פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת ויקהל תשע"א


בכל סוף שבוע  כשאני מתכוננת לכתוב דרשה אני מציצה בדרשות שכתבתי בשנים עברו. 17 שנה שאני אתכם וכל הדרשות נכתבו ביד ונשמרו. (מהשנה הן מוקלדות ביום א'. תודה לאסתר בנגר שמקלידה ולאילן סקלי שמעלה אותן לאתר).
היום התרגשתי לגלות שבפרשת ויקהל-פקודי הנחנו את אבן הפינה לבנין שלנו. היה זה בכ"ד באדר תשנ"ט 12.3.99 (לפני 12 שנה). משהו בחלום של אז ובתקוות אז לעתיד עורר בי געגועים והחלטתי להביא בפניכם מן הדברים שנשאתי אז.

פרשת ויקהל פקודי (ליל שבת, הנחת אבן פנה 12/3/99 כד אדר תשנ"ט)

הנחנו הים אבן פנה למשכן שנקים במבשרת ציון. פרשות ויקהל פקודי עוסקות בבנית המשכן שליוה את בני ישראל במדבר. יש בפרשות אלו תובנות והנחיות איך יש להקים מרכז קהילתי (ויקהל) ואיך לגרום לשכינה לשכון במקום הזה ובלבות בוניו.
ראשית נשים לב להקבלה מענינת בין מלאכת בריאת העולם למלאכת עשית המשכן
בר'      וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם                           וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה ... שמ' לט       וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה         יְהוָה
         וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה

האם ההקבלה הלשונית מקרית? לא, יש להניח שהמסר של הפרשה הוא שבנית משכן כמוה כיצירת עולם.
-    בבריאת חדש
-    בבנית עולם שלם
-    באתגר למלא את העולם בתוכן ולהפכו מקום שהקדושה שוכנת בו שהוא תפארת לאדם ולאלהים.

שנית, המשכן הוא שותפות (1)    שותפות עממית
כולם מביאים תרומות. " כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא"
בפרשות אלו דגש מיוחד על שותפות הנשים - ממש פרשה שוויונית! כל מי שיכול לתרום בעשיה נוספת עושה " וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ" (לה, י)
(2)    שותפות בין העם והמנהיגים
" וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים:  לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן." (לה, כז)
אגב, נדבת העם באה בכתוב לראשונה ונדבת הנשיאים אחרונה ללמדך שהעם קודם למנהיגיו.
(3)    שותפות של השכבה היוצרת = שכבת האינטלקטואלים המיוצגים ע"י האמנים - נציגם בצלאל עם בעלי המלאכה הפשוטים (העמך)- נציגם אהליאב
זו גם שותפות של נציג השבט החזק בישראל - יהודה (בצלאל) עם נציג השבט הקט והדל בישראל - דן (אהליאב)
(4)    המשכן הוא שותפות בין האדם ואלהים ובין העם ואלהים.
נשים לב כי אנו בפרשת "ויקהל" - יש במלה זו קהל, קהילה, ויה - כל הרכיבים למשכן שהוא מקום משכנה של הקהילה ואלהיה.

אולם המשכן נועד במקורו לשכינה (נציגת האל) משמע יפגשו יוועדו במקום - אלהים - אדם.

כיצד?
שהאדם ישכון במקום שבנה - אינו דורש הוכחה. אך מה יביא את השכינה אל משכנה המיועד? או במלים אחרות על מי שרויה השכינה?
אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו (וכלן נלמדו ממשה) נדרים לח ע"א
במסכת אבות נמצא הסבר
איזהו חכם - הלומד מכל אדם    איזהו גבור - הכובש את יצרו
איזהו עשיר - השמח בחלקו
}
כלן תכונות פנימיות החותרות אל השלוה הפנימית אל רובד שמתחת ליצרים ולתשוקות, אל הצלם האלהי שבאדם

שריית השכינה דורשת שימצא האדם את צלם אלהים בתוכו אם ימצאהו - יגלה שהשכינה כבר שם.
כקהילה הכרזנו היום בצהרים שהאתגר הוא קיום דברי הנביא מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיך"
בטקס הנחת אבן הפנה הצבנו סולם כסלמו של יעקב לחבר בין שמים וארץ.

חלפו 7 שנים מאז הנחת אבן הפנה ועד כניסתנו אל משכנינו החדש. ומאז חלפו 5 שנים נוספות ואנו יושבים בנחת בבית כנסת יפיפה שהוא מרכז פעלות שוקק חיים.

כדי שלא נשכח את החלום ונמשיך להעצים את כוחותינו המקומיים עלנו לשוב ולבדוק את הדרך, לשוב ולנסח חזון ויעדים ומטרות וזהו בעצם התהליך שוועד הקהילה עובר עתה.
אני גאה בבנין שבנינו אבל אני גאה כפלים ביחד שיצרנו, בתוכן שיצקנו, במיקום שבו מיצבנו עצמנו מבחינת חיי תרבות וחינוך בישוב.
בשבוע הבא תנוהל התפילה כולה ע"י מתנדבינו - הם הלב והנשמה של המקום הזה ואני ניצלתי את העובדה ש"יקהל ופקודי ",נפרדות השנה ונתתי לנוסטלגיה את מקומה. כשהעולם סביב גועש באלימות כמה טוב להנות מהחום והרוגע של הבית.

" וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (מ, לד)


פרשת כי תשא תשע"א

(על גודל הסליחה)

פרשת "כי תשא" מכילה את החטא הגדול בחטאי בנ"י - חטא העגל אבל גם הסליחה הגדולה מכלן - "סלחתי כדבריך". היא פרשה של הפכים.

הפער הנוראי שבין נוראות והוד מעמד מתן תורה בהר סיני לבין שפל המדרגה של העם המריע וצוהל וקורא לעגל מסכה - "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" הוא כמעט בלתי נתפס. אבל דווקא בגלל הקוטביות יש לנו מה ללמוד ממנה.

נתבונן תחילה בתגובות השונות למעשה העגל.

פן ראשון - אקרא לו בשם חז"ל: אף וחמה וקצף והשמד והשחת.

  1. תגובת הקב"ה
    "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁהרָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא.  וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל." (שמ' לב,ט-י).
    במדרש מספרים לנו
    (שמו"ר מא, ז) כי הקב"ה מאיץ במשה לרדת מההר אך משה, שקול מצהלות החוטאים כבר הגיע לאזניו ,חושש והוא אוחז בכסא הכבוד ומסרב לרדת עד שהקב"ה מאיץ בו: "קום! רד מהר מזה".

  2. ומשה
    "
    וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת
    -הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּאכִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ." (לב, כה-כח)

 

על תגובת החרון והזעם של הקב"ה ושל משה מספר לנו המדרש:

חמישה מלאכי חבלה היו שם: אף וחמה, וקצף והשמד והשחת. אותה שעה באו שלשה האבות ועמדו בשלשה מהם. נשתיירו אף וחמה. אמר משה רבון העולמים בבקשה מכסא כבודך עמוד אתה באחד ואני באחד .

חז"ל ראו את הכעס האלהי והאנושי כאחד כמלאכי חבלה.

כנגד מלאכי החבלה הללו מעמיד הכתוב מלאכי פיוס וסליחה. כלפי החרון האלהי מופנה מלאך התשובה והנחמה.

"וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה ... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ"

לאחר ההרג במחנה, מפנה משה את מלאך הכפרה אל אלהים:

"אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם"

ומשה חוזר אל ה' ומעמיד תנאי:

"וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"

התנאי הוא הסליחה, על ה' לשאת את חטאת העם. לפי המדרש אלהים יסלח, הוא רק מחכה שמשה יבקש זאת ממנו.

את המפתח לבקשת הסליחה נותן הקב"ה בידי משה. כיצד?

כך נדרש הפסוק " וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם" וכי משה היה תופס בהקדוש ברוך הוא שהוא אומר: " הַנִּיחָה לִּי"?! (המונח "הַנִּיחָה לִּי" מופיע בלא כל הערה או אמירה של משה, לכן תמוה מדוע אומר הקב"ה " הַנִּיחָה לִּי"). למה הדבר דומה?

למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון (חדר שנה) ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקטון: הַנִּיחָה לִּי שאכנו והיה פדגוג עומד בחוץ. אמר הפדגוג: המלך ובנו לפנים בקיטון (אין איש מפריע למלך להכות) למה הוא אומר: "הַנִּיחָה לִּי"

אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפיסנו על בנו. לכך הוא מצעק "הַנִּיחָה לִּי".

הפדגוג בנמשל הוא משה שהקב"ה נותן לו רמזים לבקש עבור ישראל.

משה לוקח את ה"מפתח "ומחלה את פני האל. "וַיְחַל מֹשֶׁה" - אומר המדרש עשה את המר למתוק.

