דרשה ליום כיפור שנת התעש"ה - מסורת וחידוש במהותה של היהדות - מהו החותם?

Posted by: fox1shlomo

Tagged in: Untagged 

fox1shlomo

בעקבות דרשת ערב יום כיפור התשע"ה - מסורת וחידוש במהותה של היהדות - החותם!

נוהגים לברך 'גמר חתימה טובה' – לבעלי אמונה בספרים הנכתבים ונחתמים אין כל קושי באמירה זו, ברם מה נחתם, האם הכוונה לגזר דין על משפט?

השנה חשבתי על החותם! והבנת הברכה תהיה – בירור חותמך בעולם, בירור חותם הקהילה! בברכת 'גמר חתימה טובה' – אנו מנכסים את האחריות, על כל אחד ואחת מוטלת החובה לברר – מהו/י חותמך, מה את/ה משאיר/ה בעולם, השנה? או בשנים הבאות, בחיים בכלל?!

תאריך שנה זו ניתן לבטאה – התִשעֶה? כשאלה, האם את/ה תִשעֶה למנחה, לשאלה...

או בשיכול אותיות, שנת התעשה? ובשנה הבאה התעשו? ובעוד כמה שנים התעשי?

 

תמונות בתערוכה - נעבור על מהותו של יום בארבע תקופות, במקרא, במשנה ובתלמוד, נדלג לימי השבתאות (מאה 17) והחסידות (מאה 18) ונחתום בימינו!

1.      במקרא יום כיפור – ועיניתם את נפשותיכם... – עבודת הכהן הגדול ביום כיפור, כפרה וטיהור המשכן, המקדש! עבודת הקטורת וקורבנות היום וביניהם שני השעירים – הגורל?!

(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:... (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: ויקרא כג',

ובסדר עבודת הכהן בפרשת 'אחרי מות' - (ב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהֹוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת: (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:

...(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ: (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (ויקרא טז')

המקרא מתאר תהליך של כפרה, טיהור כאשר התפקיד נופל על כתפי הכהן הגדול. בסדר העבודה ישנם קורבנות, סמיכת ידיים של הכהן על הקורבן, הקטרת הקטורת וכן קורבנות השעירים – האחד לה' והשני נשלח לעזאזל המדברה. פירוט התהליך המקראי לוטה בערפל, לא ברור מדוע מתנהלים כך הדברים אך ברור שהיום עם עינוי הנפש מטהרים.

 

2.      במשנה ובתלמוד – 'לא היו ימים טובים לישראל....יום כיפור! – יום בו נתנו לוחות שניים!

א.      יום כיפור כיום מחול על אי החטאה בעגל זהב

ב.      יום בו מקטירים את הקטורת, מקשרים את העבריינים לקהל! מכירים בקיומם.

ג.       ומה קורה לפני ולפנים? מפגש עם ה', ברכת הכהן הגדול המברך את ה' לבקשתו!

ד.       

 

א.      אכן מפתיעה בעוצמתה המשנה המתארת את יום כיפור כטו' באב – יום של מחול ולא יום של תענית רגיל, יום שיש בו תענית אך מסיבה אחרת, מחול על שלא חטאו בעגל זהב נוסף! וזה לשון המשנה -

בבלי תענית כו' ע"ב -  (משנה תענית פ"ד, מ"ח) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

ועל דברי ר' שמעון בן גמליאל אומרת הגמרא (ל' ע"ב) :  בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּיפּוּרִים יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְנוּ בוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת (לישראל). אֶלָּא ט"ו בְּאָב, מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבֹא זֶה בְזֶה.

לדעת משנה זו יום כיפור מהותו סליחה ומחילה בשל מתן תורה – יום בו נתנו לוחות שניים, משה עולה להר סיני לארבעים יום לאחר מתן תורה – הקראת עשרת הדברות בשבועות, יורד ביז' בתמוז למעשה העגל, עולה שוש ו/או ממתין ארבעים יום ועולה שוב ברח' אלול לארבעים יום ויורד עם הלוחות השניים בי' בתשרי- יום כיפור.

