פרשת בא התעש"ה - מי ומי ההולכים? ועד שאילת כלים ופטר חמור

Posted by: fox1shlomo

Tagged in: Untagged 

fox1shlomo

פרשת בא התעש"ה - מי ומי ההולכים? ועד שאילת כלים ופטר חמור

מעשה ברב זקן שהיה בדרכו לתפילת שחרית באחת הערים של רוסיה הסובייטית.

לפתע ניצב מולו שוטר חמוש, כיון אליו את רובהו ושאל בתקיפות:

"מי אתה? מה אתה עושה כאן? לאן אתה הולך?"

הרבי חייך ופנה בשקט אל השוטר:

"אדוני השוטר, כמה משלמים לך עבור העבודה הזאת שלך?"

"עשרים קופִּיקות ביום, למה?" השיב השוטר בחשדנות

"אני רוצה לבקש ממך טובה" אמר הרב "אשלם לך עוד עשרים קופִּיקות ליום,

אבל אתה חייב להבטיח לי, שבכל בוקר בדרכי לתפילה,

תחכה לי כאן, תעצור אותי ותשאל:

מי את/ה? מה את/ה עושה כאן? ולאן את/ה הולך/ת?

מזכיר את דברי המשנה באבות – דע מאין באת ולאן אתה הולך....?

עלינו לברר מי אנו ולאן אנו הולכים? דומה שניתן לשזור שאלה זו לאורך כל הפרשה, העיסוק בבירור הזהות בעיקר בחלק השני של הפרשה – לוח השנה, חג הפסח ומשמעות הנחת התפילין כמבטאת זיכרון לאומי!

הפרשה פותחת בצו 'בא אל פרעה' ולא כפי שהיה צריך – 'לך אל פרעה' !

 בפרשה האל משתמש בפעלים קשים – 'הכבדתי', 'התעללתי' ובהמשך 'ניצלתם' – מדוע? מה נוכל ללמוד מהתנהגות בטוה זו?

נתחיל ממוטיב ההליכה!

כפי שהזכרנו לעיל, בדברי המשנה – דע מאין באת? כדברי הפסוק 'בא אל פרעה'! ולאן אתה הולך – בהמשך הפרשה פרעה ישאל – מי ומי ההולכים?

בתפילה, בתחילת קבלת שבת שרנו 'לכו נרננה' ובהמשך 'לכה דודי' – הליכה? מה משמעותה?

"קולה כנחש ילך" - מתוך ההפטרה ירמיה מו' - (כב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: (כג) כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהֹוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר:

יפרש ה'חזקוני' – הליכה נמצאת אצל 'אלוהים - קול השופר וקול הנחש'!

(בראשית ג', ח') "מתהלך בגן", הקול היה מתהלך, ומצינו במקום אחר הליכה גבי קול "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", "קולה כנחש ילך". לרוח היום לרוח המצויה שהרי נכנסה בו ערמומית ויודה מעצמו אבל לא לשאינה מצויה שלא יהא לו פתחון פה לומר בשביל הרוח שאינה מצויה נחבאתי.

רמב"ן יוסיף ויאמר - ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כו יב), "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם" (בראשית יח לג), "אלך אשובה אל מקומי" (הושע ה טו), והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא, או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו:"

הרמב"ם יוסיף בספרו 'מורה הנבוכים' (חלק א' פרק כד') "הלך, ההליכה ג"כ מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעלי חיים, ויעקב הלך לדרכו, ... וכן הושאל לשון ההליכה להנהגה במנהגים החשובים, מבלתי הנעת גוף כלל. אמר "והלכת בדרכיו", "אחר ה' תלכו", "לכו ונלכה באור ה' ": "

הליכה משאירה רושם – על היוצא, הנכנס לברר מה הוא/היא משאיר/ה בהליכתו/ה?