כיצד:

בקש ה' לכלותם

אמר לו משה: רבונו של עולם, לא כך אמרת לי במרה: הוי מתפלל ואמר: עשה את המר - מתוק?!

ואף עכשיו

חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן!

עפ"י המדרש עומד משה שעות ומפייס את הקב"ה עד שזה מתרצה ואומר:

"סלחתי כדבריך".

אם הסליחה קשה לאלהים, לבני האדם על אחת כמה וכמה.

שתי דוגמאות עולות בראשי השבוע המדגימות עד כמה אין החמלה והחסד שורים באפן טבעי בלבותינו האנושיים.

 

דוגמה ראשונה היא האיבה הבלתי מוסתרת בין שר הבטחון לרמטכ"ל היוצא. מערכת יחסים שלאורך השנים האחרונות היתה רוויה יצרים שליליים לא הביאה שני אנשים בוגרים, מנהיגים, לסלוח זה לזה ולהציג בפני הציבור יחס של כבוד הדדי ובעיקר אחריות לגוף הציבורי החשוב בארץ צ.ה.ל. שהיה באחריותם המשותפת.

אומרים שהיו רבים אשר חילו את פניהם אך לפיוס לא זכינו.

 

ודוגמה שניה ציבורית מארצנו השכנה -

בראשה עמד מנהיג לא דמוקרטי אולם רב זכויות, מי ששקם את מצרים והפכה למעצמה אזורית ולמנהיגה בעולם הערבי. ההפגנות ההמוניות בככר תחריר, לפי הבנתי הצנועה, מוצדקות, הגיע הזמן (ואולי כך יהיה) שבמצרים יתחשבו בהמונים העניים ויצמצמו פערים וילחמו בשחיתות. כל הסיסמאות נכונות.

אבל האיש שסולק זקן וחולה לא זכה אפילו לטפה של חמלה וסליחה. גבור מלחמת אוקטובר הם קראו לו בעבר ובשבועות האחרונים צעקו לו "לך".

 

היהדות מאפשרת לנו תהליך הכנה לאמירת סליחה בכל תחילתה של שנה. זהו תהליך עמוק, רציני ומתקן והוא גם מחזיר לנו צלם אנוש כי אנושות ללא יכולת סליחה, ללא חמלה ואהבה - לא תהיה לה תקנה גם אם תדגול בעקרונות דמוקרטיים.

-=-=-=-=-=-=-=-=-


פרשת תצוה תשע"א

(על בגד כ"ג ובעקר החשן)

לַמְנַצֵּחַ עַל-שֹׁשַׁנִּים, לִבְנֵי-קֹרַח / מַשְׂכִּיל, שִׁיר יְדִידֹת /
רָחַשׁ לִבִּי, דָּבָר טוֹב--    אֹמֵר אָנִי, מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ/
לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר /

   יָפְיָפִיתָ, מִבְּנֵי אָדָםהוּצַק חֵן, בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ/
עַל-כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים  לְעוֹלָם /
חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל-יָרֵךְ גִּבּוֹר /    הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ...

  מֹר-וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ... (תהילים מ"ה 1-9)

 

כך משבח משורר תהילים את המלך לכבוד נישואיו. יופיו של המלך והדר מלבושיו מגבירים ומעצימים את האהבה וההערצה שחש כלפיו המשורר.

השפה העברית שימרה את היחס אל הבגד המפואר בביטוי: "לבוש מלכות".

בפרשת "תצוה" מצוה ה' על משה להלביש את הכהנים "לכבוד ולתפאָרת". הרמב"ן מפרש: אלה הבגדים לבושי מלכות הן, בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה."

הפרשה מתארת את בגדי הכהנים לפרטי פרטים ומדגישה את הצד האסתטי.

למשל המעיל: " וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ. וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ." (שמות כח לא-לה)

הדרו של המעיל מעורר כבוד. אך יש לפריטיו השונים גם פונקציות מעשיות - הכהן צריך להשמע בצעדו בהיכל. כיום כשאין מקדש כל מי שנושא את ספר התורה בתוך הקהל הריהו הכהן הגדול. בצעדו/ה בין האורחים בבית מצלצלים פעמוני המעיל והרימונים ואותה חרדת קדש של פעם חודרת שוב ללבבות.

לפריטי הלבוש של הכהן היו פונקציות נוספות. בפרטי הלבוש היו פרטים שענינם היה בתחום החובות הצבוריות והמוסריות של המכהנים בקדש. כיצד? למשל - על כתפות האפוד היו שתי אבנים ועליהן שמות 12 השבטים. לשם מה? מסביר הכתוב: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו--לְזִכָּרֹן." (כח, יב)

כלומר, אהרון נשא את בני ישראל באפן מטפורי על בגדיו כדי שיזכור תמיד שאין הוא אלא משרת הציבור וצרכי הציבור צריכים להיות לנגד עיניו.

לפעמים יכול הציבור להיות לטורח על משרתיו, במקום להודות להם על עשיתם מחטט הצבור במגרעותיהם, מחפש אחר כשלונותיהם מצפה מהם להענות לכל דרישותיו.

לרגעים כאלה יש לכהן חשן ובו משובצות שתים עשרה אבנים טובות, אבני חן:

אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת

נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם

לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה

תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה (מזכיר לנו תושבי רכס חלילים משהו?)

רשימת האבנים חוזרת כמעט כולה כאבני גן עדן בספר יחזקאל (כח). אבני גן עדן מייצגות את השלב הראשוני, הטהור. הן נמצאות על החשן כך שתזכרנה לנושאן את האדם או העם החף מפשע, את האדם או העם במצבו הראשוני התמים ואת הרצון לשוב אל מצב מוסרי זה.

בחשן היה פריט מרתק נוסף

"וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה--תָּמִיד" (כח, ל)

מהם האורים והתומים ועל שום מה נתפר כיס מיוחד בחשן שבו הושמו ומה משמעות השם" חושן "בפרט?

חלק זה של החשן קשור למסתורין היהודי. אין אנו בטוחים בגזרון השמות "אורים ותומים" אם הם לשון אור ותום או ארר ותמם (סיום). אולם דומה שהם היו מעין אורקֵל אלהי.

פרופ' יצחק אבישור מסביר שלא ברור מה היתה צורתם של האורים ותומים. ייתכן שהיו אלה שתי אבנים או שתי פתקאות שעליהן נרשמו שתי המלים. מכל מקום נראה לו שהשמות היו ניגודיים, האחד בגדר תשובה שלילית והשני בגדר תשובה חיובית והשואל ב"אורים ותומים" צריך היה לנסח את שאלתו כך שתאפשר תשובה של "הן" או "לאו".

התשובה שניתנה ע"י הכהן היתה כפסק דינו של אלהים. יש לנו כמה ספורים במקרא על מנהיגים ששאלו באורים ותומים למשל במינויו של יהושע כמחליפו של משה נאמר: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה" (במד' כז, כא). גם שאלות ששאלו מנהיגים אחרים את הכהנים היו ככל הנראה ב"אורים ותומים" גם אם לא נאמר כך במפורש. למשל במקרה המלך שאול ששאל באלהים אם לרדת אחרי הפלישתים (שמו"א יד, לז), במקרה המלך דוד ועוד.

האורים ותומים נישאו קרוב ללב הכהן והיו אמצעי הקשר בין הכהן לאלהים. דרך אבנים אלו נתן הקב"ה משפטו, לכן נקרא החשן - חשן משפט.

מדוע דווקא אבנים? הנה כמה רעיונות והנושא פתוח למחשבות יצירתיות שלכם.

האבן מסמלת את הטבע, הקיים, היש, האבן מסמנת במקרא יד, מקום ציון שנמשח בשמן והופך מצבה. האבן היא זו שעליה הניח יעקב אבינו ראשו בצאתו מא"י וגילה כי יש אלהים במקום ולכן קרא למקום ההוא בית אל לאמור האבן היא ביתו של האל אך גם ביתו של האדם. אין כאבן מסמלת את אפיינו, חזקים ויציבים מחד אך גם מתפוררים בקלות מאידך.

אם כן, נשא הכהן את המשכן את מקום הויעוד שבין אדם ואלהים וזו הסיבה שנשא אותו על לבו כדי לוודא שיש בית לאלהים בכל אשר נמצא.

הבית אינו רק בית ויעוד הבית הוא התזכורת למקור (תום גן עדן). הבית הוא תזכורת לחובות המוסריות (חשן משפט). חסידים נהגו לומר על המשפט "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ" - כשם שהלב מרגיש ראשון בכל כאביו של הגוף, כך גם אהרון היה מרגיש בצערו של כל אדם מישראל והיה מתפלל בעדו.

אם נסכם את פרטי הלבוש המעטים שהתבוננו בהם הערב נוכל לומר שאף שנדמה היה שעקרו "לכבוד ולתפאָרת" אין ביטוי זה מכוון להדר ונוי חיצוניים גרידא אלא להדר ונוי פנימיים.הבגדים היו לכבוד ולתפארת כשייצגו תכונות ומידות פנימיות לכבוד ולתפארת.