לכן נוכל להבין (להלן) כיצד  שלמה מבטל את הצום בשל חנוכת המקדש, אכן הגמרא מבינה שה' מוחל להם על עוון ביטול הצום/התענית.

אם כן, מה מסמל יום כיפור?

בשתי סוגיות הגמרא מצביעה על כך ששלמה בטל את יום כיפור וחגג את חנוכת המקדש. בסוגיה בשבת ובסוגיה במועד קטן, שלמה לא רצה לערבב שמחה בשמחה ולכן לא חגג את חנוכת המקדש בסוכות, לדעת סוגיות אלו ה' מחל לישראל על עוונם.

דומה שסוגיות אלו מצביעות על משמעות אחרת ליום כיפור, יום כיפור בו נתנו לוחות שניים כנאמר במשנה החותמת את מסכת תענית ומשום כך התיר שלמה המלך לבטל את יום כיפור ולחנוך את בית המקדש.

הגמ' בב' שבת ל' ע"א אומרת – "והיינו דכתיב: (מלכים א' ח) "ביום  השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל  עמו":

"וילכו לאהליהם" - שמצאו נשותיהן בטהרה.

"שמחים" - שנהנו מזיו השכינה.

"וטובי לב" - שנתעברו נשותיהן של כל אחד  ואחד וילדה זכר.

"על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו",

"לדוד עבדו" - שמחל לו על אותו עון,

"ולישראל עמו" -  דאחיל להו עון דיום הכפורים. כלומר ה' מחל לישראל על ביטול יום כיפור." 

שלמה חונך את מקדשו ומבטל את יום כיפור

נעיין במעשה שלמה - חנוכת המקדש, יום בו ביטל את יום כיפור ונמחל לו, ומדוע יכול היה לנהוג כך?

דומה ששלמה המלך מתיר לעצמו לנהוג כך רק בשל העובדה שביום זה נתנה התורה על ידי הלוחות השניים, ומכאן ניתן לומר שהיכולת לבטל היא כפרה?! וזה התיאור במקרא –

מלכים א פרק ח   (א)   אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל  הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: (ב)   וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: (ג) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹןLד) וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים  וְהַלְוִיִּם:

ובהמשך הפרק נאמר: (סה)   וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל  מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם: (סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם  שְׂמֵחִים  וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל  הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

ובמקבילה בדברי הימים ב פרק ה  (ב)   אָז יַקְהֵיל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְרוּשָׁלִָם  לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִיד הִיא צִיּוֹן: (ג) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי: (ד) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן: (ה)   וַיַּעֲלוּ אֶת הָאָרוֹן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל הֶעֱלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: (ו)   וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ  מֵרֹב:

ובפרק ז – (ח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל  מִצְרָיִם: (ט) וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים:

(י) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר  עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: (יא) וַיְכַל שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַבָּא עַל לֵב שְׁלֹמֹה לַעֲשׂוֹת בְּבֵית ה' וּבְבֵיתוֹ  הִצְלִיחַ: 

חשבון פשוט מצביע על קיום חנוכת המקדש בעת יום כיפור! יש להחסיר 14 יום של חגיגה מהתאריך כג' בו שולח העם לביתו.

ב.      הקטורת כמבטא מחלוקת עם הצדוקים מחד ומאידך מבטא חיבור עם העבריינים!

מקור תנאי נוסף המצביע על עבודת הכהן הגדול ביום כיפור ומתאר 'מחלוקת פרושים צדוקים' כיצד נכנסים אל הקודש?