וזה לשון הפרשה – נבחין כמה פעמים נמצא את האמירה – הליכה בהטיות שונות – נבחין כיצד העם מבין מה קורה (פסוק ז' ובהמשך בפסוק לג') ואילו המלך אינו שם לב, או אינו יוכל לשים לב – כבול לתפיסת עולמו הקודמת, כפי שראינו בשבוע שעבר – הוא כקוף המחזיק את המנגו בידו ואינו מסוגל להשתחרר!

(א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: (ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה: (שמות י')

(ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:

(ח) וַיּוּשַׁב אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:

(ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהֹוָה לָנוּ:...

(כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: (כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

בהמשך הציווי – פקודה בלתי חוקית בעליל, לשקר ולקחת בהשאלה כלי כסף...

פרק יא' - (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: (ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: (ג) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: (ד) וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר יְהֹוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: (ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: (ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: (ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: (ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (י) וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

פרק יב' - (ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: (לא) וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם: (לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: (לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:

הפרשה נחתמת בצו פדיון הבן ובצו פדיון פטר חמור!

פרק יד' (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: (ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:

תפילין ופטר חמור!

(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם: (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: (יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהֹוָה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהֹוָה: (יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:

מה לחמור ולפדיון הבן הבכור – נעיין במדרש ונבחין כיצד הנימה הביקורתית רמוזה בטיעון!

(פסיקתא זוטרתא שמות יג', יג') " "וכל פטר חמר". חסר ו' לפי שחסר, מנינו רמ"ח, כנגד רמ"ח אברים שבאדם שכל גופי מצרים נערפו תחת ישראל שנקראו שה, שנאמר "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ', יז'): ... אמרו רבותינו מה זכו פטרי חמורים ליפדות יותר מכל בהמה טמאה, לפי שישראל עמסו אותם בצאתם ממצרים:

ד"א לפי שנמשלו המצריים לחמורים, שנאמר "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג' כ'), וישראל נמשלו בשה: ואם לא תפדה וערפתו. אין עריפה אלא הריגה, וכן הוא אומר וערפו שם את העגלה (דברים כא ד), מצות פדייה קודמת למצות עריפה: "

המדרש מדייק – חמר הכוונה לרמח' מצוות עשה שאדם מצווה עליהם, כלומר קריאה סמלית וסיבה נוספת, הם בעלי החיים שעזרו לבני ישראל לשאת את 'ההשאלה – הגניבה' מהמצרים!

הפרשה באמצעות המדרש מציעה קריאה ביקורתית, בא אל ערפה/ך – כלומר מסע האדם אל תוך הגיגיו, בבירור, האם אתה מתעלל בעצמך על מנת לדעת ולהבין מה מקומך בעולם – לאן אתה הולך? לשם מה אתה הולך ומה אתה נושא במשאך?

ובפירוש החסידי ייאמר – האם תוכל להוציא את המצרי שביהודי? האם תוכל להוציא את המצרים מתוכך?

בשנה שעברה שוחחנו על שאילת כלי הכסף והזהב והשמלות והרי כולנו יודעים, מה ייעשה עם סחורה זו – משכן מחד ועגל הזהב מאידך!

האם לקיחה זו אמורה להוות מלכודת ולכן בקריאה חוזרת – עלינו לחשוב פעמיים – האם עלינו לציית לצו שה או שעלינו לנסות להימנע מקיום הצו, לומר לאל – עד כאן!

כפי שראינו בשבוע שעבר, 'מכות מצרים' באו כדי לברר האם בני ישראל ישתפו פעולה עם האל או שיביעו מחאה ויאמרו לאלוהים – די!

כאן בתחילת הפרשה האל אומר – התעללתי והכבדתי... האל מחכה לבני ישראל שיתעוררו ויבררו – מתי והאם תמיד יעמדו מנגד או שינסו לעצור את האלוהים!?

קריאה כפולה מצויה בפרשה!

משה טוען בפני פרעה – 'ואנחנו לא נדע, מה נעבוד את ה'...' פסוק זה צוטט על ידי הרב שלומי זלמן שחטר בעימות מול הרב מיקי רוזן מקהילת יקר בירושלים, כדי לענות על השאלה – עד כמה הוא מוכן לשנות בנוסח התפילה, והרב שלומי זלמן שחטר השיב בצטטו - פרק י' - (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: (כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

אין אני בא כדי לשנות אלא רק כאשר הגעתי אל המקום הדורש שינוי, אזי אשנה!

