פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

שבת שלום, מועדים לשמחה, וברוכים הבאים.

בחג החירות, שהוא חג עתיר יציאה מהשגרה – כינוסים משפחתיים גדולים מרגשים ולעתים מאתגרים, חופשה ממושכת עם הילדים בבית ובטבע, והתמודדות עם פירורי המצות -   נעים לראות שאנשים בוחרים לבוא להשתתף בקבלת שבת במשפחה המורחבת שלנו בקהילת מבשרת ציון.

" עת הזמיר הגיע: קול התור נשמע בארצנו. התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח"

דווקא בחג זה שנקשר לראשית העם, ליציאת מצרים, לראשית השנה, להנפת העומר, לכל כך הרבה תכנים מורכבים ורבדים – דווקא בחג זה נקראת מגילת שיר השירים,   טקסט שלכאורה הוא אל-זמני,   ואינו מספר על אירוע היסטורי, על נביאים, מנהיגים, חוקים וציוויים- אלא הוא שורת פיוטים  מלאים תאורים נפלאים ועסיסיים של טבע, רגש, אהבה, ציפיה והמיה. 

מדובר באחד הספרים הפופולריים ביותר בתנ"ך, ששמו הולך לפניו גם אצל הרחוקים מאד מהדת וממקורותינו, שירה שהשפיעה רבות על הספרות העברית והעולמית – מגתה ושלונסקי ועד ימינו.

המגילה נקראת בשבת בחול המועד פסח – יש אומרים משום ריבוי תיאורי האביב והפריחה בה "הגשם חלף הלך לו. הניצנים נראו בארץ"    ויש מפני אזכור יציאת מצרים "לסוסתי ברכבי פרעה" (א, ט).

שיר השירים היא הראשונה בקובץ חמש מגילות שבחטיבת ה"כתובים" בתנ"ך. בפשט, זוהי סדרה  של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זו. אך במסורת חז"ל  שירים אלה מתפרשים באופן אלגורי, כמשל ליחסי עם ישראל והקב"ה. וכתב רש"י: "שיר השירים כולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל".

המסורת רואה במגילה יצירה אחידה שחיבר שלמה המלך (עם משלי וקוהלת) (לא מפתיע בהתחשב בכך שהיא פותחת ב"שיר השירים אשר לשלמה"..)

כאלגוריה מורכבת מתפרשת המגילה מוצגת כתאור מקביל לשאר ספרי התנ"ך, ופרשנים רבים השוו פסוק פסוק לאירועים היסטוריים ספציפים מתולדות עם ישראל. ההיסטוריה של עם ישראל מסופרת אפוא במקרא פעמיים. פעם אחת, בספרי הכתובים השונים, מתוארים המאורעות במבט נבואי פנימי, והם מסופרים על ציר היסטורי ובתיאורים ריאליים של המציאות. פעם שניה, בשיר השירים, מתוארת ההיסטוריה כולה - יציאת מצרים כקריאת הדוד "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך", בניין בית המקדש כ"יום חתונתו וכיום שמחת לבו", הצהרת כורש כדפיקת הדוד על דלתה של הרעיה ועוד ועוד .

הפרשנות ההיסטורית של הפסוקים  לא הסתיימה עם חתימת התנ"ך.  ייחוס תאורי שיר השירים לאירועים מכוננים היסטורים לא חדל עד היום. מעניינת במיוחד קריאתו המפורסמת של הרב סולובייצ'יק, שהושמעה בנאום שנקרא מהכתב, בעצרת לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, ב"ישיבה-יוניברסיטי", שלפיה "קול דודי דופק" מתייחס להצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל.

לעומת הפרשנות המסורתית, חוקרי המקרא הנוקטים בשיטת ביקורת המקרא סבורים כי המגילה נערכה מאות שנים לאחר תקופת שלמה, וכי אין מדובר ביצירה אחת אחידה, אלא באנתולוגיה של שירי אהבה קצרים שאין קשר ביניהם, שכנראה היו שירי חתונות בכפרים החקלאים של אבות אבותינו ואימות אימותינו.

דורות הגות יהודית דוחים את הפירוש הזה לחלוטין ורואים בו עיוורון קטנות וחילול הקודש -אך האמת היא שהדיון אינו חדש, ולא הופיע רק בימינו. הוויכוח על הכללתה של המגילה בתנ"ך  מתועד היטב במקורות. על העובדה שהשירים הושמעו שלא רק בין כתלי בתי מדרש ולימוד הגונים ניתן ללמוד מדבריו הרותחים של רבי עקיבא,  בתוספתא (סנהדרין יב) : "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבתי המשתאות ועושה אותו כמין זמר, אין לו חלק לעולם הבא".

(אגב, גבולות המותר בשימוש בשיר השירים מטרידה כנראה גם היום -  ומצאתי שו"ת שנשאל הרב יובל שרלו האם יש להנמיך את הרדיו כשעידן רייכל מושמע בשירו משיר השירים- משום שמדובר בחילול הקודש להשתמש ברמיזות של שיר אהבה גשמי  בציטוט משיר השירים. הרב שרלו, אגב,  ענה שאין טעם להנמיך את הקול במכשיר אך פסק שאין לרכוש את הדיסק, כדי שלא להיות שותף בחילול.... )

פירוש אחר, מטפיסי יותר,  אינו מתייחס רק לקשר בין עם ישראל לאלוהים אלא לשיר השירים כאל אלגוריה למחול הבלתי נגמר של הקשר בין השכל לנשמה, או בין האמת לחסד.

שיר השירים הינו כולו פיוט חושני לפתיחות לגריית כל החושים- " הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ" ו"רֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים", חוש הראייה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" חוש השמיעה: ה"יּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ—הַשְׁמִיעִנִי" כל החסד והטוב הזה מעורר בנו, בבני האדם – אישית – את הערגה אל הזוגיות, רוחנית- את המשיכה לנעלה, אל ההסבר והנותן משמעות לכל היפי הזה, וחברתית- לאומית לגאולה – מדינית, חברתית, כל אחד כפי סדר החשיבות הפרטי שלו.

תהיה בחירתכם בפירוש כאשר תהיה (ואנו בחג החירות ולכן אתם בני חורין לבחור) -  בכל קריאה זהירה ניתן לגלות ששיר השירים אינו מפגש אלא ערגה מתמשכת  של השתוקקות שאינה מגיעה לכדי מימוש.  שני קצוות – גבר ואשה, גשמי ורוחני, אמת וחסד – שני ערכים הנסמכים ונמשכים  זה אל זה אך לעולם אינם מתאחרים באמת.

אך הפרשנים הלמדנים והחכמים לאורך הדורות מסכימים כולם – עוררות הנפש, החסד, האביב והפריחה- אין די בם. כל הגרייה והעוררות הזו אינה מספקת: אין היא אלא תהליך -  נפלא כשלעצמו-  שמטרתו לנסות ולהתרומם מעל לתחושות הפיסיות וליצוק בהן משמעות גדולה יותר.

מבחינתי במרכז שיר השירים,   עומד הפסוק הנפלא "אני ישנה וליבי ער". בין אם הישנה היא כל עדת ישראל, בין אם היא האחות הקטנה של השיר כפשוטו ובין אם הישנה היא בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

מי מאלו אינו  שרוי בנמנום וקהות חושים רוב הזמן?

כמה פעמים בחיינו הפרטיים אנחנו חולמים על שינוי, ממתינים בציפיה דרוכה לחלום שיתגשם – אך נשארים עם חלום מטושטש, בלי שנצליח להביאו למימוש בעירנות?

"אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.

 ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם."

והנה לכם הטרגדיה שבפספוס – לשם מה פשטה האחות הקטנה והנאהבת בשיר את בגדיה ועל שום מה רחצה רגליה, אם לא כדי לכבד ולזמן את דודה – הגשמי או הוירטואלי- אלוהי – לקרב אליה ולהתמזג עמה לאחד. ואילו היא, בתרוצים קלושים, מתוך העדפת שיקול הרגע על המטרה הנכספת, נמנעת מהשלב הקריטי והפשוט- ואינה פותחת לו הדלת, ולמרות כל ההכנות לא מאפשרת לו לבוא אליה ממש.

רגע ההזדמנות חלף ועבר – והאחות בחדרה, נקיה ומוכנה- לבד מתגעגעת. גם אם תצא עכשיו לרחובות לחפש אותו, מלכלכת את רגליה וביגדה, מוכית על ישדי זרים שומרי החומות – ומאוחר מדי... " בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי."

