פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

תיאור קצר אודות הבלוג שלך

חודש הגאוה

למוסלמים – צום הרמדאן 

פרשת קרח שנת התעש"ה מחלוקת? מה מכיל ה'קשת'?

בהנחיית התפילה השתתפו בני הנוער ובתחילת התפילה הם הקריאו מדברי – הרב חיים נבון – 'מה בין הומואים לבשר וחלב?' מאתר - ynet  2 ביוני 3008

'משכב זכר נקרא בתורה "תועבה", אך הביטוי החריף הזה נאמר גם על מאכלים שאינם כשרים ועל אדם שמחזיר את גרושתו לאחר שהייתה עם גבר אחר. האם גם אליו נתייחס באותה סלידה קנאית?

...משכב זכר נקרא בתורה "תועבה" (ויקרא י"ח, כב). אך הביטוי החריף הזה נאמר גם על מאכלים שאינם כשרים (דברים י"ד, ג), ועל אדם שמחזיר את גרושתו לאחר שהייתה עם גבר אחר (דברים כ"ד, ד). האם גם אל מחזיר גרושתו נתייחס באותה מידה של סלידה קנאית?...'

לאחר אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' הובאו דברי הרבי מגור - 'אמרי אמת', שנת תרצ"ה – בנו של ה'שפת אמת'! רבי אברהם מרדכי אלתר (ז' בטבת ה'תרכ"ו - שבועות תש"ח, 1866 - 1948), היה בנו הבכור של רבי יהודה אריה לייב אלתר, ה"שפת אמת". במשך 43 שנה שימש כאדמו"ר של חסידות גור וכאחד ממנהיגי היהדות החרדית כולה

וזה לשונו – "ואיתא בקדמונים שלעתיד כשיתוקנו כל הנפשות יהיה תיקון גם לקרח,

צדיק כתמר יפרח ס"ת קרח,

ופסוק זה נאמר במזמור שיר ליום השבת, ליום שעתיד לבא, יום שכולו שבת,

שזה היה אחת מאלף תפלות שהתפלל משה רבינו על קרח, כתיב "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו"..."

המדרש דורש שמזמור זה נאמר על ידי אדם הראשון כאשר הבין שקין עשה תשובה והאלוהים מחל לו על מעשיו -  בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה כב', טז'

"ויצא קין..." מאיכן יצא,

ר' איבו אמר הפשיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העיליונים,

ר' ברכיה בשם ר' אלעזר (אמר) יצא כמפריס כמרמא בבוראו,

ר' חננא בר יצחק אמר יצא – שמח, כמה דתימר "יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד', יד'), פגע בו 'אדם', אמר לו מה נעשה בדינך?

אמר לו עשיתי תשובה ופישרתי,

התחיל 'אדם' מטפיח על פניו, כך היא כח התשובה ולא הייתי יודע, מיד עמד ואמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' " (תהלים צב', א' – ב')."

מדרש זה מלמד על כוח ההיפוך, מה שניתפס כחטא, וכן מי שנתפס כרשע – צריך וישנה  אפשרות להסתכל ולהתבונן בו או במעשיו אחרת.

כדברי הרב חיים נבון, 'תועבה' כתואר נאמרה על כמה וכמה דברים, ואם כן, באם אכילת בשר בחלב אינו נתפס כיום כתועבה, מדוע על פעולה מינית עדיין נשמור את אותה הגדרה? אלא, עלינו להבין שדברים השתנו!

וכן כפי שקרח נבלע באדמה ולכאורה אינו בר תיקון הרי שמסורת 'צדיק כתמר יפרח' מזמינה את הפיכת קורח לצדיק!

נראה כיצד דברים אלו שזורים בסיפור קורח!

נפתח בתיאור שיחה בין הרב יוסף שלום אלישיב לסטיב גרינברג, לימים רב אורתודוכסי

"רבי, אני נמשך הן לגברים והן לנשים, מה עלי לעשות?

הוא ענה, "יקירי, ידידי, יש לך כוח אהבה כפול, השתמש בו בזהירות." בספרו 'עם אלוהים ועם אנשים, הומוסקסואליות במסורת היהודית', הקיבוץ המאוחד, תשע"ג

לפני שנים כאשר למדתי עם סטיב במשך שנה אני זוכר ציטוט זה המלווה בהתרגשות רבה, הרב אלישיב, לא רק שלא זרק אותי מן המדרגות, אלא במידה רבה של אמפטיה – עודד את רוחי!

עיון במשנה אבות ה', ו' – ילמד שבשעה זו רגע לפני השבת, שבת בראשית נבראו כמה דברים, וביניהם – פי הארץ, בה יבלעו קורח ועדתו וכן יברא ה'קשת' – הלא הוא סמל הגאווה, מגוון צבעים, מגוון דעות!

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

יתרה על זאת המשנה המצוטטת לפרשת קרח היא על מחלוקת, היפה והמדהים שלמשנה זוט משנה המקדימה בדבר אבחנה בין אהבה לאהבה...

ובהמשך הפרק - (טז) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:

(יז) כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.

אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

חובה עלינו לשאול – כיצד נדע להבחין בין אהבה לאהבה ומנין לנו – מתי המחלוקת הינה לשם שמים?

ניכר שהפרשנות הסובייקטיבית הן לאהבה והן למחלוקת הינה תלויית העמדה, התפיסה המקדימה – על פי דעה קדומה הריני שופט את האוהב/ת וכן את בעל/ת המחלוקת?!

ודי לחכימא!

וכדי לחדד את ההיפוך – השנה חודש תמוז יהיה למוסלמים חודש הרמדאן והשמות הללו בעלי משמעות אחת

פירוש השם 'תמוז' – "מבכות את התמוז - דמות א' שמחממו'ת אותו מבפני'ם והיו עיניו של עופר'ת והם נתוכין מחום ההיסק ונראה כאלו בוכה ואומרת תקרובת הוא שואל.

תמוז - לשון היסק כמו על די חזה למזיה (דניאל ג') ואתונא אזה יתירה (שם)." פירוש רש"י!

פירוש השם 'רמדאן' - מקור שמו בשורש הערבי ر م ض, הקרוב למילה העברית "רמץ" - "חום  לוהט". נראה שחודש זה חל בשיא הקיץ בתקופה שקדמה לאסלאם, שבה היו מעברים את השנה.'

ולדברי הנביא יחזקאל נראה כיצד עבודת התמוז הינה 'תועבה' ממש כמו עבודה זרה, ברם אנו מכנים את החודש הרביעי בשם זה וכנראה ללא המטען של עבודה זרה אלא בשינוי. כך גם הרמדאן מקורו בציון חודש הקיץ ואילו לאחר שהאסלם עבר ללוח הירח החודש נודד על פני השנה ומעניין לראות בהמשך את דברי המשנה בסוכה בה המשנה ידעה שאבותנו עבדו את השמש והמהפך ללוח ירח המשלב את לוח השמש ארע בשלב מאוחר -

יחזקאל ח' (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: (יד) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז:

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה: (טז) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ:

וכך בחתימת הציטוט מהמשנה (סוכה פרק ה') (א) הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו: (ב) בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. ...

(ד) חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

חידוד הטכמון במשנה בדבר אהבה שאינה תלויה בדבר נראה את פירושו של ה'תפארת ישראל – יכין', הרב ישראל ליפשיץ בן הרב גדליה ליפשיץ (ה'תקמ"ב 1782 - דנציג ג' תשרי ה'תרכ"א 1860 היה מגדולי חכמי אשכנז. רב בגרמניה

"כל אהבה שהיא תלוייה בדבר – רוצה לומר, בדבר אמצעי שהוא חוץ מגוף האוהב והנאהב, כגון אהבת האדם למטיבו, שאינו אוהב את הנאהב, רק את הדבר שיקבל הוא ממנו גם בעתיד, ונמצא שרק א"ע אוהב:

ושאינה תלויה בדבר - רק בטבע, כאהבת אדם לבניו ולמשפחתו, או בהשכל, שיאהב האדם את עסק החכמה ואת ההנהגה הישרה, ואת היראת שמים, דכשנשאל אותו למה יאהב כל אלה, אינו יודע לתת לנו טעם בדבר, זהו אהבה שאינו תלוי בדבר אמצעי שבין האוהב לנאהב, אבל שיאהב אדם לחכם, ולבעל מדות ישרות, ולצדיק, ג"כ מחשב תלויה בדבר, דהרי כשיפסיק החכם מלעסוק בחכמה וכו' בטל דבר ותבטל האהבה, מיהו שלא תטעה לומר אהבת ניאוף ג"כ יחשב אינה תלויה בדבר אמצעי, דהרי היופי של הנאהבת קשורה בגופה..."

באם נשאל זוג – האם הם מאוהבים ונקבל תשובה חיובית – מי הוא זה אשר מלאו לטעון שזו אהבת היצר, שזו תאווה וזו אהבה התלויה בדבר!

ניתן לקשר פרשנות זו לדברי 'מי השילוח' – בלשונו של הרבי מאיז'בצא -

"ויקח קרח. מלשון מה יקחך לבך, היינו שלבו לקח אותו. ועל זה צעק משה רבנו עליו השלום, בתפלתו - "ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ", "הרים" נקראים הכוחות והתשוקות.

ועל זה התפלל להשם יתברך, כי הוא הנותן לאדם כח וחשק לפעול וא"כ אין לאדם שום חיוב במה שאינו יכול להתגבר על יצרו. כי כל כחו הוא מהש"י....

והנה דוד המלך ע"ה ביחסו בהמזמורים בניו ע"ש קרח אביהם. החזירו לכללו כי באם לא הי' להם טובה מזה לא הי' מיחסם לרע להם ח"ו כדאיתא בגמרא 'אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו?'

...ודוד המלך ע"ה החזירו לכללו בפירוש. היינו מה שתיקן האר"י ז"ל לומר קודם תקיעת שופר, המזמור לבני קרח ונתפשט בכל תפוצות ישראל:"

לדעת הרבי מאיז'בצא – קרח פעל מתוך תאווה ומשה מתפלל על מנת להאיר את לבו, על מנת שיבין שהתאווה מושלת בו, ולכן בא דוד וגורם לאמונה שיש סיכוי לתיקון ולא מעט ממזמורי תהילים מובאים בפי 'בני קורח'!

על מנת לחזק את הטענה איעזר במשל של 'הבן איש חי' לפרשת בהעלותך – שמעתיו מפי הרבה אילה מירון שעשוע,

"ואמרתי משל על זה לשני בני אדם, שאחד מהם הלך בספינה פשוטה מעיר בצרה לעיר בגדד בארבעה ימים והיה משתבח בפני חברו בזרוז דרכו.

אמר לו חברו – מה תתפאר בכך? הלא אנוכי הלכתי בדרך זו בשלושה ימים.

אמר לו – שוטה, אתה הלכת מן העיר בגדד לבצרה שהספינה הולכת על פני המים מאליה, ואין צריך לא למשוט ולא מלח, כי המים הם רודפים והולכים מבגדד לבצרה, והם מריצים אותה. אבל אני הלכתי בהפך, מעיר בצרה לבגדד, שצריך אני לדחות את המים הרודפים כנגדנו במשוט. ובכמה הכנות בכוחי וגבורתי וחכמתי.

וכן הנמשל, דהגר צריך שילך נגדיי למים הזידונים הבאים כנגדו מכוח מנהג אבותיו שנתגדל בו, וצריך לו כוח גדול לדחותם מעליו, אך איש ישראל שהוא זרע קודש שנתגדל בקדושה ובטהרה, הנה דרך שיושרה הוא נוח לפניו מצד מנהג אבותיו שנתגדל בו..."

לטעמי ניתן להחליף את המילה 'גר' – ב'גאה'! האחר הנע בניגוד לזרם, האחר הנע בניגוד למה שמקובל – עליו להוכיח את אהבתו – שאינה תלויה בדבר, והלוא זו מהותה של האהבה – לטעון 'אוהב אני' – 'אהוב' הנני!

המדרש מציין את הנאמר בפרשת פנחס 'ובני קורח לא מתו' ודורש על מקומם של בניו ועל כך שיש אפשרות לתיקון, וכך חשבתי לפתח את מעמד בני קורח ואת אפשרות התיקון!

(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם <קרואי> קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': (י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: (יא) וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ:  (במדבר כו')

ברם הבוקר עלתה בראשי המחשבה – 'ויקח קרח' – חטאו היה שלקח! בסוף הפרשה הכוהנים מקבלים תיאור עבודה כ'עבודת מתנה' – ר' שמשון רפאל הירש יסביר – '...הרי העבודה המיוחדת לכוהנים קרויה כאן עבודת מתנה: זו עבודה של "נתינה", מסירה והתמסרות. כל המעשים הנעשים במקדש מתמצים בשיאם במושג ה"מתנה"; זו עבודת "מסירה והתמסרות"...'

הפרשה פותחת בהסתייגות מהאדם הלוקח ומאפשרת תיקון – בעבודת נתינה!

יתרה על זאת – שאלתי –

לו חלילה הייתי מתבשר שיש לי חודש לחיות, מה והאם הייתי משנה באורחות חיי? האם הייתי ממשיך בדרכי או שהייתי מנצל ימים אלו לדברים אחרים!

מדוע שאלה זו רלוונטית לקרח ?

הרי בפרשת שלח יתברר לעם ישראל שעליו לשוטט במדבר ארבעים שנה והם ככלל לא יכנסו לארץ – הם ימותו בשנים הקרובות!

לכאורה ידיעה מעין זו הייתה מלמד, עזוב מחלוקת על בעלי תפקידים, הרי ממילא לא תישאר על מנת לכהן בקודש...!

ובכל זאת קרח פועל, יוזם מחאה כנגד מה שנתפס בעיניו כעוול!

כך ינהג משה – כאשר יצווה – 'נקום את נקמת המדיינים ואחר תיאסף אל עמך', משה אינו מחכה שנים... על מנת לדחות את מועד מיתתו אלא יוצא מיד למלחמה ואכן נאסף אל אבותיו...

כלומר – יש לדון את קרח לכף זכות וכפי שהאיז'בצא אומר – 'אפשר חטא והכתוב מייחסו'? קרח קיבל פרשה על שמו ולככן אין לומר שחטא!!!

בכל זאת האדמה בלעה אותו עם בני ביתו – דרכו לא הייתה נכונה, ואילו הטענה התקבלה כטענה צודקת – לדורות, על כל מנהיג לבדוק – האם חלילה הוא מתנשא?

נחתום בדרשה על לימוד ממזמור המוקדש לבן קרח – אסף, בביטוי של מצוות 'כיבוד אב'!

בבלי קידושין לא' ע"ב

תָּנִי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, יֵשׁ מַאֲכִיל לְאָבִיו פַּסְיוֹנִי - וְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם. וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְּרֵחַיִם - [דף לא ע"ב] וּמְבִיאוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי, קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימֵי בְּחַיֵּי אָבִיו, וְכִי הֲוָה אָתֵי רַבִּי אַבָּהוּ, קָרִי אַבָּבָא, רָהִיט וְאָזַל וּפָתַח לֵיהּ, וְאָמַר, "אִין, אִין", עַד דְּמָטָא הָתָם. יוֹמָא חַד אָמַר לֵיהּ, אַשְׁקְיַין מַיָּא, אַדְאַיְיתִי לֵיהּ, נִמְנֵם, גָּחִין, קָאִי לֵיהּ עַד דְּאִיתְעַר. אִיסְתַּיְיעָא מִלְתֵיהּ וְדָרִישׁ אֲבִימִי, (תהלים עט) "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים, בָּאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ"

התלמוד מביא בשם אבימי בנו של רבי אבהו (חי בקיסריה – מאה 3 לספירה והתווכח עם המינים/הנוצרים) יש מי שמאכיל את אביו אוכל משובח – ברם בכך טורדו מן העולם ואילו אותו המעביד את אביו בריחיים – מביאו לעולם הבא, כלומר – יש מי שנותן לאביו כל טוב אך אינו נותן לו תחושת שייכות, או מתייחס אליו כנטל ובכל טורד את מנוחת אביו ואילו זה שממציא עבודה להוריו גורם להם סיפוק ובכך נוחל חיי עולם הבא.

אביו, רבי אבהו מתארו כזה שמקיים את מצוות כיבוד אב!

חמישה מבניו היו 'סמוכים' להוראה בעוד אביו חי, כלומר אבימי מבוגר ובכ"ז מקיים כיבוד אב 
וכאשר היה אביו עומד בפתח הבית 
היה רץ והולך לשער ופותח לאביו 
זאת תוך כדי קריאה, כן, כן, עד שהגיע לפתח הבית

יום אחד בקש אביו: השקיני מים 

עד שחזר אבימי עם המים, אביו נרדם

גחן, עמד אבימי לידו עם המים, עד שהתעורר אביו)

הסתייע הדבר, הדיבור ודרש אבימי את המזמור (תהילים עט') 'מזמור לאסף'
בקריאת סיפור קצר זה מעניין לחשוב מי מספר את הסיפור, האב
האם מכאן עלינו להסיק שבעל הסיפור רומז שהאב ער ובוחן את בנו ?! 
באם האב הוא ה', הרי שהאל בוחן את האדם, האם אתה אוהב, מכבד אותי רק ברגע שטוב לך או שהאהבה והכבוד קיימים ללא קשר ישיר להתנהגות האל אלי ?! 
מה דרש אבימי במזמור תהילים (עט') זה:

"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים: נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר: הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ... 
מסביר רש"י (המתבסס על מדרש איכה רבה פ"ד    :

איסתייעא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו 
ויש מפרשים, שמקרא זה לבדו דרש 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך', קינה לאסף מיבעי ליה! (מהי השירה על החורבן הרי זו קינה ולא מזמור) ודרש כך: שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר "כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון" (איכה ד). (כלומר, בכל רע יש טוב, היה יכול להיות יותר גרוע !)

ואילו התוספות מוסיף על דברי רש"י (ממדרש אליהו רבה, איש שלום,  כח') ואומר:

"..אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו.
כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו ש'טבעו בארץ שעריה', אמרו שירה. אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח".

נראה שהמעשה מתאר את הבן העומד ליד אביו כבשעת החורבן, על מנת לקיים מצוות כיבוד אב ואם הפסיק מלימודו ורץ לשרתו, ברם ברגע ששב וראה את אביו מנמנם הרי שמצוות כיבוד מחייבת אותו, מחד, לעמוד ולא להעיר את אביו אך מאידך אין הוא יכול לשוב למשנתו, הרי זה כחורבן הלימוד. מה עליו לעשות ?

על כן מספר המעשה שבאותו רגע הבין את המזמור בתהילים. הרי המזמור מתאר את חורבן הבית וכיצד ניתן לשיר על החורבן, אלא שגם בחורבן ישנו זיק של תקווה, לרש"י התקווה היא בכך שרק המבנה, בית המקדש חרב ואילו העם חי וקיים. לדעת התוספות התקווה היא בגאולה הן של שערי המקדש והן של בית קורח.

כך גם אבימי הבן, ההתלבטות הביאה לתובנה 'מזמור לאסף', ניתן לשיר על חורבן הבית, החורבן אינו טוטלי, ניתן ללמוד גם בהמתנה לאביך המנמנם. כיבוד אב אמיתי אינו מתקיים אך ורק כאשר האב ער, גם בעומדך בפני אביך המנמנם אתה מכבדו.

המדרש (ילקוט שמעוני, קרח רמז תשנב') מקשר בין בני קורח ומצוות כיבוד אב, באומרו: "ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד כבר כתיב "מפני שיבה תקום", מוטב שנעמוד מפני משה רבינו אע"פ שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד "רחש לבי דבר טוב". ".

לאחר הדרשה – קראתי את טורו של יעקב צ. מאיר בעיתון הארץ – בו ניתח את המדרש

על הפסוק בבמדבר פרק יח' (ו) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: (ז) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

ומהי 'עבודת מתנה'? - ספרי במדבר פרשת קרח פיסקא קטז

וזה לשון המדרש - "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.

מה עבודת מקדש במקדש, מקדש ידיו ואחר כך עובד, אף אכילת קדשים בגבולים, מקדש ידיו ואחר כך אוכל.

וכבר נשתהא ר' טרפון מלבוא לבית המדרש, אמר לו רבן גמליאל מה ראית להשתהות?

אמר לו - שהייתי עובד!

אמר לו - הלא כל דבריך תימה, וכי יש עבודה עכשיו?

אמר לו - הרי הוא אומר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.

ר' אומר - לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש, מה עבודת מקדש במקדש, מקדש ידיו ואח"כ עובד, כך אכילת קדשים בגבולים, מקדש ידיו ואח"כ אוכל!

אי מה להלן ידיו ורגליו, אף כאן ידיו ורגליו?

אמרת, מקום שצריך ידיו ורגליו, מקדש ידיו ורגליו! מקום שאין צריך אלא ידיו, אינו מקדש אלא ידיו,

נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה:"

וכך חותם את טורו '...מסקנתו של רבי בסיום דבריו מגלה את כוונתו הפולמוסית: "אלא", מסיק רבי, "נמצינו למדין לנטילת ידים מן התורה!". עתה, אומר רבי, אחרי שהוצאנו את הפסוק מחזקת פירושו הכוהני של רבי טרפון ניתן גם להוציא את הריטואל עצמו מחזקת הכוהנים. מדוע נאמר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" (במדבר י"ח ז')? ללמד שכפי שהכוהנים היו נוטלים את ידיהם במקדש לפני עבודתם כך גם אנו, שאיננו כוהנים, צריכים ליטול את ידינו לפני האוכל. בדרשתו מצא רבי מקור למנהג נטילת הידיים שיש בו מצד אחד זיכרון לעבודת המקדש ומאידך דמוקרטיזציה שלה.

