פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דבר תורה לפרשת פנחס

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

(דברים שהקראתי בפתח האסיפה הכללית)

מהשבת הזו עד השבת של תשעה באב – נקרא שלש הפטרות שהן נבואות של פורענות. מתשעה באב ועד ראש השנה נקרא שבע נבואות של נחמה.

השבת הזו אנו קוראים את הפתיחה של ספר ירמיהו, את הקדשתו לנביא, ה' מראה לו את עץ השקד ואת הסיר הנפוח. ובסוף ההפטרה – אלוהים משורר שיר שכולנו מכירים את מילותיו:

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.   הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.  

את שיר האהבה המרגש הזה כולנו זוכרים לצטט. אך ההמשך פחות מוכר -

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה.

ישראל הוא ראשית התבואה של ה', הראשית –כמו הביכורים, ההקדש – דבר שאסור באכילה ולכן כל מי שינסה לאכול את ישראל – רעה תבוא אליו. למה? כאן באה כתשובה העובדה שהמילה תבואתו, למרות שאנחנו מבטאים חולם, מאוייתת עם ה'. למה? היא תבואת הארץ. הארץ הלא זרועה. אלוהים זוכר לישראל את לכתך אחריו במדבר בארץ לא זרועה.

ההמשך של דברי אלוהים לירמיהו כבר הרבה פחות מחמיא לאהובה שנטשה – אלוהים דרך ירמיהו כבר מדבר ישירות על העם: "הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ.  ט לָכֵן, עֹד אָרִיב אִתְּכֶם--נְאֻם-יְהוָה; וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם, אָרִיב".

ומה התפקיד של ירמיהו בכל זה – ללכת ולקרוא באזני ירושלים כי היו זמנים אחרים. היה חלון הזדמנויות קטן בו קבוצה מוחלשת של עבדים הלכה אחרי מנהיגות אמיצה, והצמיחה תבואה מארץ לא זרועה.

כשאנחנו קוראים בשבועות האחרונים בספר במדבר אנחנו יודעים שהתמונה המושלמת הזו, היתה רחוקה מאד מאד ממושלמת – התלונות, הריבים, החטאים הגדולים והקטנים, העונשים והמגפות. גם תוך כדי ההליכה הזו במדבר

בפתח הערב הזה – ניתנת לנו ההזדמנות, רגע לפני שאנו צוללים לכל הפרטים הקטנים, לדיווחים ולסעיפי התקנון, להרהר על התמונה הגדולה. לנסות ולענות – למה אנחנו כאן? למה אנחנו מתאמצים כל-כך לקיים קהילה רפורמית בישראל תשע"ח? התשובה היא שאנו, כנביא הגדול ירמיהו, מצווים בפעילותנו, בהתעקשותנו, ללכת ולקרוא באזני ירושלים – יש גם דרך אחרת. דרך בה הכהנים אינם אומרים שקרים בשם האמונה, שתופשי התורה באמת מוסיפים דעת לחיים ולא גורמים לתורה להפוך לאות מתה, דרך בה הרועים של העם אינם מושחתים ופושעים. דרך בה הנביאים שלנו אינם עסוקים בעבודה זרה. 

אני מאמינה שככל שנעשה יותר, ככל שנגיע ליותר לבבות ומוחות בחברה הישראלית – נראה כי אפשר אחרת.

מי יתן ותזכור לנו חסד נעורינו, אהבת כלולותינו, לכתנו אחריה במדבר.

מי יתן שתהא פעילותנו ברוכה ומונחית על ידי ערכי הנביאים - ערכי הצדק והאמת, השיוויון ובעיקר האהבה.

ונאמר: אמן.

הרב אלונה ניר קרן 


וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם בֶּן־בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל־הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹ לִקְרֹא־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־ הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. (במדבר כ"ב ה'-ו'(

המלך בלק פונה לבלעם לעשות משהו עם העם הזה, שרק עכשיו יצא ממצריים, ושעומד לכסות את עין הארץ. מה הוא מבקש לעשות? אם נבדוק את הסייפא של הפסוק, יובן שהשורש א.ר.ה הוא ההיפך מלברך. כלומר לקלל. בדומה למילה השכיחה יותר ארור – מקולל. אבל הפרשנים לקחו גם כיוון אחר – לארות, באותו שורש, הכוונה (לפחות בימי המשנה) היא לאסוף את התאנים (במקביל לבצור ענבים, מוסקים זיתים...תאנים אוֹרים).