קל לנו יותר להכנע למניעה הרגעית, להשלים עם מצב נתון, מלהביא לשינויו. כדורות של יהודים שחלמו על ציון ונותרו בגולה. כאוהבי הסביבה אשר אינם מסוגלים להתאמץ מספיק ולא להשתמש בשקיות פלסטיק מתכלות. כשוחרי בריאות הגונבים עוד סיגריה, כאוהבי הספר המתיישבים שוב מול הטלביזיה... "אני ישנה וליבי ער"!  כמה פעמים אנחנו נמצאים במצב של נים-לא נים, כשהשכל והנשמה, הרגש וההיגיון,  אינם פועלים יחד –  כשהלב, הנטייה, המשיכה האוטומטית, פועלים ומובילים אותנו בלי שהשכל הישר התבונה וההגיון יצטרפו אליהם וימתנו את דחפם?

 הנה – ניקינו את הבית לכבוד האביב. מירקנו את החמץ מבתינו, ניקינו את החמץ מנפשנו- את אותם הרהורים של טפל שמילאו את חדרי  נפשנו ביוהרה ואטימות: פתחנו את חלונותינו, צחצחנו את הווייתנו לקראת הפסח והאביב – ועכשיו מה ? מה עוצר מבעדנו למרות כל זאת לממש את השאיפות שלנו? להיות טובים יותר, לסור מרע?

הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו בן המאה ה 18,  בספרו "מסילת ישרים" הגדיל ותיאר את מידת הזריזות לפיה עלינו תמיד לעמוד על המשמר ולא לפספס הזדמנויות לסור מרע ולעשות טוב. נשלחות אלינו יום יום ורגע רגע הזדמנויות לפתוח את הדלת, לזמן את הרגש והשכל, את היין והינג, את הקדושה והחילוניות, לדור בכפיפה אחת. אנחנו עומדים באינסוף מצבים והתמודדויות בהם ביכולתנו לבחור לעשות את הדבר הנכון (גם אם הוא הקשה יותר) וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים, להבחין במתנות אלה וללקטן.

Carpe diem quam minimum credula postero  - נצלי את היום וסמכי כמה שפחות על העתיד - אומר המשורר הורציוס בערך ב 40 לפני הספירה, ואילו הלל הזקן, בן זמנו, מסכים עמו במסכת אבות: " ואם לא עכשיו אימתי" (אבות, א,יד).

וברגע שחלפה ההזדמנות- נותרה רק הכמיהה...

"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ.  ב דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים."

עכשיו כבר הטיולים בהרים וההתענגות על מנעמי הטבע הפכו לתחליף לאהבה האמיתית, שלא מומשה בשל עכבות, בשל העדר מחויבות מספקת 

ג "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים." היא לו והוא לה- אבל הוא- רועה, והיא- לא רואה....   

אם כל אחד מאיתנו  יצליח לפתוח דלת אחת, חלון אחד, ולהביא אביב לנפשו, ולקרב את עצמו לשאיפותיו, ולנצל את ההזדמנות הנפלאה של הפריחה והצמיחה, יתקיים בנו הכתוב "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם"

 

שבת שלום!


פרשת מצורע תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

Posted by: ilans

Tagged in: Untagged 

ilans

פרשת מצורע תשע"א

 

 

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹרכְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת. וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת, שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת, אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת; וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל, מִן-הַקִּיר."(יד לג-לז)

הצרעת, שהיא המחלה העיקרית בה עוסקת הפרשה, אינה מחלה או נגע הפוגע רק בבני אדם, זהו נגע הפושה גם בבתים, בכלים ובבגדים. "וְהַבֶּגֶד, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַתבְּבֶגֶד צֶמֶר, אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים. אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב, לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר; אוֹ בְעוֹר, אוֹ בְּכָל-מְלֶאכֶת עוֹר. וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם, בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ-בַשְּׁתִי אוֹ-בָעֵרֶב אוֹ בְכָל-כְּלִי-עוֹר--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְהָרְאָה, אֶת-הַכֹּהֵן. " (יג מז-מט).

בכל אחד מאלה: אנשים, בתים, כלים, בגדים נותנת התורה הוראות כיצד ניתן לטהרם מן הנגע. הנגועים הורחקו ובודדו. בבני האדם הוסיפו סממני אבלות כגון: פרימת בגדים, פריעת השער וכיסוי הפנים ולאחר תקופת ההרחקה היה הכהן עורך טקס טיהור תוך כדי הקרבת קרבנות מתאימים.

פרשות הנגעים תזריע ומצורע מעוררות כל שנה סימני תמיהה. כיצד זה ספר הכהנים (ויקרא), ספרם של המשרתים בקדש, של העלית הרוחנית של עם ישראל עוסק בפרוט רב כל כך בהפרשות הגוף ונגעיו?!

אחד המענים לכך:

במלה העברית "נגעים" יש רמיזה למשהו בלתי מוסרי / נגוע ברע.

"מצורע" דרשו חז"ל "מוציא רע"( מוציא שם רע לאחרים). ענש ההרחקה מהמחנה נתפס בעיניהם כ"מדה נגד מדה" מי "שהבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו" עונשו "אף הוא יבדל" (רש"י). את מנהגי האבלות פרש אבן עזרא: כדי "שיתאבל על רוע מעשיו. כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע". גישה זו עולה בקנה אחד עם מעשים שונים שנזכרו במקרא המלמדים שצרעת נתפסת כעונש על חטא, כך למשל כשהוציא משה את ידו מחיקו וגילה שהיא מצורעת כשלג כענש על שהרהר אחר אמונתם של בני ישראל בשליחותו; וכך במעשה מרים אחותו שנצטרעה על שדיברה סרה במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח (במד', יב) וכך במעשה גיחזי, משרת הנביא אלישע שגבה כספים במרמה על טיפול החינם שנתן הנביא אלישע לנעמן שר צבא מלך ארם, עבירה שבגינה נצטרע כשלג. (מל"ב, ה).

כל זה בעניני צרעת באנשים אבל מה לגבי כלים וקירות בתים? והארץ? דומה שהתפיסה דומה: הכלי מעיד על השמוש הבלתי מוסרי שנעשה בו והבית על אי מוסריות יושביו. מרתקת מכלם אזהרת הצרעת שעלולה לנגע את ארץ אחוזתם של בני ישראל. הארץ היא מטונימיה ליושבים עליה ופניה החיצוניות הן פני מעשי יושביה.

עדיין נשאלת השאלה: אם הנגעים הם מוסריים-פנימיים למה הקדישה תורת הכהנים מקום נרחב כל כך לתאור הזיבות וההפרשות והכתמים האדומים והירוקים?

בהקשר הרחב יותר של הפרשות "תזריע- מצורע" ו"אחרי מות- קדושים" אני רואה שיווי משקל נכון בין התבוננות בגוף הגשמי לבין המבט פנימה ששיאו בצו "קדושים תהיו" . הכהנים מלמדים אותנו להתבונן מהחוץ פנימה.

בכל פעם שאני שבה מחו"ל אני רואה את הארץ, את ביתי ואת הקהילה במבט מחודש. אני רואה דברים שהפסקתי לשים לב אליהם. בספרות קוראים לזה "הזרה" מבט מחודש העושה דאוטומטיזציה לדברים שאנו מפסיקים לראותם מרוב התרגלות אליהם.

כיון שאני מספרת בקורות חיי הקהילה והשגיה בהיותי בחו"ל הרי שבשובי מבט הפנים שלי הולך ומתחדד. על כן אנצל הערב את המבט הכהני פנימה (בלי לחפש שקערוריות אדומות וירקרקות). אנו נהנים מהמבנה של בית הכנסת מזה 5 שנים. בקשנו וקיבלנו אישור לנצל חלק נכבד מהקומה התחתונה לאגף הנער וחדרי לימוד נוספים. אבל במשך 4 שנים נאבק בנו נציג ש"ס במועצה כדי למנוע מאיתנו מימוש האישור. הוא ערער בועדה המקומית ואח"כ בועדה האזורית ובכל ערכאה (שבה מייצג אותנו בנאמנות ראויה להוקרה מיוחדת - ירון שביט) זכינו. אפשר להתחיל במלאכה.

התחלתי לגייס בחו"ל את התרומה הנדרשת להפיכת המרתף לאגף נוער משגשג. יש לנו כ-90 בני נוער גילאי כתות ג' - יב. מי שלא ראה את השכב"ג( שכבה בוגרת) בהכנות לפורימון ואחר כך מנהלים קרנבל פורימי מדהים- לא ראה שמחת נוער! יש לנו דור המשך נפלא. הם ראויים למקום משלהם בתוך הבית.

