פרשת וארא תשע"א - הרב מיה לייבוביץ

Posted by: ilans

ilans

פרשת וארא תשע"א

(לענין דברים ודיבורים)

" מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמ' ג, יא) שואל משה את אלהים הבוחר בו להנהגת עמו והוצאתם ממצרים. "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" הוא מנסה לחמוק מהמטלה "כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי" (ד, י') ובפרשה שלנו " וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (ו, יב). משה מצביע בכנות ובחרדה על חסר של תכונה הכרחית למנהיג - יכולת הדיבור.

בפרשת "וארא" לאחר הגיניאולוגיה המשפחתית וטרם לכתם לפני פרעה מעיד הכתוב " הוּא אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה--אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, לָהֶם, הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַל-צִבְאֹתָם. הֵם, הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה ... וַיְהִי, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה--בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, אֲנִי יְהוָה; דַּבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי, דֹּבֵר אֵלֶיךָ ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָההֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה." (ו, כו-ל)

הפרשנים המסורתיים ניסו להסביר את הליקוי הלשוני בדרכים שונות:
רש"י: בכבידות אני מדבר

אבן עזרא: אין אני יודע לדבר צחות

הרשב"ם: איני בקי בלשון מצרים, בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים

ספורנו: [אני] בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני מלך (לא עברתי קורס צוערים של משרד החוץ...)

מדרש שמות רבה ממציא בשבילנו אגדה יפה המסבירה את כבידות לשונו של משה. המדרש מחזיר אותנו אל ילדותו של משה. כזכור, הצילה ואמצה בת פרעה את משה התינוק לאחר שמצאה אותו בתבה ביאור וגידלה אותו בחצר המלכות המצרי.

וזה לשון האגדה: היתה בת פרעה מנשקת ומחבבת אותו כאילו היה בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין (ארמון) של מלך. ולפי שהיה יפה, הכל מתאוים לראותו ... והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא (משה התינוק) נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול ... והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכותך ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהם ואומר להם: הנער הזה אין דעת בו, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב - יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מוות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפס את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון (שמו"ר א, כו).

אכן, אגדה יפה המציגה את משה כחכם מילדותו ומסבירה את הליקוי (הפיזי) של גדול מנהיגנו. אבל השאלה נותרת - מדוע בחר אלהים באיש פגום, באיש שחסרה לו היכולת העיקרית לשאת ולתת עם שועי עולם מחד ועם עמו מאידך?

בפשט הכתוב נותן אלהים מענה לשאלה: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו (אל משה): מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה. וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר." (ד, יא)

אני מפרשת דברי אלהים כך:

כושר הדיבור אינו יכולת פיזית בעיני ה' אלא דווקא כח רוחני. כושר דיבור מותנה באמונה בדרך, ביושרה, בכנות. מי שנושא דבר אלהים אינו מגמגם, מי שנושא שליחות וחזון - אנשים מקשיבים לו, מאמינים בו, הולכים אחריו.

ואמנם משה עומד מול פרעה בלא מורא ומכריז באומץ ובנחישות על עשר המכות שתבואנה על מצרים. פרעה שומע אותו היטב, גם בני ישראל. אין זכר לגמגום או כבדות לשון או חוסר ידיעה של השפה המצרית.

האם צמח משה מרגע עצירתו לפני הסנה ועד בואו לפני פרעה? יש להניח שאמנם כן. הוא שאב תעצומות נפש מן העוול הנורא שראה את אחיו ואחיותיו סובלים בארץ מצרים והפך להם לסנגור הגדול בהסטוריה. הוא נעמד מול המלך העריץ והחזק של העולם הקדום ויכול לו משום שהאמין במסר שלכל עם מגיעה חרות. האמונה בדרך קראה דרור ללשונו.

מאז הקראת פסק הדין במשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב עלה במוחי הדמיון המרתק בין השופט המכובד ג'ורג' קרא וגדול מנהיגנו משה. כותב עליו נחום ברנע במוסף של ידיעות: "ג'ורג' קרא נחשב לשופט מעולה, אחד השופטים הבולטים במחוזי בתל-אביב. בקריינות הוא מצטיין פחות" (אפשר היה לכנותו כבד פה וכבד לשון בשפת התורה) אבל תוכן הדברים שעלה מתוך המסמך הפוך ליכולת הורבלית של קוראו "מדובר במסמך פסקני, בוטה ובלתי מתחמק ... לשופטים יש דעה נחרצת ומוצדקת על ניצול יחסי מרות לצרכי מין. הם מאמינים בכל מאודם לצעירות שחוששות להתלונן על התנהגות המעבידים שלהן. יש להם גם דעה נחרצת ומוצדקת על הסופיות של אמירת "לא" ביחסים בין גברים לנשים. לא זה לא." (נחום ברנע)

העבירות שהורשע בהן קצב הן דקירה בלב לבו של שלטון החוק שנשיא מסמל אותו ואמור להגן עליו. נשיא הוצג כאנס ושקרן עז מצח ולכן ,אילו גמגם השופט קרא בעת קריאת פסק הדין אפשר היה בהחלט להבין ללבו. אבל השופט הצנוע שסרב אפילו לדבר אל מיקרופון ושתי השופטות שלצדו: מרים סוקולוב ויהודית שבח החזירו למדינת ישראל את כבודה הרמוס. מול סוללת מיטב פרקליטי הצמרת המשופשפים ובעלי יכולת הדיבור מהצחות והמפותלות שיש בקע הקול השקט והישיר של נציג 3 השופטים שהרשיעו את האיש אך גם את הפרקליטות שהיתה קטנת אמונה ואולי חששה מהשררה בעצמה.

לא הדיבורים קבעו אתמול אלא המעשים, השררה גומדה והזכירו לה שכולם בסופו של דבר בשר ודם וכולם שווים בפני החוק.

פסק הדין עצוב ומשמח כאחת. הוא עצוב כי זו מהקשות בשעותיה של המדינה ומשמח כי היא מהשעות היפות של מערכת המשפט הישראלית.