דבר תורה לפרשת חיי שרה

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

מחר בקבלת השבת נתפלל ונזדהה עם אחינו ואחיותינו בתפילה לאזכרת נשמות הנרצחים וציון הרצח המדאיג והמקומם שאירע בפיטסבורג.

כאן, להבדיל, אני בוחרת להתמקד בדבר אחר לגמרי.

בשבוע בו נסתיימו הבחירות המקומיות ביישובינו וברוב הישובים האחרים, ארצה להפנות את תשומת ליבנו לפרט קטן מתוך הפרשה, שנראה שיכול להיות רלוונטי:

עבד אברהם, אליעזר, נשלח חזרה לנחור כדי להביא אשה נאותה ליצחק. וכך כתוב:

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר: (בראשית כ"ד י)

וכשהמסע מסתיים מסופר לנו:

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: (בראשית כ"ד לב)

 

מדוע מקדישה התורה כל כך הרבה מילים לתאר פעולה בנאלית כל-כך, כשחרור והאכלת הגמלים ? עונה המדרש (בראשית רבה נט יא) - "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וגו'" – גמליו של אברהם אבינו היו ניכרים [היה אפשר לזהות אותם מרחוק...למה? כי]. בכל מקום שהיו יוצאים, יוצאים זמומים".

זמומים – כלומר פיהם היו נתונים בזמם, חסומים, כך שלא יכלו לאכול משדות זרים.

ממשיך המדרש בנושא הגמלים:

"ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים" – התיר זממיהם. ר' הונא: ר' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר? חמורתו [אתונו] של ר' פנחס בן יאיר נטלוה לסטים. עשתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום. אמרו: סופה שתמות ותסריח עלינו את המערה, נמסרנה לבעליה. שלחוה ונכנסה לבית בעליה. כיון שנכנסה, נהקה. הכיר  קולה. אמר: פתחו לאותה הענייה ותנו לה שתאכל, שיש לה שלושה ימים שלא טעמה כלום. נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמרו לו: רבי, נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמר להם: תקנתם אותם? אמרו לו: הן. הוצאתם דמאי? אמרו לו: ולא כן למדתנו רבינו: "הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי"? אמר להם: מה נעשה לה והיא מחמירה על עצמה."

האתון של ר' פנחס בן יאיר צדיקה במיוחד. משחק הלשון עם חמורה ומחמירה ברור כאן.

אנו מבינים שלא רק אברהם ור' פנחס בן יאיר היו כל אחד צדיקים בזמנם, אלא אף הקפידו על בעלי החיים שברשותם. כמובן שהמדרש נוקט לשון בדיחות שאומר כי האתון לא רק יודעת היטב הלכה אלא אף מחמירה בסייגים שהיא שמה על עצמה.  

מסכת שבת  (קי"ב, ע"ב) מתייחסת לתפישת ירידת הדורות באמירה הבאה: "אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים"

נדמה כי הקריאה בפרשת השבוע ובמדרש רבה עליה, מציעה דווקא אפשרות אחרת. אם חמורים יכולים להימנע מגזל ומשחיתות – על אחת כמה וכמה – בני אדם מסוגלים לכך.

מי יתן ואנחנו ונבחרי הציבור שלנו נדע להיות קצת פחות כ"שאר חמורים" והרבה יותר כגמליו של אברהם וכאתון של ר' פנחס בן יאיר.

שתהיה לנו שבת שלום!