אנו מכירים את הפועל הזה, למשל בבראשית רבה, מ"ו, י"ז:

"ר' יודן אמר: התאנה הזו, בתחילה אוֹרִים אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים, ואחר כך שלוש שלוש, עד שאורים בסלים ובמגרפות".

ומה הכוונה בדברי בלק לבלעם? אומר המדרש במדבר רבה לפרשתינו:

במדבר רבה, פרשת בלק, כ ', סימן ז'

"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" – מהו "ארה לי"? אמר: אולי אוכל אני לשלוט בהם קמעה קמעה, כאדם שהוא אורה את התאנים."

בלעם באמצעות הדיבור, בלשונו,  יוכל ללקט מעט מעט מן העם. הנוסח במדרש אגדה מסביר טוב יותר באמצעות פירוש אחר למילה "נכה":

במדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בלק פרק כב סימן ו:

"ארה לי את העם: כאדם האורה את התאנים מעט מעט: אולי אוכל נכה בו: כאדם המנכה מן המידה מעט". 

לא נכה במשמעות להכות אלא 'נכה' במשמעות לנכות. דברי בלעם ינכו מעט מעט מן העם.

ומה הפרשנות השנייה באה ללמדנו? שבלק לא מחפש "להכות בעם ישראל...זבנג וגמרנו", אלא הדיבור המחליש, הלוחמה הפסיכולוגית, לוקח לה זמן לחלחל, לוקח לה זמן לבקע אמונה, אך כשהיא עובדת - הנזק הוא עמוק ובלתי הפיך.

באם מכה ישירה פיסית, יכולה דווקא לאחד את שורות האויב, ליצור רוח לחימה, לאפשר היתעלות מעל לכח הריאלי, הרי שדברי בלע(ם)  מכוונים לכרסם אט אט, ליצור דכאון וייאוש. ואת זה קשה מאוד להביס.

בשבת הקיצית והשרבית הבאה עלינו לטובה, באם יצא לכם לאוֹר תאנה או שתיים מן העץ בסטף או בנחל חלילים – הזכרו בבלעם ובדבריו, שיצאו לדידנו טובים דווקא...

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה לפרשת חקת

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

דבר תורה לפרשת חקת

הריטואל המדברי חוזר על עצמו – בני ישראל מתלוננים, אלוהים מעניש אותם – הפעם שולח עליהם נחשים, הם ננשכים וחוזרים בתשובה.

מה עושים עם כל הנשוכים?

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.   וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי" (במדבר כ"א).

שואל המדרש (מדרש אגדה [בובר] במדבר פרק כא): מדוע עשה משה נחש נחושת, הרי זוהי לא ההוראה המדויקת של ה' למשה? ועונה – "כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה". הנחש הקדמון חטא בלשון הרע וכך גם בני ישראל.  דמות הנחש איננה אלוהות דמונית בעלת כוחות מיוחדים, אלא פשוט תזכורת לאותו נחש ראשוני מגן עדן, שאיבד את רגליו עקב שימוש לא יאה בלשונו .

ואיך זה שאלוהים מצווה על עשיית "פסל ומסכה" שממית ומחיה? ממש עבודת אלילים!? ועונה -

"וזה שאמר: 'והביט אל נחש הנחושת וחי' – וכי נחש ממית ומחיה? אלא בזמן שהנשוך מביט כלפי מעלה ומכוון לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו".

זו חזרה על אותה נקודה קודמת – הנחש איננו בעל כוחות פלאיים משל עצמו, הוא בסך הכל תזכורת ממה להימנע, או כיצד לכוון את ליבנו כדי לחזור בתשובה למקום הנכון. משה שם את נחש הנחושת בכוונה על נס, כלומר בזווית גבוהה, כך שיכוון הנשוך ליבו ועיניו כלפי מעלה, מעל ומעבר למציאות, אל הכוונה העמוקה של הדברים.