זה נפלא שחברינו בחו"ל מוכנים לסייע אבל כדי שהבית יהיה שלנו התרומה צריכה לבוא מבפנים. רבים מכם תורמים לקהילה מזמנכם, מרצכם וגם מכספכם. אחרים מתבוננים מהצד. זו העת רבותי וגבירותי לנקות הבתים ולהתבונן בבית המשותף שלנו בעיניים חדשות ולעשות להגדלתו והעצמתו. אם אנו רוצים להשפיע על החברה הישראלית אין לנו כלי נכון וטוב מהנוער שלנו. כשמאמינים בדרך - יש לתמוך בה. בני הנוער יסייעו בגיוס אך עקר המאמץ - עלינו.

שבת שלום

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-


השבת שלפנינו היא שבת עמוסה בתכנים ובתאריכים – היא שבת של מפגש, שלא לומר של התנגשות, בין שני לוחות שנה – לוח השנה היהודי ולוח השנה הלועזי-מערבי. אנחנו רגע לפני פורים – בשבת מיוחדת, המכונה "שבת זכור". בשבת זו אנו מפטירים מהתורה את הפסוקים מספר דברים העוסקים במצווה לזכור את עמלק ולמחות אותו.

 

השבת שלפנינו, היא גם השבת האחרונה לפני יום השוויון – התאריך שבו היום והלילה שווים באורכם. תופעה אסטרונומית זו היא שהובילה לציונו העולמי של ה21/3 כיום המאבק בגזענות, כמו גם הפגנה אלימה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה שהתרחשה בתאריך זה בשנת 1960. התנועה ליהדות מתקדמת מציינת יום זה בקהילותיה כחלק מהמחוייבות הדתית שלנו לכך ש"כל בני האדם נבראו בצלם".

 

אנחנו בחרנו למקם את חיינו בצומת שבין מודרנה למסורת. לעתים זו צומת עם תנועה דלילה, שניתן לחצותה בלא קושי – אנחנו מעשירים את הבנת המקרא שלנו באמצעות כלי המחקר הארכיאולוגי והביקורתי; אנחנו מרחיבים את חווית התפילה שלנו בניגונים חדשים ובשירה ישראלית; אנחנו מציינים את חגי ישראל כשאנו ישובים נשים וגברים יחדיו. אך ישנם רגעים, כמו השבת הזו, שבה ישנה התנגשות חזיתית בין שני נרטיבים, בין שני סולמות ערכים – היחס לעמלק מחד, והמאבק כנגד גזענות מאידך.

 

נושא זכירת עמלק איננו נושא שולי בתרבות היהודית. אנחנו נקרא מחר במפטיר את הפסוקים הבאים:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.  יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים כה יז-יט).

 

 

הרמב"ם מונה כאן שלוש מצוות: וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק... ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק". מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו. – הלכות מלכים ומלחמות ה, ה

כבר אצל חז"ל אנו מוצאים מחלוקת, לא רק על היכולת המעשית לקיים את המצוה (שהרי בא סנחריב ובלבל את האומות), אלא גם מחלוקת בשאלה העקרונית האם המצווה להשמיד את עמלק היתה מצווה לפרק זמן מסוים, או מצווה כללית לדורות, כלומר מצווה שחלה גם עלינו. במדרש תנחומא נאמר:"מלחמה לה' בעמלק מדור דור" - "ר' אליעזר אומר: מדורו של משה ועד דורו של שמואל. ר' יהושע אומר: מדורו של שמואל ועד דורו של מרדכי ואסתר, ור' יוסי אומר: מדורו של מרדכי ועד דורו של מלך המשיח".(תנחומא, פרשת כי תצא, סימן יא).

אין צורך להזכיר, כי בשנים האחרונות הולכים ורבים הקולות המזהים את עמלק עם אומה מסויימת – בעיקר עם הגרמנים ועם הפלשתינאים ומתייחסים לא רק לזכרון העבר, אלא גם לקריאה להשמידם ולאבדם.

 

על פי המסורת, מצוות זכירת ומחיית עמלק היא מצוות עשה, אך בעצם, מדוע נקבעה

הקריאה של פסוקים אלה דווקא לשבת זכור (שבעבר נקראה "שבת מחיית עמלק")? מה בין עמלק לפורים?

ראשית, חז"ל ראו בהמן האגגי בן לזרע עמלק. לפיכך, התיאור במגילה כיצד הוא, אשתו ובניו נתלים  על עץ מהווה דוגמא לסוגיית מחיית עמלק. אך מסתבר, שהקשר מורכב ומעניין יותר. כולנו מכירים את המנהג המשונה, להקים קול רעש נורא בצעקות וברעשנים כאשר מזכירים את שמו של המן בקריאת המגילה. ככל הנראה, מנהג זה התפתח ממנהג קדום יותר, בו הילדים היו כותבים על חלוקי נחל את שמו של המן, ומקישים בעת קריאת המגילה באבנים, בכדי למחוק את שמו – כלומר למחות את זכר עמלק (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן.

נשוב לרגע אל צומת הדרכים שלנו, המקבלת ביטוי מוחשי דווקא בשבת זו. מה אנחנו עושים עם המצווה לזכור ולמחות את עמלק. ניתן לפעול בכמה אופנים:

ראשית, ניתן להחליט כי אנו איננו קוראים חלק זה – לא במסגרת קריאת התורה הרגילה ולא במסגרת "שבת זכור". ניתן לקרוא לכך "צנזורה מטעמים ערכיים", אם תרצו. כך, לא נחשוף את עצמנו ואת ילדינו לתכנים קשים ואלימים של טראומת עבר ושל נקמה. אישית, אינני דוגלת בשיטה זו. מה הצעד הבא? לא נזכיר בהגדה את מכות מצרים משום שהן פגעו גם בחפים מפשע? אני חושבת שהעוצמה שלנו כיהודים ליברליים טמונה דווקא ביכולת להתמודד עם תכנים קשים וכואבים – הרי לא יעלה על הדעת שלא נעביר לילדינו את זכרון השואה משום שהוא כואב ועלול לעורר מחשבות של נקם ואלימות – אנו מחוייבים לשמר את זכרון העבר – את המאורעות הטובים והרעים, בכדי שנוכל לדעת מי אנחנו.  

אפשרות מקובלת נוספת היא לקרוא את הפסוקים, אך לתת להם פירוש אחר. כך למשל, ניתן לפרש את עמלק כ"עמלק שבלב", או "עמלק שבתוכנו". המדרש (בפסיקתא רב כהנא, פרשה ג' ובמקומות נוספים) קושר בין התנהגות לא מוסרית שלנו, של בני ישראל, לבין העונש האלוהי המגיע באמצעות עמלק. כשאנו "עיפים ולא יראי אלוהים", אז ורק אז יכול עמלק להתנכל לנו ולהרגנו. ואכן, פרשנים מודרניים שונים מתייחסים אל עמלק כאל קול הספק, המבטא אכזבה והרמת ידיים, מצב בו איננו מאמינים כי ביכולתנו לעמוד בקשיי המציאות.

זהו פתרון אלגנטי, ללא ספק. מי יתנגד למחוייבות שלנו לזכור את רגעי האכזבה והייאוש? אין פסול במצווה למחות רגעים אלה. אך נדמה לי, שיש כאן התחמקות. המסורת שלנו התייחסה אל עמלק כאל אב-הטיפוס של הרשע, של האכזר. כשאנו מצמצמים את ההתמודדות שלנו ל"עמלק שבלב" אנחנו מותירים בצד את המחוייבות לזכרון ההיסטורי. אנחנו גם לא מתמודדים עם הפירושים הפוליטיים והאלימים הניתנים למחיית עמלק, על ידי בני דורנו – ואיננו מציעים,לטעמי, אלטרנטיבה ערכית ברורה דיה.

פתרון אחר הוא לקרוא, ללמוד ולסרב– לקרוא את פרשת עמלק, ללמוד כי מדובר במצוות עשה של מחיית עמלק – ולהכריז בקול רם וברור – אנחנו יודעים את ההיסטוריה, אך אנו בוחרים שלא לספור מצוה זו במנין מצוות העשה. אנו נזכור את עמלק, אך נסרב לראות במחייתו מצווה שיש לקיימה. 

 

אינני יודעת מה הפתרון. עמדתי האישית היא מורכבת – אני מציעה לזכור את אשר עשה לנו עמלק, לזכור את השואה, אך להתמקד במעשה עצמו ולא במבצע. אני מוכנה ומזומנה לקיים כמצות עשה את המאבק הבלתי מתפשר במי שמזנב בחלשים ובמיואשים. במי שמתאכזר אל חסרי האונים – יהא מוצאו אשר יהא.

 

הלוואי ובחג הפורים הזה, כשאנו מרעישים ברעשנים ומוחים את זכר המן ועמלק – נמחה גם מלבנו ומנפשנו את השנאה והגזענות, ונפנה מקום למאבק על הצודק, על הראוי, על המוסרי.