מנהג נטילת הידיים על ידי מי שאינו כוהן מוחזק היה בידי הפרושים כהלכה מפי "מסורת זקנים". בא רבי ומצא למנהג אבותיו סמך מן התורה."

ארחיב ואטען – מלאכת המקדש תורגמה לעבודת הכוהנים בגבולין באכילת קודשים! ותורגמה על ידי רבי יהודה הנשיא לכלל ישראל כמקור למנהג 'נטילת ידיים'!

כלומר – דרשה זו מעידה שטענת קורח נתקבלה –

ריטואל של הכוהנים במשכן הפך למנהג של כלל ישראל!

היפוך זה נדרש –

הן לגבי אי קבלת דעה החולקת על דעתך!

והן לגבי אמירה גורפת – זו אהבה התלויה בדבר!


דקל והדס דברים לנישואיהם

כה' סיון התשע"ה

12/6/2015

דקל והדס – הדס ודקל – רעים אהובים שלא מתפרשים (ש' ימנית ו/או שמאלית – כדברי ש"י עגנון 'לפנים מן החומה', מהלך הוא עם לאה כזוג שלא מתפרש.)

כך מתבטא ש"י עגנון - 'עור הרקיע מתקמט' ויש למצוא דרך כיצד 'יש לפשר את עור הרקיע', ברומן 'תמול שלשום' פרק 23, (עמ' 261) יצחק נשאר בירושלים כדי לציין את יום פטירת אמו באמירת קדיש. "... עומד לו הבן ולומד למנוחת נפשה. תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם כבר הייתה התורה מתקיימת. והיא עתידה להתקיים עד סוף כל הדורות. לומד אדם תורה, כל הדורות שהיו לפניו ושעתידין לבוא אחריו מתקמטים ובאים ומתייחדין עמו."

קימוט נייר... מחבר בין קצוות רחוקים, עור הרקיע מקומט – מכווץ את ממד הזמן!

עלינו בדרך היורדת מירושלים לעג'ור – כדברי עגנון על העליה במדרגות היורדות בכניסה 'לפנים מן החומה', וכן בירידה במעלות העולם לצאת מהעיר ירושלים. יציאה מירושלים מהווה ירידה אך ההגעה לחופת דקל והדס משמעותה עלייה!

הגענו לחופה (ירושלים) עיר נמל על שפת ים הנצח – כלשונו של יהודה עמיחי, אנו מאחלים לרגע זה של עמידה בחופה להיות על שפת האינסוף!

"כל הנוצץ לשעתו נולד ורק האמיתי לעד בל יאבד" (גתה פאווסט) – מהיכרות עם דקל בשנים האחרונות ומלווי הדס בכל חייה – בטוחים אנו בעובדה שמשהו אמיתי עומד בפנינו!

משל ידוע של הרבי מפשיסחא – שני כיסים לאדם, באחד פתק 'בשבילי נברא העולם' ובשני 'אנוכי עפר ואפר', נאחל לכם לדעת לאזון זו את זה, זה את זו כאשר תשלימו בין הפתקים.

דבר שלמדתי מז'ן אמרי – לעיתים מתקשים לומר 'אנחנו' ופונים לדבר על האני, אין כאן בהכרח מעבר אל האגו, אלא אמירה שלעיתים אפילו האני הפשוט איננו והפך לאין. נאחל לכם למצוא את האנחנו ובמידה שהזוגיות מתקשה – אל תתנו לאני לקלקל ובטוחני שתמצאו דרך לאין את האני!

כיצד נשלב את פרשת שלח בדברים,

יהושע בפרשה נשלח כמרגל/שליח לאחר כמה שנים (ובהפטרת השבת) יהושע שולח מרגלים, ברם אינו מקשיב (לעומק) תשובתם! לו היה מקשיב לאמירה כי נמוג לב הארץ, הרי שלא היה פונה להלחם בעיר יריחו, אלא פונה כצו דברים כז' אל עבר הר גריזים והר עיבל והיה מקיים את טקס הברכות והקללות, ברם הוא ריחק 60 מיל!

אאחל/נאחל בשם הכלל שתדעו להקשיב זה לזו, זו לזה!

נחום גוטמן מצייר אשכול ענבים, על כל ענב פרצוף מחייך – ומוסיף, ואין זה חיוך לצורך הצילום אל מעיד על אחווה, אהבה – הקהל הרחב שעומד כאן ובשבילכם מחייך מפה לאוזן בשל החוויה בראייתכם! תבורכו ונתברך! החופה, המפגש גורם לראייה להשתנות – יצאו לתור את הארץ ובחתימת הפרשה 'ולא תתורו....' – פני האנשים המוכרים מקבלים נופך של פנים חדשות – ידכם במעל – במובן החיובי!

כל המוכרים מתחדשים!


ללין – היית לנו לעיניים!

פרשת בהעלתך שנת הת 'עש"ה לך שתי חצוצרות...' – 'לא בחיל ולא בכוח...'

'עלה נעלה', הפרשה פותחת בהעלאת אור הנרות ובהמשך 'נעלה הענן... ויסעו בני ישראל למסעיהם' (במדבר י', יא') - המסע "אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם...."

תיאור המסע במדבר אמור היה להסתיים מהר, ברם כפי שאנו יודעים במקום אחד עשר יום יארך מסע זה ארבעים שנה. האם אורך המסע תלוי אך ורק בחטא המרגלים או שמדובר בחניכה לקראת עצמאות!

לפרשה זו נבחרה ההפטרה מדברי הנביא -  "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהֹוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:"  מתוך ההפטרה - זכריה ד', ו' 

נראה שניתן להבין כך את המסר לדורות, הנביא מבטא רצון לשינוי, בעבר, בכיבוש הארץ בימי יהושע, לקחתם בחיל ובכוח ואילו שיבת ציון המובטחת תהיה ברוח!

כך גם בימינו אנו, מובלט פסוק זה על מנורת הכנסת!

 רש"י מפרש – ההבטחה/הברכה, בניין 'הבית', יהיה ללא כוח כי אם ברוח, ללא עזרת אדם! וז"ל: ""זה דבר ה' אל זרובבל" - זה סימן לך להבטיח את זרובבל כשם שהזיתים והשמן הזה נגמר מאליו לכל דבריו כך לא בחיל ולא בכח שבכם, תעשו את בנין ביתי:

"כי אם ברוחי" - אני אתן רוחי על דריוש ויניח/יצווה לכם לבנות ולעשות כל צרכי יציאת הבנין משלו ולעזור אתכם בחטין ויין ושמן ועצים כמו שמפורש בעזרא ולא תצטרכו לעזרת אדם:"

האם פרשנות זו רוצה הנחייה והובלה אלוהית ללא עזרת האדם, ואולי ניתן לפרש, ללא עזרה חיצונית אלא בהבנה שעליך, עלינו, על עם ישראל להוביל!

נראה כיצד פרשנות זו הולמת את המסר העולה מן הפרשה!

הפרשה פותחת בצו – "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:" במדבר ח', ב'

הרמב"ן מביא את פירושו של רש"י המבהיר את סמיכות הפרשיות בין סוף פרשת נשא בסיפור מתנות הנשיאים לבין צו המנורה – "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה". פירוש זה מתאר קינאה אנושית בין אהרון לנשיאים, מאבק על 'מעמד פוליטי', לעומתו ימשיך הרמב"ן ויאמר – "ולא נתברר לי למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות... ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנוכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו:

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ... יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל..."

לדעת הרמב"ן לא יתכן שמדובר בקנאה הנובעת מכבוד או מפעולה של רצון לנדבה לעומת מי שמצווה ועושה, אלא מוצא הרמב"ן בצו חוזר זה רמז להדלקת נרות עתידית, רמז לבית חשמונאי!

האם נוכל לומר שמחד מדובר על תקווה אותה זורע הפרשן בימי הביניים לבני דורו, באומרו: אל דאגה, אנו בגולה אך כפי שבני ישראל במדבר קיבלו רמז בדבר גאולה עתידית, כך גם לנו!

מאידך, נראה לטעון, שבנוסף לרובד זה, רמז לניצחון של בני חשמונאי, נלווה 'תמרור אזהרה', זכרו! - ההצלחה החשמונאית הייתה זמנית, תחילתה הייתה באמונה וברוח וסופה 'כוח והתבוללות'! היזהרו מניצחון מעין זה!

כך הרי אומר הרמב"ן במפורש בבראשית מט', י' "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב..." 

חיזוק לפרשנות זו נוכל למצוא בצו – "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת... במדבר י', ב'

שואל מדרש תנאים (ספרי במדבר עב') "...למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט כג) שומע אני, הואיל ונוסעים על פי הדיבר וחונים על פי הדיבר, לא יהיו צריכים חצוצרות.

ת"ל "עשה לך שתי חצוצרות כסף", מגיד הכתוב שאף על פי שנוסעים על פי ה' וחונים על פי ה' צריכים היו חצוצרות. "

המסע במדבר יהיה על פי הענן העולה, כלומר ללא כל תלות במעשה האדם, אם כן מדוע יש צורך בהשמעת קולות החצוצרה?

אלא מבהיר המדרש עליכם להיות מעורבים המסע, עליכם לברר עד כמה יש לכם חלק במסע!

לימים תפקיד החצוצרה יהווה ליווי לקול השופר, ובפרשנות יאמר ש'קול השופר' מבטא את הקול האלוהי ממעמד הר סיני, ואילו קול החצוצרה תהווה את קולו של האדם!

כלשון המשנה – "שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר:

בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצֻפֶּה כֶסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת:" משנה ראש השנה פ"ג, ג' – ד'

נחזור ונברר, באם המסע הוא על פי ה' – מה משמיעים החצוצרות?!

נזכור לכשנגיע למלחמה במדיין את השימוש החצוצרות - "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:... וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:" במדבר לא', ב', ו'

וכך גם בפילוג בין מלכות יהודה לישראל במלחמת אביה מלך יהודה בירבעם מלך ישראל – "וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱלֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַל תִּלָּחֲמוּ עִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם כִּי לֹא תַצְלִיחוּ: דבה"י ב', יב'

מה משמיעה תרועת החצוצרה?

אמונה בצדקת הדרך, המבטאת שיתוף בין האדם לרעיון, 'מלחמה ללא חיל, מלחמה ללא כוח, מלחמת הרוח'!

הרבי החסידי 'אוהב ישראל' רבי אברהם יהושע השל מאפטא יביא את פירושו של המגיד ממזריטש –  "עשה לך שתי חצוצרות כסף..." ...עשה לך שתי חצוצרו"ת – נוטריקון: שתי חצי צורות..."

שני החצאים יהיו 'זכר ונקבה', 'הנותן והמקבל', 'המשפיע והמושפע'!

יבהיר הרבי "יש לומר, שהמשפיע בעצמו נקרא 'מקבל' לגודל התענוג שמקבל מזה שמשפיע, על דרך האמרה שאחז"ל (פסחים קיב.) 'יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק'..."

עשה לך, עליך להבין שישנה הנעה מלמעלה, עליך לנהוג כמקבל ובה בעת עליך להיות נותן! החצוצרה מבטאת את השילוב, את החוויה של אדם המונע על ידי הרוח ופועל בכוח, תוך כדי תזכורת אזהרה מפני 'כוחי ועוצם ידי...'

מעניין למצוא את השימוש בחצוצרה כהכרזה 'לקראת שבת', השבת אינה תלויה באדם, היא נכנסת מעצמה ברם קול החצוצרה יעיר ויאיר את המעשה האנושי!

התלמוד הבבלי (שבת לה' ע"ב) יתאר את ההכנות לשבת והתוספתא תסביר שהתקיעה היא בחצוצרה!

"תנו רבנן שש תקיעות תוקעין ערב שבת ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות שניה להבטיל עיר וחנויות שלישית להדליק את הנר דברי רבי נתן

רבי יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת ..."

יוסף בן מתתיהו, בתארו את המגדלים בתחום המקדש שבהם התבצרו הקנאים בעת המרד הגדול, מזכיר את מקום התקיעה. "ו[המגדל] הרביעי נבנה על ראש לשכות בית המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכוהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון לימד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה.‏"

תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ד, י, יב (בתרגום י. נ. שמחוני)

נמצאה בחפירות הכותל הדרומי אבן ובה חקוקה הכתובת - לבית התקיעה להכריז או להבדיל..

לו נשמע את הקול הקורא – זועק: 

 

לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:" !!!


פרשת נשא שנת התעש"ה – דירוג על פי ייחוס אבות או ע"פ מבחן אישי?

שם הפרשה "נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:" במדבר ד', כב'

לכאורה מעיד את התנשאות, סוג של גאווה, ברם נראה כיצד משפחת קהת קודמת למשפחת הבכור גרשון וזאת בשל 'מלאכת הקודש' – העבודה בנשיאת המשכן!

נזכור שמלאכת הקודש הייתה מיועדת לבכורים ורק בעקבות חטא העגל הומרו הבכורים במשפחת הכהונה – נושא זה נאמר (לא במפורש) בסוף פרשת במדבר, לפתע מחילפים את הבכורים במשפחת הכהנים ובשל העודף של הבכורים יש לפדותם בתשלום של חמישה שקלים! מתברר ששינוי נוסף חל לאחר החורבן!

אין מקום למעמד הכהונה באם אינם יכולים לשרת בקודש ושרביט ההנהגה/הייחוס עובר למעמד החכמים! נמצא זאת באמירת המשנה בסוף מסכת הוריות פ"ג, מ"ח

כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין לְגֵר, וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין. אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ:

 

וכך גם במדרש - במדבר רבה פרשת נשא פרשה ו

"נשא את ראש בני גרשון" (במדבר, ד', כב') הה"ד (משלי ג') "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה",

תנינן תמן תוספתא הוריות פ"ב, ה"ח 'חכם קודם למלך ישראל...כהן גדול קודם לנביא, ...

...משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים, נביא קודם למשוח מלחמה, משוח מלחמה קודם לסגן, סגן קודם לראש משמר, ראש משמר קודם לראש בית אב ראש בית אב קודם לאמרכל אמרכל קודם לגזבר, גזבר קודם לכהן הדיוט, כהן הדיוט קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל לממזר, ממזר לנתין, נתין לגר, גר לעבד משוחרר, אימתי, בזמן שכולן שוין, אבל אם היה ממזר ת"ח, קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר "יקרה היא מפנינים",

דבר אחר - "יקרה היא מפנינים", מדבר בקהת וגרשון, אף על פי שגרשון בכור, ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון - ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון! שבתחלה אמר "נשא את ראש בני קהת", ואח"כ אומר "נשא את ראש בני גרשון...", הוי "יקרה היא מפנינים" - מבכור שיצא ראשון, ואין "פנינים", אלא תחלה, כמה דתימא (רות ד') "וזאת לפנים בישראל".

 

מהי עבודת המשכן ולימים המקדש – הוי אומר 'שירה'!

המדרש יהלך מהפסוק בפרשה המתאר סוג של עבודה כ-'עבודת עבודה' ועד למשמעות עבודה זו כשירת הלווים!

וזה לשון המדרש במדבר רבה פרשת נשא פרשה ו', י'  " "כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד: ..."

אמר רבי יהודה בשם שמואל מנין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר (דברים יח') "ושרת בשם ה' ", איזהו שירות שבשם ה', הוי אומר זו שירה.

רבי יצחק אמר מהכא (תהלים פא) "שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל",

רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (ישעיה כד) "המה ישאו קולם ירונו בגאון ה'...",

תני "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו", ממשמע שנאמר 'בכתף', איני יודע ש"ישאו", מה תלמוד לומר "ישאו", אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר "שאו זמרה ותנו תוף..." ואומר "ישאו קולם ירונו",

חנניה בן אחי ר' יהושע אמר מהכא (שמות יט') "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", על עסקי קול

רבי אסא אמר מהכא (דברי הימים ב', ה') "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד",

רבי יונתן אומר מהכא (במדבר יח') "ולא ימותו גם הם גם אתם", מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח

רבי יוחנן אמר מהכא "לעבוד עבודת עבודה", איזו היא עבודה, שצריכה עבודה?

הוי אומר זו שירה. "

 

הפרשה עוסקת בפשט הכתוב במעמד הכהנים בלבד, ברם בהמשך נאמר - (ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהֹוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: (ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: (ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהֹוָה לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו: (ט) וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: (י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: במדבר פ"ה

ה נוכל ללמוד מפתיחה זו – איש או אישה ולא נאמר יהודי/ה או ישראל...?

בא המדרש ודורש חובה לדאוג לבני גרים "איש או אישה" – בא ללמד על מצוות 'קידוש השם ביחס לגרים' – ונדרש לדוגמה 'היחס לגבעונים' בימי יהושע ובימי דוד!

נקיים שיח עם אומות העולם!

 

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה ח', ד'

המדרש ילמד שאומות העולם הודו לה' על גדולת שמו – "איש או אשה וגו' הה"ד (תהלים קלח) "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך",

אמר רבי פנחס - ב' דברים שמעו מלכי אומות העולם מפי הקדוש ברוך הוא ועמדו מכסאותם והודו, בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל ואמר (שמות כ) "אנכי ה' אלהיך",

אמרו מלכי אומות העולם  - זה כמוני אומר, אי זה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש, וכן הקדוש ברוך הוא. בשעה שאמר "לא יהיה לך", אמרו אי זה מלך רוצה שיהיה לו שותף - וכן הקדוש ברוך הוא בשעה שאמר "לא תשא", אמרו אי זה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים - וכן הקדוש ברוך הוא. בשעה שאמר "זכור את יום השבת" - אמרו אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום השביעי,

אבל בשעה שאמר "כבד" אמרו בנימוסות שלנו, כל מי שמכתיב את עצמו סיגרון למלך, הוא כופר באבותיו

וזה מכריז ואומר "כבד את אביך ואת אמך", עמדו מכסאותם והודו לו,

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם", אמרו בנימוסות שלנו כל דאכיל צינורא מן קיסר, יהב ביה סכין דפדן, וזה מכריז ואומר "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם", ולא עוד אלא שהחמיר בהדיוט יותר מגבוה, שבגבוה כתיב (ויקרא ה) "נפש כי תמעול מעל...",  ובהדיוט כתיב "נפש כי תחטא...", עשאו כמזיד, ולא עוד אלא שבזה הקדים מעילה לחטא, ובזה הקדים חטא למעילה,

ולא עוד לישראל אלא אפילו בגוזל הגר, כן מי הוא אלוה כזה האוהב את אוהביו ומקרב רחוקים כקרובים הבאים לשמו, עמדו מכסאותם והודו לו,

ולא תאמר בגירי הצדק שנתגיירו לשם שמים קירב הקדוש ברוך הוא, אלא אפילו אותן שנתגיירו שלא לשם שמים, מצינו שתבע הקדוש ברוך הוא עלבונם הה"ד (שמואל ב' כא') "ויהי רעב בימי דוד..." מהו שנה אחרי שנה מלמד שהיו ג' שנים רצופות כשראה דוד שהתחיל הרעב לבא בימיו,

אמר בעון ה' דברים הגשמים אינן יורדין - בעון עובדי עבודת כוכבים ומגלי עריות ושופכי דמים פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין ובעון שאינן נותנין מעשרותיהם כתקנן,

בעון עובדי עבודת כוכבים מנין? שנאמר (דברים יא) "השמרו לכם פן יפתה... וחרה אף ה' בכם"

בעון מגלי עריות מנין? שנאמר (ירמיה ג) "ותחניפי ארץ בתזנותיך... ואומר (ירמיהו ג') "וימנעו רביבים ומלקוש ..."

בעון שופכי דמים מנין? שנאמר (במדבר לה) "כי הדם הוא יחניף את הארץ כי הדם הוא יחן אף על הארץ",

בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין? שנאמר (משלי כה) "נשיאים ורוח וגשם אין... איש מתהלל במתת שקר",

בעון שאין נותנין מעשרותיהן כתקנן מנין? שנאמר (מלאכי ג) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר..."

שנה ראשונה התחיל דוד להוכיח דורו בעת הרגל ואמר להן שמא יש בכם בני אדם שהן עובדים עבודת כוכבים שאין השמים נעצרים מהוריד טל ומטר אלא בעון זה

יצאו ובקשו ולא מצאו

שנה שנייה אמר להם שמא גלוי עריות יש בכם שאין השמים נעצרים אלא מפני כך יצאו ובקשו ולא מצאו

שנה שלישית אמר להם שמא שופכי דמים או פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין יש בכם או מונעי המעשרות יש בכם שאינן הגשמים נעצרים אלא עליהם

יצאו ובקשו ולא מצאו

מכאן ואילך אמר דוד אין הדבר תלוי אלא בי התחיל שואל באורים ותומים הה"ד (שמואל ב כא) "ויבקש דוד את פני ה' " אמר רשב"ל ששאל באורים ותומים א"ר אלעזר טעמיה דרבי שמעון בן לקיש אתיא "פני", "פני", כתיב הכא "ויבקש דוד את פני ה' ", וכתיב התם "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו..."

אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד מוצל אתה אלא על שאול ועל בית הדמים הה"ד (שמואל ב' כא') "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים...", על שאול שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה

א"ל הקדוש ברוך הוא דוד אינו שאול שנמשח בשמן המשחה אינו שאול שבימיו לא נעשה עבודת כוכבים בישראל אינו שאול שחלקו עם שמואל הנביא ואתה בארץ והוא בחוצה לארץ "ואל בית הדמים" (שמואל ב' כ"א/) על אשר המית את הגבעונים

והיכן מצינו שהמית גבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן,

א"ר אלעזר כתיב (צפניה ב) "בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו", מהו "אשר משפטו פעלו", שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת,

את מוצא הקדוש ברוך הוא תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב

באותה שעה אמר דוד וכי בשביל הגרים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן

א"ל הקדוש ברוך הוא אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד יהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י) "עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו",

באותה שעה אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור

א"ל הקדוש ברוך הוא יהושע אם תרחיק את הרחוקי' סופך לרחק את הקרובי'

צא ולמד מהיכן הוא מטעך לא מן הגרי'ם, שנא'מר: (בראשי' מו) "ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו' וכתי' "למטה אפרים הושע בן נון",

מיד (שמואל ב כא) "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים ..." מה שאמר הכתוב (שמואל ב' כ"א) "והגבעונים לא מבני ישראל המה", וכי מה ענין זה לזה אלא כך אמר הכתוב לפי שקרא דוד לגבעונים ואמר אליהם מה שאמר ולא קבלו ממנו לכך "והגבעונים לא מבני ישראל המה", שעמד דוד וריחקן שלא יבאו בקהל

וזו היא ששנינו שנתינים אסורים לבא בקהל, באותה שעה אמר דוד ג' מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל - רחמנין וביישנין וגומלי חסדים, ...כיון שראה דוד שלא קבלו ממנו אמר להם מה אתם אומרים אני עושה לכם אם נפשות אתם מבקשים אני אעשה הה"ד (שמואל ב' כא') "ויאמר מה אתם אומרים אעשה לכם", כיון שאמר להם דוד כן אמרו לו אין אנו מבקשין לפרוע לו ככל מדתו הוא כלנו וחשב להשמידנו שלא יהיה לנו עמידה בכל גבול ישראל אין אנו מבקשים מכל בניו אלא ז' כנגד השבעה אשר הרגם ממנו הה"ד "ויאמר אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו...", אשר כלנו ז' אותיות הן כנגד ז' נפשות שהרג מהם לפיכך (שם) "יותן לנו ז' אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'..." כדי שיראו כל העולם ויתיראו ולא יוסיפו עוד להרע לגרים לכך כתיב לה', שהוא צוה להיטיב לגרים והוא הרע להם, למה "בגבעת שאול" כדי שידעו אם למלך לא נשא הקדוש ברוך הוא פנים ק"ו להדיוטים בחיר ה' אתמהה הם מקטרגים עליו וקריין ליה בחר ה' אלא הם אמרו בגבעת שאול יצתה בת קול ואמרה בחיר ה' כיון שראה דוד צרתו צרה התחיל אומר להם "אני אתן" הה"ד (שם) "ויאמר המלך אני אתן" (שם) "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן..." על שהיה אדם גדול בתורה נתן דוד עיניו בו להצילו מידם,

אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלו והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו הה"ד (תהלים נז) "אקרא לאלהים עליון לאל..." גומר עלי שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול..." והכתיב (שמואל ב ו) "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה",

ומירב היכן היא, אמור מעתה בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה "ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד", 'שבעתם' כתיב חסר יו"ד זה מפיבושת בן יונתן שניצל, שהיה חסר מן השבעה, "והמה הומתו בימי קציר בראשונים בתחלת קציר שעורים", מלמד שהומתו ט"ז בניסן יום שהיו קריבים את העומר

(שמואל ב', כא') "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור", מהו "אל הצור"

א"ר הושעי' שהיתה אומרת "הצור תמים פעלו",

"מתחלת קציר שעורים עד נתן עליהם מים מן השמים", ר' אחא בר זבינא אמר בשם ר' הושעיא גדול הוא קידוש השם מחילול השם בחילול השם כתיב (דברים כא) "לא תלין נבלתו על העץ" ובקידוש השם כתיב "מתחלת הקציר עד שניתך מים עליהם מן השמים", מלמד שעמדו תלוים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשון והכתיב (דברים כד') "לא יומתו אבות על בנים", ובנים מתו בעון אביהם

א"ר חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא והיו אומות העולם אומרים תורתן של אלו פלסטון היא, כתוב בתורתן "לא תלין נבלתו" ואלו תלוים ז' חדשים! כתיב בתורתן 'אין דנים שנים ביום אחד', ואלו 'שבעתם יחד', כתוב בתורה "לא יומתו אבות על בנים", ואלו מתים בעון אבותם,

והיו שואלים עליהם - מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין, והיו ישראל אומרים להם אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים

א"ל וכי מה טיבן?

אמרו להם אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע

אמרו להם וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן מה בבני מלכים כן בהדיוטות עאכ"ו, מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן המתגייר לש"ש עאכ"ו

ודאי אין אלוה כאלהיהם ואין אומה כאומתם ואין לנו לידבק אלא באומה זו שאלהיה גדול מכל אלהים, מיד נתגיירו הרבה גרים מאומות העולם, באותה שעה ק"נ אלף שנאמר (דברי הימים ב', ב') "ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בא"י אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו ק"נ אלף וג' אלפים ושש מאות", מהם עשה שלמה ע' אלף נושא סבל ופ' אלף חוצב בהר, שנאמר (דברי הימים ב', ב') "ויספור שלמה ע' אלף איש נושא סבל..."

וכ"כ למה להודיע שהקב"ה הוא מקרב את הרחוקים וסמך לרחוקים כקרובים

ולא עוד אלא שמקדים שלום לרחוקים מן הקרובים שנאמר (ישעיה נז) "שלום שלום לרחוק ולקרוב", הוי "עד נתך מים עליהם מן השמים",

מהו "ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם", בוא וראה החסד שעשתה רצפה בת איה עמהם שהיתה שומרם ביום מעוף השמים ובלילה מחית השדה ז' חדשים,

ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד על שאול שלא נספד כהלכה והוא נקבר בחוצה לארץ, היה דוד מתעצל בהספדו, שאמר, שאול כבר עברו עליו תריסר ירחי שתא ולא ארחיה לאספודי, כיון שהגידו לו מעשים של רצפה בת איה, נשא ק"ו בעצמו ואמר,

מה זו שהיא אשה כך עשתה לגמילות חסדים אני שאני מלך עאכ"ו

מיד הלך לגמול חסד עמהם, הה"ד (שמואל ב כא) "ויגד לדוד את אשר עשתה..." (שמואל ב' כא') "וילך דוד ויקח את עצמות שאול... ויעל משם את עצמות שאול..."

מה עשה דוד? עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו ונתנו אותם בתוך ארון המת, ועברו את הירדן, שנאמר (שמואל ב' כ"א) "ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו ..."

מהו "בצלע בקבר קיש אביו", מלמד שהביאוהו לגבול ירושלים וקברוהו שם וצלע היא בצד ירושלים שנאמר (יהושע יח') "וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים..."

(שמואל ב' כא') "ויעשו כל אשר צוה המלך", ומה צוה המלך צוה להיות מעבירים ארונו של שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד עם שאול ובניו כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים עד שבאו לארץ אחוזתו לגבול ירושלים,

וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו כל ישראל חסד ועשו דינם של גבעונים מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (שמואל ב' כ"א) "ויעתר אלהים לארץ אחרי כן",

הא למדנו כמה קירב הקדוש ברוך הוא את הרחוקים אפילו שנתגיירו שלא לשם שמים ואין צריך לומר על גירי הצדק הוי "יודוך ה' כל מלכי ארץ ..".

דרשה זו הינה נועזת – יומרתה לדרוש מפסוקי הפרשה את החובה לנהוג בגרים (אפילו שאינם דוברי אמת) לפנים משורת הדין, עד כדי תליית שבעה מבני שאול!

בקלות פרשנית ניתן היה לדרוש שדוד טעה, ואין ללמוד מכאן לדורות, ברם הדרשן לוקח את האמירה 'איש או אישה' ודורש על חובת היחס לגר ולזר – נראה שבמסורת קריאת התורה של יהודי בבל יש כאן דרשה הניזונה לא רק מן הפרשה אלא מחג שבועות ומקריאת מגילת רות! יש לנהוג בחסד עם הגרים!

בפרשה פרק העוסק בדיני אישה הנחשדת על ידי בעלה שאינה שומרת אמונים! האישה מקבלת כינוי, ברם נראה שלבעל יש לתת את הכינוי – סוטה, וזו בשל האשמה, יתכן ותהייה אשמת שווא!

המדרש תנחומא, נשא י' מביא סיפור מעשה – המתאר אישה שאכן בגדה בבעלה ולה אחות תאומה!

 מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והיתה אחת נשואה בעיר אחת ואחת נשואה בעיר אחרת בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם אמרה לה אחותה מה ראית לבוא לכאן אמרה לה בעלי מבקש להשקות אותי מים המרים אמרה לה אחותה אני הולכת תחתיך ושותה אמרה לה לכי לבשה בגדי אחותה והלכה תחתיה ושתתה מי המרים ונמצאת טהורה וחזרה לבית אחותה יצאת שמחה לקראתה חבקה אותה ונשקה לה בפיה כיון שנשקו זו לזו הריחה במים המרים ומיד מתה.

לקיים מה שנאמר: (קהלת ח') "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו":

רות קלדרון בבואה לדרוש ולפרש סיפור שה רוצה לטעון שיש לקראו אגדה זו ללא הסיום הטרגי, לטענתה עצם העלאת התיאום בין האחיות מעיד כי מספר האגדה מעוניין בדרך הימלטות מהעונש, הרי הבעל אינו מבחין בין האחיות והמדרש רוצה לאפשר לאישה לתקן את דרכיה בחיים ולא במוות!

דרך זו יכולה לעלות יפה עם המדרש על בני הגבעונים שהבאנו לעיל! אף כאן ישנה הזדמנות לתיקון.

חתימת הפרשה איפשרה גם לדרשן, לעורך המדרש על הפרשה לצמצם במעט את היחס הגורף לגרים – לגרי תושב ואת פסוקי החתימה "ואיש את קדשיו לו יהיו" ידרוש(במדבר רבה פרשת נשא פרשה ח', ט') הה"ד (תהלים קכח) "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו", אינו אומר 'אשרי ישראל', 'אשרי כהנים', 'אשרי לוים', אלא, "אשרי כל ירא ה' ", אלו הגרים שהם יראי ה' שהם באשרי, כשם שנא'מר בישראל (דברים לג) "אשריך ישראל", לכך נאמר בהם "אשרי כל ירא ה' ",

ובאיזה גר אמור 'אשרי', בגר שהוא גר צדק! ..."

כלומר המדרש מצמצם את חובת היחס לגר לגר צדק ולא לכלל הגרים כגבעונים וכן כל גרי התושב החיים עמנו!


שבועת שנת התעש"ה – מגילת החסד!

'משכני אחריך נרוצה' – רות כסמל למאבק בגיור!

חג שבועות מסמל מחד את הספירה של ארבעים ותשעה יום שבהם שבעה שבועות ומאידך ישנה תזכורת על ה'שבועה' שאנו (ובתקווה הקב"ה) נשבעים אמונים זה לזה. לא בכדי יש המקריאים כתובה בבוקר חג השבועות כדי לבטא את ההסכם שנחתם ביננו לבין האל!

המסורת מייחסת למשה את יום לידתו ויום פטירתו לז' באדר וכידוע מתחילת ספר שמות – הילד שהה בבית הוריו שלושה חודשים ורק אז הוכנס לתיבה והושט ביאור – שלושת החודשים מסתיימים – בחג השבועות, אם כן כמטפורה – ותצפנו – הכתוב מתאר את הצופן בהצפנת משה/התורה!

1.      המסורת מדגישה שיש לקרוא את פרשות 'הקללות'  לפני 'ראש השנה', יש לנקות את השולחן כדי שההתחלה תהייה נקייה! 

בכך נרמז שחג שבועות אף הוא יהווה ראש השנה – כלומר, חג מתן תורה – עצרת הוא ראש השנה לאילן!

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עֶזְרָא תִקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים קֹדֶם עֲצֶרֶת. וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבַּיֵּי, וְאִי תֵימָא רֵישׁ לָקִישׁ, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ.

בִּשְׁלָמָא, שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, אִיכָּא - כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ. אֶלָּא שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אַטּוּ "עֲצֶרֶת" רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא? !אִין כן, עֲצֶרֶת נַמִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא, דִּתְנָן, וּבַעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן: בבלי מגילה לא' ע"ב – עין יעקב סימן לח'

תכלה שנה וקללותיה מחייב לנסות לנקות שולחן ערב חג מתן תורה – יש להיעזר בדברי המהר"ל שהאדם הוא 'אילן הפוך' – אילן ששורשו בשמים, להבדיל מאילנות השדה!

2.      תשלומי החג – האם אפשר כמו בחג הפסח, חג סוכות – שבעה ימים?

החג אומנם בן יום אחד ברם על פי המסורת ניתן להמשיך ולהקריב קורבנות במשך שבעה ימים, כשבעת ימי המשתה שלאחר חתונה וכן במהות 'מתן תורה' אין כאן מפגש של רגע אלא הזמנה לתהליך!

וזה לשון הגמ' – "דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה? –  תלמוד לומר "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות", מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה - אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה. - וליקש לחג הסוכות: מה להלן שמונה - אף כאן שמונה! –

שמיני - רגל בפני עצמו הוא... בבלי ראש השנה ד' ע"ב

3.      'מעמדם של החגים' האם תפקידם אך ורק בעבודת האל או שיש חלק במהות היום שנועד להנאת האדם, 'עונג החג'?

התלמוד מנסה לברר – האם חג שבועות – חג עצרת יש בו חלק הנוגע באדם?

בבלי פסחים סח' ע"ב – עין יעקב אות לג' –  תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין לָאָדָם בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

[אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן], וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (דברים טז) "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (במדבר כט) "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר, אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר, [חַלְּקֵהוּ], חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם:

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת, דְּבָעִינָן נַמִּי ,לָכֶם', מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא.

אָמַר רַבָּה, הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת, דְּבָעִינָן נַמִּי ,לָכֶם', מַאי טַעְמָא? (ישעיה נח) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג"

4.      נעבור לתיאור 'מגילת רות' – היא 'מגילת החסד'! מדוע נבחרה מגילה זו להקראה בחג השבועות – חג מתן תורה? מעניין לשים לב שכל פסוק במגילה פותח באות ו' – פרט לשמונה פסוקים! עד כמה הווים מחברים את חלקי הסיפור!

אומר המדרש - "יעשה ה' עמכם חסד", ר' חנינא בר אדא אמר יעשה כתיב כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהון ועמדי שויתרו לה כתובותיהן,

א"ר זעירא מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. רות רבה (וילנא) פרשה ב'

5.      בירור המושג 'חסד הוא'! יוביל אותנו לפסוק בספר ויקרא – "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא:" (ויקרא כ', יז')

6.      המגילה מחייבת אותנו לברר – מהו היחס במקרא לעם מואב! מה מוצאו של עם זה? ומתברר הידוע – משפחת לוט נמלטת מסדום, אשת לוט מביטה לאחרו ונהפכת לנציב מלח ובכך נותרו האב ובנותיו – וזו שיחתן -

(לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: ... (לו) וַתַּהֲרֶין שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: (לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: (לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם

7.      האם בעקבות מעש בנות לוט עם אביהן פותח יחס שלילי, לא! הכתוב בספר דברים מבהיר מה אמור להיות היחס אל העם ומדוע?

(ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם: (ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ: (ו) וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

(ז) לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם:

(ח) לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: (ט) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה: (דברים כג')

להבדיל ממצרים שיש דרך לתקן, נראה שלשבטי מואב ועמון אין דרך לגיירם ולהכניסם בקהל ה', מדוע?

האם הנימוק – על כך שלא קדמו את ישראל בלחם ומים זו הסיבה, האין זאת תובנה מושכלת לא לתת לעם עם מספר כה רב לחצות בארץ! הרי ברור שלו יצויר שפונים למדינת ישראל בבקשה מעין זאת שהתשובה ההגיונית תהיה סירוב!

דומה שעצם הצבת תנאי זה כסיבה אמור לעורר אצלנו את השאלה, מדוע, וכי אין פחת סביר שעם החוצה את הארץ לא ינסה להשתלט על המרחב!

      8. יתרה על זאת, מיד לאחר ניסיונות בלעם ובלק לקלל – נאמר בבמדבר כה' -

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל: בכך ניתן להבין שבתודעה של עם ישראל העם 'מואב' הוא אחראי להיעלמות שבט שמעון, אחראי לפיתוי ישראל! אם כן – מהו סיפורה של רות?

8.       מדוע זכה בלק שתצא מזרעו רות? בבלי נזיר כג' ע"ב – כד' עא , עין יעקב סימן ה'

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמְּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.

אֵינִי? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה [אָמַר רַב], לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. אֶלָּא אֵימָא, כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ דִּכְתִיב, (שופטים ה) "תְּבוֹרָךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבוֹרָךְ".

מַאן אִינוּן "נָשִׁים בָּאֹהֶל"? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה...

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק, (הרשע) זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת.

דַּאָמַר רַבִּי יוֹסִי בַר חֲנִינָא, רוּת - בַּת בְּנוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן (בן בנו של בלק) מֶלֶךְ מוֹאָב [הָיְתָה].

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִלּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה? (מהכא) דְּאִילּוּ בְכִירָה, דְּקַרְיָיה "מוֹאָב", אָמַר לֵיהּ רַחְמָנָא לְמֹשֶׁה, (דברים ב) "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה", מִלְחָמָה הוּא דְּלָא, הַא צַעוּרֵי צַעֲרִינְּהוּ. וְאִילּוּ צְעִירָה, דְּקַרְיַיה "בֶּן עַמִּי", אָמַר לֵיהּ, (שם) "אַל תְּצוּרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" - כְּלָל, אֲפִלּוּ צִעוּרֵי לָא.

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אָבִין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לְעוֹלָם יַקְדִים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׂכָר לָיְלָה אַחַת שֶׁקָּדְמָה בְכִירָה לִצְעִירָה [דף כּד ע"א] זָכְתָה וְקַדָמְתָּה אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת [בְּיִשְׂרָאֵל] לְמַלְכוּת: (רחבעם היה בנה של נעמה העמונית!)

סוגיה זו בתלמוד מאפשרת לטעון שבלק זוכה על 'קללותיו'! התכוון לשם שמים לקלל את ישראל ובכך בירך את העם ולכן הוא ואנחנו זכינו ברות שלימים תהיה אמה של מלכות!

9.      הבהרת כוחה של רות תעלה יפה עם רעיון של פרופ' שלום רוזנברג – יובהר מה יש בשבועות – ובקריאת 'מגילת רות' שיבהיר במה כוחה של רות בגיבוש עם ישראל! מעריב 16/5/2002

ואלו דבריו – "בחג שבועות קוראים אנו את מגילת רות, כשבמרכזה דמותה המופלאה של רות הגיורת. ספורה של רות הבאה משדה מואב לחסות בצלו של ישראל ותורתו, שזור בשרשרת של מעשי חסד, חסדיה של רות שאינה עוזבת את נעמי חמותה, וחסדיה של חברה החומלת על נוכריה ענייה. לא לחינם מביא המדרש את דברי רבי זעירא (רות רבה ב', יד') – " א"ר זעירא מגילה זו - אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך - כמה שכר טוב לגומלי חסדים". אומנם אין במגילה זאת הלכות, אך אחד מהמוקדים בה הוא נושא הלכתי והגותי בה"א הידיעה, הגיור. לנושא זה אני רוצה להקדיש את הרהורי היום, תוך שאנסה להיעזר בכמה מדימויו של אחד מניצולי אושוויץ, הסופר היהודי איטלקי הגדול, פרימו לוי (1919 – 1987),

בספרו (פרימו לוי 1919 – 1987) 'הטבלה המחזורית' השתמש פרימו לוי בכימיה כדי לתאר דמויות אנושיות שונות אותן פגש בימי חייו, הוא מתח הקבלה בין היסודות הכימיים לבין תכונותיהם של בני אנוש,. את הפרק הראשון בספר הוא הקדיש לקבוצות יסודות כימיים מיוחדים במינם המכונים 'גזים אצילים'. שלא כיסודות האחרים,  שמותיהם מלאים רמיזות, וכך מצאנו ביניהם את ניאון (החרש), קריפטון (החבוי) ארגון (הלא-פעיל) וקסנון (הזר). פרימו לוי ראה בהם סמל של בני משפחתו הפרובינציאלים האצילים והלא יותר מדי אקטיבים שחייהם היו "נסיגה מרצון אל שולי נהר החיים הגדול". לדעתי, מהווים יסודות אצילים אלה אלגוריה נאה לחייה של היהדות, גזים אלה אינם מתערבים עם יסודות כימיים אחרים, אלא במקרים נדירים ביותר. ב- 1962 , אילץ כימאי אחד את ה'זר' (הקסנון), "להתרכב להרף עין" עם פלואר, ובעקבות ההצלחה הזאת זכה בפרס נובל! למרות זאת, היסודות האצילים שומרים על יחודם. לפנינו אלגוריה מופלאה, המוליכה אותנו מן הטבע אל ההיסטוריה, אל המאבק היהודי במשך הדורות להימנע מנישואי תערובת.