במשנה – מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין: (משנה יומא פ"א, מ"ה)

הבכי מתאר את המתח – כיצד ינהג הכהן הגדול הצדוקי, כאשר יוותר לבדו בקודש הקודשים! ומהי המחלוקת – כך נאמר בגמרא:

סיפורו של אותו כה"ג צדוקי – (ב' יומא יט' ע"ב) גְּמָרָא. "הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה" - שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בִצְדוּקִי, "וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין" - דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְגוּפוֹ, וְכָל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס מִבִּפְנִים - כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצְּדוּקִין עוֹשִׂין. תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בִצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁתִּקֵּן מִבַּחוּץ וְהִכְנִיס לִפְנִים, בִּיצִיאָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה, פָּגַע בּוֹ אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים. אָמַר לוֹ, כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה, (ויקרא טז) "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", אָמַרְתִּי, אֵימָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! אָמְרוּ, לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁמֵּת, וְהֻטָּל בָּאַשְׁפָּה וְהָיוּ תוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מֵחָטְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, בִּיצִיאָתוֹ נִגָּף, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, כְּמִין קוֹל נִשְׁמַע בָּעֲזָרָה, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וַחֲבָטוֹ עַל פָּנָיו, וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וּמָצְאוּ כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל י) "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה, וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל":

מפגש זה בין כהן גדול החשוד בהיותו צדוקי לבין החכמים הפרושים – מרתק! לשם דימוי ניתן לחשוב על רב ראשי לישראל כרב/ה רפורמי ואילו כלל הרבנים בארץ סרים למרותו!

עבודת הקטורת – במשנה - ...הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה, וְחָפַן מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף, הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ, וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ. נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרֹכֶת אַחַת בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כו) וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן. הִגִּיעַ לַצָּפוֹן, הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם, מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן, הִגִּיעַ לָאָרוֹן. נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן. יָצָא וּבָא לוֹ בְדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל: (משנה יומא פ"ה מ"א)

וזה הדיוק בגמרא – (ב' יומא נג' ע"א) תָּנוּ רַבָּנָן, (ויקרא טז) "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'", שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס, לְהוֹצִיא מִלִבָּן שֶׁל צְדוֹקִין שֶׁאוֹמְרִים, יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס. מַאי דְּרוּשׁ? (שם) "כִּי בֶעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", מְלַמֵּד שֶׁיְּתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס, אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'". אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, "כִּי בֶעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת"? מְלַמֵּד שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ מַעֲלֶה עָשָׁן.

ומה המיוחד בהקטרת הקטורת?

רכיב אחד מיא' הסממנין הוא החלבנה ממנו לומדים על הצורך להתפלל עם העבריינים – כפי שהערב אמרנו בפתיחת התפילה 'כל נדרי'!

החלבנה מלמדת ש... – 'כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית'

שמות פרק ל - (לד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: (לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: (לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: (לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה': (לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: 

רש"י - וחלבנה - בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:

בבלי כריתות ו' ע"ב  - א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא: (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה".

תפילת כל נדרי בערב יום כיפור - בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה. עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין:

ג.       ומה קורה לפני ולפנים – ברייתא בב' ברכות ז' ע"ב – תפילת – ברכת הכהן הגדול שמברך את ה',

ה' מתפלל בבית שהוא בית תפילה לכל העמים! ואותו ה' הכל יכול פונה לכהן הגדול ומבקש ממנו להתפלל עבורו – לברך את ה'! במהותה של אגדה זו נמצאת התפיסה שיש מפגש, שיח, בין האל לברואיו! ואולי הכוונה להדהוד בין המתפלל לאלוהיו, בין המתפלל לקהילה? וזה לשון האגדה:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי (בן זמרא), מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר, (שם נו) "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי", "תְּפִלָּתָם" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא (בבית) "תְּפִלָּתִי", (מלמד) [מִכָּאן] שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מצלי) [מִתְפַּלֵּל] .

מַאי מַצְלִי? (מהי תפילתו?)