 

שבת שלום.

 

 


פרשת הקורבנות – אל נא תסגור אותי בתוך לבי

נעמה דפני-קלן

 

השבוע אנחנו פותחים חומש חדש – ספר ויקרא. אין זה סוד, שבעיני רבים מבינינו, ויקרא הוא ספר לא פשוט, מורכב ומותיר תחושה של חוסר רלוונטיות, לפחות באותם קטעים נרחבים העוסקים בפולחן, בעבודת הכוהנים ובקורבנות. מה לנו ולהזאת דם על המזבח? מדוע שנקרא ונתעניין באילו קורבנות נוהגים להקריב ומתי? האם התעמקות בחוקי הצרעת והכשרות הן מפתח לחיים דתיים משמעותיים בתקופתנו?

 

ואכן – במרוצת הדורות אף היהדות המסורתית מצאה תחליפים לעבודת הקורבנות (אם כי המשיכה להתפלל לחידושם). כך, נתקנו התפילות כנגד הקורבנות, והתפתחה גישה הרואה במעשי החסד והצדקה תחליף להקרבת הקורבנות בבית המקדש.

 

באופן עקרוני, ליהדות הליברלית קשה במיוחד עם עבודת הקורבנות. הוצאנו את התפילות לחידוש עבודת הקורבנות מהסידור, החלפנו בקהילות רבות את קריאות התורה למועדים המתארות את עבודת הקורבנות, ובאופן כללי תפיסתנו את הקורבנות היא כשל הנביא הושע (,ו): "כי חסד חפצתי ולא זבח".

אנו נוטים להתייחס אל הקורבנות כמבטאים שלב בעבודה הדתית של העם, וכמושפעים מעבודת הקורבנות של עמי האזור – שלב בו היינו זקוקים להמחשה של הקשר לאל, להיבטים המאגיים של הקורבנות – שלב פרימיטיבי שעבר עליו הכלח ואין לנו צורך בו עוד.

 

אך ניתן להתייחס אחרת אל פרטי הקורבנות והפולחן. ניתן לראות בעבודת הקורבנות דרך פעולה המבטאת רחשי לב וצרכים אנושיים. בדברי הערב, אבקש לבחון מהם התפקידים אותם ממלאים הקורבנות – והאם אכן הם כה זרים ורחוקים מחיינו שלנו.

 

פרשת השבוע שלנו עוסקת כולה בקרבנות, המתוארים מנקודת המבט של המקריב. הקרבן הראשון המתואר, הוא קורבן העולה. בקרבן זה, המקריב ממלא תפקיד פעיל ביותר בהכנת הקרבן, והכהן רק מבצע את ההקרבה עצמה על המזבח. כשהקורבן כולו נשרף, והאדם רואה את עשן הקורבן מתמר השמימה – הוא רואה באופן ויזואלי וממשי את תקוותיו וייחוליו עולים למרום. המנעד הגדול של בעלי החיים האפשריים לקרבן זה – מבקר ועד יונה מאפשר להנגיש את עבודת האל עבור כל אדם מישראל – עשיר ועני.

 

הקרבן הבא המוזכר – קורבן המנחה, הוא קורבן צמחוני, המכונה לעתים "קרבן העניים". זהו קרבן שנועד לשמר את מערכת היחסים עם אלוהים, ולוודא שכשהאדם יזדקק לעזרתו של האל – האל ייענה לפנייתו (Milgrom, p. 26). לעתים קרבן זה התלווה לקורבן העולה, ולעתים הוא היה קרבן בפני עצמו – שנועד בעיקר בכדי לאפשר לעניים ביותר להשתתף במלאכת הקרבנות.

קל לנו להזדהות עם הדאגה לעני, ואפילו עם הכמיהה האנושית להתקרב, לתת, להיות במגע עם הקודש, עם אלוהים. מצד שני, קל לנו לזלזל בהתניית תנאים עם אלוהים –אנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל אנשים מפותחים יותר, שאינם מתנים תנאים בפני אלוהים.

אליזבת קיבלר-רוס, שחקרה את שלבי האבל בתרבות המערבית, מצאה שכחלק מהתהליך הטבעי של התמודדות עם בשורות קשות, אנשים רבים (גם כאלה שאינם מאמינים באלוהים) נוטים לנדור נדרים ולהציב תנאים: "אם הוא רק יבריא, אני מבטיחה ש....", "אם הפעם הזו אני חוזר בשלום, אני מבטיח שלעולם לא...". מסתבר שזוהי תגובה אנושית בסיסית למצבי חיים מאיימים, תגובה שאנו כיום מתעלים לעתים לתפילה, או להתחייבות לשנות משהו בהתנהגות שלנו, להפסיק לעשן, להתחיל להתנדב... מסתבר שאנחנו לא כל כך שונים ממקריבי הקרבנות. הצורך האנושי לעשות מעשה בכדי לקבל מענה אלוהי בעתות צרה כנראה לא פס מן העולם.

 

הסוג השלישי של הקרבנות, הוא זבח השלמים, אותו זובח אדם לאות תודה ושמחה על נס שנעשה לו. זהו קורבן שניתן לאחר נדר, או שמובא באופן ספונטני לאחר דבר טוב שהתרחש, או כהכרת תודה בעקבות סכנה גדולה שהאדם נחלץ ממנה. קורבן זה בא לתת כלי ביטוי ליכולת להכיר בטוב, בנס, בחסד שנעשה איתנו. זוהי הזמנה לעבודה דתית של שמחה ושל הכרת תודה, לתפיסת עולם שאינה רואה כמובן מאליו את כל הדברים הטובים המתרחשים, אלא זוכרת לעצור ולציין אותם.

 

לבסוף, מציגה הפרשה שלנו שני סוגי קורבנות הבאים בעקבות מעשה שאינו ראוי – החטאת והאשם. קורבן זה מורכב ומרתק – הוא מתייחס למעשי הפרט, כמו גם למעשי המנהיג. הוא מתייחס לחטאים בהם פעלנו לא כשורה, כמו גם למקרים בהם החטא שלנו מסתכם בהעלמת עין ובשתיקה אל מול מעשי אחרים. כאן, עבודת הקורבן באה למלא תפקיד כפול – מצד אחד, האדם לוקח אחריות ומצהיר כי הוא אכן חטא – גם אם רק בשוגג או בחוסר עשיה, ומהצד השני – האדם יכול להרגיש לאחר הקרבת הקורבן שהוא התנקה, שכופר לו, שנסלח עוונו. אני תוהה לעצמי, כמה פעמים הייתי רוצה להרגיש שכפרתי על מעשה רע שעשיתי, על אותם פעמים שבהם שתקתי אל מול אי צדק (מתוך פחד, עצלנות או אדישות). הרי אם פגעתי באדם – אוכל לבקש ממנו סליחה, אך חטא כללי – של אדישות והתעלמות? של מעשים מותרים אך לא ראויים? אני יכולה להבין את התפקיד שממלאים הקורבנות – תחושת הכפרה המוחלטת - לקיחת אחריות ולאחריה האפשרות לפתוח דף חדש ונקי.

 

למען הסר ספק, אינני מעוניינת כלל וכלל בחידוש עבודת הקורבנות. אינני מייחלת לבניית המקדש, והמגע הפיזי עם הדם והקרביים מעוררים בי שאט נפש ולא תחושת קדושה.

 

יחד עם זאת, נדמה לי שבבסיס עבודת הקורבנות עומדים צרכים אנושיים אוניברסאליים, גם אם הביטוי המעשי שניתן להם איננו הולם עוד את אורחות חיינו. כשאני חושבת על כך שהתפילות ומעשי החסד החליפו את הקורבנות, אני תוהה באיזו מידה הם אכן עשו זאת. האם אנחנו, בתפילתנו ובמעשינו, מצליחים להנגיש את עבודת האל באופן ממשי עבור כל יהודי – עשיר כעני? דובר עברית כעולה חדש? האם אנו מצליחים לבטא כראוי את ההזדקקות שלנו בעתות מצוקה למענה וסעד? האם אנו זוכרים להודות על החסדים והנסים הקטנים והגדולים? האם אנו לוקחים אחריות על חטאי המעשה כמו גם על חטאי השתיקה? האם כיחיד וכציבור אנו לוקחים חלק פעיל בתביעה למגע ולמערכת יחסים עם הקודש? האם, בדומה למערכת הקורבנות, אנו משכילים לתת מימד ציבורי-קהילתי לחוויות האנושיות השונות, או שאנו מותירים אותם בחדרי חדרים – חדרי הבית וחדרי הלב?