הנחש הוא היצר, מגלם את היכולת האנושית לבחור בין טוב לרע. אלוהים הוא הממית ומחיה, אך לנו, באותו מעמד קדמון, ניתנה היכולת לבחור בין טוב ורע.

נדמה לי שגם אנחנו זקוקים מדי פעם לנחש של נחושת על נס, כדי להזכיר לנו לבחור נכון.

שתהיה לנו שבת שלום

 הרב אלונה ניר קרן

 


דבר תורה לפרשת קורח

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

קורח ועדתו יצאו חוצץ כנגד משה ואהרון. ועונשם: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". (במדבר ט"ז ל"ב-ל"ג)

 

כמה פרקים מאוחר יותר, במיפקד לאחר מגפה, נאמר לנו:

"ובְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"(במדבר כ"ו יא). 

איך ייתכן? הרי נאמר "כל האדם אשר לקרח"?

ואנחנו מכירים גם את המזמורים בתהילים המיוחסים לבני קורח -

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" תהלים מ"ב א-ב.

 

אז ישנה הפרשנות הגורסת כי אמנם קורח ורוב עדתו נבלעו, אך לא כל צאצאיו כולם. 

הפתרון המעניין יותר, מצוי כמובן באגדה הבאה במדרש:

"ובני קרח לא מתו'. תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהינום, וישבו עליו ואמרו שירה." (סנהדרין עמ' ק"י ע"א).

בני קורח כלואים בשאול בין עולם החיים לעולם המתים. מדרש מקביל (מדרש תנחומא, קורח) טוען כי "לעתיד לבוא הקב"ה עתיד להוציאם". בני קורח נמצאים במצב ביניים אך לא לתמיד. עד שיבוא רגע זה, בני קורח לא קופאים על שמרם (בכל זאת גיהינום...) אלא אומרים שירה. ולא סתם שירה אלא שירה נפלאה שהיא חלק ממזמורי תהילים.

זוהי התשובה, כך מציע המדרש, של בני קורח. אם קורח חטא בדיבור, התשובה על מעשה זה תהיה בדיבור ולא דיבור קשה ומפלג כדיבורו של קורח, אלא דיבור שהוא שירה מרוממת רוח:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה פרשת שלח-לך תשע"ח

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

בני ישראל, בעקבות הדיווח שהם שומעים מעשרת המרגלים, שוב מתלוננים: "וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ".

וכמובן המסקנה המתבקשת:" וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". אלוהים בתגובה אופיינית מוציא קיטור על משה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹאַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ". משה מתחנן על ליבו של אלוהים ואלוהים עונה בתגובה:" וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.   וְאוּלָם, חַי-אָנִי:  וְיִמָּלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ. כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי."

כל יום כיפור (וגם במהלך ימי הסליחות) אנחנו מזכירים לאלוהים את הפסוק הזה :" וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", כדי שגם הפעם כמו בפעם ההיא, הוא יסלח לנו.  אבל חלק מהמדרשים והפרשנים סבורים אחרת. אלוהים לא לגמרי סולח במקרה של הפרשה שלנו, אלא סולח על תנאי וקוצב את העונש.

כדי להחליט מה כוונתו של אלוהים, הפרשנים תוהים מהן אותם עשר פעמים שלא שמעו בקולי והיכן חטא המרגלים משובץ בהם. ישנם המונים את חטא המרגלים כחטא התשיעי וקורח ועדתו (שיגיע עוד מעט) הוא העשירי, חלקם אומרים שחטא המרגלים הוא העשירי והחמור שבהם. בשתי הספירות הללו, הסליחה והמחילה של אלוהים היא מוחלטת.

הכלי יקר, או בשמו ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין המאה ה-16 כותב: "כי בכל זמן ממצרים ועד הנה: "סלחתי כדברך", אבל מכאן ואילך חושבנא, ולא אסלח לגמרי. ונתן טעם לדבר "וינסו אותי עשר פעמים" (פסוק כ"ב), על כן ויתרתי להם בזכות אברהם שנתנסה בעשר ניסיונות. אבל משם והלאה, תמה זכות זו, על כן אגבה חובי מעט מעט".