המשפחה היא התא היסודי של העם. יתרה מזאת, העם היהודי בנוי לא על בסיס טריטוריאלי, אלא בדגם המשפחה, מכאן האפשרות להמשיך ולחיות אף בגולה, שכשהשורשים של האילן נותקו מן הקרקע. אך איסור נישואי התערובת אינו רק הקרבה למען הכלל. הוא מבטא תודעה עמוקה יותר, לפיה רק על בסיס חוויתי משותף ניתן לבנות משפחה אמיתית, שתהא משמעותית יותר מאשר סכום של משיכות ארוטיות הדדיות. זה נכון לגבי כל משפחה, קל וחומר לגבי משפחה יהודית,. היהדות אינה רק מציאות חיצונית, היא חייבת להיות חלק בחוויה הקיומית של האדם. וממילא, היא חלק בסיסי של ברית הנישואים, הבאה לידי ביטוי באפשרות לחיות חיים משמעותיים ביחד, שישתקפו בנפשם של הבנים והבנות. עצם קיומה של המשפחה מטיל עלינו חובות גדולים וקשים, לשמירתה ולעיצובה כיישות בה כל אחד תורם את כל האציל שבו למען הזולת., זאת האצילות של הטהרה.

 אולם האין האצילות של טוהרה זאת תופעה של גזענות? זהו נושא עדים ועלינו להתייחס אליו בזהירות. את תשובתי ארצה לתת בדימוי נוסף מתוך ה'טבלה המחזורית'. נדפדף בספר ונגיע ליסוד כימי אחר, האבץ, או הצינק. אם נתעקש להשתמש בשמו הלועזי..

פרימו לוי מספר על ניסוי כימי פשוט למדי מימי לימודיו, בו אמור היה להכין אבץ גופרתי. האבץ הטהור והנקי, נזכר פרימו לוי, עומד קשה עורף בפני ההתקפה של החומצה הגופרתית, אולם כאשר מוסיפים טיפה של נחושת גופרתית, "האבץ מתעורר, מתכסה בפרווה לבנה של בועיות מימן, וזהו, הכשף אירע". הכל בגין תוספת של חומר זר, או אם נאמר זאת בלשונו האירונית של לוי, "כדי שיהיו חיים, יש צורך בזיהומים". פרימו לוי מצביע כאן על תופעה כימית ומטפיסית כאחת, שהיא בעצם הצהרה אנטי גזענית תקיפה, מה שנתפס על ידי צרי-מוח כזיהום אינו אלא תנאי הכרחי לתהליכי הטבע, קל וחומר לחיים.

מתכות משתבחות כשהופכות לנתכים. הדוגמאות הקלאסיות הן ללא ספק הפלדות, בהן אנו מוסיפים לברזל בנוסף לפחמן, מתכות שונות, לפעמים מתכות כבדות נדירות-למחצה, כדי לקבל מה שנהוג היה לכנות "פלדות אצילות". האצילות נולדת באפשרות לקלוט את תרומתו של האחר ואף את האחר עצמו.

בכל גיור יש אכן, הכרזה אנטי-גזענית אדירה. הוא מסומל על ידי "זיהום זה" של רות הזרה בעלת החסד, היוצר אצילות חדשה, את שושלתו של דוד המלך. אין היהדות עוסקת במסיונריזם, אולם היא רואה בהתקרבותם של גרי הצדק, המתגיירים מתוך תודעה ורצון, הכרזה דתית ותיאולוגית נעלה. וכך מתפללים אנו בימים הנוראים בקטע שניתן לקוראו "האינטרנציונל" היהודי: "וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּאוּךָ מִתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

יתרה מזאת, ההגות הקבלית רואה בגיור מרכיב מסתורי הכרחי בהיסטוריה היהודית ובדרך לגאולה. אכן, מופלא שבחג השבועות,  ביום בו אנו חוגגים את שיאה של החוויה היהודית, את ההתגלות בסיני ואת היותנו "עם סגולה", קוראים אנו את מגילת הגיורת, "כי לי כל הארץ". רות מבטאת את המהפך האנושי הגדול המלווה את הגר בדרכו אל היהדות (רות א', טז' – יז') "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:"  דברים אלה מבטאים את המחויבות לחיים ביחד, ובעקבות כך גם הקבורה ביחד, שהפכה, לדאבוננו, כל כך אקטואלית בזמנים קשים אלה "בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר" הקבורה המשותפת בקבר ישראל, אליה רומזת רות, היא הסמל הטראגי האחרון של האחדות בין הגרים לבין אחיהם ואחיותיהם שנולדו יהודים.

שלוש פעמים ביום, בתפילת העמידה (תפילת ה'שמונה עשרה') מהדהדים הפסוקים של ספר דברים (י', יז' – יט') – הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:" "

חתימת דבריו בציטוט הפסוק המצוטט שלוש פעמים ביום – האל הגדול, הגדול והנורא מחייב אותנו להיזכר בדברי הגמ' אבל לצרף את המשך הפסוק כפי ששלום רוזנברג מצטט – גדולת האל באה לידי ביטוי במידת החסד, בדאגה לגר!

ב' יומא סט' ע"ב, עין יעקב אות נז' - דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם, ,אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'? שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ.

אֲתָא מֹשֶׁה, אֲמַר, (דברים י) "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא".

אָתָא יִרְמְיָה אָמַר, גּוֹיִם מְקַרְקְרִין בְּהֵיכָלוֹ. אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? לֹא אָמַר, "נוֹרָא".

אָתָא דָנִיֵּאל וַאֲמַר, גּוֹיִם (עובדי כוכבים ומזלות) מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּבָנָיו. אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר, "גִּבּוֹר".

אָתוּ (אנשי כנסת הגדולה) אִנְּהוּ, וְאָמְרוּ, אַדְּרַבָּה - זוֹ הִיא גְבוּרָתוֹ, (ואלו נוראותיו. זו היא גבורתו) שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעְסוֹ, וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵם נוֹרְאוֹתָיו - שֶׁאִלְמָלֵא נוֹרְאוֹתָיו, אֻמָּה אַחַת, הֵיאַךְ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין שִׁבְעִים אֻמּוֹת?

וְרַבָּנָן, הֵיכִי סָמְכֵי אַדַּעְתַּיְיהוּ וְעָקְרֵי מַה דְּאָמַר מֹשֶׁה? וחכמים כיצד סמכו על דעתם ועקרו את דברי משה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי אֶלְעָזָר, [מִתּוֹךְ] שֶׁיּוֹדְעִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲמִתִּי הוּא, לְפִיכָךְ לֹא כִּזְּבוּ לוֹ:

10. מקרה! צניעותה של רות – מהו סדר הפעולות – מה אמרה נעמי ומה עשתה רות? (ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ: (ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה: (ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:  (ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב: (ז) וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט:... רות פרק ב'

ובפרק ג' (ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה: (ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתִַךְ {שִׂמְלֹתַיִךְ} עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּי {וְיָרַדְתְּ} הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת: (ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּי {וְשָׁכָבְתְּ} וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין: (ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי ֵַ {אֵלַי} אֶעֱשֶׂה: (ו) וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ:

רות שומעת שעליה להתרחץ, להתלבש ולרדת לגורן אך בצניעותה פועלת כרגיל בהליכתה ומתייפה רק ליד הגורן – שמא יהיה מי שינצל את ההזדמנות באם יפגוש אותה בדרך!

תיקונה של רות יהיה בחידוש העצום - צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית. בבלי יבמות עו' ע"ב

חכמים הרוצים לטהר, לתקן יודעים לעשות זאת.

נצרף אמירה זו למדרש המבהיר עד מתי זכתה רות לחיות ומה משמעות הארוע?

"דְּתַנְיָא, מַאי דִּכְתִיב, (דברי הימים, א', ד') "וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כּוֹזִיבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בַּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים".

"יוֹקִים" - זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהֵקִים שְׁבוּעָה לְאַנְשֵׁי גִּבְעוֹן.

"וְאַנְשֵׁי כּוּזִיבָא" - אֵלּוּ אַנְשֵׁי גִּבְעוֹן שֶׁכִּזְּבוּ בִיהוֹשֻׁעַ.

"וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף" - אֵלּוּ מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן "יוֹאָשׁ וְשָׂרָף"?

             "יוֹאָשׁ" - שֶׁנִתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָּה, "שָׂרָף" - שֶׁנִּתְחַיְיבוּ שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם.

"אֲשֶׁר בַּעֲלוּ לְמוֹאָב" - אֲשֶׁר נָשְׂאוּ נָשִׁים מוֹאֲבִיוֹת.

"וְיָשַׁבִי לָחֶם" - זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָה שֶׁשָּׁבָה וְנִדְבָּקָה בְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה.

"וְהַדְּבָרִים עֲתִיקִים" - דְּבָרִים הַלָּלוּ עָתִיק יוֹמַיָא אֲמְרָן, דִּכְתִיב, (תהלים פט) "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִי". וּכְתִיב, (בראשית יט) "שְׁתֵּי בְנוֹתֶיךָ הַנִּמְצָאוֹת". (ד"ה א ד)

"הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיוֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם".

"הֵמָה הַיּוֹצְרִים" - אֵלּוּ בְנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵֵכָב שֶׁנָּצְרוּ שְׁבוּעַת אֲבִיהֶם.

"יוֹשְׁבֵי נְטָעִים" - זֶה שְׁלֹמֹה שֶׁדּוֹמֶה לִנְטִיעָה בְמַלְכוּתוֹ.

"וּגְדֵרָה" - זֶה סַנְהֶדְרִין שֶׁגָּדְרוּ פִּרְצוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

"עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם" - זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָה שֶׁרָאֲתָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בֶן בְּנוֹ שֶׁל בֶּן בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א ב) "וַיָשָׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ - וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ: במדרש רו"ר ב', ב' – זו רות המואביה",

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְאִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת: " בבלי בבא בתרא דף צא' ע"ב, עין יעקב סימן פג'

רות זוכה לשבת במשפט נשים כאשר בן, בן בנה הוא השופט, אין הוא מבטל את דינן בשל מקצוען אלא נוהג בהן כשוות.

היא 'רות' בת לעם המואשם במעשה זנות בשיטים, גם התנהגותה בירידה לגורן יכולה להתפרש ולהזין יחס שלילי מוצאת עצמה במשפט נשים – כבנות אדם בעלות זכויות!

לימים המשנה (ידיים פ"ד, מ"ד) תאמר אין עם הפסול לגיור, כולל העמוני, ולכן כך גם דינו של מואב, עמלק...– "בּוֹ בַיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבוֹא בַקָּהָל.

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אָתָּה.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מֻתָּר אָתָּה.

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים כג), לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ'.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן, כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י), וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים.

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה מט), וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן, וּכְבָר חָזְרוּ.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַכָּתוּב אוֹמֵר (עמוס ט), וְשַׁבְתִּיאֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (וִיהוּדָה), וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ.

 

הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַקָּהָל:


פרשת במדבר שנת התעש"ה – ספר הפיקודים, במדבר סיני או בהר סיני?

1.      פרשת במדבר פותחת בתיאור המסע שהחל אחרי שהייה ארוכה בהר סיני – מסתבר שהעם נמצא ליד ההר ממתן תורה (בחודש השלישי לצאתם ממצרים) ועד לתחילת חודש אייר! (במדבר א', א') וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:

ובפרק י' – נקרא על תחילת המסע – מיד לאחר המפקד - (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: (יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן: (יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה: (יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:...

במה עסקו בחודשים אלו, האם שיננו את החוק הניתן או שהתלבטו כיצד לשנות את אופיים – היציאה מתודעת העבד למעמד של בני חורין. אולי כלשון המשנה באבות – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה! עסקו בלימוד והבינו שעליהם חלה החובה לצקת משמעות לחייהם!

2.      ספר במדבר – נקרא ספר הפקודים, שני מפקדים, האחד בתחילת הספר בשנה השנייה לצאתם ממצרים והמפקד השני בפרשת פינחס (במדבר כו') מיד לאחר המגפה בשנה הארבעים לצאתם ממצרים, ערב כניסתם לארץ כנען!

נשים לב לשני שינויים מהותיים בשני המפקדים. האחד – מספרם של בני שבט שמעון והשני סדר המפקד של בני יוסף, האומנם אפרים יקדים את מנשה הבכור (כשיכול ידיו של יעקב)

מפקד א' – פרק א' – שבט שמעון, בני יוסף – אפרים מקדים את מנשה!

(כב) לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא: (כג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלשׁ מֵאוֹת:

...(לב) לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא: (לג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: (לד) לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא: (לה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:

מפקד ב' – פרק כו' – שבט שמעון נמחק, כמעט! - מנשה מקדים את אפרים!

(יב) בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי: (יג) לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי:

(יד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם:

(כח) בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם: (כט) בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי: (ל) אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי:  (לא) וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי: (לב) וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי: (לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: (לד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת: (לה) אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי: (לו) וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי: (לז) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵלֶּה בְנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם:

מסתבר ששבט שמעון כמעט ונמחק ממצבת כוח האדם של העם, מות עשרים וארבעה אלף בשל השתתפותם במעשה הזנות בשיטים, לאחר שנהו לאחר נשיאם זמרי בן סלוא, באה עליהם המגפה. מעניין לראות ששבט זה לא התאושש ונחלתו בדרום הארץ מבטאת את היעדרות השבט בנחלה, נותרו מעטים משבט זה.

לעומת זאת, מסתבר ששבטי בני יוסף החליפו תפקידים מזמן שהותם במדבר בהנהגת בני אפרים ואילו רגע לפני הכניסה לארץ לקח את שרביט ההנהגה – שבט מנשה. יש המסבירים את חלוקת שבט מנשה, כאשר חציו התנחל בעבר הירדן המזרחי וחציו בעבר הירדן המערבי בשל סגולתו ויכולתו להשפיע על העם! לכן התפרס על שטח עצום, כדי שנוכחותו תהיה מרבית!

3.      ספר הפקודים מכיל בתוכו שורש מאוד משמעותי בתולדות העם - פ.ק.ד. – במשמעות מינוי - 'ואתה הפקד את הלווים', או ספירה - מפקד, או כציפייה לרגע של 'יום פקודה', או ללידה - וה' פקד את שרה, ובמשמעות של 'גאולה' – 'פקוד יפקוד אותכם...', וכך גם אומרת מגילת רות שנעמי שמעה 'כי פקד ה' את יהודה...' – ושוב בספר במדבר כמינוי, חיפוש מחליף למשה "יפקוד ה' איש על העדה", ומכאן למשמעות של היעדרות או אי היעדרות - "לא נפקד אחד מהם"

משמעות אחרונה זו מדגישה את ציון מות בני אהרון – מקומם נפקד, חסרונם מורגש ויתרה על זאת - נפקדים בני משפחת משה!!! אולי נשמע על נכדו בסוף ספר שופטים בפרשת 'פסל מיכה'!

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי: (ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: (ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן: (ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהֹוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם: במדבר ג'

4.      סיכום המפקד – יבוא לידי ביטוי במדרש בציטוט הברכה - 'כה יהיה זרעך' – ובמשל העל ההלך המהלך במדבר ופוגש אילן ותוהה - אילן, אילן במה אברכך...?          מתברר שבני ישראל יבורכו 'כחול אשר על שפת הים' - וככוכבי השמים' – ו'כעפר הארץ'!

המדרש ידרוש את הפסוק - במדבר רבה ב', יב' מקבילה בב' תענית ה' ע"ב – ו' ע"א "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה: וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו: במדבר ב', לב' – לד')

וזה לשון המדרש – "אלה פקודי בני ישראל..." הה"ד (הושע ב', א') "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי:" "והיה מספר בני ישראל" -  הה"ד (תהלים קיט') "לעולם ה' דברך נצב בשמים", מפני שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם ובאתה אותה הבטחה בשעה שיצאו ישראל ממצרים, ואימתי הבטיחו הקדוש ברוך הוא?

כשאמר לו לצאת מבית אביו, שנאמר: (בראשית יב') "לך לך מארצך... ואעשך לגוי גדול..." אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא - רבון העולמים, כל מה שהבטחת אותי מה הנאה יש לי בהם, שאין לי בנים, שנאמר (בראשית טו') "ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי...", שאברהם רואה במזל שאינו עתיד להוליד בנים.

מה עשה לו הקדוש ברוך הוא באותה שעה - אמר רבי יהודה ב"ר סימון אמר רבי חנין אמר רבי יוחנן מלמד שהעלהו הקדוש ברוך הוא למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו מן אותו המזל שאתה רואה שאין אתה עתיד להוליד ממנו אני מראה לך שאתה מוליד שנאמר: (בראשית טו') "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה...".

אמר רבי שמואל ב"ר יצחק אינו אומר 'הבט' אלא שהוא נתון למעלה, כמה שנאמר (תהלים פ) "הבט משמים וראה ויאמר לו כה יהיה זרעך".

"כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה).

אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְמִי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ וְהָלַךְ בַּמִּדְבָּר יוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הַשֵּׁנִי וְיוֹם הַשְּׁלִישִׁי עַד עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא מָצָא לֹא עִיר וְלֹא פֻּנְדָּק, וְלֹא אִילָן וְלֹא מַיִם וְלֹא בְּרִיָּה, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים צָפָה אִילָן אֶחָד מֵרָחוֹק,

אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ תַּחְתָּיו מַיִם.

כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל הַמַּעְיָן, רָאָה אוֹתוֹ נַאֲתָן וּפֵרוֹתָיו מְתוּקִים וַעֲנָפָיו נָאִים וְצִלּוֹ נָאֶה, יָשַׁב לוֹ וְנִתְקָרֵר בְּצִלּוֹ וְאָכַל מִן פֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִן הַמַּעְיָן וְעָרַב לוֹ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו.

כֵּוָן שֶׁעָמַד לֵילֵךְ אָמַר לָאִילָן: אִילָן, אִילָן, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ וּמָה יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ?

שֶׁיְּהֵא עֵצְךָ נָאֶה – נָאֶה הוּא; שֶׁיְּהֵא צִלְּךָ נָאֶה – כְּבָר הוּא נָאֶה; שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפֶיךָ נָאִים – נָאִים הֵם; שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִים – מְתוּקִים הֵם; שֶׁיְּהֵא מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ – כְּבָר מַעְיָן יוֹצֵא מִתַּחַת שָׁרְשְׁךָ; שֶׁתְּהֵא עוֹמֵד בְּמָקוֹם חָבִיב – במָקוֹם חָבִיב אַתָּה עוֹמֵד, – בַּמָּה אֲבָרְכְךָ?

אֶלָּא כָּל הַנְּטִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ.

כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם עָמְדוּ עֶשְׂרִים דּוֹר וְלֹא הָיְתָה בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְלֹא עָמַד מֵהֶם צַדִּיק עַד אַחַר עֶשְׂרִים דּוֹר. צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה נָתוּן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוֹחַ לַעֲמֹד?

כֵּוָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעָמַד בְּנִסְיוֹנוֹ, מִיָּד קֵרְבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בָּנָה לוֹ אֶת הַפֻּנְדָּק וְהָיָה זָן עוֹבְרִים וְשָׁבִים, וְהָיָה מַכְנִיס אֶת הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְהוֹדִיעַ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, אַבְרָהָם, מָה יֵשׁ לִי לוֹמַר לְךָ וּבַמָּה אֲבָרְכְךָ?

שֶׁתְּהֵא שָׁלֵם וְצַדִּיק לְפָנַי, אוֹ שֶׁתְּהֵא שָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי – צַדִּיק אַתָּה וְשָׂרָה אִשְׁתְּךָ צַדֶּקֶת לְפָנַי; או שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי בֵּיתְךָ צַדִּיקִים – צַדִּיקִים הֵם לְפָנַי, – במָּה אֲבָרֶכְךָ?

אֶלָּא כָּל בָּנִים שֶׁעֲתִידִים לַעֲמֹד מִמְּךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ.

את מוצא אברהם שנתברך בכוכבים, שנאמר "הבט נא השמימה וספור הכוכבים ..."

ויצחק נתברך בחול, שנאמר (בראשית כב') "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך..." ויעקב נתברך בעפר הארץ, שנאמר: (בראשית כח') "והיה זרעך כעפר הארץ"  

ברכתו של אברהם באתה בימי משה, שכן כתיב (דברים א') "ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים..." וברכתו של יעקב שנתברך כעפר הארץ, באתה בימי בלעם, שכן כתיב (במדבר כג') "מי מנה עפר יעקב", וברכתו של יצחק שנתברך בחול, באתה בימי הושע שנאמר: (הושע ב') "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי".

והואיל דביצחק כתיב ביה ברכת החול, היה נצרך לומר 'והיה מספר בני יצחק', ואינו אומר כן אלא "והיה מספר בני ישראל", ולמה?

אלא בשעה שיצא יעקב אבינו לילך לפדן ארם, מסר לו יצחק את ברכת החול, כמה שאמר לו: (בראשית כח') "ויתן לך את ברכת אברהם", מהו "את"?