 

הלוואי שנצליח לראות בפרשות המורכבות והמאתגרות של ספר ויקרא לא רק תיאור מיושן וחסר רלוונטיות של פולחן פרימיטיבי, אלא הזמנה להסתכל על עצמנו – על התקוות, הייחולים והברכות. זו קריאה עבורנו לצאת מהאדישות – לקחת אחריות, לפעול בכדי להגיע אל הקודש, להודות על הרגעים הטובים ולייחל ולבקש ברגעי משבר. זו הזמנה לאפשר ביטוי במרחב הציבורי של רחשי לב, של קשיים ושל הכרת תודה.

אסיים בדברי המשורר טוביה ריבנר – אל נא תסגור אותי בתוך לבי, אני שולח יד....

 

שבת שלום.


עַל הַשְּׁחִיטָה/חיים נחמן ביאליק

 

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

 

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

 

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

 

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.


"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"- פרשת פקודי נכנסת לתאור מפורט של  בניית המשכן. בין הקמת אוהל מועד, הכנת האפוד והחושן, מתבהר שוב ושוב  שכל זה אינו משמים, ולא היה יכול לקום אילולי בני ישראל, ה"פקודים", תרמו את חלקם וכל אחד כפי יכולתו השתתף בהליך הבניה. הפרשן רבי עובדיה ספורנו, מתייחס לפסוק וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ. ואומר:  הַפְּעֻלָּה כֻלָּהּ עַל שְׁלֵמוּתָהּ נֶעֶשְׂתָה עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי קְצָתָם הִתְנַדְּבוּ מָמון וּקְצָתָם עָשׂוּ הַמְּלָאכָה בְּנִדְבַת לִבָּם - לַעֲשׂות רְצון קונָם.   הרמב"ן אמר שיוצא שבני ישראל עשו את כל מלאכת המשכן, ויקראנה עבודה לומר כי עשו אותה לעבודת השם הנכבד.
 ברור שאין הקמת משכן בהתערבות אלוהית, אלא בידי אדם. ובידי האדם הכח להכניס את האלהים למשכן- כפי  שאמר רבי מנחם מנדל מקוצק: אלהים נמצא בכל מקום שהאדם מרשה לו להכנס.  

אנו הקמנו בית, והכנסנו את אלוהים לתוכו. לא אלהים הקים את ביתנו, וביסס אותו, אלא שורה ארוכה ארוכה של מתנדבים לאורך השנים, שיצקו והעמידו את יסודות הבית הזה, הנקרא קמ"צ.  קצר הזמן מלפרט את כל היריעות והיתדות והעמודים המרכיבים את משכננו, ומראש אודה לכל מי שבשנה האחרונה ולאורך השנים עשה במלאכה, אם באור השמש או בהצנע. מבין היריעות הרבות והמופלאות של  קהילתנו, אזכיר בתחילה את האנשים שבזכותם אנו יושבים כאן כעת- אותם אנשים המסדרים ומארגנים את הבית הזה לפני התפילה ולפני כל ארוע, הנמצאים כאן בכל בר ובת מצוה, לפני כל חג ומועד, וגורמים לכך שהחוויה של הקהילה, לעתים לראשונה עבור משפחות רבות, תהיה יפה ומרשימה.  שליחי הציבור, שרובם הפליאו בקולם כאן הערב, והמוליכים אותנו בתפילה מדי ערב שבת ובוקרו, מדי חג ומועד. בזכותם, כפי שכתוב בפרשה "כבוד ה' ממלא את המשכן".  מצטרפים אליהם הנגנים, המעלים את שירתנו לגבהי מרומים. 

רבים מחברי קהילתנו נמצאים פה בכל ארוע שהקהילה מארגנת- ארועים אלו, כדוגמת שוק אביב, הפורימון, ארועי סוכות ועוד--  ובתפילות החגים בהם רבים שאינם חברי קהילתנו מתארחים אצלנו, ובימי שישי בהן מתארחות קהילות מחו"ל-- אתם הפנים המאירות שלנו כלפי ישובנו וסביבתנו. אתם מרימים את עמוד הענן מעל משכננו, ואשרינו שאתם פנינו.

בית כשלנו מצריך תחזוקה. את העמודים והיריעות שלנו מניפים כל אותם חברים הפעילים בועדות או בכל מסגרת פחות פורמלית, אותם חברים המתזכרים את תשלום דמי החבר, ואותם חברים אשר נדבת לבם ניכרת בקרן התחזוקה.

מסכת זאת לא תהיה כמובן שלמה באם לא נזכיר כאן את חברי הועד המנהל לדורותיו, שבאכפתיות אין קץ ממשיכים לנווט את ספינת הקהילה הזאת במים סוערים. אזכיר עוד בהערכה רבה את הגזברים ויושבי ראש הקהילה בעבר- אשר ידעו בהשקט ובבטחה לבנות  קהילה דתית פלורליסטית בחברה שאינה בהכרח פתוחה לכך עדיין.  חברים שלנו גם התקדמו להנהגה ברמה הארצית, ומפיצים את בשורת קמ"צ בפורומים צבוריים- תודה על עשייתכם- וכן ירבו. תמיד תהיה לכם קמ"צ גב איתן.

אשלים את התמונה ואזכיר כאן גם את הסגל המקצועי של הקהילה אשר כולם, עד אחד, עושים ימים ולילות בקהילה הרבה מעבר לתאור תפקידם, מתוך תחושת שליחות ואמונה.  תודה גדולה לכם בשם כל המתנדבים.

אמרתי לפני שנה ואומר זאת שוב-- כי נכון הדבר-- שלבי נמלא גאווה גדולה להיות שותף לקהילה עם אנשים כמוכם- אתם קבוצת אנשים כמותם לא פגשתי רבים בימי חיי, הנותנים מחד משמעות למושג "קהלתיות", ומאידך מוכיחים שיהדות פלורליסטית והומניסטית חיה ונושמת במבשרת ובישראל.

נאמר בפרשה: "עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם". אתם המתנדבים, אלה שהזכרתי ואלה שבשוגג עוד לא הזכרתי, אתם עמוד האש שלפני המחנה. אתם האור העולה בלילה, ולכם חבים כולנו, ואני בתוכם, תודה גדולה.

 

 


פרשת ויקהל תשע"א


בכל סוף שבוע  כשאני מתכוננת לכתוב דרשה אני מציצה בדרשות שכתבתי בשנים עברו. 17 שנה שאני אתכם וכל הדרשות נכתבו ביד ונשמרו. (מהשנה הן מוקלדות ביום א'. תודה לאסתר בנגר שמקלידה ולאילן סקלי שמעלה אותן לאתר).
היום התרגשתי לגלות שבפרשת ויקהל-פקודי הנחנו את אבן הפינה לבנין שלנו. היה זה בכ"ד באדר תשנ"ט 12.3.99 (לפני 12 שנה). משהו בחלום של אז ובתקוות אז לעתיד עורר בי געגועים והחלטתי להביא בפניכם מן הדברים שנשאתי אז.

פרשת ויקהל פקודי (ליל שבת, הנחת אבן פנה 12/3/99 כד אדר תשנ"ט)

הנחנו הים אבן פנה למשכן שנקים במבשרת ציון. פרשות ויקהל פקודי עוסקות בבנית המשכן שליוה את בני ישראל במדבר. יש בפרשות אלו תובנות והנחיות איך יש להקים מרכז קהילתי (ויקהל) ואיך לגרום לשכינה לשכון במקום הזה ובלבות בוניו.
ראשית נשים לב להקבלה מענינת בין מלאכת בריאת העולם למלאכת עשית המשכן
בר'      וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם                           וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה ... שמ' לט       וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה         יְהוָה
         וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה

האם ההקבלה הלשונית מקרית? לא, יש להניח שהמסר של הפרשה הוא שבנית משכן כמוה כיצירת עולם.
-    בבריאת חדש
-    בבנית עולם שלם
-    באתגר למלא את העולם בתוכן ולהפכו מקום שהקדושה שוכנת בו שהוא תפארת לאדם ולאלהים.

שנית, המשכן הוא שותפות (1)    שותפות עממית
כולם מביאים תרומות. " כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא"
בפרשות אלו דגש מיוחד על שותפות הנשים - ממש פרשה שוויונית! כל מי שיכול לתרום בעשיה נוספת עושה " וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ" (לה, י)
(2)    שותפות בין העם והמנהיגים
" וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים:  לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן." (לה, כז)
אגב, נדבת העם באה בכתוב לראשונה ונדבת הנשיאים אחרונה ללמדך שהעם קודם למנהיגיו.
(3)    שותפות של השכבה היוצרת = שכבת האינטלקטואלים המיוצגים ע"י האמנים - נציגם בצלאל עם בעלי המלאכה הפשוטים (העמך)- נציגם אהליאב
זו גם שותפות של נציג השבט החזק בישראל - יהודה (בצלאל) עם נציג השבט הקט והדל בישראל - דן (אהליאב)
(4)    המשכן הוא שותפות בין האדם ואלהים ובין העם ואלהים.
נשים לב כי אנו בפרשת "ויקהל" - יש במלה זו קהל, קהילה, ויה - כל הרכיבים למשכן שהוא מקום משכנה של הקהילה ואלהיה.