נושאי המשרות הצבוריות בעולם העתיק הולבשו במחצלות פאר לא כדי להאדיר את תפקידיהם (אם כי גם פן זה היה קיים בבגדי הכהונה) אלא כדי להזכיר להם את חובותיהם המוסריות, את היותם משרתי האל מחד והאדם מאידך.

האבנים על החשן ודאי הכבידו על הבגד לאמור יש הרבה כבוד בתפקיד אך גם כובד רב במשא הצבורי.

ראויים בגדי הכהונה להחקר ע"י בעלי משרות ציבוריות בימינו. דומה שהאזור שלנו רותח משום שנושאי משרות אחדים הפכו את הבגדים החיצוניים לעיקר, הם עקרו את החושן ממקומו ושכחו כי הבגדים הם תזכורת למשא העם וצרכיו. הבגד הפך לבגידה עד שהעמים לא עמדו עוד בנטל הכבד ולבשו בגדי נקם כדי להביא לעצמם ישועה. זה נכון לא רק בעמים סביבותינו. זה נכון במידה גם אצלנו.

כשיחפוף הבגד את מעלות נושאיו אולי תשרה עלינו רוח הקדש ונזמר להם שירי ידידות ברוח משורר תהילים ועד אז טוב שיעיינו בפרשה.

-----------------------------


 

על קדושה ומשפחה – דברים ליום המשפחה ולפרשת תרומה

היום, ל' שבט, תאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, צויין ברחבי הארץ יום המשפחה, שפעם היה "יום האם". מי שעובד בגנים, או שולח אחד מילדיו למערכת החינוך יודע שאין מדובר ב"סתם יום של חול", אלא ביום שבו מעלים על נס את ערך המשפחה, אהבת ההורים לילדיהם ובחלק מהמקומות – את הגיוון והעושר שיש לנו היום במבנה התא המשפחתי. את דברי היום אני רוצה לייחד לנושא קדושת המשפחה. או ליתר דיוק – לקדושה ולמשפחה.

 

כשאנחנו אומרים את צמד המילים "קדושת המשפחה" אנחנו בדרך כלל מתכוונים למארג ההתנהגויות שבין בני זוג, או בין הורים וילדיהם. אנחנו חושבים על אמון, על אהבה ועל השקעה. על קימה בלילה לתינוק בוכה, על טיפול בהורים בערוב ימיהם.

 

חובת כיבוד אב ואם, שהיא הדיבר החמישי בעשרת הדברות, קשורה על פי חז"ל לחובת כיבוד אלוהים, משום שכיבוד ההורים וכיבוד האל מופיעים מספר פעמים בסמיכות עניינים. כך, למשל כתוב בויקרא י"ט ג': "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".   ועל כך אמרו חז"ל "הוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום" (קידושין ל, ע"ב). כלומר, הכבוד הנדרש מבן או בת כלפי הוריהם, הוא תולדה של הכבוד והיראה שבני אדם רוכשים לאביהם שבשמיים, הוא האלוהים.

מעניין, שגם בתרבות ובספרות המודרנית ישנו עיסוק מרתק בשאלת הקשר בין דמות ההורה (בעיקר דמות האב) לדמות האל. נזכיר רק ברמז את התיאוריה של פרויד, הרואה באלוהים תחליף אב, או את שירו של יהודה עמיחי "אבי היה אלוהים ולא ידע".

 

אך לקשר בין קדושה ומשפחה יש רובד נוסף. כיבוד אב ואם איננו רק תולדה של כיבוד האלוהים. המערכת המשפחתית מהווה מטאפורה מרכזית ורבת משמעות לתיאור קשרי הקדושה בחיינו – למערכת היחסים בינינו לבין אלוהים.

בהקשר זה, החל מהמקרא, ולכל אורך ספרות חז"ל, עולות שתי מטאפורות מרכזיות – אלוהים הוא ההורה (בדרך כלל אב) ואנו בניו ובנותיו, ואלוהים נמצא במערכת של נישואין איתנו – לפעמים הוא הדוד ואנו הרעיה, ולפעמים הוא השכינה ואנחנו כנסת ישראל.

אבקש להרחיב מעט בפוטנציאל הגלום במטאפורה הראשונה – אלוהים כאב ואנו כבנים.

כל הקורא במקרא או פוקד לעתים את בית הכנסת מכיר את הדימוי הזה: אבינו האב הרחמן, רחם עלינו כרחם אב על בנים, כי אנו בניך ואתה אבינו – הדוגמאות רבות ומגוונות.

בדרך כלל, כשאנו שומעים את הדימוי הזה, התמונה שעולה בפנינו היא של ילדים קטנים, בסביבות גיל חמש או שבע, הפונים אל אביהם הגדול, החזק, הכל יכול. אלוהים, או אבא, שתמיד יעזור, תמיד יצליח, תמיד יאהב.

מצד אחד, זו אמונה תמימה ונפלאה – היכולת להתהלך בעולם בידיעה שאתה אהוב ומחול. לא חשוב מה יקרה, אלוהים תמיד יאהב אותך ויסייע לך – הרי אתה בנו. מצד שני, מגיע הרגע בו ילד מבין כי גם לאביו ולאמו יש מגבלות, וכי לו, לילד, ישנה אחריות לגבי מעשיו והתנהלותו בעולם.

באופן אישי, אני מחפשת אמונה של מבוגרים. הדימוי בו אני ילדה קטנה וחסרת ישע, ואלוהים האב הוא המושיע אותי ברב חסדו הוא דימוי שאיננו עוזר לי באתגרי אמונתי ובנפתוליה, והוא אפילו מקומם אותי. מפחידה אותי גם התחושה שמעצם העובדה הביולוגית שנולדתי למשפחתי או לעם היהודי, אהבת אלוהים נתונה לי ללא תנאי וללא קשר למעשי. אני רואה בכך סתירה להבנה היהודית שהברית בינינו לבין הקדוש ברוך הוא קשורה בטיב מעשינו והתנהגותנו, ביטוי שמופיע מפורשות בקטעים רבים ביותר במקרא.

 

אך האם דימוי ההורה והילד הוא פשוט דימוי ילדותי וחלול שאבד עליו הכלח? אני מבקשת להציע כי בדימוי זה טמונים מורכבות ועומק רבים. והרעיון איננו חדש – כבר חז"ל עשו שימוש אמיץ במטאפורה זו. כך למשל, במסכת שבועות (דף ט ע"א) אנחנו מוצאים שתי אגדות המתארות את מערכת היחסים הסבוכה בין האב האלוהי לבניו – באחת האב מכה את בניו, ובשניה – הוא אף הורג את בניו בכעסו1.

 

חז"ל ידעו, בדיוק כמונו, כי לא כל המשפחות מושלמות. הם ידעו שבקרב משפחות שוררים יצרים, כעסים ואף אלימות. הם גם ידעו היטב שהאחריות לשמירת קדושת התא המשפחתי משתנה ומתעצבת במהלך חייו של אדם.

 

כששני בני אדם נישאים ומביאים ילדים לעולם – האחריות לשלמות התא המשפחתי ולקדושתו מוטלת עליהם. כשהילדים גדלים, עליהם לבחור כיצד יתייחסו למשפחתם –האם ישמרו על קשר? האם יבואו לבקר? ופעמים רבות, כשההורים מזדקנים עיקר השמירה על ניצוץ הקדושה במשפחה מוטל דווקא על הילדים – על נכונותם ויכולתם לבוא, לתמוך, ולסעוד. על אהבתם להוריהם, חרף המגבלות והאכזבות. מצוות כיבוד אב ואם הופכת למצווה משמעותית, ולעתים למצווה קשה ותובענית.

 

הדימוי של אלוהים כאב מזמין אותו לשאול גם על מצוות כיבוד אב ואם, ומצוות כיבוד אלוהים. האמנם יש לכבד ללא תנאי וגבול את הורינו, כפי שמסורת ישראל מצווה לנו? ואולי, בהתאם לחלק מתפיסות חינוכיות מודרניות יותר, הורים צריכים להיות ראויים בהתנהגותם ובמעשיהם לכבוד ילדיהם? או בניסוחה הנפלא של רינה רפאלי (ותודה ליגאל): "כיבוד הורים צריך להרוויח?"

האם אנו מסוגלים לסלוח להורינו ולכבד אותם? האם אנו מסוגלים לסלוח לאלוהינו ולכבד אותו?

 

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת תרומה, עוסקת בפרטי הפרטים של בניית המשכן. אלוהים מצווה כל פרט ופרט עד שעולה השאלה – מדוע שלא יבנה את המשכן בעצמו? וכתוב: " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ד:8). יש כאן תהליך הדדי: אלוהים מצווה לבנות משכן, בני האדם נענים לאתגר ואלוהים כתגובה שוכן בקרבם. גם בימי המקרא, היכולת של אלוהים, של הקדושה, לשכון בקרבנו, היא תוצאה של פעולה אנושית.