א"ר חמא בר חנינא - כך אמר לו, ברכה שנתברכנו אני ואברהם כאחד, "כי ברך אברכך", ברכה לאב, ברכה לבן, "והרבה ארבה" - רבייה לאב רבייה לבן, "וכחול אשר על שפת הים", את הברכה הזו מסר יצחק ליעקב, לפיכך הוא אומר "והיה מספר בני ישראל כחול הים",

הוי (תהלים קיט') "לעולם ה' דברך נצב בשמים".

5.      הפרשה נחתמת במפקד ובתפקיד הלווים ותיאור 'המרת הבכורים' בלווים, זאת בשל 'חטא העגל'! והמרה זו היא המקור לטקס פדיון הבן!

(ה) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ: (ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: (ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: (ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

(יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה:

(יד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר: (טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם: (טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם משֶׁה עַל פִּי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צֻוָּה:... (לט) כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהֹוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף:

(מ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם: (מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהֹוָה תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מב) וַיִּפְקֹד משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (מג) וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם:

(מד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהֹוָה: (מו) וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מז) וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל: (מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם: (מט) וַיִּקַּח משֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם: (נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: (נא) וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה: במדבר פרק ג'

וכן בפרק ח' – בפרשת בהעלותך (יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה: (טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי: (יז) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי: (יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

המרת הבכורים מנעה מכל משפחה בישראל לקבל נציג מטעמם שישרת בקודש, שינוי זה הוא מהותי שהרי בכך הנציגות הופכת להיות – נציגות העם ולא נציגות המשפחה.

לסיכום – הפרשה מלמדת על הצורך בליכוד העם מפרטים לכלל אחד גדול ברם בכך אין מאבדים את חשיבות האדם – יש לבדוק 'מי חלילה נפקד?'

ההזמנה היא לבחון את המספרים, לבחון את הפרטים הטכניים! להכיר בחסרונם של אלו שנמחקו ממצבת כוח האדם, בוודאי שהרמז הקטן בדבר מות שני בני אהרון מחוויר לעומת חסרונו של שבט שמעון – כמעט כולו!

עלינו להבין מי הם המשרתים בקודש, ולהבין את מחיר החלפת הבכורים, מדהים לשמוע כבדרך אגב על החלפה זו ללא כל ערעור!

נזכיר שמאות שנים לאחר המרת הבכורים בלווים בעת חורבן בית שני (ואולי קצת לפני) הומרו הלווים והכוהנים בחכמים – בכך נפרצה הדרך לכל אחד ואחת לשרת בקודש!

 

 

 


פרשת אמור שנת התעש"ה - הקול הדחוי ומחיר המודחק

'אחרי מות – קדושים – אמור', כלומר: לאחר מות אדם אין מדברים בו סרה אלא המת – קדוש!

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:" (ויקרא כד', א') אמור – ואמרת, יש לומר!

הפרשה פותחת באמירה ברורה לכוהנים – אינכם רשאיים להתאבל על כלל המשפחה כי אם לקרובים ביותר. אין כהן בעל מום יכול לשרת בקודש! אין העם רשאי להעלות כקורבן בעל חיים בעל מום! על עגל הנולד לשהות שבעה ימים עם אמו בטרם יוקרב, לאחר מכן צו קורבנות שבת והמועדים ולחתימת – מעשה באיש המקלל!

מה לחתימה זו ולפרשה?

פשט הכתוב מלמד – כפי שאסור לכהן בעל מום ולבע"ח בעל מום להיות חלק מהקדושה, כך אדם המקלל – עונשו בהתאם!

ברם נעיין במדרש ונמצא כיוון דרשה מפתיע!

מעשה המקלל - ויקרא כד' – מי הוא איש זה? האם הוא ממזר – 'לא יהודי' ששכב עם בת ישראל – הולד ממזר?! (כך בב' יבמות מה' ע"א, רמב"ן ויקרא כד', י') ומדוע מעורב בתוך מעשה המקלל דיני החובל באדם!

(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: (יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: (יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהֹוָה:

(יג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: (טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: (טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְהֹוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:

וכאן 'משום מה', ללא כל קשר נראה לעין,  נכנסים – דיני חובל - (יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: (יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: (כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: (כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: (כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

(כג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה:

התוספתא תפסוק – האיש ממזר! מסכת עדויות (צוקרמאנדל) פרק ג' -  "חנניא בן עדיי אומ'ר - הרי הוא אומ'ר "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ויניצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי", והרי דברים קל וחומ'ר, ומה משה שהוא רבו של אליהו לא רצה לגלות הממזרים עד שנתגלו מעצמן, אליהו תלמידו של משה, על אחת כמה וכמה שלא יגלה את הממזרים עד שיתגלו מעצמן! 

מדרש תנאים נוסף יוכיח ממקה זה שבני ישראל במצרים שמרו על עצמם ולא חטאו בעריות - מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ה'  - רבי אליעזר הקפר ברבי אומר - וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות. ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם. ולא שנו את לשונם ומנין שלא נחשדו על העריות שנאמר: "ויצא בן אשה ישראלית" (ויקרא כד י) להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניה'ם אלא זה, ופרסמו ופרטו הכתוב. 

מכאן נעבור למדרש תנאים המבהיר שהאיש נדחה בשל ייחוס אביו! היה כממזר ונתגייר ובכל זאת נדחה!

ספרא אמור פרשה יד' -  " "ויצא בן אשה ישראלית", מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן,

אמר להן מבנות דן אני,

אמרו לו - הכתוב אומר "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב ועמד וגידף, "והוא בן איש מצרי", אעפ"י שלא היו ממזרים באותה השעה הוא היה כממזר, "בתוך בני ישראל", מלמד שנתגייר, "וינצו במחנה", על עיסקי מחנה, "בן הישראלית", "ואיש הישראלי", זה שכנגדו.

..."ויביאו אותו אל משה" ולא הביאו המקושש עמו, "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן", גניי הוא לו וגניי לאמו וגניי למשפחתו וגניי לשבטו שיצא ממנו,

 

אך, עלינו לברר - האם היה זה מעשה זנות? האם נדחה האיש בטוב או בדרש?

נמצא במדרש דעה שהאיש זלזל במצוות 'לחם הפנים' – בשאלת 'תם' - האם ה' אוכל מאפה בין שבוע ימים? או שנדחה בשל ייחוס אביו?! וזה לשון המדרש -

ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה לב', ג' -  "ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא? ר' לוי אמר יצא מעולמו כמד"א (שמואל א', יז') "ויצא איש הבינים",

ר' ברכיה אמר מפרשה של מעלן יצא, אמר - כתיב "ולקחת סלת ואפית אותה", דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה, שמא צוננת? כההיא דתנינן תמן 'לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה ולא יתר על י"א, כיצד? נאפה בערב שבת ונאכל בשבת, לתשעה! חל להיות יום טוב בערב שבת, נאכל לעשרה! שני ימים טובים של ר"ה, נאכל לי"א! כדאיתא בתנחומא

תני ר' חייא מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו במחנה דן, אמרו לו: מה לך ליטע אהלך במחנה דן? אמר להם - מבנות דן אני, אמרו לו - כתיב (במדבר ב') "איש על דגלו באותות לבית אבותם", ולא לבית אמותם, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף.

מוסיף המדרש ומבהיר – כיצד בא לעולם איש זה!

ד [כד, י] "והוא בן איש מצרי" - רבנן ור' לוי  -

רבנן אמרי - אעפ"י שלא היו ממזרין באותה שעה הוא היה ממזר

ר' לוי אמר - ממזר ברור היה, כיצד נוגשין היו מצרים ושוטרים היו ישראל נוגש היה ממונה על י' שוטרים ושוטר היה ממונה על י' בני אדם נמצא נוגש ממונה על ק' בני אדם,

פעם אחת הקדים נוגש אצל השוטר, אמר לו: לך כנוס עישורך/חבורתך חד זמן קדם נוגש גבי שוטר, א"ל זיל כנוש לי חבורתך,

כיון שנכנס שחקה לו אשתו,

אמר, היא של אותו איש, אמר, דהדין גברא היא יצא והטמין עצמו לאחורי הסולם,

כיון שיצא בעלה, נכנס וקלקל עמה,

פנה הבעל לאחוריו ןראהו יוצא מביתו, כיון שידע הנוגש שהבעל ראהו יוצא מביתו, היה מכה אותו כל היום והיה אומר לו – עמול היטב, עמול היטבץ והיה מתכוון להורגו

הפך לאחוריו וחמתיה נפק מן גו ביתא כיון דידע דחמתיה נפק לגביה והוי מחי ליה כל ההוא יומא וא"ל לעי טבאית לעי טבאית מתכוין בעי למקטלי'

באותה שעה הציץ רוח הקדש במשה, הה"ד (שמות ב) "ויפן כה וכה", מהו "כה וכה", אלא ראה מה עשה לו בבית ובשדה, אמר לו לא דיו שקלקל עם אשתו, אלא שהוא מבקש להרגו? מיד, "וירא כי אין איש".

ובכל זאת יש לשאול - האם היה כאן מעשה זנות והילד אכן פגום, אבל אולי המצרי אנס את האישה ומדוע הילד נדחה, היה זה אונס!

ואכן במדרש - שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה א', כח' (כך גם בתנחומא, מהדורת ורשא, שמות ט') "וירא איש מצרי" (שמות ב'). אמר רב הונא בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גלו סודם ושלא הפקירו נשותיהן. ומנין שלא נחשדו על הערוה? שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר: ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן (ויקרא כד).

אמרו רבותינו: נוגשים היו מן המצריים ושוטרים היו מישראל, ונוגש ממונה על עשרה שוטרים ושוטר ממונה על עשרה מישראל. היו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה להוציאן לעבודתן לקריאת הגבר. פעם אחת הלך הנוגש המצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו שהיתה יפת תואר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו וחזר המצרי ובא על אשתו והיתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה ממנו. חזר בעלה, מצא המצרי יוצא מביתו. שאל לה: נגע ביך?

אמרה לו: הן, וסבורה הייתי שאתה הוא.

כיון שידע הנוגש שידע בו, חזר לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו, כשם שהורגין אותן ומשליכין אותן לחוצות.

והיה משה רואה והביט בו, ראה מה עשה לו בבית ברוח הקדש וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה. אמר: ודאי זה חייב הריגה, ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן ולכך הוא חייב הריגה, שנאמר: מות יומת הנאף והנאפת (ויקרא כ), והיינו דכתיב: ויפן כה וכה (/שמות/ ב').

כלומר, ישנם שתי מסורות – אם כן עולה השאלה - האם לא הייתה אפשרות לנהוג בו לפנים משורת הדין, ולא לאוסרו ולהורגו? 

עיון במדרש לפרשה מצביע על פתיחה די רחוקה מנושאי הפרשה, ראשית המדרש מלמד שדברי ה' אינם בספק באם יתקיימו, כלומר באם ה' מבטיח הרי שיקיים ומכאן המדרש מביא אבחנה בין דורו של אחאב לדורו של דוד!

החשוב לעניין הפרשה – שישנה עדיפות לדורו של אחאב על פני דורו של דוד, למרות שבימי אחאב עבדו עבודה זרה!

ארצה לטעון שקריאת המדרש מערערת על משפט 'המקלל' !

מלשון המדרש ניתן להבין שיש כאן בעיה חברתית – מרננים על אותה אישה ועל מוצא המקלל, והרי ידוע שאף על מוצא דוד קמו המערערים – ממשפחת רות המואביה וכפי שנראה בהמשך ישנה רכילות על אביו ישי!

מכאן שהמדרש מנסה לאפשר קריאה כנגד פשט הכתוב – אין להעליל, אין לרכל על ילדים שנולדו ל... – אל תוציאו לעז על משפחות!

וזה לשון המדרש –  מדרש ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה כו'

 [א] "אמור אל הכהנים" (ויקרא כא', א'). ר' תנחום בר' חנילאי פתח "אמרות ה' אמרות טהורות" (תהלים יב', ז'). "אמרות ה' אמרות", אמרות בשר ודם אינן אמרות.

בנוהג שבעולם - מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו, אם יערב לו קילוסן אומר להם למחר אני בונה לכם דימוסיות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמת המים, וישן לו ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו,

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא "וה' אלהים אמת" (ירמיה י', י')....

[ב] ר' יוסי ממלחייא ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי - תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם "אתה ה' תשמרם" (תהלים יב', ח'), תיטר אורייתהון בלבהון . "תנצרם מן הדור זו לעולם" (תהלים יב'), מן הדור שהוא חייב כלייה. ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דילטורין מלשינים. הוא שדוד אומר "נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה" (תהלים נז, ה). "נפשי בתוך לבאים", זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. "אשכבה לוהטים", זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע. "בני אדם שיניהם חנית וחצים", אלו אנשי קעילה,

"היסגירוני בעלי קעילה" (שמואל א', כג', יא'). "ולשונם חרב חדה", אלו הזיפים, "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו" (תהלים נד', ב').

באותה שעה אמ'ר דוד - וכי מה השכינה עושה בארץ, "רומה על השמים אלהים" (תהלים נז', ו'), סלק שכינתך מביניהון.

אבל דורו של אחאב כלם עובדי ע"ז היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שעובדיה אמר לאליהו "הלא הוגד לאדני את אשר עשיתי בהרג איזבל את נביאי ה'... ואכלכלם לחם ומים" (מלכים א', יח', יג'). אם לחם למה מים, אלא מלמד שהיו המים קשין להביא יותר מן הלחם. ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומ'ר "אני נותרתי נביא לה' לבדי" (מלכים א' יח', כב') וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא וכל העם ידע שעובדיה מסתיר נביאים ולא אמר.

א"ר שמואל בר נחמן אמרו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדירות,

אמ' להם מפני שפרצתי גדרו של עולם.

מפני מה אתה מהלך ולשונך בארץ,

אמ' להם מפני שהוא גרם לי.

אמרו לו וכי מה הנייה יש לך, ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ואת נושך וממית,

אמ' להם אם ישוך הנחש בלא לחש (קהלת י, יא), איפשר דאנא עבד כלום ולא איתאמר לי מן עילותא.

ומפני מה את נושך באבר אחד וכל האיברים מרגישין,

אמ' להם ולי אתם אומרי'ם, אמרו לבעל הלשון שהוא אומר כאן והורג ברומי, אומר ברומי והורג בסוף העולם.

ולמה נקרא שמו שלישי?

הוא הורג שלשה - האומרו והמקבלו וזה שנאמר עליו.

ובימי שאול הרג ארבעה, דואג שאמרו שאול שקיבלו אחימלך שנאמר עליו ואבנר.

ולמה נהרג אבנר, ר' יהושע בן לוי אמ' על שעשה דמן של נערים שחוק. הה"ד ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (ש"ב =שמואל ב'= ב, יד).

ר' שמעון בן לקיש אמ' על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד. הה"ד וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (שם /שמואל ב'/ ג, יב), כתב מן אבנר לדוד.

ורבנין אמרין על ידי שלא המתין לשאול להתפייס עם דוד. הה"ד ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי (שמואל א', כד', יא').

אמ'ר ליה אבנר - מה את בעי מן גלגוי דדין, "בסירה הוערת", וכיון דאתון למעגל, אמ'ר ליה "הלא תענה אבנר" (שמואל א', כו', יד'), בכנף אמרת בסירה הוערת, חנית וצפחת בסירה הוערו.

ויש אומ'רים: על ידי שהיה ספק בידו למחות בשאול על נוב עיר הכהנים ולא מיחה.

 [ג] אמ' ר' תנחום בר חנילאי שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות, ועל ידי מי נתנו על ידי שבטו שללוי שכת' בו כסף צרוף בעליל לארץ (תהלים יב, ז), וכת' וטהר את בני לוי וגו' (מלאכי ג, ג). ואי זו זו, זו פרה אדומה ופרשת המת,

"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים ...". עד כאן המדרש.

הדרשה הרלוונטית לפרשה היא סעיף ג' כך מעיר ר. מרגליות בהערה – רק בה יש אזכור לצו על 'פרשת המת! אם כי, כפי שהעלנו לעיל, הפרשה פותחת בפעלים 'אמור ואמרת' – דגש על 'כוח הדיבור' על החובה בזהירות בלשון הרע!

אם כן, מה מקומם של שני הסעיפים הראשונים?

סעיף א' – מלמד על הבטחה אלוהית שתקוים במלואה לעומת הבטחה אנושית שתופר בעת היישום. וכן על חשיבות 'שמירת הלשון' – נמנע הכתוב מלומר 'טמאה', ואומר 'אשר לא טהורה', ומציין מה יש בבעלי חיים אלו הדומים לבע"ח טהורים, מעלה גרה או מפריס פרסה ולא נכתב מה אין.

סעיף ב' – העדפה אלוהית לחברה בה אין רכילות ולשון הרע על פני חברה בה הדגש על עבודת השם ומבחינה חברתית ישנם פגמים! ימי דוד בהם עבדו את השם אך הלשינו על מקומו נהרגו הלוחמים כאשר יצאו לקרב ולעומת זאת בימי אחאב למרות שעבדו עבודה זרה אך מבחינה חברתית לא היה מי שיגלה לאחאב על החבאת 100 נביאים ולכן בעת יציאה לקרב לא מת אף חייל!

האם נוכל לטעון שפתיחה זו רוצה ללמד -

א.      ביקורת על הוצאת דיבה (כדואג ואחיתופל והנחש) על שני בני אהרון שמתו – נדב ואביהוא? הרי ידועים למעלה מעשרה חטאים שמנסים לייחס להם על מנת להבין – מדוע מתו? ומצד שני המדרש יטען שמשה ידע שיוקרבו 'קדושים' – 'בקרובי אקדש', כלומר אין מותם בבחינת עונש על חטא כי אם גדולה! האם בכך יהיו כ'שעיר לעזאזל' המוצא להורג על לא עוול בכפו, כי אם לסמל!?

ב.      ביקורת המדרש כנגד הציווי בפרשה זו – מדוע ישנה החובה לא להיטמא למת במשפחה, ומדוע חל איסור עבודת הקודש לכוהנים בעלי מום, הרי אין איסור, מניעה, לכהן שגנב, רצח.... אך יש איסור על בעל מום לשרת בקודש, ויתרה על זאת, האם זה אנושי לחייבם שלא להתאבל על המת? אולי ביקורת על מיסוד חוק איסור הטומאה הנובע ממות נדב ואביהו – מדוע? האם חוק זה ימנע 'עבודה לא תקינה במקדש', הרי ימי דוד ואחאב יוכיחו להיפך?

ג.       טענה - האם יש ערובה לכך שכוהן לא יחטא? האם בהכרח כוהן בשל מעמדו לא יטעה או יצטיין בשאר הדברים ויקיים את הבטחותיו במלואם – מדוע מצווים על מעמד הכוהנים התנזרות זו?

ד.      בפרשה יש צו על 'לחם הפנים' וכידוע דוד בא לנוב, קיבל ואכל 'לחם הקודש – הוא לחם הפנים' ושם היה דואג שהעביר רכילות למלך שאול והוא המלך הרג את כוהני נוב! ובכך רמז לאמירה המדרשית שהאיש המקלל זילזל בלחם הפנים! (שמואל א', כא', ה' – ח' ) "וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה: וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי: וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהֹוָה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ: וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהֹוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:

 

האם ניתן לומר שזו הסיבה לכך שהמדרש מביא ביקורת נוקבת על ימי דוד – דיברו רכילות והמדרש מעדיף את דורו של אחאב?

מעניין שגם על ייחוסו של דוד ישנם שמועות  - הוא אינו בן ישי?

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת תזריע פרשה יד', ה'  - "הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי:" (תהלים נא', ז'). ר' אחא אמר - בעון מלא, אפילו חסיד שבחסידים אי איפשר שלא יהיה בו צד אחד.

אמ'ר דוד לפני הקדוש ברוך הוא - רבון העולמים כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא לצורך עצמו.

תדע לך שהוא כן שבשעה שהן עושין את צורכיהן זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו. והוא שדוד אמ'' "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהלים כז', י').

 

וביתר פירוט – במדרש ילקוט המכירי - לתהלים קיח', כח' (הובא ב'אגדות היהודים', לוי גינצבורג ח"ו, שנא') "'הן בעוון חוללתי' תהילים נא', ז' אחד אומר דוד בן אהובה היה, ואחד אומר בן שנואה היה. ישי פירש מאשתו שלש שנים, לאחר שלש שנים, היה לו שפחה נאה ונתאווה לה. אמר לה בתי, תתקני עצמך הלילה, כדי שתכנסי איתי בגט שחרור.

הלכה השפחה ואמרה לגבירתה, הצילי עצמך, ונפש אדני מן מגיהנום, אמרה לה מה טעם? שחה לה את הכל.

אמרה לה בתי, מה אעשה שהיום שלש שנים לא נגע בי?