 

לפי שיטת הכלי יקר, חטא המרגלים הוא החטא האחד-עשר במספר. אלוהים נתן לבני ישראל עשרה צ'אנסים. בחטא האחד עשר כבר אין כפרה מלאה, אלא העונש מתפרש על-פני ארבעים שנה של נדודים במדבר.

 

דווקא הפירוש הזה מעמיד את כל עניין התשובה, הכפרה והמחילה באור הגיוני לי יותר. אלוהים ההורה יודע גם לחמול אך גם להציב גבולות. עשר פעמים הוא מחל לחלוטין (למשל, על חטא העגל) אבל בפעם האחת עשרה אין מחילה מלאה. יש עונש.

העונש לדור המדבר, היינו אי-הכניסה לארץ המובטחת אינו פוסח על מרים, אהרון ולבסוף גם לא על משה, על אף תחנוניו. הורות טובה כמו גם הנהגה טובה היא זו היודעת לחמול אך באותה עת להציב גבולות ברורים מתי לא תהיה חמלה.  כך מתמלאים כבוד: "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

 

הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה לפרשת בהעלותך

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

 

בכל פעם שאנחנו מוציאים את ספר התורה מן ארון הקודש אנו שרים את הפסוק הבא מהפרשה שלנו: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה..."

וכשאנו משיבים את ספר התורה אנחנו אומרים את ההמשך – "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

מי שיקרא בתורה השבוע, יבחין כי לפני ואחרי הפסוק מופיעות שתי אותיות נ' הפוכות.

 

 

מה משמעותן?

אומר הרמב"ם (בפרשו את המשנה, כלומר מסתמך על חז"ל): "כלל הוא אצלנו כי פרשת "ויהי בנסוע הארון", "ובנחה יאמר", שני הפסוקים יחד הם ספר בפני עצמו. אמרו: "חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט' א') - אלו שבעה ספרי תורה, ונעשו שבעה כפי שאמרו שמתחילת הספר עד ויהי בנסוע הארון ספר בפני עצמו, ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, ומן ויהי העם כמתאוננים עד סוף הספר ספר בפני עצמו, ונמצא מדבר סיני שלשה ספרים, וארבעת החומשין הנשארים הרי שבעה"  (פירוש המשנה, מסכת ידיים, פרק ג', משנה ה').

אם עד היום שרתם ב"אחד מי יודע" חמישה חומשי תורה, הרי טעיתם! במקור היו שבעה ספרי תורה כאשר שתי אותיות הנ' באות לסמן לנו כי מ"ויהי" עד "ישראל" הרי הוא ספר נפרד שהודבק פה. ומכאן שספר במדבר הוא למעשה שלשה ספרים. קרי יש שבעה ספרים ולא חמישה!

הנה ה"ציוץ" (טוויטר) הראשון בהיסטוריה - 19 מילים יכולות להוות ספר שלם בפני עצמו. מעניין לחשוב על תוכן תשע-עשרה מילים אלה ולשאול האם מי שנפוצים ונסים הם גם השבים – קרי האם רבבות אלפי ישראל, בעת ה"נחה" יש להם אפשרות של תשובה מהיותם שונאים ואויבים?

שתהיה לכולנו שבת של שלום


דבר תורה לפרשת נשא

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

(במדבר ו' כ"ד-כ"ז)

הברכה המשולשת, ברכת הכהנים, נמצאת בתוך פרשת השבוע שלנו, וגם בה ולא רק בתחילת הפרשה נמצא השרש נ.ש.א. מה המשמעות של נשיאת פני ה'? רש"י אומר – ישא ה' פניו אליך – יכבוש כעסו. כלומר – אף לסרים מדרך הישר, ה' ינהג לפנים משורת הדין, וינהג במידת החסד והרחמים.