 

הדימוי של אלוהים כאב ושלנו כבנים, טומן בחובו אם כן אפשרויות הזדהות גם לאדם מודרני וליברלי. איננו בהכרח ילדים רכים בשנים העומדים מול אלוהים כל יכול. ייתכן ואנו שותפים בכינון הקדושה שבמערכת היחסים המשפחתית ויתרה מכך – ייתכן שכרגע מוטלת דווקא על כתפינו אחריות רבה יותר בכדי לשמר את ניצוצות הקדושה. אנו, כילדים, צריכים לבחור כיצד נתנהל במערכת היחסים הזו – האם נאמין, נאהב, נסלח, נסייע?

 

הלוואי שנצליח – כבנים וכבנות, כאמהות וכאבות, כסבים וכסבתות – להביא קדושה, אהבה ואחריות למערכת המשפחתית, הקהילתית והחברתית שלנו. הלוואי שאנו, כבוגרים וכאחראים, נצליח להביא מעט מהנוכחות האלוהית ומהקדושה לעולם שזקוק לה כל כך.

 

שבת שלום וחודש טוב.

 

                                                                                                                        

1 ר' יוחנן אמר: (משל) למלך שהיו לו שני בנים. כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר - 'אוי לזה מאיזו שלווה נגלה!' כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר - אנא הוא דתרבותי בישא (אני הוא שחינוכי רע)"...

"(ר' שמעון בן לקיש) אמר: (משל) למלך שהיה לו שני בנים. כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, התחיל מקונן עליו. כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת. אמר - מעתה אין בי כח לקונן עליהם אלא 'קראו למקוננות' ויקוננו עליהם".

                                                                                                                        

 


 

 


פרשת משפטים תשע"א

 

מיד לאחר המעמד הנשגב ומלא ההוד של התגלות ה' בהר סיני ומתן תורה לעם ישראל באה פרשת משפטים שכל כולה פרטי דינים וחוקים הנוגעים לחיי היומיום וליחסים שבין אדם לחברו: כי תקנה עבד, כי יגח שור, כי יפתח איש בור.

האם אין זו צניחה דרמטית ממעמד של קדושה לחולין של יומיום? האם לא היה עדיף לעבור מיד לאחר מתן תורה לפרשות "תרומה" "תצוה" ו"כי תשא" העוסקות בבנין משכן ה' וכליו? האם לא יאה לעיסוק בפרטי הקדושה לעקוב אחר המעמד הקדוש?

דומה כי יש רעיון מאחורי הסדר, המהופך לכאורה, ואני אנסה לנסחו בכמה אופנים.

ראשית אומרת לנו התורה כי אין בין עשרת הדברות, עשרת הצוים הקטגוריים, ובין פרוט המצוות המשפטים והחוקים הבדל. כמאמר המכילתא ורש"י בעקבותיו "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". כל המצוות חוזרות אל "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מקור הסמכות של כל תרי"ג בברית סיני.

הפרשן הספרדי אבן עזרא אף מגדיל ואומר: "שכל מצוה ומשפט בפני עצמו עומד." כוונתו שכל פרט ופרט בדינים יש לו מקום משל עצמו ואין להכלילם יחד. "והעיקר", הוא כותב, "שלא יעשה אדם חמס ויכריח מי שהוא מעט ממנו ביכולת והחל מהאונס שהוא בגוף להעביד העבד ואחר כך הזכיר האמה והזכיר מכה איש בעבור שהוא צריך וכי יכה איש את עבדו והזכיר מכה אביו ואפילו המקלל - להפריש בין המוכים." המוכים אינם קטגוריה, כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, הוא נפש בצלם אלהים.

יש פה מתן כבוד לחוטא כמו גם לישר הדרך, למוכה כמו גם למכה.

הרמב"ן רואה במשפטים של הפרשה שלנו פרוט של עשרת הדברות. הוא קושר בין "לא תחמוד" (הדיבר האחרון בעשרת הדברות) לבין הדינים בפרשה שלנו :"ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו. לפיכך אמר: תשים לפניהם משפטים ישרים, ינהיגו אותם ביניהם ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכן אמרו במדרש רבה (שמ"ר ל,טו) כל התורה "כולה תלויה במשפט לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות, כן פרש באלה המשפטים: המשפט בעבודה זרה, ובכבוד האב (נוסיף ובכבוד האם) והרציחה והנאוף הנזכרים בעשרת הדברות."

 

שאלה גדולה היא למי מכוונת פרשת משפטים. במעמד הר סיני ניתנה תורה לכל העם: אנשים, נשים וטף. האם פרשת משפטים מיועדת להדיוטות? למי מכוון הכתוב באמרו "אֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" - לפני מי?

רוב הפרשנים המסורתיים רואים את הפניה אל הדיינים והשופטים או בלשון הרמב"ן "שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד משה רבנו."

בין פרשת יתרו (מתן עשר הדברות) לבין פרשת משפטים מופיע קטע לכאורה בלתי מוסבר. וזו לשונו: "אַתֶּם רְאִיתֶם--כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּיאֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִיתכִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִיאֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו." (כ, יט-כג) ההנגדה בין מזבחי האדמה לאלהי כסף וזהב שהיו מקובלים על עמי הנכר היא הנגדה ברורה, גם הרצון שהמזבח יהיה מאבנים שלא עלה עליהן כלי משחית היא דרישה ברורה אבל מה ענין ההליכה של כהנים במעלות המזבח והחשש שמא תיגלה ערותם (שמא יראו להם בלשון ימינו?!) בשמו"ר (ל,ב) נשאלת השאלה בלשון "וכי מה ענין זה אצל זה?" ובכלל אומרים לנו במדרש: וכי ערותן של כהנים היתה מגולה? והרי כתוב יעשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה? אלא אמר ר' אבינא: "כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יהיו פוסעים פסיעות גסות על המזבח אלא יהיו מהלכין עקב בצד אגודל, כך הזהיר הקב"ה את הדיינין שלא יפסעו פסיעות גסות בדין."

התורה לא הסתפקה בפר' "משפטים" כאזהרה לדיינים ולשופטים אלא הוסיפה עליה את פר' "שופטים" המכוונת ישירות ליושבים בדין "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים, טז יח-כ).

בישראל של ימינו קשה לדיינים ולשופטים לשפוט משפט צדק. עוד טרם הגיעו לעסוק בפרטי הפרטים כבר נמרחו כל העובדות על פני הדפים הראשיים של העתון והאינטרנט ובטוייטר ובפייסבוק. צלמים צלמו מכל זוית אפשרית את הנדונים ואת הרכוש הנדון או השדה או האחו.

דומה כי ככל שתשחיר פני בכיר כל שהוא כן תענה על התאוה הצבורית לשחיטת פרות קדושות.

אינני חלילה מסנגרת על מי שיועד להיות הרמטכ"ל. גם אני חשה אי נוחות מול הנחלה הראוותנית אבל אני גם חשה בכאב את עלבונו של מי ששרת בצבא שנים רבות ואיש לא עוסק במהות תרומתו ועשייתו לצבא ולמדינה.

אני תולה תקוה ביועץ המשפטי לממשלה ובועדת טירקל שישקלו באוביקטיביות אבל אני רוצה להזכיר לעצמנו שאם נמשיך לשחוט בתאוה כל מועמד לכל משרה לא יהיו אנשים ערכיים שירצו לשרת אותנו ושהפרשה נכתבה לדיינים ולשופטים ולא לנו ומאיתנו ההדיוטות נדרשת סבלנות, יהיה לנו די זמן להשחיר להלבין ולהצהיב את פני מי שראוי לכך. יש לתת לשופטים לעשות את מלאכתם אמונה.

===========================


פרשת יתרו תשע"א

מוקדשת לסוניה פרס שהלכה לעולמה אתמול

 

פרשת מעמד הר סיני ומתן תורה, פרשה יחידה שבה תאור ההתגלות הישירה של אלהים לעמו נקראת על שם גוי, זר המגיע ממדין ולא עוד אלא הוא כהן דת מדייני.

מה ראתה התורה להקדים את ביקורו של יתרו דווקא לרגע מלא ההוד של מתן תורה? הרי אין מוקדם ומאוחר בתורה ובהחלט ניתן היה להקדים הבקור לפרשת "בשלח" או לאחרה לאחר מתן תורה. ומה ראתה המסורה לקרוא פרשה כל כך משמעותית ע"ש גוי? אולי ניתן היה פשוט לחלק הפרשה הנוכחית לשתיים ולקרוא לחלקה הראשון "יתרו" ולחלקה השני "בחודש השלישי" או אולי "משה" ע"ש המנהיג המקבל בשם העם את התורה. הרי אין אפילו פרשה אחת בתורה ע"ש גדול מנהיגנו. כמה היה ודאי משה שמח אילו פרשת עשרת הדברות היתה נקראת של שמו.