אמרה לה לכי תקני עצמך, ואף אני, וכך עשתה. לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת, נכנסה הגבירה ויצאת היא, עשתה עמו כל הלילה ונתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה, יצא דוד אדום מבין אחיו,

בקשו בניה להורגה ואת בנה דוד כיון שראו שהוא אדום,

אמר להם ישי הניחו לו, ויהיה לנו משועבד ורועה, והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים. כיון שאמר לו הקב"ה לשמואל "לך ואשלחך אל ישי בית הלחמי" שמואל א', טז', א' ,

ואמר לו ישי "עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן". כיון שבא התחיל השמן מבצבץ ועולה, אמר לו הקב"ה "קום משחהו כי זה הוא". פינה השמן על ראשו ונקרש כאבנים טובות ומרגליות, וישי ובניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותינו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול, ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ, כיון שנטל כוס ישועות שמחו כולם"

וכך החיד"א בספרו 'חומת אנך' לשמואל ב', כג' רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב הרחיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא

א"נ אי נמי יש לרמוז במשז"ל דישי דסבר דהיה פקפוק שבא ממואב ותבע שפחתו לטהר זרעו, והשפחה אמרה לאשת ישי ובאה במקומה, וסברו שזנתה, עד שבא שמואל הנביא ע"ה וגילה הכל וכתב הר"מ שמעת שנמשח היה מלך לעולם וז"ש "נאם דוד בן ישי", מעת שנודע שהוא דוד בן ישי ע"פ שמואל מאז "הוא הגבר הוקם על":

מבט כללי על רצף פרשות השבוע – החל מפרשת שמיני – הרי שברקע הסיפור ישנם ניסיונות להבין על מה ולמה מתו בני אהרון – אם כן, על מי דיברנו בפרשות אלו? על מי ריכלנו בניסיון להסביר מדוע מתו בני אהרון, 'אחרי' מות בני אהרון... – רבו הפירושים על מה ולמה מתו? מהי אותה אש זרה?

המקורות יובאו בהמשך – וכאן במבט כולל.

מחד רשימת חטאים מגוונת (מריבוי האפשרויות אנו מבינים את מצוקת חיפוש 'סיבת המוות', כלומר אין סיבה!)

ומאידך אמירה 'בקרובי אקדש', משה ידע שימותו מקרובי האל ורק חשב שיהיה זה הוא עצמו ואחיו אהרון, לאחר שהתברר שנדב ואביהו נבחרו לייצגם בקודש, הבין את מעלתם!

מיד לאחר תיאור מות בני אהרון, מתואר טקס כפרה – הכניסה לקודש הקודשים, הקטורת וקורבנות היום ובהם קורבן 'שני השעירים' ומהם 'השעיר לעזאזל' – ממנו נולד הביטוי למשמעות 'קורבן שווא' או ריצוי הכוח האחר – 'עזזאל', סמאל!

 

האם נוכל לדרוש שיתכן ומות 'בני אהרון' היה כסמל, 'קורבן עולה' – קורבן כליל! כפי שהמדרש שם בפי מה! 'בקרובי אקדש' או 'יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו' (תהילים קטז')

 

באה פרשת קדושים כדי להעלות דרישות מוסריות ובעיקרם מצוות בין אדם לחברו!

ביניהם – 'הוכח תוכיח', 'לא תשנא את אחיך בלבבך'.... 'ואהבת לרעך כמוך' וכן 'ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים'

 

מכאן לפרשת אמור - הפרשה פותחת בצו לכוהנים בדבר איסור הטומאה למת וכן על איסור כוהן בעל מום לעבוד בקודש. איסור על כהן זב... לאכול מקודשי ישראל

איסור הקרבת בעלי חיים בעלי מום, אי הקרבת אם ובנה עד לאחר שמונה ימים

לאחר מכן קורבנות המועדים "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:" (ויקרא כג', ד') כדרשת ר"ע – 'אתם' כתוב חסר, כלומר אתם בני ישראל תקבעו את הנוהל במועדים - אפילו שוגגים, מזידים...אבל כאן ברשימה ישנו ציווי על קורבן השבת ושבת כידוע אינה מועד המוכרז על ידי האדם!)– שבת , פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת

צו – שמן למנורה, לחם הפנים

חתימת הפרשה - מעשה המקלל – בן אישה ישראלית, בן איש מצרי!

 

מבט זה מאפשר לפרש – קריאה מדרשית נוקבת כנגד רכילות על בני אהרון ובן האישה הישראלית! המדרש טוען – הרי גם על דוד ריכלו, ובכל זאת הוא נחשב למנהיג ישראל!

בכך ניתן לומר שהמדרש קורא את רצף הפרשות תחת הכותרת 'כוח הדיבור' השלילי, לאן רכילות דוחפת את האדם!

לצערנו השבוע היה ראש עיר ברחובות שביטל חגיגות בר ובת מצווה בשל העובדה שרצו לחגוג בבית כנסת מסורתי ויתרה על זאת ביום חמישי בערב הייתה הפגנה עצובה של יוצאי יהדות אתיופיה בטענות קיפוח ויחס מתנשא/גזעני נגדם!

בעצם ישנה קריאה להיות קהילה בעל ערכים של דיבור נקי ובעיקר דיבור לא פוגע ואז אולי – לא יהיו מקללים!

ניתן לחדד ולהוסיף מהעובדה שהמדרש מצרף את הבאת המקושש (במדבר טו', לב' – לו') למשפט יחד עם המקלל. על המקושש ישנה פרשנות (אומנם מאוחרת, מבעלי התוספות) שהוא הקריב את עצמו למען הכלל על מנת ללמדם שלמרות העונש – ארבעים שנה במדבר ישנה חובה לשמור על השבת! כלומר – המקושש נשכב על הגדר למען הכלל!

תוספות - בבא בתרא דף קיט ע"ב "...ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים

דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי."

 

האם ברוח מדרש זה נוכל לטעון שפרשת המקלל – מזהירה מפני דחייה בשל ייחוס, מזהירה בפני רכילות, לשון הרע!

ידועה הסוגיה בה – חכמים מאיימים לגלות פגם בייחוס ולא עשו זאת, השאירו את השאלה לאליהו ...!

 

 


יום הזיכרון שנת התעשה?

22/4/2015   ג' אייר התעשה

סדר הבדלה מזיכרון לעצמאות

מפרשת 'תזריע-מצורע' ובה מקורבן המצורע – 'שני הציפורים' והציפור השלוחה על פני השדה לפרשות 'אחרי מות-קדושים' בהם שני שעירי עיזים והאחד משולח לעזאזל המדברה. ובפרשת קדושים הציווי 'ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים'!

מ-אי זיכרונות או זיכרונות מעורפלים של השואה למראות בלתי נשכחים של יום הזיכרון!

דברי למשפחתי בעקבות – ערב יום השואה בקמ"ץ –

שלום, שלום ואין....

אמש במהלך התפילה וטקס ליום השואה דיבר 'ניצול' יצחק קואומו, יצחק הוא בן איטליה והציג עצמו כילד שהיה נטול זהות - שש שנים! אף פעם לא הגדיר עצמו כניצול שואה, עד שלימים הבין מה עבר עליו ועל משפחתו באותם שנים של מסתור ובריחה ממקום למקום, החלפת השם...

לימים כשעלה לארץ - לא יכול היה לספר את סיפור ולאחר מפגש וטיפול עם פסיכולוג מעמך הבין שיש לו סיפור שואה אחר, באחת הקבוצות נשאל - באיזה מחנה היית? ולאור תשובתו ביטלו את שייכותו למשפחת השואה...

בדבריו הרחיב על תחושת אי- השייכות!

תוך כדי דיבורו, ממשפט למשפט התחוור לי, לדעתי - מדוע אצלנו בבית, לא דובר על השואה!

החיים בבית של בן גילי שלמה נוטה (שתי קומות מתחת) - עם הורים ולהם מספר על היד, אובדן בני זוג וילדים, נישואים שניים.... חובות לאכול פירות בצהרים ועוד כל מיני מוזרויות...

לא אפשרו לספר סיפור שלנו - על המשפחות של סבא וסבתא משני הצדדים.

אני זוכר, את סבא מברר על בני משפחה מול 'יד ושם' על לודז', אך לא שיתוף בפני. ספר על דרהיטשן למשפחת ורשבסקי

אני זוכר די בהפתעה, את בואה של רבקה ואת סיפוריה, כאשר ישבנו ושמענו בשקיקה מקצת מחוויותיה!

לפני כל נסיעה למסע פולין כל אחד אסף שמות... אך בתוכי הרגשתי לא שייך! כך גם לפני נסיעתי עם בית תפילה ישראלי.

אמש הבנתי דבר! לראשונה בפומבי הדלקתי נר והרגשתי שייך!

רשימת השמות עדיין חסרה לי - אודה באם... בנמצא....ישלח!

 

שרנו, אמרנו "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהילים קכו', ה' – ו')' 'משך' – זמן וכן שק הזרע, הזורע זורע זרעי תקווה – בוכה וזורע ('ציקדות' - אריאל הירשפלד (מתוך הקשת החדשה 14, חורף 2005))

ואלו דבריו - "....המילה "מֶשֶך", במיוחד בצורתה הקדומה, התנכי"ת, מחזיקה כפל-פנים מרתק שיש להבינו: "מֶשֶך" הוא שק או צרור, כשק זרעים שבידי הזורע בפסוק המפורסם מתהילים (קכו', ו'): "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". ואילו בצורת הפועל "מָשַך" הוא נשא, גרר, סבל, מטען, שקים וצרורות (ובכלל זה זריעה ממש – בהקבלה לפסוק מתהילים – "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה": (עמוס פרק ט', יג') ומן המשמעות הזאת נמשכת ההשאלה בדבר משך הזמן: "וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת" (נחמיה פרק ט', ל'), "וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ" (ישעיהו פרק יג', כב'), "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה" (משלי פרק יג', יב').

"משך" בצורתה מקראית נושאת אפוא בחובה קשר צפוף משמעות: היא המטען והיא מעשה נשיאתו לאורך הזמן והיא נוגעת בזמן עצמו הנמשך ומביא עמו אריכות ימים, מות ומחלה. "משך" איננה כלל הזמן הרחוק, הערום מכל מגע עם חיי האדם, האדיש, הנמשך לאין-סוף, אלא היא הזמן במשמעותו המואנשת, התוכית, הפתוחה בחיי האדם ובחרדת מותם. הקשר המרתק בין שם-העצם והפועל מקנה לזמן נוכחות סמיכה, כבדה וטעונה ערכים ורגשות. ומצד שני – הפועַל הנוגע בזמן אינו אלא מטאפורה הנשענת על שימושים ארציים ומעשיים לחלוטין בפועל – משיכת רשת מן המים, משיכה בעול, משיכה בקשת, לקיחה. התמשכות הזמן והחיים כרוכה אפוא במילה הזאת, בתחושה עזה של התנגדות תווך וכובד- מטען. זהו זמן כבד שההימצאות בו אינה הוויה רפויה אלא היא משיכה, מתיחה, או פריקה איטית ושקולה. מרתקת במיוחד היא תמונת הזורע הסמלית מתהילים שבה מגולם פרק הסבל הארוך של הגלות, טרם הגאולה, בתמונת הזורע "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע" פרק הסבל הוא אפוא פרק של נשיאת משא כבד – אבל המשא עצמו הוא שק של זרעים ובמהלכו הוא פעולה של זריעה. הפעולה מרמזת שפרק הסבל הוא חד-גוני כפי שהוא נראה אלא הוא תהליך הדרגתי של פריקה, הקלה המובילה לפריון. דומה שאין הרבה ביטויים מרוכזים כל כך לפניו הרציניים והחמורים של מעשה העמל והפרנסה, דווקה משום הדגש החזק באיכות הפריון שבו: כובד הסבל הוא דווקה בשפע הזרעים ההולך ונפרק ונטמן בקרקע לאורך התלם החרוש. השילוש הצלילי של פעולת ההליכה והבכי המתמיד בה – " הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה", ונביעתו של המֶשֶך מתוך שלוש המילים הללו, מקנים לה כאן איכות טראגית מרוכזת מאוד. הזורע בוכה כי הוא חרד לגורלם של הזרעים, ילדיו ומעשיו: הוא חרד מן העתיד לבוא עליהם, על פריונם שלהם, העלול להישטף, להינגע, להתייבש לפני השתַבלם, "נשיאת המשך" היא אפוא פעולה דרוכה של הימצאות בזמן, של הימתחות מודעת מאוד בין העבר והעתיד, של גישור ארוך, של חיבור קשה, שרק הרצון לחיות ולהחיות נושא אותו מעל החרדה. הפסוק הזה מכיל באורח נדיר את פקעת הרגשות הקשה של הסבל האנושי, את כפל פניו של הסבל כנשיאה וכפחד מפני קריסה, ככוח והיעדר-כוח ופגיעות הכרוכים זה בזה...."

לאחר הצפירה - צעדתי להירגע, ובראשי דפדפתי בספר הזיכרונות, שמות ותמונות... בטיילת 'הרכבת', ובעוברי ליד הבית ספר הדו-לשוני, המולת בני נוער ובגינה – חורש עם סוס ומחרשה בין עצי הזית – זורע תקווה!

 

אזדהה עם דברי חיים חפר (ידיעות יום העצמאות התשנ"א, 1991)

"את חשבון הנפש שלי, איני עושה בין כסה לעשור ולא ביום הכיפורים / את חשבון הנפש שלי, הנע ונד בין התקוה לבין לוחות שבורים / אני עושה ואעשה, אני יודע, עד יומי האחרון / רק בחגו של יום העצמאות וביגונו של יום הזכרון / רק בין הדגל המורד לחצי התורן לבין הזיקוקים הפורחים / בין אלה השפוטים לזכור לבין הנשכחים / / 
האם זאת המדינה שבה רציתם? – אני שומע את חשבון נפשי / ואני חוזר ושומע את אותו הקול מן הדור השני והדור השלישי / את השאלה הזאת מתיזים בנו לא רק הבנים, אלא גם הנכדים / ונדמה, לפעמים, כאילו את אבן האשם הם בנו, רק בנו, מיידים / ואני מביט סביבי והשאלה מהלכת בי פחדים / האם זאת המדינה שרצינו ? – האם זאת היא זאת שנלחמה אז / בשבילי הלילות הממוקשים, בזעקות בין פגז לפגז / בזחילה לעבר הכפר העוין המתעורר לנביחות הכלבים / בשם החרות על אבן מול האנדרטה בקרית ענבים ? / בצירי הלידה של הכאב והשמחה אשר נתנו לנו כנפיים לעוף / מן הקברים שמול מצודת נבי יושע ועד למדורה על חוף ים סוף / האם זאת המדינה שבה רצינו ? - לא, לא, אני עונה בקול עייף אבל החלום ההוא, והזכרון ההוא כל זה עדיין אותי רודף / / 
אני פונה אל חברי בשאלה ואני שומע את קולם המתייאש / אמנם רצינו מדינה אחרת, אבל "זה מה יש" / אנחנו לא עם סגולה וגם לא נהיה אור לגויים / וסוחרים אצלנו בכל, משרוך נעל ועד א-להים / הרבה ישורונים שמנו כל-כך, עד כי אינם יכולים לזוז / והערכים כמעט בכל אשר תפנה, קפאו או היו לבוז / האמצעים הפכו למטרה והמטרה הושלכה לפח / ואיש לנפשו ישראל, נפרמו חלומות תש"ח / / 
ואז כאשר הצל יורד על פני, אני מביט אל הדור הבא / אני מביט בו היטב היטב ואני מביט בו בחיבה / ואני מדמה לעצמי, אולי בכל זאת בעוד שנתיים שלוש ארבע / הם יסתכלו על המדינה הזאת בעיניים חזקות וכנות / יסתכלו ויאמרו איש לרעהו: זהו זה, צריך לשנות / צריך לאחוז ביום המחר שלנו, גם בעוז וגם בדאגה / שהרי שבע מלחמות נשא העם, ממלחמת העצמאות עד מלחמת ההבלגה / שבע מלחמות במשך ארבעים ושלוש שנים / ואין קץ לשמות המצטרפים כל שנה ל-"יד לבנים" ! / מוכרחים לשנות, כך יאמר הדור הבא, והמילים תהיינה מכות אש / ואולי גם מחשבות אחרות ורעיונות אחרים הוא יקדש / ואת הישן מפני החדש הוא יוציא וגם את החדש הזה הוא יחדש / ויהיה לו אכפת עד מאוד ועל האכפתיות הזו הוא יתעקש / שהרי היא היא העיקר, כי בלעדיה הרי – "זה מה יש" / / 
ופתאום בחשבון הנפש הזה, איזה צהר קטן נפתח / ואני מביט בו אל השקיעה שסביבי ואומר: זה לא מוכרח להיות כך / תש"ח חזקה מכולם, היא נקנתה באש ובאהבה / היא היתה יותר ממדינה היא היתה יותר מצבא / היא היתה גחלת היסטורית עוממת אשר היתה ללהבה / היא היתה סיכת המ"מ בהגנה – חרב לטושה בתוך ענף זית / היא היתה חזונות נמלצים, שנשמעו כמו שיחה בחוג-בית / היא היתה הרוח של יחזקאל הנביא בבקעה המלאה עצמות / שבלעדיה, בשום פנים ואופן לא היינו יכולים לעמוד / / 
האם זאת המדינה שבה רציתי ? האם אני שלם ? האם אני מרוצה ? / לא, לפעמים היא אוכלת לי את הלב, עד שאני מדעתי יוצא / לפעמים בתוך סבך שגעונותיה, אני אובד ואינני מתמצא / אבל הדור הבא – הוא ימצא את הדרך. ואם יהיה לו אכפת – הוא ידע את אשר הוא רוצה / / 

 

תמונות –  עוד לפני שלמדתי.... כקצין צעיר במהלך מלחמת יום כיפור – בפאיד, בהזדמנות הראשונה שהתפללנו במניין – סירבתי לברך 'ברכת הגומל' – כאשר הטחתי בפני 'רב החטיבה' ומה עלי לומר לאותו שהכניס אותי לצרה זו?

 

בנוסעי אמש הביתה – הקסטל הזדקר מולי – סיפורי חטיבת הראל ויציאתם מקרית ענבים להילחם – כאשר בני מהרש"ק נואם להם !!! ודבריו מחרישים את קול המעדרים המכינים את הקברים!

המ"פ שבעצם היה פוליטרוק! דבריו הפיחו חיים בחיילים המותשים! (כך העידו בספר – בני רץ)

שם הוטבעה האימרה – 'מפקדים מחפים וטוראים ייסוגו',

זו הייתה המסורת עליה גדלתי, ומעבר לקסטל בסיס האם של 'יחידת 101' – הסיפורים והמסורת שזורים זה בזה.

לעומת – ספר חובה בקורס קצינים – אנשי פנפילוב לאלכסנדר בק! מפקד מאחור עם אקדח ולא עם רובה – היורה בחייליו המעיזים לסגת!

באפריל (פסח) 1973 נהרגו אבידע שור (מפקד הצוות שלי) וחגי מעיין (סמל ביחידה) במבצע 'אביב נעורים' – הכאב נמהל בתחושת גאווה – היינו שותפים בפגיעה 'אנושה' – כך חשבנו, במפקדי הפת"ח!

לא עברה חצי שנה ובשבוע האחרון שלי בבה"ד 1, פרצה מלחמת יום כיפור ובמחסניות כל החיילים – כדורי עץ (חסרי קליע לתרגול), לתרגיל מסכם!

חטא היוהרה!

 

שנים מאוחר – קראתי את שירו של נתן אלתרמן 1934 'אל תתנו להם רובים' – נכתב כתגובה למות הפצוע הצרפתי האחרון של מלחמת העולם (ה1) 17 שנים אחרי! המוות היה בשל מתקפת גז! אלתרמן שהה 1929 – 1931 בפריז


בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,

פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.

פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...

קַר לִי לְבַדִּי.

עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת.

אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה.

עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת.

הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה.

הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד.

הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ.

יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת

וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ.

 

...עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –

הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.

רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,

רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

 

וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה.

הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ.

שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה,

שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט.

 

וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.

וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת

עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.

 

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת

בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...

לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת

וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...

אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.

אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,

אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים


 

דברי אלתרמן מבהירים עד כמה נשיאת הנטל של פצועי צה"ל נמשך ואנו – לא מודעים לכך, או מודעים ויש מאתנו שמתעלמים/מתאלמים!

 

כמה שנים מאוחר יותר כותב אלתרמן את שירו 'אגרת' (1938) –

'...כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת,

אשר ידי היתה בו בשדה.'

 

וכך בשיר -  'האם השלישית' (1934 ובעיבוד 1938) בו שלש אימהות מבכות את מות יקיריהן!

בחתימת השיר – האם השלישית –

'איכה אבך לקראתו ואינני רואה

אינני יודעת איפא הוא.

 

אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה....

-          ואולי עוד לא נח. ואולי

הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח,

את נתיב עולמך, אלוהי."

תואם טור שכתב על 'הבלתי מובן בשירה' – 1933 ובו הוא כותב כנגד אותם הטוענים שאינם מבינים את שירתו – וכך פותח אלתרמן -

" – חושך ואפילה... אינני תופס דבר וחצי דבר! לשם מה הוא מפרסם את דבריו ברבים? למי התועלת ולמי ההנאה מהם? לא, לא... אין אני מחויב לדגור במוחי על כתב חרטומים חדש... לעזאזל השירה הבלתי-מובנת?

בטוח אני, כי רבים וכן טובים ימצאו בנאמר לעיל פורקן מה למרירות שנצטברה בלבם. גלוי וידוע הוא, כי הקוראים אינם פוסקים מלשלוח את השירה הבלתי מובנת לעזאזל, אבל לא פחות מזה גלויה וידועה העובדה, כי השירה הבלתי מובנת מתעקשת ואינה הולכת לשם... מדוע? איזה כוח, איזו אמונה, מקיימים אותה, על אף השכל הישר? מה מצדיק את קיומה למרות הצדק אשר בדברי שולליה?

כאן אני רואה מראה כזה:

כוהנה הגדול של ירושלים נרדם לשעה קלה בערב יום הכיפורים. התכונה הרבה לקראת יום המחרת, חרדת הקודש, הצפיה הממושכת, כובד האחריות המוטלת עליו – כל אלה מתחו את עצביו הזקנים ומרטו אותם בלי רחם. לכן אפשר להגיד כי הכהן הגדול היה עייף מאוד בעלותו על יצועו והחלומות הרעים, שלא העיזו להטרידו במשך כל השנה, התחצפו הפעם והסתדרו בתור ארוך ליד מיטתו, ביניהם אחד נורא מאוד, נורא כזה –

סדר ה"עבודה" הגיע לקצו, השעיר המשתלח לעזאזל נשלח ביד איש עיתי המדברה, שם יעלו אותו על ראש צור גבוה וידחפהו למטה, לכפר בדמו על כל עוונות בית ישראל. כך היה בכל שנה. כך היה תמיד. אבל הפעם – רץ מופיע ומבשר: השעיר מתעקש, השעיר עומד על הפיסגה ורגליו נטועות באבן, כל כוח לא יזיזנו ממקומו, אין הוא רוצה בשום פנים להשתלח!..

מיד חש הכהן הגדול בעצמו לעזרה. דוחף עם הדוחפים, מושך עם המושכים, אך לשווא. זכותו אינה עומדת והשעיר עומד... רגעים חולפים, שעה זוחלת ועוברת השעיר לא זז עדיין כמלוא פסיעה. השמש נוטה לשקוע, אימה גדולה נופלת על הכהן הגדול... "שעירי הטוב – הוא מתחנן לפניו – אנא שעירי הטוב... ראה אני מלטף אותך, אני מתפלש בעפר רגליך, אני בוכה לפניך... לך, בבקשה, לעזאזל..." והשמש מוסיפה לשקוע. הנה שקעה. אז יזעק הכהן הגדול במר יאושו: "מדוע? מדוע התעקשת? איזה כוח, איזו אמונה, החזיקו בך לבל תפול?" וזעק ויתעורר ויבן לאט לאט, כי השעיר לא נכנע ולא נפל מפני שלא היה ולא נברא, מפני שרק חלום היה!

מי שאינו מבין את המשל הנ"ל אל יחשוב, כי זוהי מן ספרות מודרנית. הוא בא רק לסייע לח באומרי, שכאותו כהן, המתאבק עם השעיר המדומה, נראים בעיני אלה המטיחים דברים כלפי השירה הבלתי מובנת, שירה כזו אינה קיימת לגמרי. בספרות אין מובן ובלתי מובן, יש רק אמנות וחוסר אמנות...".

 

'הנזיר המשולח' מחתימת השיר 'האם השלישית' והשעיר המשתלח – מחייבים את שאלת השאלות – האם יש לנו עסק עם 'שעיר לעזאזל', האם יש מי שנשלח אל מותו כדי לכפר על חטאו של האחר, האם יהיו 'שעירים' שיתנגדו להשתלח?!

 

משוחח עם נושא זה - זרובבל גלעד – כותב על 'רותם המדבר על חוף הים'

רותם המדבר על חוף הים                    זרובבל גלעד מתוך ספרו אור ההר

 

אתה שהיית לי יותר משיח

העומד מול זעף המדבר

בשרביטים נחושים, בשורשים

בוקעים לעומק, מרים

בוערים ללא פוגה, כשהם

גחלים,

שהיית אחי ורעי

לטוב ולרע,

איכה הפכת לפרת בשן דשנה

מתרווחת על חוליות כנועות

מתבסם מפריחתך שלך עצמך

כששורשיך נתלשים אחד, אחד

מבין גרגרי החול

והים כאריה בסובכו לוטש עיניים.

... איכה הפכת לפרת בשן דשנה – מתרווחת על חוליות כנועות – מתבסם מפריחתך שלך עצמך – כשורשיך נתלשים אחד אחד – מבין גרגרי החול – והים כאריה בסובכו לוטש עיניים.

רותם – צמח מדברי היודע כיצד לשרוד במצוקת הבצורת, נודד ומאוים על ידי הים – תרבות המערב! ואינו חש כיצד שורשיו התרבותיים מאבדים את אחיזתם!

 

וכן זרובבל גלעד - מזדהה עם 'דרבקין' גיבורו של חיים הזז בסיפורו 'הדרשה', דרבקין טען שאין לעם ישראל היסטוריה משלו. עם ישראל מגיב לסובב, אך אין לו משלו ולא כלום!

מה אתה שותק? ואני מדבר אליך - מן הלב!"

זועק זרובבל גלעד – האם יש לנו מה לענות? מה יחזיק את הדור הבא בארץ?

 

תמונה נוספת –

מלחמת לבנון הראשונה – כסמ"פ – עוצרים מדי יום לשמוע חדשות

שקט דממה – מקריאים את שמות הנופלים, אין צליל ציפור באוויר ומדי פעם קריאה!

הוא בן קיבוצי, ... 

ולתיאורי מלחמת העצמאות – השחרור!

אבא קובנר (מלוחמי גטו וילנא) בספרו – 'פנים אל פנים', ספר שני 'הצומת' עמ' 292 – תיאור המאבק – אדם מול טנק!

בתיאור הקרב בקיבוץ נגבה, העמדות חוטפות מטח ארטילריה ונהרסות, נותר מוטקה עם 'בקבוק מולוטוב' ובבוא הטנק – " ...צורתו של טאנק מזעזע אף בסרט של שני ממדים, לא כל שכן כשהטאנק רץ ממש ישר עליך: שיבוטי מקלעיו בשיצפם. קנה תותחו הפעור לטרף, זחליו מתהפכים וחופרים – אך מבעיתה מכול בטיחות הילוכו למותת, הטאנק פרס בחרטומו את גדר התייל, הרס, ומוטק לא נמלט על נפשו ולא קם, רק הצניח ראשו על תלם האדמה – ופשט צווארו.

שקע תחתיו המום וכל איבריו משותקים. אין לדעת, אם לשנייה היתה זו, או שבר פריר של זמן הנתלה בעוית על קצה המחוג הגדול, מוטק עצם את עיניו. ולא נשתיירה בו אלא תחושה אחת ויחידה – צולל. תהום, הוא צולל לתוך תהום ומחטים ננעצות ויורדות משורשי שערותיו עד – ואבדה הדעת ועמד הלב.

אך גם באבוד הלב יש ונקרעות העיניים מאליהן בהבהוב אחרון: עיניו הגדולות נפערו לראות את הסוף והוא ראה את גרם הפלדה העצום עובר חולף על פניו – הלה אף לא השגיח בו....

יכולת התיאור – המאבק בין הטנק לאדם! גם לטנק אדם המנהיגו!

מי ייסוג ומי יתקדם? אבא קובנר מטיב לתאר כיצד רוח האדם היא זו העומדת למבחן!

יכולנו לקרבות אלו של מלחמת השחרור.

ממש באותה שנה כותב נתן אלתרמן את שירו  – 'על זאת' ובן גוריון חילק לכלל קציני צה"ל - מלחמה דורשת קורבנות אך לעיתים אין מדובר בקרב כי אם ב'רצח', כך הגיב המשורר למשמע אוזן!

עַל זֹאת / נתן אלתרמן

בְּעֶצֶם יְמֵי הַקְּרָבוֹת נִתְעוֹרֵר עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ
שַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְהוֹסִיף לַנֶּאֱמָר כָּאן אֶת תֹּקֶף סַמְכוּתוֹ
הַמְּפֹרֶשֶׁת. מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים
בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד
הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי.
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"
אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!
וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.
אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!
כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.
אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַך לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!
וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדֶּה
לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!
תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"...
וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָרְאִי!
יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן
מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!
וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!

הטור השביעי, ספר ראשון, תש"ג-תשי"ד, ספרית פועלים

בן גוריון ראש הממשלה - קרא, צילם והפיץ לכלל מפקדי הצבא!

כיצד נעבור מיום של זיכרונות, מיום של חשבון נפש לעצמאות?

איעזר בפרק מספר תהילים - הנפש בוכה – 'אדדם' בפסוק ה', יש ופירשוה מלשון – דומיה או לדדות אחרי, לעלות ברגל – ומיד אח"כ נשיר בקול רינה!

תהילים מב' (א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: (ב) כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: (ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: (ד) הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ:

(ה) אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג:

(ו) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו:

(ז) אֶלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר:

(ח) תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: (ט) יוֹמָם יְצַוֶּה יְהֹוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי: (י) אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב: (יא) בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: (יב) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי:

נתן אלתרמן – בשיר 'ירח' (1938) 'גם למראה נושן יש רגע של הולדת...'

חלפו עברו 66 שנות מדינה, לכאורה התרגלנו, אך גם למראה נושן – רגע של הולדת, נשכיל לעבור ולציין 87 שנות מדינה!

נחתום בשירה של דליה יאירי – אלמנת עוזי יאירי שנפל 1975 – הכותבת שיר לקוואפיס, הוא שאמר שהימים, השנים שחלפו הרי הם כשורת נרות כבויים, ואילו דליה יאירי כותבת בספרה 'בואו ימים מפויסים' 2006 – הוצאת כרמל 2006 עמ' 17

לקונסטנטינוס קואפיס  
אתה
ימים שיבואו עומדים לפנינו
כמו שורה של נרות דולקים
זהובים, חמים, נרות חיוניים.
ימינו שעברו משאירים מאחורינו
שורה ארוכה של נרות כבויים,
הקרובים ביותר עודם עשנים...
 
ואני
הימים שהיו – דולקים בתוכנו
כמו לפידים עוברים מדור לדור,
מדורות, אולי אותות, הם לנו
אש תמיד.
לעיתים דווקא באור יועם נגהם,
ושלהבתם – החושך יאדיר.
 
הימים שיבואו מעמידים לפנינו
שורות של פמוטים כסופים
מחכים ללהבה שתהפוך יום חול
לחג.
הימים שיבואו עומדים לפנינו
כמו עלי זיתים כסופים
בפי יונה.

נחזור לפרשת קדושים (ויקרא יט') אותה נקרא בשבת בבוקר –

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:  (לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה': פ

(לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: (לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (לה) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: (לו) מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (לז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה': 

הציווי המוכר בפי כל – הכלל הגדול – 'ואהבת לרעך כמוך' אך כלל רחב ממנו טמון כמה פסוקים אח"כ – 'ואהבת לו כמוך'!

וכך בלשון הירושלמי - נדרים פ"ט ה"ד  - כתיב "לא תקום ולא תטור את בני עמך"

היך עביד'א? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה כיצד נעשה? היה חותך בסכין ונקטעה ידו, האם יעלה על הדעת שימחה ויכה את ידו?

"ואהבת לרעך כמוך", ר' עקיבה או'מר זהו כלל גדול בתורה

בן עזאי אומ'ר: "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול מזה

שמא יעני לא כנולד הוא נימוק 'שמא יעני' ולא העלה בדעתו כאשר נדר, הרי זה נולד, לא היה בעת הנדר?

א"ר זעורא עניות מצויה, אמר ר' זעורא עניות מצויה ולכן אינה כנולד

כהדא חד בר נש הוה בעל דיניה עתיר, כאותו אדם שהיה לו די עם עשיר

אתא בעי מידון קומי רב, בא להדיין בפני רב

שלח רב בתריה, הזמין רב את אותו עשיר להתדיין  

אמ'': עם ההוא אנא בעי מיתי מידון, כך אין אתיין כל גמלייא דערבייא לא טענין קורקסייא דאפותיקי' דידי,

אמר אותו עשיר – עימו אני צריך להתדיין, הרי גם אם יביא את כל גמלי ערב לא יוכלו לטעון על גבם את מפתחות אוצרותי

שמע ומר, מהו מתגאה דלא ליה, שמע רב ואמר – מה הוא מתגאה בדבר שאין לו?

תהא פחתה בה, (קללה) יהא פחת בעושרו

מן יד נפקת קלווסים מן מלכותא דייעול הוא ומדליה לטימיון, מיד יצאה אגרת מבית המלכות שיעלה הוא וכל אשר לו לאוצר המלך (לטמיון)

אתא גבי רב א"ל צלי עלי דו נפשי תחזור, (חזר) בא לפני רב וביקש שיתפלל עליו שיחזור רכושו

צלי עלוי וחזר עלה התפלל וממנו הושב לו

מדוע חושב בן עזאי שדבריו גדולים מדברי ר' עקיבא ?

ננסה להשיב : המקרא מצרף את הגר לחוליות החלשות היתום והאלמנה והקב"ה אומר "כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו." (שמות כב', כב'), כאשר חכמי המשנה והתלמוד דורשים פסוקים אלו לרוב הם ממירים את הגר המקראי- הנוכרי, בגר צדק! מצמצמים את "ואהבת את הגר" למען "ואהבת לרעך כמוך" כלומר צריך לאהוב את אילו שכמותי.

בהקצנה על פי התלמוד הבבלי (בבא מציעא נט' ע"א) בשם רב חננא בריה דרב אידי "אל תונו איש את עמיתו" – עם שאתך בתורה ובמצוות.

אך נראה שניתן גם לפרש על פי הקשר הסוגיה (הונאת אשה) הייתי חושב שאילו שכמותי אין חשש שאעבור על אונאה או פגיעה-שנאה, התורה מצווה תאהב/אל תפגע את אילו שכמותך, שנטיית לבך יכולה להצדיק לך בשם "מטרות" כלשהם לפגוע. על אחת כמה וכמה שאין לפגוע באלו הרחוקים ממך.

זאת קריאה המנוגדת לקריאת בעלי הלכה הרואים בדברי רב חננא בריה דרב אידי מקור המתיר לנהוג אחרת עם לא יהודים ואף עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות.

השקפה זו מבטאת את דברי בן עזאי שזה עתה ראינו במסכת נדרים תלמוד ירושלמי (נדרים ט' ,ג') "ואהבת לרעך כמוך" ר' עקיבה או'מר זהו כלל גדול בתורה,

בן עזאי אומר  "זה ספר תולדות אדם", זה כלל גדול מזה.

וכך לשון המדרש (בראשית רבה כד'): בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול בתורה,

רבי עקיבא אומר: (ויקרא יט) "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי,

אמר רב  תנחומא "אם עשית כן דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".

נראה שסדר הדוברים במדרש הוא כפי שמופיע בירושלמי ר' עקיבא ולאחריו בן עזאי ואחריו כפי שמופיע במדרש בב"ר ר' תנחומא.

אהבת אדם! אהבת כל אדם, תהא זו ברכת עצמאות!

 


פרשת תקומה - פרשות תזריע מצורע, שבת מברכים אייר, שנת התעש"ה?

 

1.      לידה – מהווה קירבה אלוהית, נוכחות אלוהית, ובפרידה יש מהמוות! טומאה!

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: (ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:... ויקרא יב'

שבת תקומה – ניתן לברר, מה בין לידה אנושית ללידת עם !?  הכאב... של הפרט לעומת ייסורי האומה?!

בפרשת צו למדנו על חובת ניקוי הדשן מהמזבח. בפרשת שמיני למדנו על אש משמים שאכלה את הקורבן ואת נדב ואביהוא. בפרשה שלנו נלמד על נגעים, על טומאה וטהרה!

 

2.      כתבי הקודש מטמאים את הידיים! מכאן המנהג לקרוא בתורה בעזרת 'אצבע' (פסוקו של יום בטלויזיה)

סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדָיִם. כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. - משנה ידים ג', ה'

אוֹמְרִים צְדוֹקִים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְסִפְרֵי הֲמִירָם אֵינָם מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד, הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים, עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִים, וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִים.

אָמְרוּ לוֹ, לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תַּרְוָדוֹת.

אָמַר לָהֶם, אַף כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, וְסִפְרֵי הֲמִירָם שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם: - משנה ידים ד', ו'

3.     כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו... (משנה נגעים פ"ב, מ"ה)

הטומאה חלה רק לאחר הכרזת הכהן – אין טומאה אימננטית!

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת: - ויקרא יד', לד' – לו'

4.      הצרעת כהתנשאות! מי הם המצורעים בימינו?

יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל

     וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים

  פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ

אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-

בְּשֹׂרָה הוּא   (מלכים ב', ז', ג-ט)

 

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

 

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

 

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

 

שירה של רחל 'יום בשורה' נכתב בין תרפ"ו לתרפ"ז, נפטרה כט' ניסן תרצ"א, 16 באפריל 1931

שירה של רחל פורסם בעיתון 'הארץ' למחרת פיצוץ מלון המלך דוד יולי 1946

חיים גורי פונה ו'אומר לה' – הוסיפי אותי כמצורע החמישי, הרי גם אני פעלתי...

הוסיפי אותי למצורעים
"אחד השירים שמעסיקים אותי כל חיי", מספר גורי, "הוא 'יום בשורה' של רחל, שבו היא מתייחסת לבשורת המצורעים מספר מלכים ב'. היא כותבת שם: 'אך אני לא אובה בשורת גאולה,/ אם מפי מצורע היא תבוא'. 20 שנה אחר כך, ביולי 1946, מפוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. 'הארץ' פירסם למחרת מאמר בעמוד הראשון שכותרתו 'הזוועה', ובו הופיע שירה של רחל. השיר הזה מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי - בין הציווי המוסרי 'לא תרצח', ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות. לימים אני מבקש מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים ממלכים ב'. 'רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה,/ פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה'. משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן".

מתוך מאמר בעיתון הארץ 16/10/06 'קצין מודיעין צריך לקרוא שירה' ראיון עם חיים גורי

 

5.      בין הנהגה מתנשאת להנהגה המעורבת בין הבריות! רבי ינאי ור' יהושע בן לוי

ר' ינאי – שני סיפורים המובאים במדרש ויקרא רבה:

מעשה א' (מדרש ויקרא רבה פרשה טז' , ב')  דבר אחר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:", זה הוא הכתוב - "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: (תהילים לד', יג' – טו')

מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מְחַזֵּר בָּעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי

וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: מִי מְבַקֵּשׁ לִקַּח סַם חַיִּים?

הָיוּ הַכֹּל מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים אֶצְלוֹ,

וְאוֹמְרִים לוֹ: תֵּן לָנוּ סַם חַיִּים.

הָיָה רַ' יַנַּאי יוֹשֵׁב וּפוֹשֵׁט בִּטְרַקְלִינוֹ,

שָׁמַע שֶׁמַּכְרִיז: מִי מְבַקֵּשׁ סַם חַיִּים?

אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲלֵה לְכָאן וּמְכֹר לִי.

אָמַר לוֹ: לֹא לְךָ וְלֹא לְשֶׁכְּמוֹתְךָ.

סִרְהֵב בּוֹ וְעָלָה אֶצְלוֹ.

הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים וְהֶרְאָה לוֹ פָּסוּק: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" (תהילים לד, יג);

מָה כָּתוּב אַחֲרָיו: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (שם שם, יד).

אָמַר רַ' יַנַּאי: אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג).

אָמַר רַ' יַנַּאי: כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט,

עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעַו – מי האיש החפץ חיים!

אמ' ר' חגי אף שלמה מכריז ואומר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ:" (משלי כא, כג), שומר מצרעת נפשו. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להן: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע...", תורת המוציא רע.

 

מעשה ב' (מדרש ויקרא רבה פרשה ט', ג') זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים (תהילים נ', כג') דבר אחר: " וְשָׂם דֶּרֶךְ",

א"ר  ינאי  ושם כתיב (מלשון שומא והערכה, ש' ימנית!) דשיים אורחיה סגי שוי – המעריך דרכו, רב ערכו!

מַעֲשֶׂה בְּרַ' יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר.

אָמַר לוֹ: יַשְׁגִּיחַ, רַבִּי, לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.

בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.

אָמַר לוֹ: טֹל וּבָרֵךְ.

אָמַר לוֹ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ.

אָמַר לוֹ רַ' יַנַּאי: יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מָה שֶׁאֲנִי אֹמַר לְךָ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי.

עָמַד הָאוֹרֵחַ וּתְפָסוֹ לְרַ' יַנַּאי וְאָמַר לוֹ: יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מוֹנְעָהּ מִמֶּנִּי?!

אָמַר לוֹ: מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי?

אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד) – "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי" לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא "קְהִלַּת יַעֲקֹב". אָמַר לוֹ: לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?

אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו, וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְלֹא עָשִׂיתִי שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם.

אָמַר לוֹ רַ' יַנַּאי: כָּל כָּךְ דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶצְלְךָ וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?

קרא  עליה "שם דרך", דשיים אורחיה סגי שוי

דא"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את  התורה, זה הוא הכתוב:  (בראשית ג') "לשמור את דרך עץ החיים", "דרך", זו דרך ארץ ואח"כ "עץ החיים", זו תורה,

"אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים", א"ר אבהו זה אחד מן המקראות שישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל (תהלים פ') "ולכה לישועתה לנו."

 

מה נלמד משני סיפורים אלו?

מהסיפור הראשון למדנו על רבי ינאי הספון בעליית הגג ואינו מעורב, מזמין את הרוכל והלה מבהיר לו עד כמה הוא מנותק – מן הלימוד!