מעניין לחשוב על המילה 'פניו'  - למי הכוונה במשפט? פירוש אחד יאמר – פניו, פניו של אלוהים. אלוהים נושא את פניו אליך. פירוש אחר יאמר – פניו של האדם. אלוהים נושא את פניו של האדם אליו. שולח יד ובעדינות מרים את סנטרו של מי שמשפיל ראשו למטה בתחושת אשמה, למען מבטיהם ייפגשו.

בשני הפירושים גם יחד מצטיירת תמונה אינטימית של יחס קרוב וחם בין האלוהים לאדם.

התמונה הזו מזכירה לי את התיאור הנפלא שנמצא במסכת ברכות:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע:

פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים,וראיתי את כתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא. אמר לי: ישמעאל בני ברכני!  אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.  (בבלי ברכות ז, ע"א, ע"פ כתב יד מינכן, מועתק ומפוסק ע"פ רות קלדרון(.

המפתיע כאן הוא שאלוהים הוא זה שמבקש את רבי ישמעאל לברך אותו (!) ובתגובה ישמעאל מבקש כי אלוהים ישא פנים אליו. ואלהים מנענע בחיוב בראשו. האינטימיות וההדדיות שביחסים בין אלוהים לאדם לא יכולה להיות ברורה יותר.

מי יתן וה' ישא פניו אלינו וישם לנו שלום.

שבת שלום.


דבר תורה לערב חג השבועות

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

דבר תורה לערב חג השבועות

" וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ….בא ונדבק בישראל"

לכבוד חג מתן תורה שיחול מחרתיים ולכבוד רות המואביה שנקרא המגילה על שמה במהלך החג, אביא את דבריה המפורסמים של רות אל נעמי וכן שני מדרשים בעקבות רות-

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי (רות א' ט"ז)

לְמָה הגרים דומין בפני ישראל? לרועה שהיה רועה את עדרו, וברח שה אחד מן הָאֲפָר (שדה פתוח) ונכנס לתוך הצאן. והיה חביב עליו יותר מדי. למה? שְׁאֵלוּ לקחן בדמים, וזה שלא בדמים, אלא מאליו בא, ונכנס בתוך הצאן. כך ישראל, כמה אותות ונפלאות עשה להן הקב"ה, כמה קולות ולפידים וברקים הראה אותן בהר סיני, עד שקיבלו את התורה. אבל הגֵר לא ראה מאומה, אלא מאיליו בא ונדבק בישראל. לכך הכתוב מזהיר עליו. (משנת רבי אליעזר פרשה ט"ז עמוד 303)

"אמר ריש לקיש: חביב הוא הגר שנתגייר, מישראל בעמידתן על הר סיני. למה? לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה. וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב"ה וקיבל עליו מלכות שמים. יש לך חביב מזה?" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן ו')

המדרשים שניהם מעלים את הגרים, אלו ש"נדבקו בישראל",  למעלה אחת מעל למי שנולד לתוך עם ישראל ומדגישים את רעיון הבחירה. לא בחירת האל בעם, אלא דווקא וחשוב מכך, הבחירה האינדיבידואלית להשתייך לעם ישראל.

בשבועות, מחד, הפכנו לעם וקיבלנו את התורה. אך ברור שלא היתה לנו ממש ברירה כפי שדורש ר' אבדימי בר חמא בר חסא:" מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (מסכת שבת פ"ח ע"א).

אם כך, אלו שבחרו להשתייך, אפילו שלא הקסימו אותם בקולות ובברקים ובטח שלא כפו עליהם, אלו חביבין מישראל. אולי אנחנו יכולים ללמוד על היחס הראוי לאלו שאינם בני עמנו הבוחרים לגור עימנו. נכון שיש לגרים החיים בקרבנו שיקול כלכלי לעשות כן, אך גם נעמי שבה לבית לחם   "כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם." (רות א' ו').  אם כך, לא משנה מדוע ואיך הגרים באו לכאן, משנה האם הם בוחרים לדבוק בנו – ללמוד את שפתנו, אורחותינו, להיות אזרחים מועילים בחברה שלנו. השאלה היא האם אנחנו מאפשרים להם את הבחירה.