אולם המשכן נועד במקורו לשכינה (נציגת האל) משמע יפגשו יוועדו במקום - אלהים - אדם.

כיצד?
שהאדם ישכון במקום שבנה - אינו דורש הוכחה. אך מה יביא את השכינה אל משכנה המיועד? או במלים אחרות על מי שרויה השכינה?
אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו (וכלן נלמדו ממשה) נדרים לח ע"א
במסכת אבות נמצא הסבר
איזהו חכם - הלומד מכל אדם    איזהו גבור - הכובש את יצרו
איזהו עשיר - השמח בחלקו
}
כלן תכונות פנימיות החותרות אל השלוה הפנימית אל רובד שמתחת ליצרים ולתשוקות, אל הצלם האלהי שבאדם

שריית השכינה דורשת שימצא האדם את צלם אלהים בתוכו אם ימצאהו - יגלה שהשכינה כבר שם.
כקהילה הכרזנו היום בצהרים שהאתגר הוא קיום דברי הנביא מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיך"
בטקס הנחת אבן הפנה הצבנו סולם כסלמו של יעקב לחבר בין שמים וארץ.

חלפו 7 שנים מאז הנחת אבן הפנה ועד כניסתנו אל משכנינו החדש. ומאז חלפו 5 שנים נוספות ואנו יושבים בנחת בבית כנסת יפיפה שהוא מרכז פעלות שוקק חיים.

כדי שלא נשכח את החלום ונמשיך להעצים את כוחותינו המקומיים עלנו לשוב ולבדוק את הדרך, לשוב ולנסח חזון ויעדים ומטרות וזהו בעצם התהליך שוועד הקהילה עובר עתה.
אני גאה בבנין שבנינו אבל אני גאה כפלים ביחד שיצרנו, בתוכן שיצקנו, במיקום שבו מיצבנו עצמנו מבחינת חיי תרבות וחינוך בישוב.
בשבוע הבא תנוהל התפילה כולה ע"י מתנדבינו - הם הלב והנשמה של המקום הזה ואני ניצלתי את העובדה ש"יקהל ופקודי ",נפרדות השנה ונתתי לנוסטלגיה את מקומה. כשהעולם סביב גועש באלימות כמה טוב להנות מהחום והרוגע של הבית.

" וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (מ, לד)


פרשת כי תשא תשע"א

(על גודל הסליחה)

פרשת "כי תשא" מכילה את החטא הגדול בחטאי בנ"י - חטא העגל אבל גם הסליחה הגדולה מכלן - "סלחתי כדבריך". היא פרשה של הפכים.

הפער הנוראי שבין נוראות והוד מעמד מתן תורה בהר סיני לבין שפל המדרגה של העם המריע וצוהל וקורא לעגל מסכה - "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" הוא כמעט בלתי נתפס. אבל דווקא בגלל הקוטביות יש לנו מה ללמוד ממנה.

נתבונן תחילה בתגובות השונות למעשה העגל.

פן ראשון - אקרא לו בשם חז"ל: אף וחמה וקצף והשמד והשחת.

  1. תגובת הקב"ה
    "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁהרָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא.  וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל." (שמ' לב,ט-י).
    במדרש מספרים לנו
    (שמו"ר מא, ז) כי הקב"ה מאיץ במשה לרדת מההר אך משה, שקול מצהלות החוטאים כבר הגיע לאזניו ,חושש והוא אוחז בכסא הכבוד ומסרב לרדת עד שהקב"ה מאיץ בו: "קום! רד מהר מזה".

  2. ומשה
    "
    וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת
    -הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּאכִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ." (לב, כה-כח)

 

על תגובת החרון והזעם של הקב"ה ושל משה מספר לנו המדרש:

חמישה מלאכי חבלה היו שם: אף וחמה, וקצף והשמד והשחת. אותה שעה באו שלשה האבות ועמדו בשלשה מהם. נשתיירו אף וחמה. אמר משה רבון העולמים בבקשה מכסא כבודך עמוד אתה באחד ואני באחד .

חז"ל ראו את הכעס האלהי והאנושי כאחד כמלאכי חבלה.

כנגד מלאכי החבלה הללו מעמיד הכתוב מלאכי פיוס וסליחה. כלפי החרון האלהי מופנה מלאך התשובה והנחמה.

"וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה ... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ"

לאחר ההרג במחנה, מפנה משה את מלאך הכפרה אל אלהים:

"אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם"

ומשה חוזר אל ה' ומעמיד תנאי:

"וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"

התנאי הוא הסליחה, על ה' לשאת את חטאת העם. לפי המדרש אלהים יסלח, הוא רק מחכה שמשה יבקש זאת ממנו.

את המפתח לבקשת הסליחה נותן הקב"ה בידי משה. כיצד?

כך נדרש הפסוק " וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם" וכי משה היה תופס בהקדוש ברוך הוא שהוא אומר: " הַנִּיחָה לִּי"?! (המונח "הַנִּיחָה לִּי" מופיע בלא כל הערה או אמירה של משה, לכן תמוה מדוע אומר הקב"ה " הַנִּיחָה לִּי"). למה הדבר דומה?

למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון (חדר שנה) ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקטון: הַנִּיחָה לִּי שאכנו והיה פדגוג עומד בחוץ. אמר הפדגוג: המלך ובנו לפנים בקיטון (אין איש מפריע למלך להכות) למה הוא אומר: "הַנִּיחָה לִּי"

אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפיסנו על בנו. לכך הוא מצעק "הַנִּיחָה לִּי".

הפדגוג בנמשל הוא משה שהקב"ה נותן לו רמזים לבקש עבור ישראל.

משה לוקח את ה"מפתח "ומחלה את פני האל. "וַיְחַל מֹשֶׁה" - אומר המדרש עשה את המר למתוק.

כיצד:

בקש ה' לכלותם

אמר לו משה: רבונו של עולם, לא כך אמרת לי במרה: הוי מתפלל ואמר: עשה את המר - מתוק?!

ואף עכשיו

חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן!

עפ"י המדרש עומד משה שעות ומפייס את הקב"ה עד שזה מתרצה ואומר:

"סלחתי כדבריך".

אם הסליחה קשה לאלהים, לבני האדם על אחת כמה וכמה.

שתי דוגמאות עולות בראשי השבוע המדגימות עד כמה אין החמלה והחסד שורים באפן טבעי בלבותינו האנושיים.

 

דוגמה ראשונה היא האיבה הבלתי מוסתרת בין שר הבטחון לרמטכ"ל היוצא. מערכת יחסים שלאורך השנים האחרונות היתה רוויה יצרים שליליים לא הביאה שני אנשים בוגרים, מנהיגים, לסלוח זה לזה ולהציג בפני הציבור יחס של כבוד הדדי ובעיקר אחריות לגוף הציבורי החשוב בארץ צ.ה.ל. שהיה באחריותם המשותפת.

אומרים שהיו רבים אשר חילו את פניהם אך לפיוס לא זכינו.

 

ודוגמה שניה ציבורית מארצנו השכנה -

בראשה עמד מנהיג לא דמוקרטי אולם רב זכויות, מי ששקם את מצרים והפכה למעצמה אזורית ולמנהיגה בעולם הערבי. ההפגנות ההמוניות בככר תחריר, לפי הבנתי הצנועה, מוצדקות, הגיע הזמן (ואולי כך יהיה) שבמצרים יתחשבו בהמונים העניים ויצמצמו פערים וילחמו בשחיתות. כל הסיסמאות נכונות.

אבל האיש שסולק זקן וחולה לא זכה אפילו לטפה של חמלה וסליחה. גבור מלחמת אוקטובר הם קראו לו בעבר ובשבועות האחרונים צעקו לו "לך".

 

היהדות מאפשרת לנו תהליך הכנה לאמירת סליחה בכל תחילתה של שנה. זהו תהליך עמוק, רציני ומתקן והוא גם מחזיר לנו צלם אנוש כי אנושות ללא יכולת סליחה, ללא חמלה ואהבה - לא תהיה לה תקנה גם אם תדגול בעקרונות דמוקרטיים.

