה נובעת מ"ויחן שם ישראל" שהעם עומד כאחד אלא הפירוד קיים, פירוד הקנאה בין איש לרעהו הוא, הוא העשן.

העם הבין שהם רחוקים משלימות להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מה' לכן אמרו למשה, דבר אתה, משה עמנו ולא ה' מפני שאין אנו ראויים לדבר ה'.

ראינו אם כן שאמנם היה רגע של אחדות כנאמר "ויחן ישראל" אך הייתה גם צרות עין שהביאה לראיית עשן ולהבנה שהם עומדים מרחוק ועדיין אינם ראויים לשמוע את דבר ה' מפי ה'.

עיון בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים פ"ה, מראה שבהר סיני אין עשן כי אם אש, ערפל וענן. "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם".

תיאור זה של מעמד הר סיני, 'יחד אך לחוד', מועצם בדברי הגמ' הידועה המתארת את מעמד הר סיני שלא כפשט הכתוב: "(שמות יט) "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. מכאן הסבר לטענת – אנוסים היינו!

אמר רבא: אף על פי כן, הדור חזרו קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". (ב' שבת פח' ע"א)

מה מביא את המדרש לומר שמעמד הר סיני היה בכפיה ומכאן התירוץ לכל אדם לומר 'אנוס אני' ? וכן מה מוסיפה הגמרא באומרה שרק בתקופה הפרסית בימי אסתר ומרדכי קבלו את התורה, כלומר שלאורך כל תקופת בית ראשון קיום התורה היה בכפיה ?

עיון בב' מגילה (ז' ע"א) ילמד על ייחוד תפיסתה של אסתר: "אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות !

שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות.

שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות.

שלחו לה: (משלי כב') "הלא כתבתי לך שלישים", שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז') "כתב זאת זכרון בספר", "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה.

כתנאי: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן, "זכרון" - מה שכתוב במשנה תורה, "בספר" - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע.

רבי אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה".

 

אסתר מלמדת שיש לקבוע או לכתוב לדורות את סיפור המגילה, דומה שהמיוחד במגילה הוא קבלת אחריות ועשיית מעשה, כלומר לא הסיפור כסיפור אלא הסיפור כמורה דרך להתנהגות רצויה. אסתר יכלה להישאר בארמון המלך ולחכות ש'רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', אך היא החליטה להיענות לבקשת מרדכי ולסכן את נפשה. כך יש לנהוג וכך יש להבין את 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם', מעמד הר סיני מרצון פירושו 'קבלת הברית מחייבת מעורבות אישית', רק התחייבות על גבול ההקרבה האישית, יש ותבטל את הקנאה בתוך העם ואת קנאת העמים, נחזור להיות במעמד של 'ויחן ישראל', כגוף אחד, ללא שיפוט האחר.

אחדות פנימית (אולי!) לא תקים עלינו 'עמלק' ואז (אולי) ימצא 'יתרו'.

 

נחזק קריאה ביקורתית זו בכך שניזכר בדברי העם עוד בטרם עלה המסך על ההר -  וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהֹוָה: (שמות יח', ט')

כיצד עלינו להבין או כיצד נוכל להבין התחייבות זו, ויותר מכך מכירים אנו את הציטוט אותו נקרא בשבוע הבא –  וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (שמות כד', ז')

 

עיון בתוספתא בבא קמא יבהיר שאף התנאים ביקרו בחריפות התחייבות סתמית זו באומרם – זו גניבת דעת והיא החמורה שבסוגי הגנבים!

וזה לשון התוספתא (ב"ק פ"ז, הלכה ח') - שבעה גנבין הן

הראשון שבכולם גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע לו שאינו מקבל, והמפתח לו החביות שמכורות לחנוני, והמעויל במידות והמשקר במשקלות, והמערב את הנידה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלוס, לפיכך מושחין בו את המלכים.

ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנ' "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל",

מי גדול גונב או ניגנב הוי או' ניגנב שיודע שנגנב ושותק

הלכה ט' - וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנ' "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע",

כביכול נגנב הוא להם

ת"ל "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמ' "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" אע"פ כן "והוא רחום יכפר" וגו' ואומ' "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע"

 

 המדרש מלמד שאין להתחייב ללא ידיעה על מהות ההתחייבות.

 

נחתום בפסוקי סוף הפרשה המלמדים – מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ: (שמות כ', כא' – כב')

 

אין צרוך במשכן, אלא, בכל מקום שיזכירו את שם השם, יוכלו להקים מזבח אדמה/אבנים ולעבוד את השם!

פרשנות זו תחייב שינוי בסדר הפרשות, כלומר, סיפור חטא העגל שבפרשת כי תשא יוקדם לפרשיות המשכן 'תרומה ותצוה' וההסבר – אין מוקדם או מאוחר בתורה.

 

כך יפרש ההספורנו (שמות כד', יח') רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

"...וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך"..."

 

הספורנו מבהיר שבחירת הכוהנים התקיימה רק מאוחר יותר, מסיבה פשוטה, לא היה צורך במעמד מיוחד! עצם ציווי המשכן היה כברירת מחדל, ברגע שה' הבין שהעם זקוק למשכן מוחשי ולא רק למזבח, צוונו על הקמת המשכן ובתזכורת שה' שוכן בתוכנו!