אטען שדבר דומה מצוי בסוף הפרשה בטיעון הידוע – עלינו לאכול מצה בפסח, על מנת לזכור ולהזכיר את היציאה בחיפזון ממצרים – פרק יב' (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:

באם יצאו בעצם היום! כיצד הבצק לא הספיק להחמיץ! הרי חלפו שעות מאז הקרבת הקורבן ואכילתו ועד היציאה ממצרים – אלא זה נימוק האמור לעורר שאלה, כיצד ניישב תפיסה זו עם מה שקרה בפועל!

מהפרשה נוכל ללמוד -   

א.      הצורך במחאה - הכתוב מצביע על התעללות והכבדה מצד ה' – בתקווה שבני ישראל ינסו לטעון כנגדו! וכך הייתה תקווה שימנעו מלקיחת כלי כסף וכלי זהב ושמלות בהשאלה!

ב.      אי ידיעה – כיצד עובדים את ה'! כך משה אומר לפרעה וכך במסורת ישראל מתאימים את הנוסח לרוח התקופה!

ג.       אכילת מצה – הימנעות מהחמצה והתירוץ, חיפזון, אך למעיין היטב מתברר שזה נימוק סרק!

ד.       חתימת הפרשה בפדיון פטר חמור – מחייב לברר – מה מקורן של המצוות ונימוקיהם, האם תקבלו את הצו כפשוטו או שתבררו על מהותו. האירוניה של ההיסטוריה – המצרים בשם הפילוסופים היוונים ולאחריהם הרומיים יאשימו את ישראל כעובדים את החמור כאל, לטענתם – בבוא האויב אל מקדש ישראל מצאו 'ראש חמור' מזהב! כך מצויין בספרו של יוסף בן מתתיהו 'נגד אפיון' (ספר ב' מ- 80 ואילך, ועל כך בספר 'חמוריות' של יהודה ריינהרץ ויעקב שביט, זלמן שז"ר תשע"ד)

מה לצו התפילין המופיע ברמז ולסיפור הזהות – זכר ליציאת מצרים!?

ראשית אביא תשובה משכילים לשאלה  - האם אתה מניח תפילין? נענה המשכיל ואמר – אני מניח תפילין בנוסח הרשב"ם (מבוסס על הידע שיש מסורת של שתי אפשרויות בהנחת תפילין – של רש"י או של ר"ת?) ומהו ההסבר הנמצא ברשב"ם שהוא כידוע – פרשן של פשט – "לאות על ידך" - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין "שימני כחותם על לבך": "בין עיניך" - כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי:

לשיטת הרשב"ם ניתן להבין שאין צורך להניח בפועל אלא רק כזכר ל...

אחתום בסיפור המדגים כיצד בימינו תפילין יכולים לבטא גשר בין יהדות לישראליות, בין אריכאולוג איש מדע לבין בעלי המסורת!

יגאל ידין, המוכר לרבים מעם ישראל, כרמטכ"ל צה"ל, ארכיאולוג מפורסם, ח"כ בכנסת ושר בממשלה. מספר סיפור לא ידוע בספרו - "חויותיו של ארכיאולוג יהודי" (פורסם במעריב '69)

"אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות .התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה.

יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למפר נוסעים ברכבת זו -כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר ,שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות.

שאלתיו: "ובברית המועצות הנחת תפילין"?

אמר לי: כל ימי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין.

כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קיימת את המצווה הזו, לא אסרב גם אני - והנחתי תפילין.

בתל – אביב, לפני רדתי מהרכבת ניגשה אלי אישה ואמרה לי "פרופסור ידין אני שמחה על  שנענית לבקשתו של אותו אברך שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ.

לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו" סיפרה "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו.

 

אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. באותו רגע אמרתי לה: איזה צרוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה".