פרשת ויחי תשע"א - הרב מיה לייבוביץ

Posted by: ilans

ilans

פרשת ויחי תשע"א

(על ההשואה בין דוד ליוסף)

 

בפרשת השבוע "ויחי" והפטרתה שלוש צוואות של שלושה גבורים היורדים מן הבמה ההסטורית. בפרשה אלו הם יעקב ויוסף ובהפטרה המלך דוד.

הפרשה וגם ההפטרה ממוקדות בברכות / קללות של יעקב מחד ודוד מאידך. לשון הכתוב הדומה מרמזת לנו להשוות ביניהם:

" וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם." (בראשית מז, כט). ובלשון מאד דומה:

" וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר." (מל"א ב, א)

 

אולם אני רוצה הפעם לא לערוך השוואה בין יעקב לדוד אלא דווקא בין יוסף לדוד.

זקנתו של דוד אינה מכבדת את בחרותו . "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר. אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְו‍ֹתָיו, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה--לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה, שָׁם."

דברים אלו מחזקים את שלמה, היורש לעתיד, להמשיך במורשת אביו ולחזק את הקשר עם אלהים והעם.

אבל לאחר מילים ראויות אלה נכנס דוד לחשבונאות קטנונית עם האנשים שכהנו לצדו והופך בצוואתו את בנו לנוקם ונוטר.

 "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה, בְּשָׁלֹם; וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה, בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ, אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ, כְּחָכְמָתֶךָ; וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם, שְׁאֹל."

דוד דורש המתתו של מי שהיה מן הנאמנים לו ביותר, לחם את מלחמותיו של דוד וכבש את כבושיו כולל כיבוש ירושלים והיה איש אירגון מעולה בשעת שלום. "יואב ביסס מעמדו בחצר דוד במסירותו למלך, באומץ לבו, בידיעתו העמוקה את נפשו של האדם, בגמישות דיבורו הנמלץ, באכזריות שהיה מסלק בה מדרכו כל מתחרה" (מהאנצ' המק' ערך יואב).

אולם יואב עשה גם דברים שהיו למורת רוחו של מלכו כגון רצח אבנר ימים מועטים לאחר שכרת אבנר ברית עם דוד, רצח עמשא אבל בעיקר הרג אבשלום בנו האהוב של דוד בניגוד להוראתו המפורשת של דוד.

דוד זוכר לו ליואב בסוף ימיו רק את חריגותיו ודורש ביצר נקמנות להמיתו. שלמה יבצע פקודה זו בעוד יואב אוחז בקרנות המזבח והדם הנשפך ילכלך את בית דוד ומורשתו. אני מזכירה שזה מלך שלא הורשה לבנות את בית המקדש כי מלאו ידיו דמים.

אבל דוד אינו מסתפק בסגירת חשבון עם יואב שר צבאו לשעבר. "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ:  כִּי-כֵן, קָרְבוּ אֵלַי, בְּבָרְחִי, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ. וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי, מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם; וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי, הַיַּרְדֵּן, וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר, אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. וְעַתָּה, אַל-תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם, אָתָּה; וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל." (מל"א ב, ז-ט)

דוד מבקש כאן נקמה על מעשה מעברו הרחוק בעת ברחו מפני שאול ושוכח לגמרי שבינתיים נתבסס כמלך של ממלכה רחבה.

לא כובש ירושלים וממסד ממלכת ישראל, לא גבור המלחמות ולא נעים זמירות ישראל הוא השוכב על ערש דווי אלא איש יצרי שאינו כובש את תאוות הנקם שבו גם ברגעיו האחרונים.

נקמה היא רגש שעשוי היה לטשטש את שקול דעתו של יוסף גם כן. אחרי ככלות הכל אחיו מכרוהו לישמעאלים בהיותו נער ועברו עליו שנים קשות בכלא המצרי לפני שעלה להיות המשנה למלך מצרים.

ואמנם לאחר מות יעקב אביהם זהו הדבר הראשון שהאחים חוששים ממנו:

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ." עד כדי כך הם יראים שהם מרשים לעצמם שקר להצלת חייהם, לפי הבנתם: "וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר:  אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו."

בצדק כותבת נחמה ליבוביץ בפרשנותה על הפרשה: "החל מנאומו הגדול [של יוסף] בהתוודעו להם, אשר רוח סלחנות ושלום ואהבה מרחפת על פניו, ועד לטיפול במשפחה [בירדם כלם לשבת בארץ גושן תחת חסותו] לא ראינו בו שמץ של נטירת איבה, של רצון לנקמה ואפילו לא של התרברבות."

יוסף שלאחר מות אביו ולפני מותו שלו הוא הפך יוסף הצעיר. יש בו רגישות מפתיעה. הוא מבין מיד את הפחד הנוראי המוליד אמתלה מאולצת בפי האחים וכל כך צר לו שהגיעו אחיו למצב זה שהוא בוכה בדברם אליו.

נוגעת ללב במיוחד צניעותו של מי שרק פרעה גדול ממנו והוא המשביר מזון לכל המזרח הקדום.

"אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי?" - זהו אדם המכיר בקטנות ערכו, במגבלותיו. אין זה הנער היהיר שחלם שהשמש, הירח ואחד עשר הכוכבים משתחוים לו. וכדי להרגיע את אחיו הוא מוסיף :"וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." עם רב - הכל היה חלק מתכנית אלהית שסופה החיאת עם רב. ואין אלו מלים ריקות כי ככתוב "וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם"

שני פוליטיקאים גדולים, שני סופים כל כך שונים. האחד יצריו הנלוזים מפעפעים על ערש דווי כשם שהסיתו אותו פעמים רבות מדרך הישר בחייו, והשני עבר מהפך אישיותי אדיר והוא מתגלה בזקנתו כמלא רחמים וחמלה, רגישות ואהבה.

אני מתבוננת בפוליטיקאים של ימינו ורוצה שהשגיהם הממלכתיים יהיו כהשגיו של דוד המלך, שיהיו משכילים כדוד ויכתבו מזמורים וישלחו ידיהם באמנויות נוספות, שתהיה להם מחכמת דוד, שיהיה בהם אומץ לבו ורוחו העשויה ללא חת שיוכלו להכריע הכרעות בשעות קשות בלא לפחוד מכשלונות וחישובים פוליטיים צרים, שיהיה להם המרץ הדוידי ואישיותו הצבעונית אבל שיהיו מסוגלים להשתנות כיוסף להגיע לצנעתו של היהיר בבנים להכרת גבולותיו, ליכולתו לבכות מתוך לב אוהב. כי בשילוב בין כל אלה טמונה מנהיגות גדולה