אבל המסורה וגם עורכי המקרא בחרו להותיר את יתרו במקומו ולקרוא לחשובת הפרשות דוקא בשמו וענין זה צורך עיון.

יתרו בא עם צפורה ובני משה אל מחנה ישראל. איננו יודעים כמה זמן הוא שוהה שם. לפי המסורת בס' במדבר משה מבקשו להסתפח למחנה ישראל אך יתרו מסרב " לֹא אֵלֵךְכִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ" (במדבר י,ל) ובפרשה שלנו: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה, אֶת-חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ, אֶל-אַרְצוֹ" (שמ' יח,כז).

יתרו מגיע אל משה כי שמע "אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם".

להבדיל מבנ"י שראו את הניסים בעיניהם (עשרת המכות, יציאת מצרים, נס בקיעת ים סוף, המן והמים, עמוד האש ועמוד הענן) יתרו רק שמע. יתרו הזר מזכיר לבנ"י את חשיבות הקשב.

לבנ"י שנשתחררו מעבדות אין יכולת קשב גדולה. כזכור כשבא אליהם משה בפר' "וארא" ודבר אליהם בשם ה' ב-4 לשונות גאולה "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם ..." תגובת בנ"י היתה: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה"

האזן הכרויה מעידה על מוכנות להקשיב. אך אין די בה.

יתרו שמע ומיד פעל - "וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ וַיָּבֹא ...  אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם--הַר הָאֱלֹהִים."

הרמב"ן אומר כי הפסוקים הללו מעידים כי יתרו בא "לשם ה' אלהי ישראל" בעבור שידע שהוא הר האלהים כי בו נגלו אליו האלהים.

דווקא הגוי הזר נותן גושפנקה למקום ההתגלות שבו ירד אלהים על ההר. ללא ברקים ורעמים, ללא הר עשן וללא קול שופר הולך וחזק משמש כהן מדין דוגמה לאמונה שלמה שהולכים אחריה אפילו למדבר.

אבל יש בהקדמת הבקור הזה מסרים נוספים. יתרו מביא אתו את צפורה אשת משה אחר שלוחיה. (יש מחז"ל המפרשים בטוי זה לאמור - משה גרשה ויש המפרשים שפשוט שלחה לבית אביה כדי שיוכל לצאת ולבוא לפני פרעה) ואת שני בניה.

כל עוד היה משה במצרים היה הפרוד במשפחה ברור ( משה נדרש לבוא ולצאת מבית פרעה), אך עתה משהוא מנהיג את עמו אל ארצו ומולדתו זה זמן לאיחוד המשפחה מחדש. מנהיגים אינם זוכרים תמיד את חשיבות שלמותה של משפחה ויתרו הזקן ובעל הניסיון מזכיר למשה כי יש לו חובות משפחתיים לא רק לאומיים ולפני שיראה את האלהים פנים אל פנים ויסתחרר, מוטב שיזכור את חובותיו כלפי ביתו.

כשמגיע יתרו אומר לנו הכתוב: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם; וַיָּבֹאוּ, הָאֹהֱלָה. וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵלאֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה"

זו פעם ראשונה שאנו שומעים על מפגש רעים שכזה. משה עסוק בתפקידו ואין לו עם מי לספר ולדבר (אהרון אחיו משמש לו פה במטלותיו המדיניות אך איננו שומעים על שיחות סלון בין השניים). יתרו מביא עמו את חשיבות החברות והשותפות. מנהיג צריך אנשים שיוכל לשוחח עמם, להחליף חוויות אישיות. המנהיגות גוררת בדידות ויתרו מראה כי ניתן גם אחרת.

יתרו שומע את סיפורי משה (כבר אמרנו שהוא טוב בשמיעה) ותגובתו היא: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ--עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה ... עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים"

יתרו גם מבטא שמחה, גם מברך בהודיה.

בני ישאל עברו עד עתה ניסים ענקיים אבל לא נאמר בשום מקום כי שמחו בהם או עצרו להודות עליהם (להוציא שירת הים) וכבר חז"ל שמו לב לכך ואמרו במסכת סנהדרין (צד) כי "גנאי הוא למשה ולשישים רבוא שלא אמרו 'ברוך' עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'"

לא בכדי אמר משורר תהילים "בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן ... אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם   הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה" (תה' קכו א-ב) ורק אחרי שזרים ורחוקים יכירו בנס ה' יבואו שבי ציון ויגידו בעצמם ועל עצמם "הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים." (שם, ג).

יתרו לא הסתפק בברכות והודיות: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים (אלהי ישראל ולא אלהי מדין); וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לֶאֱכָל-לֶחֶם עִם-חֹתֵן מֹשֶׁה--לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".

יתרו מלמד את חתנו כי את ההצלחות והכשלונות יש לחלק. משה לא השתמש בזקני ישראל ובאהרון אלא לצרכיו הפוליטיים הוא לא קרבם אליו, לא ישב עמם לאכול בצוותא ויתרו מלמד אותו כאן פרק בהלכות מנהיגים. בהמשך גם יפרוס לפניו מפה לביזור סמכויות.

ויש להופעתו של יתרו מטרה נוספת. בפרשה הקודמת נלחם ישראל בעמלק. בהקבלה ניגודית למלחמה בעמלק שובצה פגישת יתרו הקייני (המדייני) עם משה שהיא פגישת שלום ושותפות. שני האתנוסים האלה העברי והקייני ישמרו כל השנים על יחסי שלום ועשרה הדדית. עת להלחם ועת לעשות שלום.

את כל אלה מביא עמו יתרו כדי להכין את חתנו משה לקראת הרגע הגדול של מתן תורה ולקראת הנדודים הארוכים והמייגעים במדבר 40 שנה.

יתרו מביא עמו, כשמו, יתרון רב למשה על כן קראוהו חז"ל בשבעה שמות (מספר טיפולוגי מקודש) וביניהם רעואל - רעו של האל וחובב - חביבו של האל.

אין ספק - משה הוא המנהיג עליו מתמקדת התורה. יתרו הוא הפנס הצדדי המאיר את המנהיג ומאיר לו הדרך.

אתמול הלכה לעולמה אשה מיוחדת וצנועה שהאירה את אחד ממנהיגנו מזויות אנושיות ומשפחתיות. כיתרו שברח משותפות עם המנהיג משה אך הותיר עליו ועל עם ישראל חותם בל ימחה גם סוניה פרס לא רצתה בבן זוג פוליטיקאי, לא שר ולא ראש ממשלה ולא נשיא. היא רצתה בן זוג איש רעים לשוח איתו לחלק עמו את הבדידות ואת האהבות הקטנות לאנשים.

מעטים האנשים הבורחים מן השררה ומאור הזרקורים בודאי בעולמנו כיום כשהמדיה והטכנולוגיה הן אלילות ההמונים. אבל סוניה היתה כזו.

אין ספק - שמעון פרס הוא מדינאי בעל שעור קומה, סוניה היא הפנס הצדדי שהאיר לו את הדרך.

 

יהיה זכרה ברוך

<<==================>>


פרשת בשלח (שבת שירה שלפני ט"ו בשבט תשע"א)

(על השירות: שירת הים, שירת דבורה, שירת הצפרים ושירתינו)

 

 

"מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁנוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא"

עם של עבדים שזה עתה יצאו ממצרים עומד ושר. שירה ענקית " אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָהסוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם."

לפני זמן קצר (פרק אחד בלבד) רטנו בפני משה " הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּרמַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?" ועתה הם מתארים בליריקה נלהבת את הצלתם ואת טביעת המצרים בים: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּםוּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף, תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן ."

מה מהפך את הצעקה " וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה." (יד, י) לשירת פליאה והודיה?

שני ניסים אדירים ארעו את בני ישראל - האחד הוצאתם משעבוד של 400 שנה אחרי שאלהים הפליא עשר מכות על המצרים ובודד את בני ישראל מהמכות והשני בקיעת ים סוף בפני בני ישראל הנרדפים ע"י פרעה וחילותיו.

חברתי, הרבה דליה מרקס ,השוותה את המעבר בים סוף לתעלת לידה. להבנתה התינוק יוצא לאויר העולם מתעלת הלידה ומתחיל לבכות. בכי זה הוא הבעה טהורה של קיום. הוא בוכה את עצמו. אין זה בכי על מנת לקבל תשומת לב ולא כדי לקבל חיבוקים (בכי כזה יבוא אח"כ) זהו הבכי הטהור, המושלם, התגובה הבלתי אמצעית לחויה העצומה והנוראה שחווה התינוק בהיוולדו.

בני ישראל עברו חוויה דומה. להישאר בגדה האחת לא יכלו , העבר השני היה מפחיד ומאיים לא פחות והמעבר - חוויה איומה. בכל רגע עלולות היו חומות המים לנפול ולקבור תחתיהן את בני העם הנבוכים.