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כה', ח')

פתחנו את הדברים בשמועת יתרו חותן משה, שאינו מבני ישראל והוא ילמד את העם שאנו נפגשים ופוגשים אחר שאינו אויב ובהמשך הפרשה בתיאור מעמד הר סיני יתברר שהעם מחד מאוחד אך מאידך ישנה קנאה הבאה לידי ביטוי בתיאור 'ויעל עשנו כעשן הכבשן'!

המעמד הבהיר שאנו עומדים מרחוק, האחווה קיימת אך היא מאוד שבירה.

האויב אינו רק זה הבא מבחוץ, אלא, עלינו לעמול קשה כדי לגשר על פני המתחים וחילוקי הדעות שבתוכנו!

 

 

 

 

 


פרשת בשלח שנת התעש"ה – "והמים להם חומה/חמה מימינם ומשמאלם"

השבוע – כלשון ההפטרה, על כמה משפחות ניתן לומר - אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי..." (שופטים ה', ד' – ה')

מות שני החיילים למרגלות הר דוב – יוחאי קלנגל (מ"פ) ודור חיים ניני - יהי זכרם ברוך! 

השבוע צוין - יום השואה הבינלאומי – הקרנת הסרט 'ירד הלילה' (סידני ברנשטיין ואלפרד היצ'קוק, זאת בעקבות החלטה בינלאומית לציין את 'יום שחרור מחנה אושוויץ' ומאידך נודע כיצד – רשת ה-BBC  שואלת – האין, אולי יש, להפסיק לציין את יום השואה?!

ברצוני להציע לנסות לדמיין כיצד אנו חשים, מה אנו מדמיינים בעת המעבר בין החומות, מה יהיה הצילום אותו נצלם כדי להנציח את הרגע.

בשני פסוקים, נכתב – "והמים להם חומה/חמה מימינם ומשמאלם", האחד בכתב מלא 'חומה' והשני חסר, היכול להיקרא חמה – כעס, ונראה להלן שסמאל/השטן רצה להטביע את ישראל?!

שאלה זו התעוררה אצלי כאשר קראתי את כתבתה של ורד לי – הארץ 27/1/15

המתארת כיצד פליט כלוא מצלם את האור, מנציח את התקווה ולא את גדרות המתקן... ו'מתוך הכתבה' - במשך שנה צילם מוסא, בן 39, ממערב דרפור שבסודאן, ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט הכלוא במתקן השהייה חולות, את הנוף המדברי הצהוב המקיף את מתחם הכליאה במצלמת הטלפון הנייד שלו. נהר החול המדברי הצהבהב, העיקש והחד־גוני שמקיף את מתקן השהייה, הפך בצילומיו למקור השראה פיוטי של התבוננות בטבע ובאדם. ב-29 בינואר תיפתח תערוכת צילומים ראשונה של מוסא בחלל העבודה Parasite בתל אביב. התערוכה, שאוצרת מיכל היימן ויזמה והפיקה סיגל אביבי, פעילה למען זכויות אדם, תחל ביום השנה לכליאתו במתקן השהייה חולות

מוסא מתבונן ארוכות על השממה הגדולה המקיפה את מתקן הכליאה חולות ומוסיף: "כל העיסוק שלי בצילום התחיל בעצם מהרצון לשכוח מהיומיום. הרצון לשכוח שאני כלוא. כשנכנסתי לחולות לפני שנה חשבתי שאני אצא מהכלא במהרה. רציתי לחזור ליומיום העמוס שהיה לי. ניסיתי לא להישבר. האמנתי שאם ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, כולאת אותי ואת חבריי ללא משפט, היא תבדוק את בקשת המקלט שלי ותשחרר אותי. אבל לאט לאט ראיתי שאנחנו נשכחים בכלא. מבחינת ישראל, למרות החלטת בג"ץ, אין לנו בכלל תאריך שחרור. הבנתי שיש לי אפשרות לשקוע בדיכאון ולהתרסק, להישאר במיטה כל היום מבלי לצאת ממנה. אבל המצלמה לימדה אותי שיש עוד אפשרות — להתנתק מהכלא, לא להסתכל רק על היומיום שלי, אלא להסתכל רחוק יותר. בחרתי מהמקום הזה של הייאוש להתחיל לראות יופי, נחמה, תקווה. בחרתי לחפש את זה בכל מבט. התחלתי דרך המצלמה לחקור את הנוף הזה שמחוץ לכלא...." 

ננסה ללמוד מדרכו, כיצד למצוא את החופש, כיצד למצוא ולקבל משמעות – כיצד לתפוס את האור?!

וסקירה קצרה על הפרשה –

השילוח של פרעה – פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה!

'נבוכים הם במדבר...' – קריעת ים סוף

שירת הים – שירת מרים

המים המרים – העץ הממתיק

המן וליקוטו והלכות שבת – לחם משנה

רפידים – רפו ידיהם, היש ה' בקרבנו אם אין ויבוא עמלק...!