רבי ינאי חשב שבעובדת ההתנתקות מהעם, הוא ילמד כמו שצריך והנה התברר לו פשט הפסוק על ידי אותו רוכל.

בסיפור השני לכאורה נלמד על מעורבותו בקהל אבל גם כאן ראייתו מוטעית, הוא מזמין מישהו לביתו אך פוגע בו בשל סדרי עדיפות של משמעות הקיום היהודי ושוב – רבי ינאי מבין עד כמה ראייתו אינה מושלמת ויותר מכך – בוחן את העולם בטעות אחר טעות!

 

רבי יהושע בן לוי – לעומת התנהגותו של רבי ינאי נראה כיצד אמורא אחר הוא מעורב אפילו עם חולי הצרעת!

ראשית ילמד אותנו רבי יהושע בן לוי על חשיבות השתיקה -

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת מצורע פרשה טז', ה'  - אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (קהלת ה, ה).

ר' יהושע בן לוי פתר קריה באילו שפוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין.

אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לאחד מאיבריך להחטיא את כל איבריך, פיך מחטיא את כל גופך...

אמר ר' יהושע בן לוי – מילה בסלע מטבע ושתיקה בשניים שכר שתי מטבעות - מילא בסלע ומשתוקא בשתים,

דתנן (אבות א', יז') שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא

 

ובנוסח ב' מגילה יח' ע"ב - דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָא, וְאָמְרֵי לָהּ, אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹר חַיִל, מַאי דִּכְתִיב, (תהלים סה) "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה"? סַמָּא דכוּלָא - מַשְׁתּוּקָא. רפואה לכל – שתיקה

כִּי אָתָא רַב דִּימִי אֲמר, אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא, "מִלָּה - בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא - בִּתְרֵין":

ובסיפור נוסף – נלמד על מעורבתו בלימוד עם הדחויים מתוך החברה – המצורעים!

בבלי כתובות עז' ע"ב - רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דָּבַק בְּבַעֲלֵי רַאֲתָן (חולי צרעת) וְעָסַק בַּתּוֹרָה, אָמַר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (משלי ה' יט) – אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ, לֹא תָּגֵן עָלָיו?

כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת פְּטִירָתוֹ

אָמְרוּ לוֹ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: לֵךְ וַעֲשֵׂה לוֹ רְצוֹנוֹ.

הָלַךְ וְנִרְאָה לוֹ,

אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי מְקוֹמִי.

אָמַר לוֹ: לֶחָי.

אָמַר לוֹ: תֵּן לי סַכִּינְךָ, שֶׁמָּא תְּבַעֲתֵנִי בַּדֶּרֶךְ.

נָתַן לוֹ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם, הִגְבִּיהוֹ וְהֶרְאָהוּ.

קָפַץ וְנָפַל לַצַּד הַהוּא.

תְּפָסוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּכְנַף בִּגְדּוֹ,

אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּשְׁבוּעָה, שֶׁלֹּא אֵצֵא.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם נִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ יַחֲזֹר, וְאִם לֹא – לא יַחֲזֹר.

אָמַר לוֹ: הַחֲזֵר לִי סַכִּינִי.

לֹא הֶחֱזִיר לוֹ.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: תֵּן לוֹ, שֶׁהִיא צְרִיכָה לַבְּרִיּוֹת.

 

הָיָה אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז לְפָנָיו: פַּנּוּ מָקוֹם לְבֶן לֵוִי! פַּנּוּ מָקוֹם לְבֶן לֵוִי!

הָלַךְ וּמְצָאוֹ לְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל שְׁלוֹשָה עָשָׂר תַּכְתָּקֵי פָּז,

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא בֶּן לֵוִי?

אָמַר לוֹ: הֵן.

- נִרְאֲתָה קֶשֶׁת בְּיָמֶיךָ? אָמַר לוֹ: הֵן.

- אִם כֵּן, אֵין אַתָּה בֶּן לֵוִי.

(וְלֹא הִיא, שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר, אֶלָּא אָמַר: לֹא אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי).

 

ניעזר בשיר 'ידוע' – שנדע לבחון – מה אנו יודעים ומה לא ובעיקר להבין בין לבין?!

אנא אלי


 

אנא אלי, אנא אלי

עשה אותי כלי לשליחותך

במקום שבו מקננת שנאה

תן לי לזרוע אהבה

במקום שבו עלבון – סליחה

במקום שבו חושך – אור

במקום שבו עצב – שמחה

אדון העולם.

 

אנא אלי...

 

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות מנוחם, אלא מנחם

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות מובן אלא מבין.

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות אהוב, אלא אוהב.

 

אנא אלי...

 

אלוהים תן לי את השלווה

להשלים עם שאיני יכול

לשנות.

אנא תן לי את אומץ הלב

לשנות דברים שביכולתי

ואנא תן לי את החכמה

להבחין בין אלה לבין אלה.

 

אנא אלי, אנא אלי

עשה אותי כלי לשליחותך

במקום שבו מקננת שנאה

תן לי לזרוע אהבה

במקום שבו עלבון – סליחה

במקום שבו חושך – אור

במקום שבו עצב – שמחה

אדון העולם.


 

 

 


פרשת שמיני שנת התעש"ה - כשרות וקורבנות עד לקורבנות אדם

בפרשה יש תיאור של חנוכת המשכן וכן תיאור של דיני כשרות באוכל, מה מותר ומה אסור לאכילה!

1.      כשרות – לצרף את הבריות ולעתיד לבוא?! המדרש יעז לטעון שדיני כשרות נועדו אך ורק להציב מגבלות, לצרף את הבריות ובאמת לעתיד לבוא יהיה מותר לאכול ללא כל מגבלה! ובלשון המדרש  - ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יג', ג'  - ד"א "וזאת הבהמה", הדא הוא דכתיב (משלי ל) "כל אמרת אלוה צרופה",

רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות, וכל כך למה שנאמר (משלי ל') "מגן הוא לכל החוסים בו".

א"ר יודן ברבי שמעון כל בהמות ולויתן הן קניגין ציד שעשועין של צדיקים לע"ל לעתיד לבוא וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב,

כיצד הם נשחטים?

בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו,

וחכמים אומרים - זו שחיטה כשירה היא? ולא כך תנינן 'הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין'?

אמר רבי אבין בר כהנא - אמר הקדוש ברוך הוא: 'תורה חדשה מאתי תצא' - חדוש תורה מאתי תצא

אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק - אריסטוון סעודה עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לאכול לעוה"ב, הה"ד (ויקרא ז') "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו", בשביל שתאכלו ממנו לע"ל לעתיד לבוא לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: "זאת החיה אשר תאכלו".

כך גם נמצא בדרשה בתלמוד - בבלי חולין קט ע"ב (עין יעקב אות נה') אָמְרָה לֵיהּ יַלְתָּא לְרַב נַחְמָן, מִכְּדִי, כָּל דְּאָסַר לָן רַחֲמָנָא, שָׁרָא לָן כְּוָתֵיהּ,

אָסַר לָן דְּמָא - שָׁרָא לָן כְּבֵדָא.

נִדָּה - דַּם טֹהַר.

חֵלֶב בְּהֵמָה - חֵלֶב חַיָּה.

חֲזִיר - מוֹחָא דְּשִׁבּוּטָא.

גִּירוּתָא - לִישְׁנָא דְּכַוְורָא.

אֵשֶׁת אִישׁ - גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ.

אֵשֶׁת אָח - יְבָמָה.

נָכְרִית - יְפַת - תֹּאַר.

בָּעִינָא לְמֵיכַל בִּישְׂרָא בְּחַלְבָא. אָמַר לְהוּ רַב נַחְמָן לְטַבְּחֵי, זְוִיקוּ לָהּ כַּחְלִי:

ילתא, אשת רב נחמן תטען שכל איסור של המערכת טמונה בצידה הקלה, והיא מצביעה על כמה וכמה הלכות שלצד האיסור יש היתר ולכן פונה לבעלה, הוא ראש הגולה ומבקשת 'היתר' לאכול בשר בחלב – הוא מצווה על אנשי המטבח להאכילה – כחל/עטינים, בעטין יש חלב וגוף העטין הרי הוא בשר!

והיה שבמדרש, אין זו דרישה, גחמה של אישה אלא פן הלכתי המלווה את כלל המצוות כאמירה כללית בבית המדרש! - ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כב', י' "עושה משפט לעשוקים" (תהלים קמו', ז'), אילו ישראל דכתיב בהן "כה אמר ה' עשוקים בני ישראל" (ירמיה נ', לג'). "נותן לחם לרעבים" (תהלים קמו', ז'), אילו ישראל דכתיב בהן "ויענך וירעיבך" (דברים ח', ג'). "ה' מתיר אסורים" (תהלים קמו', ז'),

מה שאסרתי לכם התרתי לכם.

אסרתי לכם חלב בבהמה והתרתי לכם חלב בחיה.

אסרתי לכם גיד הנשה בחיה התרתי לכם בעוף.

אסרתי לכם שחיטה בעוף והתרתי לכם שחיטה בדגים.

ר' אחא ור' ביסנא ור' יונתן בש'ם ר' מאיר יותר ממה שאסרתי לכם התרתי לכם.

אסרתי לכם דם הנידה התרתי לכם דם בתולים.

אסרתי לכם אשת איש והתרתי לכם את השבויה.

אסרתי לכם אשת אח התרתי לכם יבמה.

אסרתי לכם אשה אל אחתה התרתי לכם אחר מיתתה.

אסרתי לכם לבישת כלאים והתרתי לכם סדין בציצית.

אסרתי לכם בשר חזיר והתרתי לכם לשון דג.

אסרתי לכם את החלב והתרתי לכם את השומן.

אסרתי לכם את הדם והתרתי לכם את הטחול.

אסרתי לכם בשר וחלב והתרתי לכם את הכחל.

ר' מנחמא ור' ביבי ור' אחא ור' יוחנן בש' ר' יונתן תחת מה שאסרתי לך התרתי לך.

תחת איסור דגים ליויתן דג טהור.

תחת איסור עופות זיז עוף טהור הוא, הה"ד "ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי" (תהלים נ', יא').

2.      ויהי ביום השמיני – וי, אסון?! גאווה של משה ודרישת קורבן אדם, לחנוכת המשכן!

על המילה הראשונה בפרשה - 'ויהי' – אומר המדרש (ויקרא רבה, שמיני, יא', ז')

"ר' תנחומא ור' חייא רבא אמרין לה ור' ברכיה בש' ר' לעזר המודעי המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה כל מקום שנאמר: "ויהי" צרה."

ומהי אותה צרה - משה ידע שחנוכת המשכן דורשת קורבנות, האומנם ?!

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יב', ב' -  ר' יצחק פתח "נמצאו דבריך ואכלם ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי י"י אלהים צבאות" (ירמיה טו, טז).

א"ר ישמעאל בר נחמן אמ' לו הקב"ה למשה משה עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית הזה, הה"ד "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג). זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא המעשה על ידיו, ואימתי היה זה, זה יום השמיני, הה"ד "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

אמ' משה לפני הקב"ה רבון העולמים מי חביב ממני ומאהרן אחי שבהן בית זה מתקדש.

כיון שנכנסו שני בני אהרן להקריב ויצאו שרופין

אמר לו משה לאהרן - אהרן אחי, לא מתו בניך אלא בשביל קדוש' שמו של הקב"ה, "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג).

כיוצא בדבר אתה מוצא "ונועדתי שמה לבני ישר' ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג), זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא המעשה לידו,

וכשבא מעשה לידו אמר לאהרן - אהרן אחי מסיני נאמר לי - עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית זה ובאדם גדול אני מקדשו וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש, עכשיו נמצאו שני בניך חביבין ממנו, כיון ששמע אהרן כך וידע שבניו ידועי שמים הם שתק וקיבל שכר טוב על שתיקתו, הה"ד "וידם אהרן" (ויקרא י, ג).

מה שכר קיבל על שתיקתו, זכה שחיבבו הכת' וייחד עליו הדיבר בפני עצמו, "וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת".

כך נדרש פסוק - דברי הימים ב', ב', ג'  - הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל:

בבלי מנחות קי' ע"א (דברי הימים ב' ב') "לעולם זאת על ישראל" –

א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן;

ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

 

נוסח התפילה השתנה בעקבות פרשנות זו – כך בלשון התוספות (מאה 12 – 13 לספירה)  "ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן" - מדרשות חלוקין –  יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים

ויש מי שאומר כבשים של אש והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה 'ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון'

ויש אומרים דקאי אדלעיל 'והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל', לא מצאתי יותר. 

3.      האם היה חטא/טעות משה וכן האם/מה היה חטאם/טעותם של נדב ואביהוא

ויקרא פרק ט' - (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: ויקרא פרק י' -  (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה': (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: פ ... (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: פ

המדרש יטען שהייתה כאן 'טעות משה' - ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז'

"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה", משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

ר' אלעזר בן עזריה אומר בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות.

כיוצא בו אתה אומר "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מהו אומר מדוע לא אכלתם את החטאת" וגו' (ויקרא י', יז').

כיוצא בו אתה אומר "ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים", מהו אומר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים" (במדבר כ', יא')

אף כאן אתה אומר "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה", מהו אומר "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה".

משה רבינו לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות

ויש אומרים משה נתן לו רשות לאלעזר הכהן לדבר, שכשיפטר משה מן העולם לא יהיו אומרים לו: 'בחיי משה רבך לא הייתה מדבר עכשיו מה אתה מדבר'.

ר' יאשיה אומר שהיה אומר דבר בשם אומרו כענין שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב', כב').

כך גם יסביר הבבלי זבחים קטו' ע"ב  "... דכתיב: (שמות כט') "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", נאמרה לו למשה ביום שנצטווה על מלאכת המשכן ורמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית יתקדש בכבודיו ולא נרמז להבין מה הוא עד שמתו.

 אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי, דבר זה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: (ויקרא י') "וידום אהרן". אלא כדי להתקדש כבודו של מקום עליהם - להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו וזהו הוא אשר דבר אלי ביום שנצטויתי על המשכן ונקדש בכבודי באותם הנכבדים וקרובים לי אקדש. 

בניסיון המדרש להבין האם או מה הייתה טעות בני אהרון – נדב ואביהוא, נאמר -

1.      תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ו דף לו טור ג /ה"א (וכן בי' גיטין פ"א, ה"ב)

תני תלמיד שהורה הלכה לפני רבו חייב מית'ה,

תני בשם רבי ליעזר לא מתו נדב ואביהוא אלא שהורו בפני משה רבן

מעשה בתלמיד אחד שהור'ה לפני ר' ליעז'ר רבו, אמ'ר לאימא שלום אשתו אינו יוצא שבתו ולא יצא שבתו עד שמת

אמרו לו תלמידיו רבי נביא אתה אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אני מקובל שכל תלמי'ד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה

2. ספרא שמיני פרשה א' (כ) "ותצא אש לפני ה' " כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים פתחו פיהם ואמרו שירה, ועל אותה שעה הוא אומר "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה". (כא) באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא,

ויש אומרים מסיני נטלו להם, שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם אמר לו נדב לאביהוא עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל, אמר הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל.

(כב) דבר אחר - כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר "ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש", אמר להם הקדוש ברוך הוא אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי אתם הכנסת'ם לפני אש טמאה, אני אשרוף אתכם באש טהורה.

(כג) כיצד היתה מיתתן שני חוטים של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ונשרף גופם ובגדיהם קיימים, שנאמר "ותצא אש לפני ה' ", היה אהרן עומד ותוהא אומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני,

נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו, אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש, כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין שתק שנ'אמר: "וידום אהרן"

ולמודי'ם צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין

אברהם צידק עליו את הדין שנאמר "ואנכי עפר ואפר",

יעקב צידק עליו את הדין שנאמר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". (כד) דוד צידק עליו את הדין שנאמר "הבאישו נמקו חבורותי מפני איולתי".

3. ספרא שמיני פרשה א' - "ויקחו שני בני אהרן" אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה, "ויקחו" אין קיחה אלא שמחה, "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרן" שלא חלקו כבוד לאהרן, "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו" איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה,

"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם",

רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש, תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם", הכניסוה בלא עצה,

רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכיריים שנאמר "ויקריבו לפני ה' אש זרה", אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם" שלא נמלכו במשה רבן,

רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

4. ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כ', ח' - בר קפרא בש' ר' ירמיה בן אלעזר בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן,

על הקרבה ועל הקריבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.

על הקרבה שנכנסו לפני לפנים.

על הקריבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו.

על אש זרה אש מבית כירים הכניסו.

על שלא נטלו עצה זה מזה דכת' "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" (ויקרא י', א'), "איש מחיתתיו", איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה.

5. ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כ', ט'  - ר' מני דשאב ור' יהושע דסיכנין בש' ר' לוי בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן ובכולן כת' בהן מיתה.

על ידי שהיו שתויי יין וכת' בהן מיתה "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י, ט).

ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים וכת' בהן מיתה, "והיו על אהרן ועל בניו" וגו' (שמות כח, מג). מה היו חסירים, אמ' ר' לוי מעיל היו חסירין, שכת' בו מיתה "והיה על אהרן לשרת" וגו' (שמות כח', לה').

ועל ידי שנכנסו בלא רחוצי ידים ורגלים, "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו" וגו' (שמות ל, כא), וכת' "בבאם אל אהל מועד" (שמות ל', כ').

ועל ידי שלא היו להם בנים וכת' בו מיתה, הה"ד "וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם" (במדבר ג, ד). אבא חנן אמ' על ידי שלא היה להם נשים וכת'יב "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו), ביתו זו אשתו.

[י] ר' לוי אמ' שחצים היו הרבה נשים היו יושבות עגומות ממתינות להן. מה היו אומרין, אחי אבינו מלך, אחי אמינו נשיא, אבינו כהן גדול, אנו שני סיגני כהונה, אי זו אשה הוגנת לנו.

ר' מנחמא בש' ר' יהושע בן נחמיה "בחוריו אכלה אש" (תהלים עח, סג), ולמה "בחוריו אכלה אש", משום "ובתולותיו לא הוללו" (תהלים עח').

ועוד מן הדא "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא (שמות כד', א'), מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ואומרין עוד שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור.

...דאמ' ר' הושעיא וכי קילורית עלת עמהן מסיני דכ' "ויחזו את האלהים" (שמות כד', יא'), אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומתוך משקה.

..אמ' ר' תנחומ'א מלמד שפרעו את ראשיהם והגיסו את לבן וזנו עיניהן מן השכינה.

4.      טעויות דוד ושלמה! ראינו שהפרשה בלשון המדרש מבררת מה היו טעויותיהם של משה, בני אהרון, או טעות אהרון כטענת משה – נעיין ונמצא שההפטרה עוסקת בטעות דוד בהעלאת ארון הברית והמדרש מצרף את טעות שלמה!

מה מקומם של טעויות אלו?

נראה שהמדרש רוצה ללמד שטעויות אכן יקרו, ניתן לתקן! אם כי במות בני אהרון הרי שאין כל תיקון אך לכן המדרש מוצא הקלה בכך שה' מושיבם לידו כמו אליהו, חנוך! בני תמותה אינם מוצאים נחת מעצם האובדן אך המדרש מבין שההקרה זו מהותה!

חנוכת המשכן וחנוכת המקדש – חתונת שלמה עם בת פרעה – החטאה והמחיר?!

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יב', ה'  - מדרש זה מקשר בין חנוכת המקדש ושמחת נישואי שלמה עם בת פרעה לבין מות שני בני אהרון על שנכנסו שתויי יין, כלומר שלמה שתה יין ואיחר בהקרבת הקורבן וכך גם שני בני אהרון נכנסו בחנוכת המשכן שתויים.

א"ר יודן כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין, כיון שבנה בית המקדש ונשא את בת פרעה אותו הלילה שתה יין. והיו שם שתי בלזמיאות (ריקוד, צהלה, אחת שמחה לבנין בית המקדש ואחת שמחה לבת פרעה.

אמר הקב"ה של מי אקביל של אילו או של אילו?.

...א"ר חוניא שמנים מיני ריקודים ריקדה בת פרעה באותו הלילה.

ר' יצחק בן אלעזר אמ' שלש מאות מיני ריקודים ריקדה בת פרעה באותו הלילה.

והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום ומפתחות בית המקדש נתונין תחת ראשו...הא כיצד עשת לו כמן פרס וקבעה בו כוכבים ומזלות ופירסה אותו למעלה הימנו וכשהיה מבקש לעמוד היה רואה אותן והיה סבור שעדיין הוא הלילה וישן לו עד ד' שעות. נכנסה אמו והוכיחתו.

וזה לשון הכתוב - משלי פרק לא'

(א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ: (ב) מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי:

(ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין: (ד) אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים <או> אֵי שֵׁכָר: (ה) פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי:

(ו) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ: (ז) יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד:

(ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף: (ט) פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן: פ

(י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ...

קריאה מדרשית זו באה לעודד את הטועה, גם מאבות וחשובי האומה – כמשה, אהרון ובניו וכן שלמה ודוד (בעת העלאת ארון הברית – שמ"א ו') טעו ועדיין מצויים הם בעולמנו, לכן הטועה בר תקנה!

 


<< Start < Prev 1 2 3 4 5 Next > End >>