-=-=-=-=-=-=-=-=-


פרשת תצוה תשע"א

(על בגד כ"ג ובעקר החשן)

לַמְנַצֵּחַ עַל-שֹׁשַׁנִּים, לִבְנֵי-קֹרַח / מַשְׂכִּיל, שִׁיר יְדִידֹת /
רָחַשׁ לִבִּי, דָּבָר טוֹב--    אֹמֵר אָנִי, מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ/
לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר /

   יָפְיָפִיתָ, מִבְּנֵי אָדָםהוּצַק חֵן, בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ/
עַל-כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים  לְעוֹלָם /
חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל-יָרֵךְ גִּבּוֹר /    הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ...

  מֹר-וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ... (תהילים מ"ה 1-9)

 

כך משבח משורר תהילים את המלך לכבוד נישואיו. יופיו של המלך והדר מלבושיו מגבירים ומעצימים את האהבה וההערצה שחש כלפיו המשורר.

השפה העברית שימרה את היחס אל הבגד המפואר בביטוי: "לבוש מלכות".

בפרשת "תצוה" מצוה ה' על משה להלביש את הכהנים "לכבוד ולתפאָרת". הרמב"ן מפרש: אלה הבגדים לבושי מלכות הן, בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה."

הפרשה מתארת את בגדי הכהנים לפרטי פרטים ומדגישה את הצד האסתטי.

למשל המעיל: " וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ. וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ." (שמות כח לא-לה)

הדרו של המעיל מעורר כבוד. אך יש לפריטיו השונים גם פונקציות מעשיות - הכהן צריך להשמע בצעדו בהיכל. כיום כשאין מקדש כל מי שנושא את ספר התורה בתוך הקהל הריהו הכהן הגדול. בצעדו/ה בין האורחים בבית מצלצלים פעמוני המעיל והרימונים ואותה חרדת קדש של פעם חודרת שוב ללבבות.

לפריטי הלבוש של הכהן היו פונקציות נוספות. בפרטי הלבוש היו פרטים שענינם היה בתחום החובות הצבוריות והמוסריות של המכהנים בקדש. כיצד? למשל - על כתפות האפוד היו שתי אבנים ועליהן שמות 12 השבטים. לשם מה? מסביר הכתוב: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו--לְזִכָּרֹן." (כח, יב)

כלומר, אהרון נשא את בני ישראל באפן מטפורי על בגדיו כדי שיזכור תמיד שאין הוא אלא משרת הציבור וצרכי הציבור צריכים להיות לנגד עיניו.

לפעמים יכול הציבור להיות לטורח על משרתיו, במקום להודות להם על עשיתם מחטט הצבור במגרעותיהם, מחפש אחר כשלונותיהם מצפה מהם להענות לכל דרישותיו.

לרגעים כאלה יש לכהן חשן ובו משובצות שתים עשרה אבנים טובות, אבני חן:

אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת

נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם

לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה

תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה (מזכיר לנו תושבי רכס חלילים משהו?)

רשימת האבנים חוזרת כמעט כולה כאבני גן עדן בספר יחזקאל (כח). אבני גן עדן מייצגות את השלב הראשוני, הטהור. הן נמצאות על החשן כך שתזכרנה לנושאן את האדם או העם החף מפשע, את האדם או העם במצבו הראשוני התמים ואת הרצון לשוב אל מצב מוסרי זה.

בחשן היה פריט מרתק נוסף

"וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה--תָּמִיד" (כח, ל)

מהם האורים והתומים ועל שום מה נתפר כיס מיוחד בחשן שבו הושמו ומה משמעות השם" חושן "בפרט?

חלק זה של החשן קשור למסתורין היהודי. אין אנו בטוחים בגזרון השמות "אורים ותומים" אם הם לשון אור ותום או ארר ותמם (סיום). אולם דומה שהם היו מעין אורקֵל אלהי.

פרופ' יצחק אבישור מסביר שלא ברור מה היתה צורתם של האורים ותומים. ייתכן שהיו אלה שתי אבנים או שתי פתקאות שעליהן נרשמו שתי המלים. מכל מקום נראה לו שהשמות היו ניגודיים, האחד בגדר תשובה שלילית והשני בגדר תשובה חיובית והשואל ב"אורים ותומים" צריך היה לנסח את שאלתו כך שתאפשר תשובה של "הן" או "לאו".

התשובה שניתנה ע"י הכהן היתה כפסק דינו של אלהים. יש לנו כמה ספורים במקרא על מנהיגים ששאלו באורים ותומים למשל במינויו של יהושע כמחליפו של משה נאמר: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה" (במד' כז, כא). גם שאלות ששאלו מנהיגים אחרים את הכהנים היו ככל הנראה ב"אורים ותומים" גם אם לא נאמר כך במפורש. למשל במקרה המלך שאול ששאל באלהים אם לרדת אחרי הפלישתים (שמו"א יד, לז), במקרה המלך דוד ועוד.

האורים ותומים נישאו קרוב ללב הכהן והיו אמצעי הקשר בין הכהן לאלהים. דרך אבנים אלו נתן הקב"ה משפטו, לכן נקרא החשן - חשן משפט.

מדוע דווקא אבנים? הנה כמה רעיונות והנושא פתוח למחשבות יצירתיות שלכם.

האבן מסמלת את הטבע, הקיים, היש, האבן מסמנת במקרא יד, מקום ציון שנמשח בשמן והופך מצבה. האבן היא זו שעליה הניח יעקב אבינו ראשו בצאתו מא"י וגילה כי יש אלהים במקום ולכן קרא למקום ההוא בית אל לאמור האבן היא ביתו של האל אך גם ביתו של האדם. אין כאבן מסמלת את אפיינו, חזקים ויציבים מחד אך גם מתפוררים בקלות מאידך.

אם כן, נשא הכהן את המשכן את מקום הויעוד שבין אדם ואלהים וזו הסיבה שנשא אותו על לבו כדי לוודא שיש בית לאלהים בכל אשר נמצא.

הבית אינו רק בית ויעוד הבית הוא התזכורת למקור (תום גן עדן). הבית הוא תזכורת לחובות המוסריות (חשן משפט). חסידים נהגו לומר על המשפט "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ" - כשם שהלב מרגיש ראשון בכל כאביו של הגוף, כך גם אהרון היה מרגיש בצערו של כל אדם מישראל והיה מתפלל בעדו.

אם נסכם את פרטי הלבוש המעטים שהתבוננו בהם הערב נוכל לומר שאף שנדמה היה שעקרו "לכבוד ולתפאָרת" אין ביטוי זה מכוון להדר ונוי חיצוניים גרידא אלא להדר ונוי פנימיים.הבגדים היו לכבוד ולתפארת כשייצגו תכונות ומידות פנימיות לכבוד ולתפארת.

נושאי המשרות הצבוריות בעולם העתיק הולבשו במחצלות פאר לא כדי להאדיר את תפקידיהם (אם כי גם פן זה היה קיים בבגדי הכהונה) אלא כדי להזכיר להם את חובותיהם המוסריות, את היותם משרתי האל מחד והאדם מאידך.

האבנים על החשן ודאי הכבידו על הבגד לאמור יש הרבה כבוד בתפקיד אך גם כובד רב במשא הצבורי.

ראויים בגדי הכהונה להחקר ע"י בעלי משרות ציבוריות בימינו. דומה שהאזור שלנו רותח משום שנושאי משרות אחדים הפכו את הבגדים החיצוניים לעיקר, הם עקרו את החושן ממקומו ושכחו כי הבגדים הם תזכורת למשא העם וצרכיו. הבגד הפך לבגידה עד שהעמים לא עמדו עוד בנטל הכבד ולבשו בגדי נקם כדי להביא לעצמם ישועה. זה נכון לא רק בעמים סביבותינו. זה נכון במידה גם אצלנו.

כשיחפוף הבגד את מעלות נושאיו אולי תשרה עלינו רוח הקדש ונזמר להם שירי ידידות ברוח משורר תהילים ועד אז טוב שיעיינו בפרשה.

-----------------------------


 

על קדושה ומשפחה – דברים ליום המשפחה ולפרשת תרומה

היום, ל' שבט, תאריך הולדתה של הנרייטה סאלד, צויין ברחבי הארץ יום המשפחה, שפעם היה "יום האם". מי שעובד בגנים, או שולח אחד מילדיו למערכת החינוך יודע שאין מדובר ב"סתם יום של חול", אלא ביום שבו מעלים על נס את ערך המשפחה, אהבת ההורים לילדיהם ובחלק מהמקומות – את הגיוון והעושר שיש לנו היום במבנה התא המשפחתי. את דברי היום אני רוצה לייחד לנושא קדושת המשפחה. או ליתר דיוק – לקדושה ולמשפחה.