ניתן לתאר את הפרשה בארבעה שלבים ממש כפי שנעשה מחר בבוקר כסדר/תפילת טו' בשבט, כיצד ננעוע בין העולמות מעולם העשייה לעולם היצירה ומשם לעולם הבריאה עד שנשכון בעולם האצילות.

ובפרשה תהיה התנועה בעקבות השילוח של פרעה, הוא מניע את העם 'ויהי בשלח פרעה...', השלב הבא יהיה מעבר בתוך... – קריעת ים סוף והמעבר בתוך הים. לאחר החצייה נמשיך במסע ונחפש במעמקים, בבאר, מעיין מרה ונקבל מלמעלה 'לחם' כ]י שנאמר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים, חיפוש בעולם התחתון ומהעולם העליון ולאחר התמודדות זו, יתברר שהמים אינם ניתנים לשתייה – כי מרים הם, מי מר? המים או האנשים? יסביר 'בעל דגל מחנה אפרים', העם בהתנהגותו הבין שהמרירות היא דרכו ולכן לא יכול היה לשתות. ההמשך יביא אותו לעימות אל מול האחר, אך מבט מעמיק יבהיר שוב, שהאוייב אינו אלא אנו, העמלק מופיע כאשר אנו שואלים 'היש ה' בקרבנו אם אין"!

ארבעה שלבים – הדחיפה, המעבר, החיפוש למטה ולמעלה והמפגש עם האחר!

מטפורה מרתקת על התנועה והחיפוש שאינם אלא מאפשרים לנו להביט במראה ולהבין שהבעיה היא פנימית ובתוכנו.

נהלך בתחנות השונות ונראה מה כל שלב מבטא – בעיקר במשמעות של 'התבוננות פנימית'!

שלב השילוח - וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: (שמות פרק יג', יז')

מהו החשש – פן יראו מלחמה ושבו מצרימה? נראה כיצד חשש זה מהווה 'דרשה ביקורתית' על 'מרד בר כוכבא!

פסוק תמוה בספר תהלים פרק עח  (ח) וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ: (ט) בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב: (י) לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת: (יא) וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם: (יב) נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן: (יג) בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד: (יד) וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:

וכך גם בספר דברי הימים א פרק ז (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: (כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: (כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: (כג) וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: (כד) וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:

דורש המדרש (תנאי - מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי פתיחתא)  - דבר אחר "כי אמר אלהים" זו מלחמת בני אפרים, שנ'אמר: "ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת" (דברי הימים א', ז', כא') וכתיב "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' (תהלים עח', ט' – י') מפני מה "שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת", עברו על הקץ ועל השבועה.

ד"א שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם."

המדרש מבין שמעשה בני אפרים מבטא 'פעולה מוטעית'!  וכך גם בבבלי סנהדרין צב' ע"ב – נראה מי הם אותם שהחיה הנביא יחזקאל – בחזון העצמות היבשות -

"דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו.

מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים.

רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו (שמואל א' ב') "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל".

רבי יהודה אומר: אמת משל היה.

אמר לו רבי נחמיה: אם אמת - למה משל, ואם משל - למה אמת? אלא: באמת משל היה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.

עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.

ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?

אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר (דברי הימים א' ז') "ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ" וגו', וכתיב (דברי הימים א' ז') "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו"..."

הנוסח הברור והבוטה בביקורתו הוא מדרש 'שיר השירים רבה' (פרשה ב') – "ר' חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה, אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן של ישראל,

רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, הה"ד (תהלים עח') "בני אפרים נושקי רומי קשת",

ויש אומרים אחד בימי עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים שנא' "בני אפרים נושקי רומי קשת", והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה כשדבר הקב"ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל, מה עשו נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהן חללים הרבה, מפני מה שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה..."

המדרש מאשים קבוצה מסוימת שחטאה בכך שפעלו כנגד השבועה וניסו לקרב את הקץ – לכך התכוונה התורה, 'פן ינחם העם בראותם מלחמה...' – העם יצפה בהרוגי שווא, יראה את 'בני אפרים' שניסו לצאת וטעו, ומתו!

לדעת חוקרים – מדרש זה הינו אנכרוניסטי ורומז בביקורתו על 'מרד בר כוכבא', כלומר מדוע לא היה מי שמחה כנגד מעשה המרד, אי המחאה הביא לחורבן חברתי!

 

ומכאן לשאלה צדדית, אך מהותית ורק בשל העובדה שרבים מצטטים את האמירה של ר' שמעון בר יוחאי -  יש לברר מנין לפרעה כל אותם שש מאות רכב סוסים? הרי במכת ברד – כל בעלי החיים מתו, מלבד...!

(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן: (ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: (ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: (ח) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: (שמות פרק יד')

ובפרק ט' נאמר - (יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ: (כ) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהֹוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: (כא) וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה:

מכאן בלשון המדרש ישנו מדרש תנאים הדורש - מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה א' "ויקח שש מאות רכב בחור", משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות?

אם תאמר משל מצרים היו והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים" (שמות ט', ו')

ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" (שמות ט', ג')  ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר "וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה" (שמות י', כו')

אלא של מי היו? - של "הירא את דבר ה' ", נמצינו למדין - הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר טוב שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מוחו"?!