כשבני ישראל יצאו מעברה השני של תעלת הלידה הלאומית מספר לנו הכתוב:" ןיראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ( יד,31)

ומתוך האמונה, הפליאה והכרת התודה עלתה שירת העם.

 

מי שר את שירת הים? ר' יוסי הגלילי מלמדנו שכולם שרו: "עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיוון שראה את השכינה - עולל הגביה צווארו ותינוק שמט שד מפיו ואמרו: " זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" ... היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמם אמרו שירה? והא לא חזו [והרי לא ראו בניסים]?! אמר רבי תנחום: כרס נעשה להם כאספקלריה המאירה וראו "(בבלי סוטה ל, ע"ב).

נשים לא רק שרו הן חוללו "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָםשִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם." קל לדמיין את המחולות הנלהבים ושירת המענה של מרים והנשים: היא קוראת והן עונות וסביב ודאי מעגל ענק של מוחאי כפים המצטרפים אל השמחה.

במדרש שואלים מהיכן זה שלפו הנשים את כלי הזמר ועונים כי "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים." אגב גם 'מחולות' הם כנראה כלי נגינה, אחים לחלילים ורק משמעותם המשנית היא ריקוד.

היכולת להכיר בפלא, לומר עליו שיר הודיה נתפסת ע"י חכמינו כהבראות מחדש. אמר ר' סימון: לא כל מי שהוא רוצה לומר שירה אומר אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו עוונותיו ונעשה כבריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס - אמרו שירה שנאמר "אז ישיר משה ובני ישראל" (מדרש תהילים יח, ו).

שירת הים אינה היחידה הנקראת בשבת זו. גם הפטרתה של פרשת "בשלח" היא שירה - שירתה של נביאה נוספת - דבורה. " וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַםבַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר. בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵלבְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה. שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ  רֹזְנִים: אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָהאֲזַמֵּר, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."

נצחון אדיר העניק ה' לצבא ישראל בראשות ברק בן אבינועם והנביאה דבורה כנגד סיסרא שר צבא יבין ומרכבות הברזל המשוכללות שלו. כמו מרכבות פרעה שטובעו בים סוף טובעו מרכבות סיסרא בנחל הקישון.

בשני הסיפורים לנשים תפקיד משמעותי ביותר. בכל אחד מהם מככבת נביאה, מרים בסיפור יציאת מצרים ודבורה במקרה השופטים.

אך בסיפור דבורה נוספת גבורתה יוצאת הדפן של יעל אשת חבר הקיני המזכירה לנו במעט את בתיה בת פרעה שהעזה לגדל את משה כנגד צו אביה. האחת מחיה השניה ממיתה אך שתיהן מביאות חיים לעם שהחיים נגזלו ממנו. משום כך מברכת דבורה את יעל בשירתה " תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים--יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִימִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ."(שופטים ה,24).

השירה נותנת קול, כותבת חברתי דליה מרקס, ליסודות שאין תמיד זוכרים להגותם בשפת היומיום הסואנת. השירה נותנת קול לנימים ולקוים דקים שאין לב הבשר נוח לזכרם, השירה נותנת קול לאותם שבדרך כלל שתוקים הם.

המשורר חיים היינמן, הידוע יותר בשמו היינריך היינה בטא זאת במלים: "עת לפניכם את יסורי השחתי / אז פהקתם ומאום לא אמרתם / אבל עת בשירים אותם שפכתי / כבוד והלל לי פזרתם."

שבת שירה מצרפת אל שתי השירות הגדולות שירת הים ושירת דבורה גם את שירתן של הציפורים. עפ"י מנהג יהודי קדום עלינו לפזר בחוץ אוכל עבור צפורי הדרור. הטבע משתתף בשמחת השחרור ושירת הציפורים מלווה את שירת הים של בני ישראל.

האגדה הוסיפה למנהג זה הסבר מעניין. בפרשת "בשלח" מסופר על המן שירד במדבר יום יום פרט לשבת (שמות טז כה-כז) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָההַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאו." האגדה המאוחרת פתחה את התאור החסכני והוסיפה סיפור על דותן ואבירם, שני האויבים הארכיטיפים של משה, שיצאו בליל שבת ופיזרו בשדה את המן שלקטו ביום שישי. הם התכוונו לחזור ולאסוף אותו בשבת כדי להוכיח שמשה בדאי. דותן ואבירם ּחזרו בשבת ללקוט מן "ולא מצאו" - צפורים נשאו את המן למרחקים כדי שהשבת לא תחולל. כשכר למעשיהם מאכילים אנו את צפורי הדרור בפרשה זו.

אולי צריך במקום לחרוז "כי האדם עץ השדה" בשבת זו לחרוז כי האדם - צפור דרור!

שבת שירה היא איפא שבת המאפשרת לנו בני האדם להתבונן ביפי הטבע וביפי מעשי האדם, לפתוח את סגור לבנו, לפרגן ולומר שירה.

התקופה האחרונה בארץ אינה עת של רינונים ושירות תהילים. זו אינה שעתם היפה של כוחות הנאורות והליברליזם ה"פיינשמקרים" בלשונו הגסה של שר החוץ. דאגה עמוקה מקננת בלב, דאגה לדמוקרטיה, ליחסים בין יהודים לערבים, ללכידות החברתית, להשגים העצומים בתחומי זכויות המיעוטים לשלומו ושלמותו של בית המשפט העליון, ליחסינו עם אחינו בתפוצות. אבל במקום לשקוע בדכאון עלינו ללמוד מאחינו.

המעבר הבלתי נתפס מעומק היאוש של בני ישראל הזועקים "מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?" ל-"מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ". הפער הזה מלמדנו שאפשר להרים את העיניים מקצה הנעליים ובמקום ים ובוץ לראות שמים. אצלינו היום השמים עדיין לא תכולים אבל אסור לשכחם.

כפי שנושעו אבותינו ואמותנו במצרים נוושע גם אנו בעת הזאת ואז נשיר גם אנו שירה גדולה לה'.

-----


פרשת בא תשע"א

(על קשיות הלב של פרעה)

פרשת "בא" - השלישית בפרשות ס' שמות היא פרשת סיום עשר המכות וכוללת בתוכה את 3 המכות האחרונות והקשות: ארבה, חשך, מכת בכורות. כיוון ששלוש מכות אלה כל כך קשות וגורמות נזק כל כך נוראי למצרים יש צורך להבין מהי קשיות הלב של פרעה. אמנם הכתוב מספר לנו כי אלהים מכביד את לבו אולם לטעמי אילו היה לבו של פרעה נכון לשחרר את העברים לא יכול היה הקב"ה להכביד את לבו. אנסה הערב להבין את פרעה ובעזרתו את עצמנו.

ככל שהמכות על מצרים גוברות בקשיותן - מתקשה גם לבו של פרעה, וזהו פרדוקס.ככל שהמכות מתקשות אמור היה לבו להתרכך.: במכות הראשונות דם וצפרדעים יש תחרות סמויה בין משה ואהרון לחרטומי מצרים. חרטומי מצרים מצליחים בלהטיהם לעשות כמעשה משה ואהרון. זהו אבסורד שחרטומי מצרים מביאים על בני העם המצרי מכות כמו דם וצפרדעים, אך זה חלק מהסיפור. הם כל כך עסוקים בהבסת משה שאינם נותנים דעתם על סבל בני עמם. בסוף מכת הדם אומר לנו הכתוב "וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה." (ז, כב).

לאחר מכת צפרדעים מבקש פרעה " הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי" (ח, ד) אבל בהמשך: " וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶםכַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה." (ח, יא)

לאחר מכת כינים (שגם אותה מצליחים החרטומים לחקות) מבינים האחרונים כי " אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" אבל " וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה." (שם, טו).

לאחר מכת הערוב תגובת פרעה " וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם." (ח, כח)

ממכת השחין ואילך אין עוד חרטומי מצרים מהווים תחרות לחרטומי העברים ככתוב " וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים, לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה--מִפְּנֵי הַשְּׁחִין, ... וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם"

במכת הברד חל מפנה בפרעה " וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַםיְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים הַעְתִּירוּ, אֶל-יְהוָה, וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים (כנראה הרעמים) וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד." (ט, כז-כח)

אולם ברגע שהמכה מוסרת "וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו  וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵלכַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה" (שם לד-לה).