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל, יָהּ ה' צְבָאוֹת, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא, וְאָמַר לִי, יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. בבלי ברכות ז' ע"ב

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהֹוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: (ישעיה נו', ו' – ז')"

ומכאן נרחיב את השיחה בין הכהן הגדול לאלוהים להדהוד הפנימי, לתפילה שלנו - הוזמנתי בשבת על ידי תמר לערוך תפילה בואדי – נזכרתי בתחרות מוזיקאלית, בסרט על 'פגישות עם אנשים מיוחדים' על חייו והנהגתו של גורדייף – מבחן מוסיקאלי בואדי – המנצח יהיה מי שההד החוזר מנגינתו ישתלב עם הצלילים ועוצמתם תלך ותגבר – לטעמי, דומה הדבר לתיאור מעמד הר סיני בו קול השופר הולך וחזק!

המפגש של הכה"ג עם אלוהים הוא מעין אותו הד שעלי/נו לשמוע בואדי, כך גם בתפילה יש לחפש את הקול היוצא וחוזר אלי, תפילה – להתפלל – פועל יוצא וחוזר, ההשפעה אמורה להיות בתוכי!

3.      נעבור לתקופת השבתאות, החסידות – כיצד בה יום כיפור לידי מימוש!

סיפורו של ר' יונתן אייבשיץ – על פי חוקר הקבלה גרשום שולם הוא היה מתלמידי שבתאי צבי – ברם, אין בכך כדי להמעיט בחשיבות הגותו לכלל ציבור היהודים, ר' יונתן אייבשיץ ילמד כיצד יש ללמוד להתבטל, ביטול האני, ביום זה?

נעשה זאת תוך כדי בירור התפילה החותמת את תפילת העמידה "אלוהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה... ונפשי כעפר לכול תהיה..." מדוע מציינים 'כעפר לכל'?

אֱלֹהַי. נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם. וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ. וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה. מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ. לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל ועל כל יושבי תבל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

בתפילת יום כיפור ישנה תוספת לתפילה זו ואנו נוהגים לומר : "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי..."

מהו הדגש והאזכור החוזר על כך שאנו עשויים מעפר. על כך בסיפור על ר' יונתן אייבשיץ.

מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה ואהרון שאמר: "ונחנו מה", מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר", והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:

            אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום כיפור להניח מקומו בכותל המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע.

פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום כיפור.

בא לבית המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי שתפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ומשח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת.

כששמע כיצד ההוא אמר בליל כל נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד לקריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר.

כשראה ר' יונתן כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניוותו של האיש.

אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם-אתה מזכה אותו בשלישי ואותי-אתה פוטר ברביעי?

תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה. זו עניות וזו דרכה?

השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: "ואנוכי עפר ואפר" כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל את כבוד ביתו נאמר בו: "וירק את חניכיו". כך נהגתי גם אני, כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.

אמר הרבי ר' יונתן:

            עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר "ונחנו מה" – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחבירו (משה ואהרון דברו לפני העם כולו), מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר" שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום (אברהם פנה לה').

עד כאן הסיפור, נראה שהכוונה בתפילה "ונפשי כעפר לכול תהיה", לכול, לא רק לה' ולא רק לאותם החשבים בעיני, אלא לכול.

וזו הסוגיה עליה רמז בסיפור - בבלי חולין פט' ע"א

"אמר רבא ואיתימא  ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר,  ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה.

ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה  ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם  (איוב כ"ו) "תולה ארץ על בלימה".

אמר רבי אילעא: אין העולם  מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה;

רבי אבהו אמר: מי  שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: (דברים ל"ג) "ומתחת זרועות עולם". אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: (תהלים  נח', ב') "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם:" - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו  כאילם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: "צדק תדברון", יכול יגיס דעתו - ת"ל: "מישרים תשפטו בני אדם". "

הסוגיה מלמדת כיצד ביטול עצמי היא המהות של קיום העולם, הלימוד יכול להביא אדם לידי גסות לב! לכן יום כיפור מהווה דוגמה להתבטלות עצמית, בדרך לתיקון עולם!

 

בחסידות כמה שנים אח"כ מלמד הבעל שם טוב – הבעש"ט, על כך שאין הסתר פנים כי אם ילד הלומד ללכת וביו/אמו עוזבים אותי על מנת שיתמודד לבד!