על כך, על נוסח בוטה זה,  נשפכו ... הסברים – הרב כשר, סבו של פרופ' אסא כשר בספרו 'תורה שלימה' מנסה להסביר – מדובר בזמן מלחמה, לכן הקיצוניות... אך נודה - הקושי קיים! השאלה טובה מכל תשובה והדברים שאמר רשב"י קשים עד מאוד למחשבה! האם אין חסידי אומות העולם? האם באמת כוונת המדרש למנוע כל התייחסות למעשה טוב של לא יהודים?

המסורת טוענת שקריעת ים סוף הייתה בשביעי של פסח, אך הצו לחוג את היום השביעי ניתן עוד בעת שהייתם במצרים, כלומר סיבת החג אינה בשל טביעת המצרים!

'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? אומר ה' למלאכים, ברם בני ישראל – אז ישיר משה ובני ישראל את השירה ...

 

נעבור לשלב המעבר – מה ארע בעת המעבר?

(יד) יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן: (טו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:...

(כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: (כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם: (כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהֹוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: (כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם:

(כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו: (כז) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהֹוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: (כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד: (כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (ל) וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: (לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ:

מה בין אלו לאלו – שואל, מקשה סמאל – מדוע אתה מציל את בני ישראל ואילו את המצרים אתה מטביע בים?

וכך מבאר ה'משך חכמה' – ר' שמחה הכהן מדוינסק, (על פי דבריו לפסוק שמות יד', כט')

"... ובזה יעלה יפה לשון המדרש שהובא בילקוט (סוף סימן רלד') "והמים להם חומה", מלמד שעמד סמאל ואמר: רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו),

ומסביר - על הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען סמאל, משום שיש לטעון שלמרות היותם עובדי עבודה זרה, אבל מיושרין היו במידות! שלא היה בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה, כלומר היו מאוחדים! לעומת מצב האחדות הרי שהמדרש טוען שבעת מעבר ים סוף לא הייתה אחדות אלא במים נחלקו לד' כתות/קבוצות, יש שאמרו נשוב מצרימה, ולכן בא סמאל והלשין לקב"ה – באם אין אחדות, אין דינם כציבור טועה אלא כיחידים טועים ועל כך מגיע לבני ישראל עונש!

המסתכל יראה שבפסוק הראשון (פסוק כב') כתוב "והמים להם חומה", בוי"ו, רק בכתוב השני כתוב בלא וי"ו, ועל זה דרש המדרש (ס"ס רלד) שנתמלא חימה,

והוא דבאמת אמר להם משכו מעבודה זרה (מכילתא בא עד) והדבקו במצוות והם עשו תשובה על עבודה זרה שהאמינו בה', וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם, ולכן לא הייתה  לסמאל להתלונן בפני הקב"ה על שעשה להם נסים במצרים, בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן,

ואילו בקריעת ים סוף, כאשר אמרו המצרים "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים", הרי בכך - הודו כי ה' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם אם כן גם הם עשו תשובה!

על כך צודק השטן בטענתו - אם כן מפני מה הללו נצולים והללו יהיו נטבעים !

על זה השיב הקב"ה שוטה כו' וכי מפני ישוב עבדוה, הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ?!

אבל התשובה שפירשו מעבודה זרה ושחטו תועבת מצרים לעיניהם, היו מתוך הישוב ומתוך ההרווחה, שהרי כבר ששה חדשים מאז שהתבטל השעבוד, כיון שהחלו המכות במצרים!

אבל המצרים הוא להיפך, שעבדו עבודה זרה מתוך ההרווחה והשלווה והתשובה הייתה מתוך הטרוף שנהממו בים ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים, יתן השי"ת שבנ"י ישובו לה' מתוך הרווחה אמן."

 

המדרש מצביע על כך שאין בקריעת ים סוף נס, כי אם מאורע מתוכנן שנקבע בעת הבריאה! נוכל ללמוד זאת, מעצם השימוש בשפה, מה פירוש – "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו"?

רש"י מסביר :  לתקפו הראשון, כלומר הים חזר למצבו הקודם ,

רש"י מפרש על פי המדרש (בראשית רבה פרשה ה' ): "אמר ר' יונתן תנאין היתנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל הוא הכתוב  "וישב הים לפנות בקר  לאיתנו"  (שמות יד כז) לתנאו,

אמר ר' ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל  שנברא בששת ימי בראשית ה"ה "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי"  (ישעיה מה יב)  

צויתי את הים  שיקרע ואת השמים שישתתקו לפני משה "האזינו השמים" וגו' (דברים לב א)  צויתי את השמש ואת  הירח שיעמדו לפני יהושע,

צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו,

צויתי את האור שלא יזיק לחנניה  מישאל ועזריה,

צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, את השמים שיפתחו לפני יחזקאל, את הדג  שיקא את יונה". 

 

מכאן נעבור מקריעת ים סוף לחיפוש מים מחד ומאידך למן המומטר מלמעלה!

(כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאן כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: (כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (כב) וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: (כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: (כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: (כה) וַיִּצְעַק אֶל יְהֹוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהֹוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ: (שמות טו')

כי מרים הם – מי מר? המים או האנשים מבני ישראל?

מסביר – דגל מחנה אפרים, נכדו של הבעש"ט - "...שהתורה נקראת גם כן תמר כי תרי"ג מצוות התורה עם כ"ז אותיות התורה הוא מספר תמר, וזה יש לומר הרמז בכאן "ויבואו מרתה", היינו שנפלו ממדריגתם שהיו דבוקים בצדיק ובתורה הנקראים תמר ועשו מן תמר מרתה, ולא יכלו לשתות מים היינו התורה, כי מרים הם היינו הם עצמם מרים שנפלו ממדריגתם, והוא על דרך דאיתא בתיקונים על (שמות ז', כ"א) "ויבאש היאור ולא יכלו לשתות מים מן היאור", כי תורה אור סרחת לגבייהו וכו' וזהו נמי "כי מרים הם", הם המרים ונדמה להם תורה וצדיקים למרה ואינם יכולים לדבר בהם ובזה גורמים התעוררות תגבורת הדינים עליהם, וזהו "וילונו העם על משה", שמתחילין לדבר רע על הצדיק ובזה נתעורר הדין הקשה עליהם..."

מתברר שניתן להבין את המרירות באופים של האנשים ובכך נבין שיש כאן חיפוש תכונות העם הראויות לפיתוח. כפי שהמים מהווים נקודת ביקורת, כך גם המן היורד מלמעלה – עצם התלונה תוביל לכך שמשה ואהרון יעמדו אל מול העם ויאמרו – "ונחנו מה"?

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וַיִּלֹּינוּ {וַיִּלּוֹנוּ} כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: (ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: (ו) וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהֹוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהֹוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּונוּ {תַלִּינוּ} עָלֵינוּ:

(כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהֹוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: (כח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (כט) רְאוּ כִּי יְהֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: (ל) וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:

ניזכר ברעיון אותו פיתחנו בערב יום כיפור – נעשה זאת בעזרת מציאת קשר בין הסוגיה והתפילה החותמת את תפילת העמידה, "אלוהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה... ונפשי כעפר לכול תהיה..."

אֱלֹהַי. נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם. וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ. וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה. מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ. לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשי"ת - הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו. הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

בתפילת יום כיפור ישנה תוספת לתפילה זו ואנו נוהגים לומר : "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי..."

מהו הדגש והאזכור החוזר על כך שאנו עשויים מעפר, והדגש ו'נפשי כעפר לכל תהיה'. על כך בסיפור על ר' יונתן אייבשיץ.

מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה ואהרון שאמר: "ונחנו מה", מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר", והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:

            אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום כיפור להניח מקומו בכותל המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע.

פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום כיפור.

בא לבית המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי שתפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ומשח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת.

כששמע כיצד ההוא אמר בליל כל נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד לקריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר.

כשראה ר' יונתן כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניוותו של האיש.

אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם-אתה מזכה אותו בשלישי ואותי-אתה פוטר ברביעי?

תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה. זו עניות וזו דרכה?

השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: "ואנוכי עפר ואפר" כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל את כבוד ביתו נאמר בו: "וירק את חניכיו". כך נהגתי גם אני, כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.

אמר הרבי ר' יונתן:

            עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר "ונחנו מה" – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחבירו (משה ואהרון דברו לפני העם כולו), מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר" שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום (אברהם פנה לה').

עד כאן הסיפור, נראה שהכוונה בתפילה "ונפשי כעפר לכול תהיה", לכול, לא רק לה' ולא רק לאותם החשבים בעיני, אלא לכול.

כך ראינו בסוגיה בבבלי חולין דף פט ע"א - אמר רבא ואיתימא  ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר,  ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה.

ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה  ואהרן, כתיב הכא "ונחנו מה", וכתיב התם  (איוב כ"ו) "תולה ארץ על בלימה".

אמר רבי אילעא: אין העולם  מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה;

רבי אבהו אמר: מי  שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: (דברים ל"ג) "ומתחת זרועות עולם".

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: (תהלים  נ"ח) "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו  כאלם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: "צדק תדברון", יכול יגיס דעתו - ת"ל: "מישרים תשפטו בני אדם". 

חיפוש המים וגילוי המרירות, יוביל את ניסיון המן לגלות את המנהיגות הראויה, מנהיגות היכולה (בוודאי בימי בחירות אלו) לעמוד מול הציבור ולומר – ונחנו מה!

נציין את דברי הגמרא בב' יומא – המן מהווה נייר לקמוס לבירור 'מעמדו של האדם', וכיצד?

בבלי יומא עה' ע"א (נוסח עין יעקב אות סה') - תַּנְיָא. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים, כַּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים.

כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין, זֶה אוֹמֵר, עַבְדִּי גָנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר, אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט". לְמָחָר - אִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן - בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְנָבוֹ. נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי - בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ.

וְכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין. הוּא אוֹמֵר, הִיא סָרְחָה עָלַי. וְהִיא אוֹמֶרֶת, הוּא סָרַח עָלַי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט". [לְמָחָר] - אִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית בַּעְלָהּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו. וְאִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית אָבִיהָ - בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ. (נוסח אחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהוא סרח עליה. ואם נמצא בבית אביה - בידוע שהיא סרחה עליו).

כְּתִיב, (במדבר יא) "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה" וְגוֹ'. וּכְתִיב, (שמות טז) "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ" וְגו'. וּכְתִיב, (במדבר יא) "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ" וְגוֹ'. הָא כֵיצַד?

צַדִּיקִים - יוֹרֵד לָהֶם עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם.

בֵּינוֹנִים - יָצָא הָעָם וְלָקְטוּ.

רְשָׁעִים - שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ.

[כְּתִיב, "לֶחֶם", וּכְתִיב, "עֻגּוֹת", וּכְתִיב, "וְטָחֲנוּ", הָא כֵיצַד?

צַדִּיקִים - ,לֶחֶם', בֵּינוֹנִים - ,עֻגּוֹת', רְשָׁעִים - ,טָחֲנוּ בָרֵיחַיִם'.

 

המן כמו המים המרים – בודק ומבהיר מה מעמדו של האוכל או השותה!

מן הוא – אמונה! סידור האותיות של שתי המילים ירמזו על הטמון בהם!


מכאן לשלב האחרון בפרשה – המאבק באחר ובהבנה שבעומק המעמד – האדם ניצב בפני עצמו, מעין מראה! 

היש ה' בקרבנו – ויבוא עמלק? האם אסור לשאול? וכי ידיו של משה עושות מלחמה?

(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהֹוָה: (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: (ד) וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: (ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: (יב) וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: (יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (טו) וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי: (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:

משנה ראש השנה פרק ג', משנה ח' - "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל...", (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה.

אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה.

אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

'אש קודש' לשבת זכור תש"ב (עמ' קסט-קע) - ר' קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסעצנא

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, להבין הלשון זרעו וכו'. הגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שכתב הפסוק בפרשת שלח "עמלק יושב בארץ הנגב", וכן בשמואל "אגג מלך עמלק", והיה צריך לומר "עד שימחה עמלק".

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק הזרעים שזרע ישארו.

[ומהם זרעי עמלק?]

השבת שמחללים הרבה מישראל, רחמנא לצלן, באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה.

הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק.

והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא לצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז.

גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו, ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו... מחה אמחה מהרה כדי שלא יישאר אחריו הרבה זרעים.

פרשנות הרבי משלימה את דברי המשנה – אין ידי משה עושות מלחמה, אלא כוונת הלוחם, כך גם, אין עמלק האויב אלא אי ההבנה והאי ההכרה בקיומו של אל בתוכנו!

יש לברר כיצד שואלים, מה נקודת המוצא לשאלה!

 

עברנו על ארבע תחנות –

מתברר שהיציאה נובעת משילוח האחר, פרעה משלח את העם!

ברגע ששולחנו, עלינו לחצות את המכשול, קפיצת נחשון או שהעברה, בה אנו פאסיביים!

לאלר המעבר אנו במסע של חיפוש, מים ומן, החיפוש יצביע על מרירות בנו ו/או במים וכן המן המגיע משמים יעזור לנו לבחון את מעמדנו בעולם.

לאחר היציאה והחיפוש נמצא את עצמנו עומדים מול האחר, מול עמלק ומתברר שאין אנו יכולים להכיל את הנשגב בתוכנו ובכך איפשרנו לעמלק למצוא את החולשה ולתקוף!

המסע הפנימי יביא למודעות עצמית ויקרב אותנו לאפשרות של 'קבלת התורה'!

 

 


פרשת בא התעש"ה - מי ומי ההולכים? ועד שאילת כלים ופטר חמור

מעשה ברב זקן שהיה בדרכו לתפילת שחרית באחת הערים של רוסיה הסובייטית.

לפתע ניצב מולו שוטר חמוש, כיון אליו את רובהו ושאל בתקיפות:

"מי אתה? מה אתה עושה כאן? לאן אתה הולך?"

הרבי חייך ופנה בשקט אל השוטר:

"אדוני השוטר, כמה משלמים לך עבור העבודה הזאת שלך?"

"עשרים קופִּיקות ביום, למה?" השיב השוטר בחשדנות

"אני רוצה לבקש ממך טובה" אמר הרב "אשלם לך עוד עשרים קופִּיקות ליום,

אבל אתה חייב להבטיח לי, שבכל בוקר בדרכי לתפילה,

תחכה לי כאן, תעצור אותי ותשאל:

מי את/ה? מה את/ה עושה כאן? ולאן את/ה הולך/ת?

מזכיר את דברי המשנה באבות – דע מאין באת ולאן אתה הולך....?

עלינו לברר מי אנו ולאן אנו הולכים? דומה שניתן לשזור שאלה זו לאורך כל הפרשה, העיסוק בבירור הזהות בעיקר בחלק השני של הפרשה – לוח השנה, חג הפסח ומשמעות הנחת התפילין כמבטאת זיכרון לאומי!

הפרשה פותחת בצו 'בא אל פרעה' ולא כפי שהיה צריך – 'לך אל פרעה' !