לפני מכת הארבה חלה תפנית בחשיבתם של עבדי פרעה "  וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ--שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?" (י, ז)

מול קשיות הלב עד כה, ההתחפרות בצדק המצרי או באמת שהם מאמינים בה, נפתחת לכאורה דלת של פשרה. פרעה אכן משתכנע אך רוצה לדעת "מִי וָמִי, הַהֹלְכִים". על כך עונה משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ--כִּי חַג-יְהוָה, לָנוּ" (שם, ט) - דרישה מוחלטת, ללא פשרות. סוף מאבק האיתנים - מכה קשה של ארבה שבסופה "וַיְמַהֵר פַּרְעֹה, לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--וְלָכֶם! וְעַתָּה, שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם, וְהַעְתִּירוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְיָסֵר, מֵעָלַי, רַק, אֶת-הַמָּוֶת הַזֶּה" (שם טז-יז)

אך לאחר שהמכה מוסרת "וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פרשנינו המסורתיים ראו בחיזוק האלהי ענש על השעבוד וההתאכזרות לעם ישראל אבל אני חושבת שאין לחזק אלא לב שנכון להתחזק ולהתאכזר. לב רך ואנושי היה משלח את בני ישראל מזמן שלא לדבר שהיה חש חמלה כלפיהם בעודם עבדים אבל פרשות המכות לא עוסקות בלבבות רכים. יש פה לב אבן שהולך ומתחזק, הולך ומקשיח.

בשל עקשנות זו סובלים בני אדם לרוב. בני ישראל ממשיכים בעבודתם הקשה, המצרים סופגים מכות בלתי אנושיות בזו אחר זו אבל הלב המתחפר בדרכו שלו לא מתרכך. אפילו לאחר המכה הנוראה מכולן, מכת בכורות, חוזר הכתוב ומשתמש בשרש ח-ז-ק במובן של עקשנות ואלימות "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץכִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים" (יב, לג)

האם פרעה לא רואה את סבל עמו? האם משה, המתעקש לא פחות מפרעה אינו רואה את סבל עמו והאלהים המקשה את לבות פוליטיקאי הדור הקשים מעצמם האם אינו סובל בסבל בניו ובנותיו המצרים והעברים?

מהי קשיות לב זו? מהי ההתחזקות הזו?

באתר של רוחמה וייס מצאתי מדרש מעניין המשליך על שאלה זו של דבקות בעקרונות. במדרש, הדבקות היא בעקרון חיובי, האמת, ובכ"ז דבקות שכזו מוליכה למוות. האגדה מספרת על עיר אחת, קושטא שמה, שכל אנשיה אמרו את האמת, את כל האמת ורק האמת (סנהדרין כז ע"א).

"אמר רבא: מתחילה הייתי אומר אין אמת בעולם, אמר לי אחד מהחכמים, ורב טבות שמו, ויש אומרים רב טביומי שמו, (תמהני אם אין כאן רמז ציני לש' של מה טוב) ... שאם היו נותנים לו את כל חללי העולם (עולם ומלואו) לא היה משנה מדיבורו. פעם אחת הגיע למקום אחד, וקושטא (אמת) שמו, ולא היו משנים בדיבורם, ולא היה מת אדם שם בלא זמנו. נשא אשה מקרבם והיו לו שני בנים ממנה. יום אחד ישבה אשתו וחפפה את ראשה, באה שכנתה ודפקה בדלת. סבר: אין זו דרך ארץ (לומר לה את האמת, כי הרי זו פלישה לפרטיות), אמר לה: אינה כאן. מתו לו שני בנים. (בעיר הזו אינם משנים מהדבור והאיש שלנו שינה). באו אנשי המקום אמרו לו: מה זה? אמר להם: כך היה מעשה. אמרו לו: במטותא ממך, צא ממקומנו, ולא תגרה שאנשי המקום ההוא (בנו) את המוות."

מול עיר שבה דבקים כולם באמירת אמת עד גבולות אבסורדיים, בא איש שיש לו קונפליקטים ולבטים ומתוך שמירה על פרטיותה של רעיתו חורג מן הנוקשות העירונית ומשלם מחיר עצום - מות שני בנים.

אני רוצה להציע שהפער בין השקר הלבן והעונש הנורא של מות הבנים לא נעלם מעיני חכמים. אני מפרשת שהאגדה נכתבה כדי להראות את מחירה של ההתחפרות באמת שלנו, שהאגדה מסבירה היטב מהו מחיר התחזקות והתקשות הלב גם אם זה נוגע לעיקרון חיובי על אחת כמה וכמה אם זו התקשות לב שלא לצורך חיני.. רוחמה כותבת בטורה בצדק: האגדה שלפנינו מציעה התבוננות חתרנית על האמונה בחשיבות אמירת האמת. לא נאמר לנו שאנשי קושטא טובים וחומלים. לא נאמר לנו דבר על אישיותם כי זו מתמצית בהתחפרות בעקרון האמת בלבד.

גם פרעה, נסיך הנילוס, רואה דרך משקפים חד-מימדיים. כמו אנשי קושטא יש לו האמת שלו ולא סבל העברים ולא סבל המצרים יזיז אותו מעמדתו. המחיר על כך בספור המקראי הוא אכן מוות.

הייתי מאד רוצה להתכבד בלימוד סוגיה זו עם נציגי מפלגות העוסקות תדיר בעקרונות וגם חכ"ים שבטוחים שהאמת וכל האמת מצויה רק בתפיסת עולמם. הייתי רוצה לעמוד איתם על הקונפליקטים בחברה הישראלית, על שיקולי הדעת של טיעונים מקראיים כמו אהבת הגר והאחר, כמו קבלת עמדות מנוגדות לחלוטין לאלו שהן האמת שלי, לסכנה שבדבקות בקו אחד בלא להסתכל על מה שזה עושה לאנשים בבית ומחוצה לו.

"בפירושו לאגדה ממסכת סנהדרין מזכיר המהרש"א כי כשמסירים את האות א' מהמילה 'אמת' נותרים עם 'מת'." (מהטור של רוחמה) וחסידים אומרים שכשמהפכים אותיות פרעה מקבלים "הערף" = קשיות עורף. עקשנות בלתי הגיונית שמנוגדת אפילו לצו השכל והרגש.

בחברה הישראלית גוברת לאחרונה חשיבה חד-מימדית, סטיגמטית, שיש בה סכנת מוות לכל מי ששוחר זכויות אדם ודמוקרטיה ודיאלוג. אם ב-"אמת "מסתתר ה"מת" אין זה משום טיבה שלה אלא משום הדרך שבני אדם אוחזים בה והופכים עוורים לכל דבר אחר.

 ----


פרשת וארא תשע"א

(לענין דברים ודיבורים)

" מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמ' ג, יא) שואל משה את אלהים הבוחר בו להנהגת עמו והוצאתם ממצרים. "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" הוא מנסה לחמוק מהמטלה "כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי" (ד, י') ובפרשה שלנו " וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (ו, יב). משה מצביע בכנות ובחרדה על חסר של תכונה הכרחית למנהיג - יכולת הדיבור.

בפרשת "וארא" לאחר הגיניאולוגיה המשפחתית וטרם לכתם לפני פרעה מעיד הכתוב " הוּא אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה--אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, לָהֶם, הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַל-צִבְאֹתָם. הֵם, הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה ... וַיְהִי, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה--בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, אֲנִי יְהוָה; דַּבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי, דֹּבֵר אֵלֶיךָ ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָההֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה." (ו, כו-ל)

הפרשנים המסורתיים ניסו להסביר את הליקוי הלשוני בדרכים שונות:
רש"י: בכבידות אני מדבר

אבן עזרא: אין אני יודע לדבר צחות

הרשב"ם: איני בקי בלשון מצרים, בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים

ספורנו: [אני] בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני מלך (לא עברתי קורס צוערים של משרד החוץ...)

מדרש שמות רבה ממציא בשבילנו אגדה יפה המסבירה את כבידות לשונו של משה. המדרש מחזיר אותנו אל ילדותו של משה. כזכור, הצילה ואמצה בת פרעה את משה התינוק לאחר שמצאה אותו בתבה ביאור וגידלה אותו בחצר המלכות המצרי.

וזה לשון האגדה: היתה בת פרעה מנשקת ומחבבת אותו כאילו היה בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין (ארמון) של מלך. ולפי שהיה יפה, הכל מתאוים לראותו ... והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא (משה התינוק) נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול ... והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכותך ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהם ואומר להם: הנער הזה אין דעת בו, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב - יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מוות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפס את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון (שמו"ר א, כו).

אכן, אגדה יפה המציגה את משה כחכם מילדותו ומסבירה את הליקוי (הפיזי) של גדול מנהיגנו. אבל השאלה נותרת - מדוע בחר אלהים באיש פגום, באיש שחסרה לו היכולת העיקרית לשאת ולתת עם שועי עולם מחד ועם עמו מאידך?

בפשט הכתוב נותן אלהים מענה לשאלה: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו (אל משה): מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה. וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר." (ד, יא)

אני מפרשת דברי אלהים כך:

כושר הדיבור אינו יכולת פיזית בעיני ה' אלא דווקא כח רוחני. כושר דיבור מותנה באמונה בדרך, ביושרה, בכנות. מי שנושא דבר אלהים אינו מגמגם, מי שנושא שליחות וחזון - אנשים מקשיבים לו, מאמינים בו, הולכים אחריו.