היות האדם לבד, אינה עדות על הסתר פנים, אינה עדות על העדר אלא – מתנת ההורים המאפשרים לילד להתפתח, כך האל, אינו נוטש אלא להיפך מאתגר את ילדיו!

וזו דרשת ה'בעל שם טוב' לבראשית פרשת נח - ז'. "את האלהים התהלך נח". וברש"י נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק בצדקו מאליו עד כאן לשונו, שמעתי אומרים בשם המקובל איש אלהים הישיש בעל שם ר' ישראל ממעזיבוז זצלה"ה ששאל לו איש אחד מאנשיו, מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדביקות הבורא, ויודע אינש בנפשיה שקרוב הוא אליו יתברך שמו, ובאמצע הדביקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא יתברך, כי גם זה יכול האדם לידע בנפשו כי הוא רחוק מהמקום ברוך הוא:

ואמר לו הבעל שם שמצאנו בינינו דבר זה על דרך משל, כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו, מה עושה אביו, נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה, והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזיו) מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר ומכח זה יתלמד הילד לילך בטוב, כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה, אבל השתא כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר, כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, כשאדם מתלהב בדביקות הבורא, אם לא היה מתרחק ממנו המקום ברוך הוא לא היה דביקותו בכח ובתמידות, אבל השתא כשמתרחק ממנו בכל פעם, הוצרך האדם להתחזק בדביקותו בכל פעם יותר ויותר, כי בכל פעם כשרואה את עצמו רחוק מאתו יתברך שמו, יצטרך להוסיף ולחדש בכל פעם דביקות יותר מדמעיקרא ומכח זה יתיחד ויתחזק דביקותו בכל פעם יותר, ואמר שלזה רמז דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ח, ט"ו) הוא ינהגנו עלמות ופירש רש"י ז"ל כאדם המנהיג את בנו הקטן לאט: (תורי זהב ברמזי ראש השנה)

וסיפור חסידי המשלים את התפיסה החסידית (סיפרתי לפני תפילת נעילה) -

משל הסוסים לר שמחה בונם מפשיסחא

"בא אל הרבי ר' בונם אחד מחסידיו והסיח לפניו את לבו, שזה ימים רבים הוא עוסק בסיגופים וצם צומות כדי להתעלות ולהגיע אל המדרגות העליונות, ולבסוף אין הוא חש שהדבר הועיל לו במשהו.

נענה הרבי ר' בונם וסיפר לו מעשה: יום אחד ציווה הבעש"ט לרתום את הסוסים ויצא לדרך, מכיוון שהדבר שלשמו יצא היה דבר נחוץ מאוד, ורצה להגיע למחוז חפצו מהר ככל האפשר, עשה את דרכו בקפיצת הדרך, והסוסים טסו כחץ מקשת...

פורחים הסוסים באוויר על פני הדרכים, ותמהים ותוהים שאין נעצרים ליד האכסניות, שרגילים היו בחניות, ושבכל חניה וחניה יהיו נותנים לפניהם מספוא ומים. עלה בדעתם של הסוסים, שמא אין הם עוד סוסים, אלא בני אדם, ולכשיגיעו לעיר, ודאי יערכו להם סעודה כדרך שעורכים הבריות.

אבל הנה הם טסים וחולפים על פני עיר ועוד עיר ואין נעצרים. עלתה בהם המחשבה, שמן הסתם אין הם עוד בני אדם, אלא מלאכים, והמלאכים אינם צריכים לאוכל.

לאחר מכן, משהגיע הבעש"ט למקום, והכניסו את הסוסים לאורווה, התחילו חוטפים ואוכלים כדרך הסוסים.

- בצום בלבד – סיים הרבי ר' בונם בפנותו אל החסיד ואמר: "עדיין אין אדם נעשה מלאך. העיקר הוא, איך הוא נוהג לאחר הצום.

 

4.      מכאן לימינו – שירה של חנה סנש – וידוי בו היא שואפת להכיר בן אדם לכשתראהו?!