 בפרשה האל משתמש בפעלים קשים – 'הכבדתי', 'התעללתי' ובהמשך 'ניצלתם' – מדוע? מה נוכל ללמוד מהתנהגות בטוה זו?

נתחיל ממוטיב ההליכה!

כפי שהזכרנו לעיל, בדברי המשנה – דע מאין באת? כדברי הפסוק 'בא אל פרעה'! ולאן אתה הולך – בהמשך הפרשה פרעה ישאל – מי ומי ההולכים?

בתפילה, בתחילת קבלת שבת שרנו 'לכו נרננה' ובהמשך 'לכה דודי' – הליכה? מה משמעותה?

"קולה כנחש ילך" - מתוך ההפטרה ירמיה מו' - (כב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: (כג) כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהֹוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר:

יפרש ה'חזקוני' – הליכה נמצאת אצל 'אלוהים - קול השופר וקול הנחש'!

(בראשית ג', ח') "מתהלך בגן", הקול היה מתהלך, ומצינו במקום אחר הליכה גבי קול "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", "קולה כנחש ילך". לרוח היום לרוח המצויה שהרי נכנסה בו ערמומית ויודה מעצמו אבל לא לשאינה מצויה שלא יהא לו פתחון פה לומר בשביל הרוח שאינה מצויה נחבאתי.

רמב"ן יוסיף ויאמר - ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כו יב), "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם" (בראשית יח לג), "אלך אשובה אל מקומי" (הושע ה טו), והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא, או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו:"

הרמב"ם יוסיף בספרו 'מורה הנבוכים' (חלק א' פרק כד') "הלך, ההליכה ג"כ מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעלי חיים, ויעקב הלך לדרכו, ... וכן הושאל לשון ההליכה להנהגה במנהגים החשובים, מבלתי הנעת גוף כלל. אמר "והלכת בדרכיו", "אחר ה' תלכו", "לכו ונלכה באור ה' ": "

הליכה משאירה רושם – על היוצא, הנכנס לברר מה הוא/היא משאיר/ה בהליכתו/ה?

וזה לשון הפרשה – נבחין כמה פעמים נמצא את האמירה – הליכה בהטיות שונות – נבחין כיצד העם מבין מה קורה (פסוק ז' ובהמשך בפסוק לג') ואילו המלך אינו שם לב, או אינו יוכל לשים לב – כבול לתפיסת עולמו הקודמת, כפי שראינו בשבוע שעבר – הוא כקוף המחזיק את המנגו בידו ואינו מסוגל להשתחרר!

(א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: (ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה: (שמות י')

(ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:

(ח) וַיּוּשַׁב אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:

(ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהֹוָה לָנוּ:...

(כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: (כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

בהמשך הציווי – פקודה בלתי חוקית בעליל, לשקר ולקחת בהשאלה כלי כסף...

פרק יא' - (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: (ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: (ג) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: (ד) וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר יְהֹוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: (ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: (ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: (ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: (ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (י) וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

פרק יב' - (ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: (לא) וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם: (לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: (לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:

הפרשה נחתמת בצו פדיון הבן ובצו פדיון פטר חמור!

פרק יד' (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: (ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:

תפילין ופטר חמור!

(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם: (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: (יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהֹוָה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהֹוָה: (יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:

מה לחמור ולפדיון הבן הבכור – נעיין במדרש ונבחין כיצד הנימה הביקורתית רמוזה בטיעון!

(פסיקתא זוטרתא שמות יג', יג') " "וכל פטר חמר". חסר ו' לפי שחסר, מנינו רמ"ח, כנגד רמ"ח אברים שבאדם שכל גופי מצרים נערפו תחת ישראל שנקראו שה, שנאמר "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ', יז'): ... אמרו רבותינו מה זכו פטרי חמורים ליפדות יותר מכל בהמה טמאה, לפי שישראל עמסו אותם בצאתם ממצרים:

ד"א לפי שנמשלו המצריים לחמורים, שנאמר "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג' כ'), וישראל נמשלו בשה: ואם לא תפדה וערפתו. אין עריפה אלא הריגה, וכן הוא אומר וערפו שם את העגלה (דברים כא ד), מצות פדייה קודמת למצות עריפה: "

המדרש מדייק – חמר הכוונה לרמח' מצוות עשה שאדם מצווה עליהם, כלומר קריאה סמלית וסיבה נוספת, הם בעלי החיים שעזרו לבני ישראל לשאת את 'ההשאלה – הגניבה' מהמצרים!

הפרשה באמצעות המדרש מציעה קריאה ביקורתית, בא אל ערפה/ך – כלומר מסע האדם אל תוך הגיגיו, בבירור, האם אתה מתעלל בעצמך על מנת לדעת ולהבין מה מקומך בעולם – לאן אתה הולך? לשם מה אתה הולך ומה אתה נושא במשאך?

ובפירוש החסידי ייאמר – האם תוכל להוציא את המצרי שביהודי? האם תוכל להוציא את המצרים מתוכך?

בשנה שעברה שוחחנו על שאילת כלי הכסף והזהב והשמלות והרי כולנו יודעים, מה ייעשה עם סחורה זו – משכן מחד ועגל הזהב מאידך!

האם לקיחה זו אמורה להוות מלכודת ולכן בקריאה חוזרת – עלינו לחשוב פעמיים – האם עלינו לציית לצו שה או שעלינו לנסות להימנע מקיום הצו, לומר לאל – עד כאן!

כפי שראינו בשבוע שעבר, 'מכות מצרים' באו כדי לברר האם בני ישראל ישתפו פעולה עם האל או שיביעו מחאה ויאמרו לאלוהים – די!

כאן בתחילת הפרשה האל אומר – התעללתי והכבדתי... האל מחכה לבני ישראל שיתעוררו ויבררו – מתי והאם תמיד יעמדו מנגד או שינסו לעצור את האלוהים!?

קריאה כפולה מצויה בפרשה!

משה טוען בפני פרעה – 'ואנחנו לא נדע, מה נעבוד את ה'...' פסוק זה צוטט על ידי הרב שלומי זלמן שחטר בעימות מול הרב מיקי רוזן מקהילת יקר בירושלים, כדי לענות על השאלה – עד כמה הוא מוכן לשנות בנוסח התפילה, והרב שלומי זלמן שחטר השיב בצטטו - פרק י' - (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: (כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

אין אני בא כדי לשנות אלא רק כאשר הגעתי אל המקום הדורש שינוי, אזי אשנה!

אטען שדבר דומה מצוי בסוף הפרשה בטיעון הידוע – עלינו לאכול מצה בפסח, על מנת לזכור ולהזכיר את היציאה בחיפזון ממצרים – פרק יב' (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:

באם יצאו בעצם היום! כיצד הבצק לא הספיק להחמיץ! הרי חלפו שעות מאז הקרבת הקורבן ואכילתו ועד היציאה ממצרים – אלא זה נימוק האמור לעורר שאלה, כיצד ניישב תפיסה זו עם מה שקרה בפועל!

מהפרשה נוכל ללמוד -   

א.      הצורך במחאה - הכתוב מצביע על התעללות והכבדה מצד ה' – בתקווה שבני ישראל ינסו לטעון כנגדו! וכך הייתה תקווה שימנעו מלקיחת כלי כסף וכלי זהב ושמלות בהשאלה!

ב.      אי ידיעה – כיצד עובדים את ה'! כך משה אומר לפרעה וכך במסורת ישראל מתאימים את הנוסח לרוח התקופה!

ג.       אכילת מצה – הימנעות מהחמצה והתירוץ, חיפזון, אך למעיין היטב מתברר שזה נימוק סרק!

ד.       חתימת הפרשה בפדיון פטר חמור – מחייב לברר – מה מקורן של המצוות ונימוקיהם, האם תקבלו את הצו כפשוטו או שתבררו על מהותו. האירוניה של ההיסטוריה – המצרים בשם הפילוסופים היוונים ולאחריהם הרומיים יאשימו את ישראל כעובדים את החמור כאל, לטענתם – בבוא האויב אל מקדש ישראל מצאו 'ראש חמור' מזהב! כך מצויין בספרו של יוסף בן מתתיהו 'נגד אפיון' (ספר ב' מ- 80 ואילך, ועל כך בספר 'חמוריות' של יהודה ריינהרץ ויעקב שביט, זלמן שז"ר תשע"ד)

מה לצו התפילין המופיע ברמז ולסיפור הזהות – זכר ליציאת מצרים!?

ראשית אביא תשובה משכילים לשאלה  - האם אתה מניח תפילין? נענה המשכיל ואמר – אני מניח תפילין בנוסח הרשב"ם (מבוסס על הידע שיש מסורת של שתי אפשרויות בהנחת תפילין – של רש"י או של ר"ת?) ומהו ההסבר הנמצא ברשב"ם שהוא כידוע – פרשן של פשט – "לאות על ידך" - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין "שימני כחותם על לבך": "בין עיניך" - כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי:

לשיטת הרשב"ם ניתן להבין שאין צורך להניח בפועל אלא רק כזכר ל...

אחתום בסיפור המדגים כיצד בימינו תפילין יכולים לבטא גשר בין יהדות לישראליות, בין אריכאולוג איש מדע לבין בעלי המסורת!

יגאל ידין, המוכר לרבים מעם ישראל, כרמטכ"ל צה"ל, ארכיאולוג מפורסם, ח"כ בכנסת ושר בממשלה. מספר סיפור לא ידוע בספרו - "חויותיו של ארכיאולוג יהודי" (פורסם במעריב '69)

"אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות .התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה.

יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למפר נוסעים ברכבת זו -כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר ,שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות.

שאלתיו: "ובברית המועצות הנחת תפילין"?

אמר לי: כל ימי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין.

כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קיימת את המצווה הזו, לא אסרב גם אני - והנחתי תפילין.

בתל – אביב, לפני רדתי מהרכבת ניגשה אלי אישה ואמרה לי "פרופסור ידין אני שמחה על  שנענית לבקשתו של אותו אברך שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ.

לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו" סיפרה "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו.

 

אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. באותו רגע אמרתי לה: איזה צרוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה".


<< Start < Prev 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Next > End >>