 

כשאנחנו אומרים את צמד המילים "קדושת המשפחה" אנחנו בדרך כלל מתכוונים למארג ההתנהגויות שבין בני זוג, או בין הורים וילדיהם. אנחנו חושבים על אמון, על אהבה ועל השקעה. על קימה בלילה לתינוק בוכה, על טיפול בהורים בערוב ימיהם.

 

חובת כיבוד אב ואם, שהיא הדיבר החמישי בעשרת הדברות, קשורה על פי חז"ל לחובת כיבוד אלוהים, משום שכיבוד ההורים וכיבוד האל מופיעים מספר פעמים בסמיכות עניינים. כך, למשל כתוב בויקרא י"ט ג': "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".   ועל כך אמרו חז"ל "הוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום" (קידושין ל, ע"ב). כלומר, הכבוד הנדרש מבן או בת כלפי הוריהם, הוא תולדה של הכבוד והיראה שבני אדם רוכשים לאביהם שבשמיים, הוא האלוהים.

מעניין, שגם בתרבות ובספרות המודרנית ישנו עיסוק מרתק בשאלת הקשר בין דמות ההורה (בעיקר דמות האב) לדמות האל. נזכיר רק ברמז את התיאוריה של פרויד, הרואה באלוהים תחליף אב, או את שירו של יהודה עמיחי "אבי היה אלוהים ולא ידע".

 

אך לקשר בין קדושה ומשפחה יש רובד נוסף. כיבוד אב ואם איננו רק תולדה של כיבוד האלוהים. המערכת המשפחתית מהווה מטאפורה מרכזית ורבת משמעות לתיאור קשרי הקדושה בחיינו – למערכת היחסים בינינו לבין אלוהים.

בהקשר זה, החל מהמקרא, ולכל אורך ספרות חז"ל, עולות שתי מטאפורות מרכזיות – אלוהים הוא ההורה (בדרך כלל אב) ואנו בניו ובנותיו, ואלוהים נמצא במערכת של נישואין איתנו – לפעמים הוא הדוד ואנו הרעיה, ולפעמים הוא השכינה ואנחנו כנסת ישראל.

אבקש להרחיב מעט בפוטנציאל הגלום במטאפורה הראשונה – אלוהים כאב ואנו כבנים.

כל הקורא במקרא או פוקד לעתים את בית הכנסת מכיר את הדימוי הזה: אבינו האב הרחמן, רחם עלינו כרחם אב על בנים, כי אנו בניך ואתה אבינו – הדוגמאות רבות ומגוונות.

בדרך כלל, כשאנו שומעים את הדימוי הזה, התמונה שעולה בפנינו היא של ילדים קטנים, בסביבות גיל חמש או שבע, הפונים אל אביהם הגדול, החזק, הכל יכול. אלוהים, או אבא, שתמיד יעזור, תמיד יצליח, תמיד יאהב.

מצד אחד, זו אמונה תמימה ונפלאה – היכולת להתהלך בעולם בידיעה שאתה אהוב ומחול. לא חשוב מה יקרה, אלוהים תמיד יאהב אותך ויסייע לך – הרי אתה בנו. מצד שני, מגיע הרגע בו ילד מבין כי גם לאביו ולאמו יש מגבלות, וכי לו, לילד, ישנה אחריות לגבי מעשיו והתנהלותו בעולם.

באופן אישי, אני מחפשת אמונה של מבוגרים. הדימוי בו אני ילדה קטנה וחסרת ישע, ואלוהים האב הוא המושיע אותי ברב חסדו הוא דימוי שאיננו עוזר לי באתגרי אמונתי ובנפתוליה, והוא אפילו מקומם אותי. מפחידה אותי גם התחושה שמעצם העובדה הביולוגית שנולדתי למשפחתי או לעם היהודי, אהבת אלוהים נתונה לי ללא תנאי וללא קשר למעשי. אני רואה בכך סתירה להבנה היהודית שהברית בינינו לבין הקדוש ברוך הוא קשורה בטיב מעשינו והתנהגותנו, ביטוי שמופיע מפורשות בקטעים רבים ביותר במקרא.

 

אך האם דימוי ההורה והילד הוא פשוט דימוי ילדותי וחלול שאבד עליו הכלח? אני מבקשת להציע כי בדימוי זה טמונים מורכבות ועומק רבים. והרעיון איננו חדש – כבר חז"ל עשו שימוש אמיץ במטאפורה זו. כך למשל, במסכת שבועות (דף ט ע"א) אנחנו מוצאים שתי אגדות המתארות את מערכת היחסים הסבוכה בין האב האלוהי לבניו – באחת האב מכה את בניו, ובשניה – הוא אף הורג את בניו בכעסו1.

 

חז"ל ידעו, בדיוק כמונו, כי לא כל המשפחות מושלמות. הם ידעו שבקרב משפחות שוררים יצרים, כעסים ואף אלימות. הם גם ידעו היטב שהאחריות לשמירת קדושת התא המשפחתי משתנה ומתעצבת במהלך חייו של אדם.

 

כששני בני אדם נישאים ומביאים ילדים לעולם – האחריות לשלמות התא המשפחתי ולקדושתו מוטלת עליהם. כשהילדים גדלים, עליהם לבחור כיצד יתייחסו למשפחתם –האם ישמרו על קשר? האם יבואו לבקר? ופעמים רבות, כשההורים מזדקנים עיקר השמירה על ניצוץ הקדושה במשפחה מוטל דווקא על הילדים – על נכונותם ויכולתם לבוא, לתמוך, ולסעוד. על אהבתם להוריהם, חרף המגבלות והאכזבות. מצוות כיבוד אב ואם הופכת למצווה משמעותית, ולעתים למצווה קשה ותובענית.

 

הדימוי של אלוהים כאב מזמין אותו לשאול גם על מצוות כיבוד אב ואם, ומצוות כיבוד אלוהים. האמנם יש לכבד ללא תנאי וגבול את הורינו, כפי שמסורת ישראל מצווה לנו? ואולי, בהתאם לחלק מתפיסות חינוכיות מודרניות יותר, הורים צריכים להיות ראויים בהתנהגותם ובמעשיהם לכבוד ילדיהם? או בניסוחה הנפלא של רינה רפאלי (ותודה ליגאל): "כיבוד הורים צריך להרוויח?"

האם אנו מסוגלים לסלוח להורינו ולכבד אותם? האם אנו מסוגלים לסלוח לאלוהינו ולכבד אותו?

 

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת תרומה, עוסקת בפרטי הפרטים של בניית המשכן. אלוהים מצווה כל פרט ופרט עד שעולה השאלה – מדוע שלא יבנה את המשכן בעצמו? וכתוב: " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ד:8). יש כאן תהליך הדדי: אלוהים מצווה לבנות משכן, בני האדם נענים לאתגר ואלוהים כתגובה שוכן בקרבם. גם בימי המקרא, היכולת של אלוהים, של הקדושה, לשכון בקרבנו, היא תוצאה של פעולה אנושית.

 

הדימוי של אלוהים כאב ושלנו כבנים, טומן בחובו אם כן אפשרויות הזדהות גם לאדם מודרני וליברלי. איננו בהכרח ילדים רכים בשנים העומדים מול אלוהים כל יכול. ייתכן ואנו שותפים בכינון הקדושה שבמערכת היחסים המשפחתית ויתרה מכך – ייתכן שכרגע מוטלת דווקא על כתפינו אחריות רבה יותר בכדי לשמר את ניצוצות הקדושה. אנו, כילדים, צריכים לבחור כיצד נתנהל במערכת היחסים הזו – האם נאמין, נאהב, נסלח, נסייע?

 

הלוואי שנצליח – כבנים וכבנות, כאמהות וכאבות, כסבים וכסבתות – להביא קדושה, אהבה ואחריות למערכת המשפחתית, הקהילתית והחברתית שלנו. הלוואי שאנו, כבוגרים וכאחראים, נצליח להביא מעט מהנוכחות האלוהית ומהקדושה לעולם שזקוק לה כל כך.

 

שבת שלום וחודש טוב.

 

                                                                                                                        

1 ר' יוחנן אמר: (משל) למלך שהיו לו שני בנים. כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר - 'אוי לזה מאיזו שלווה נגלה!' כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר - אנא הוא דתרבותי בישא (אני הוא שחינוכי רע)"...

"(ר' שמעון בן לקיש) אמר: (משל) למלך שהיה לו שני בנים. כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, התחיל מקונן עליו. כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת. אמר - מעתה אין בי כח לקונן עליהם אלא 'קראו למקוננות' ויקוננו עליהם".

                                                                                                                        

 


 

 


<< Start < Prev 21 22 23 Next > End >>