חנה סנש - וידוי

בערב יום הכיפורים 11/10/1940 כותבת חנה סנש את השורות הבאות ביומנה האישי, שהתפרסם אחרי מותה: רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה. אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים ... והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך. להיות בן אדם. אני יראה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד אך אשתדל. כי זאת הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך ?

אחרי שנה אראה אם הצלחתי. אני רוצה עוד לרשום ניסיון של שיר (שירה העברי הראשון)

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני ?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.

 

איך אכיר? מה מגדיר אדם? זה הוידוי?

 

ונחתום בסיפור של ר' שלמה קרליבך על אותו רווק מתבגר... – האם נפגש את השופט/ת? יום כיפור כיום של מפגש!

יום הדין - הוא יום האהבה

משל זה מספר ר' שלמה ביום כיפור, ביום הדין, כאשר הוא מנסה להסביר כיצד יש להרגיש ביום המשפט.

מעשה בבחור רווק (כמעט נואש) המתהלך לעבודתו ברחובות ניו-יורק ולפתע רואה הוא בחורה וחש שהיא נשמתו התאומה, אותה הוא מחפש, וכך גם אותה בחורה חשה, היות ושניהם אצים לעבודתם היא מושיטה לו פתק ובה מספר הטלפון שלה, הם נפרדים במחשבה להיפגש עוד באותו ערב, אך בעודו מסתכל על המספר, הרוח חוטפת את הפתק והוא זוכר רק שלוש ספרות...

ימים עוברים, שבועות והוא מנסה את מזלו בכל הצירופים האפשריים, אך לשווא...

מתהלך הוא כשבר כלי בעבודה, בבית, מיואש.

יום אחד בעודו נוסע על הכביש המהיר נדמה היה לו שהוא רואה את הבחורה נוסעת בצד השני, ללא היסוס מבצע עבירת תנועה חמורה, מבצע פרסה ומנסה להשיגה, לרוע מזלו, המשטרה בעקבותיו, צופרי הניידת אינם משכנעים אותו לעצור והוא מצליח לחסום את אותה מכונית, אך – אין זו אותה בחורה.

הניידת עוצרת אותו ובשל חומרת עבירתו הוא מקבל דו"ח וזימון לבית משפט.

מצב רוחו הולך ומדרדר, ראשו אינו בעבודה ואינו במשפט הקרב ובא אלא ממשיך הוא בחיפוש אחר אהבת חייו.

בוקר המשפט, חבריו מנסים לנחמו מגייסים עבורו עורך דין ובאים עמו לבית המשפט, נכנס הבחור לחדר וכשנכנס השופט רואה הבחור את השופטת והיא אהבת חייו...

שמח הבחור שמחה רבה, עורך הדין מנסה להרגיעו ורומז לו שהתנהגותו תעלה לו בגזר דין חמור, אך הבחור בשלו שמח שמחה, פונה לעורך דינו ואומר: גזר הדין אינו חשוב, אני מצאתי את אהבתי....

אומר הרב קרליבך, בבואנו לגזר הדין ביום כיפור אין לנו להיות עצובים שהרי נעמוד בפני אהבת ליבנו, מי אינו מייחל לרגע זה?

צעדנו מהמקרא דרך המשנה והתלמוד, דרך תקופת השבתאות והחסידות עד ימינו אנו. ההזמנה היא לתרגם את עבודת הכהן הגדול במקדש לעבודה אישית. מחול כציון המאבק בחטא, החטאה בעגל זהב, מאבק על הפרשנות הפרושית והכלת העבריינים בתוך הקהל. ובכיוון אישי, עבודה עצמית בתיקון המידות, בביטול האגו. ועד לכמיהה במפגש עם האדם שבי! ואפילו לפגוש את השופט/ת את האל!

ונחזור לשאלת החתימה והברכה, איחול 'חתימה טובה'! – נאחל לברר - מה תהיה חתימת היחיד, חתימתו של כל אחד ואחת מאיתנו ומה תהיה החתימה של הקהילה?