נאחל שנזכה להיות חביבים בין אם ראינו את הקולות ובין אם בחרנו לראות אותם....ושכולנו נמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

שבת שלום וחג שבועות שמח!

 


דבר תורה לעדכן – פרשת בחוקותי

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

כמו בפרשת השבוע שלנו, פרשת בחוקותי, גם בהפטרה הנביא ירמיהו עורך התניה. "בחוקותי" הפרשה האחרונה של ספר ויקרא, נאמר: "אם בחוקותי תלכו" –יהיה לכם טוב ובאם לא – אסונות ופגעים יבואו עליכם.

ירמיהו הנביא המשורר משתמש במטאפורות הפונות ישירות אל הפרט ולא אל הכלל -  

   בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. (ירמיהו י"ז ז'-ח').

 

הוא (ר' אלעזר בן עזריה) היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיה יז ו). אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים וגו'. (מסכת אבות ג' י"ז).

ר' אלעזר בן עזריה ממנף את המטאפורה של ירמיהו לנמשל מעניין, בו הענפים הם החכמה והשורשים הם המעשים. כאשר החכמה (הלימוד, הדעת, המידע הנאגר) מרובה על המעשים הבאים בעקבותיו, הרי זה כאילן מרובה ענפים ועלים הנשען על שורשים מעוטים. כל רוח יכולה לעקור אותו ממקומו. אך אם החכמה, גם אם איננה רבה, מגובה במעשים – שום דבר לא יעקור את אותו אדם ממקומו.

בשבוע האחרון לספירת העומר, שבוע אחרון לפני קבלת התורה בחג מתן תורה, הנבואה של ירמיהו והפירוש של ר' אלעזר בן עזריה, מזמינים אותנו לפשפש במעשינו. לזכור שאם התורה איננה מביאה לידי מעשים רבים (וטובים!)– הרי היא כערער בערבה.

שתהיה לנו שבת שלום!

 


דבר תורה לפרשת "בהר סיני"

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

עיקר פרשת בהר עוסקת בציווי השמיטה והיובל והמצוות הנגזרות מהן. היא נפתחת בפסוקים הבאים:

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹֽה: (ויקרא כ"ה א'-ב').

אומר המדרש: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" – הדרשנים שמו לב כי מכל הציוויים שנזכרים בתורה, רק כאן, בנוגע למצוות השמיטה, צויין המקום בו הוא נאמר. בכל המצוות האחרות הנוסח השכיח הוא: "וידבר ה' אל משה לאמור...".

והתשובה שהמדרש נותן: " והלא כל המצות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". (ספרא בהר פרשה א ד"ה)

אכן אין שום דבר מיוחד במצוות השמיטה. היא הפרט המעיד על הכלל. כמו מצוות השמיטה, כך כל המצוות כולן נאמרו בסיני.

באופן מפתיע התגלגל הביטוי לעברית המדוברת, אך משמעותו השתנתה ואף מנוגדת למשמעות המקורית הן של המדרש והן של פירוש רש"י המצטט את אותו מדרש. אם כאן דווקא הקשר הוא קשר של אינדוקציה (הפרט המשליך אל הכלל), הרי בעברית העכשווית הפירוש הוא לתהות – מה הקשר בכלל בין הר סיני לשמיטה?

ואולי ניתן לומר כי רק כאן צויין הר סיני היות ודווקא במצוות השמיטה, כשעם העבדים לשעבר עומד למרגלות הר סיני - אין בניסיון החיים שלו בעלות על קרקע. וכי דווקא הזכרון שבכל דור ודור לא רק כי יצאנו ממצרים אלא גם כי היינו עבדים חסרי מעמד ורכוש, הוא העיקרון המנחה אותנו בהתייחסות לבעלות זו. הקרקע לא יכולה להיות בבעלות אמתית שלנו אף פעם "כי לי הארץ... כִּֽי-גֵרִ֧ים וְתֽוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי"(ויקרא כ"ה כ"ג). ועל כך בדרשה שלנו מחר.

שבת שלום!

 


<< Start < Prev 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Next > End >>