ואמנם משה עומד מול פרעה בלא מורא ומכריז באומץ ובנחישות על עשר המכות שתבואנה על מצרים. פרעה שומע אותו היטב, גם בני ישראל. אין זכר לגמגום או כבדות לשון או חוסר ידיעה של השפה המצרית.

האם צמח משה מרגע עצירתו לפני הסנה ועד בואו לפני פרעה? יש להניח שאמנם כן. הוא שאב תעצומות נפש מן העוול הנורא שראה את אחיו ואחיותיו סובלים בארץ מצרים והפך להם לסנגור הגדול בהסטוריה. הוא נעמד מול המלך העריץ והחזק של העולם הקדום ויכול לו משום שהאמין במסר שלכל עם מגיעה חרות. האמונה בדרך קראה דרור ללשונו.

מאז הקראת פסק הדין במשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב עלה במוחי הדמיון המרתק בין השופט המכובד ג'ורג' קרא וגדול מנהיגנו משה. כותב עליו נחום ברנע במוסף של ידיעות: "ג'ורג' קרא נחשב לשופט מעולה, אחד השופטים הבולטים במחוזי בתל-אביב. בקריינות הוא מצטיין פחות" (אפשר היה לכנותו כבד פה וכבד לשון בשפת התורה) אבל תוכן הדברים שעלה מתוך המסמך הפוך ליכולת הורבלית של קוראו "מדובר במסמך פסקני, בוטה ובלתי מתחמק ... לשופטים יש דעה נחרצת ומוצדקת על ניצול יחסי מרות לצרכי מין. הם מאמינים בכל מאודם לצעירות שחוששות להתלונן על התנהגות המעבידים שלהן. יש להם גם דעה נחרצת ומוצדקת על הסופיות של אמירת "לא" ביחסים בין גברים לנשים. לא זה לא." (נחום ברנע)

העבירות שהורשע בהן קצב הן דקירה בלב לבו של שלטון החוק שנשיא מסמל אותו ואמור להגן עליו. נשיא הוצג כאנס ושקרן עז מצח ולכן ,אילו גמגם השופט קרא בעת קריאת פסק הדין אפשר היה בהחלט להבין ללבו. אבל השופט הצנוע שסרב אפילו לדבר אל מיקרופון ושתי השופטות שלצדו: מרים סוקולוב ויהודית שבח החזירו למדינת ישראל את כבודה הרמוס. מול סוללת מיטב פרקליטי הצמרת המשופשפים ובעלי יכולת הדיבור מהצחות והמפותלות שיש בקע הקול השקט והישיר של נציג 3 השופטים שהרשיעו את האיש אך גם את הפרקליטות שהיתה קטנת אמונה ואולי חששה מהשררה בעצמה.

לא הדיבורים קבעו אתמול אלא המעשים, השררה גומדה והזכירו לה שכולם בסופו של דבר בשר ודם וכולם שווים בפני החוק.

פסק הדין עצוב ומשמח כאחת. הוא עצוב כי זו מהקשות בשעותיה של המדינה ומשמח כי היא מהשעות היפות של מערכת המשפט הישראלית.

 


פרשת שמות
(על שֵמות) הפטרה: ירמיהו א


תשע"א 2010


"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר."

כל איש מבני יעקב וספור חייו ושושלתו.

"אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:
אחד מה שקוראים לו אביו ואמו
ואחד מה שקוראים לו בני אדם
ואחד מה שקונה הוא לעצמו.
טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו" (תנח' ויקהל).

והחכם באדם קוהלת קבע: "טוב שם משמן טוב".

שמו של אדם הפך ביהדות ממטונימיה למהותו, לאופיו ואף במדה מסוימת: ציון דרך לקורותיו ועתידו.

לכאורה נקראת פר' שמות ע"ש הפסוק הראשון בה " וְאֵלֶּה שְׁמוֹת" ושם זה ניתן לספר כולו אע"פ שהספר עוסק ביציאת מצרים (Exodus באנגלית עומד הרבה יותר על מהותו). אבל אם נעמיק חקור בפרשה, נראה שאין זה שם אקראי כלל ועיקר.
שמות רבים בפרשה זו וכל אחד וספורו.
שם ראשון בפרשה הוא שמו של עם ישראל - הראשון בהסטוריה המזהה כי לפניו לא עוד 12 שבטים אלא ישות מלוכדת הוא דווקא המלך הנכרי פרעה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ."
ומכאן ואילך אין אנו עוסקים עוד ב"ישראל" או "בני ישראל" אלא בעם בני-ישראל!
העם הזה שפרה ורבה במצרים והפך למצרים לאיום זוכה בפרשה למצילים/ מצילות מיוחדים ששמותיהם משתנים בשל מעשי ההצלה שהם עושים -
ראשונות - שתי המילדות העבריות אשר אינן נענות לצו המלך להרוג את "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד" אלא מחיות את הילדים.
שמותיהן - שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה
וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
במדרש שמו"ר נדרשו שמותיהן -
שפרה - שהיתה משפרת את התינוק כשהוא יוצא מלא דם,
פועה - שהיתה נופעת (מפעפעת) את התינוק כשהיו אומרים מת.
ד"א    שפרה - ששיפרה מעשיה לפני האלהים,
פועה - שהופיעה את ישראל לאלהים

שמותיהן ניתנו למילדות על שום כח החיות שבהן, שיפור חיים, פעפוע חיים ובלשון ימינו החייאה, ובכך שיפרו הופעתן בפני אלהים ואדם.

בת - פרעה, שותפה למילדות בכח החיות והחמלה שבה כשהיא מוצאת את התינוק העלום בתבה והוא בוכה "וַתַּחְמֹל עָלָיו -- וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" - החמלה שלא נמצאה באביה נמצאת בבת הצעירה הזו המצילה את הילד וקוראת שמו משה (הילד במצרית) ועפ"י המדרש בתוך הספור עצמו "כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב,י) .במדרש אמרו: "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אע"פ שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת - פרעה ואף הקב"ה לא קראו בשם אחר." (שמו"ר א, כו)
בת - פרעה זכתה איפא במדרש גם היא לשם ראוי - בַּתיָה או בִּתיָה בת האל. רחמיה / חמלתה רוחה האנושית הפכו אותה בעיני חכמנו לבת האלהים (אע"פ שנכריה היתה).

משה הילד גדל ויוצא לעולם ומוצא עולם בלתי מוסרי:
איש מצרי מכה איש עברי,
אח"כ שני עברים נצים,
ולבסוף רועים נוקשים לא נותנים לרועות לשאוב מים.

בכל אחד מהמקרים מתערב משה, מתקן את המעוות, על כן המדרש קורא לו "גדול" כי הוא רואה את השינוי באפיו ולכן את הפסוק "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" הפכו חכמים ל- "וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה" כי מעשיו של האדם הם השם שהוא קונה לעצמו. והוא טוב מכל השמות שנותנים לו.
יכולתי להמשיך בשמות רבים בפרשה (צפורה, גרשם, יתרו אהיה אשר אהיה, ) אולם אני רוצה לספר היום בשמה של מדינתנו ובשם הקהילה שלנו.

שמה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית נפגע מאד בשנים האחרונות בקרב אחינו היושבים בגולה ובקרב שאינם בני-ברית על אחת כמה וכמה.
תורמות לכך הפגנות בגנות מכירת / השכרת דירות לערבים, בעד גרוש מסתננים ועובדים זרים. תורמות לכך כותרות בעתונים על הגזענות הפושה במחוזותינו. עד כמה עמוקה הפגיעה נבין רק בעוד שנים אחדות.
משום כך שמֵנו כקהילה מארחת ופותחת דלתי בתיה ולבותיה גם אם הוא טיפה בים היא טיפה מזהירה. יושבים בקרבנו חברים וחברות של שתי קהילות מחו"ל, האחת מנידהם מסצ'וסטס בראשות הרב ג'י פרלמן והשניה מווסטפילד ניו ג'רסי בראשות הרב דאג סאגל. רק אהבת ישראל עמוקה וציונות אמיתית מביאה כל כך הרבה יהודים הביתה למרות השם הרע היוצא לנו בגולה (שלושה אוטובוסים ממתינים בחוץ). היהודים הבאים אלינו קוראים את שמה הטוב של מדינת ישראל. אתם היושבים כאן יודעים שיש לנו מקור עצום לדאגה למה שקורה אצלנו אבל יש אלפי נקודות אור המהבהבות לסרוגין פעמים בעת שרפת ענק פעמים בעת מלחמה ופעמים בארוח של שבת לאחים ואחיות מחו"ל. אם מצרפים את כל נקודות האור רואים שיש לנו שם להתגאות בו. כדי להמחיש זאת לבשתי חולצה של קמץ, זקפתי ראשי ואני שולחת חיבוק לכל הנמצאים אורחים ומארחים כאחד.




<< Start < Prev 21 22 23 Next > End >>