פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דבר תורה לפרשת פנחס

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

בדיוק לפני שנתיים, בפרשת פנחס, עמדתי לפני קהילת הקודש הזו ונשאתי  את הדרשה הזו בפניה. לצערי הדברים רלבנטיים גם השבוע הזה.  היות ובמקרה המועד למניינם היה ה - 14 ליולי, יום הבסטיליה. התייחסתי לתמונה המפורסמת בפתיחת הדרשה:

נחזור לציור של דלקרואה. לקח לי עוד כמה שנים להבחין כי דמותה הנחושה והאצילית של החירות עומדת למעשה על ערימה של גופות. המהפכה הצרפתית עם כל הרעיונות הנשגבים שהיא באה לממש, הלכה והקצינה. חמש שנים מאותו היום ביולי 1789, ב - 1794 תחת שלטון הטרור של רובספייר וחבריו 16,000 מועלים על הגרדום בגין סכנה למשטר. עוד כמאה ועשר אלף איש מוצאים את מותם בדרכים אחרות על רקע להתנגדות למשטר. הרעיונות היפים והנאצלים של המהפכה הטביעו את צרפת בדם ומפנים את הדרך לדיקטטורה של נפוליאון. ככה זה כשאידאות חשובים הרבה יותר מחיי אדם. קוראים לזה קנאות.

בספרו  "שלום לקנאים" כותב עמוס עוז: הפנאטים נוטים לחיות בעולם של שחור-לבן. במערבון פשטני של "טובים" נגד "רעים". הפנאט הוא בעצם אדם היודע לספור רק עד אחת. [...] המוות, מותו שלו ומותם של אחרים, מרתק ומסעיר את עולמו של הפנאט. לא פעם העולם הזה כולו מאוס ובזוי בעיניו והוא שואף להיחלץ ממנו מהר[...] הפנאט משתוקק למהר ולהמיר את העלם הרע הזה באיזה "עולם שכולו טוב" (או) "עולם הבא". (שלום לקנאים 22-23)

הפנאט משוכנע תמיד כי לא די להנחית מהלומות עקובות מדם על "כופרים" ועל "סוטים". המכות העקובות מדם אינן אלא שלב מצער אך הכרחי בדרך להאיר לכולנו את הנתיב אל האמונה האחת והיחידה [...]. בקיצור: דאעש אוהב אותך אהבת נפש. אל קעידה מוקדשת כולה לשאיפה להושיע אותך מהידרדרותך המוסרית. הקו-קלוקס-קלאן או ארגון להב"ה או בריוני הגבעות מסכנים את חייהם ואף מקריבים את עצמם לא למען עצמם אלא למענך [...] יום יבוא ועיניך תיפקחנה, עוד תראה את האור ועוד תהיה אסיר תודה להם על הכל [...] על שהרחיקו ממך את השקפותיך הרקובות, על שהושיעו אותך מידי עצמך, מפני שבעיני הפנאט הוא עצמו תמיד ההורה ואתה תמיד [...] "תינוק שנשבה". (שלום לקנאים, 30-31)

וכך אני מגיעה אל פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שם פנחס, הקנאי הראשון בתורה. פנחס מביט בבחילה ובזעם במעשה זמרי והמדיינית, ובחרון אף מרים את חניתו ונועץ אותה בשני הכופרים. אני חושבת שלכל מי שדעתו קרובה לדעתו של עמוס עוז, המסר העולה מפרשת השבוע שלנו גורם לנו לזוז באי נחת בכיסאותינו. לא כל שכן כשבאים לכתוב דרשה. איך אני אמורה להתמודד עם העובדה הפשוטה ששחור על גבי לבן מעשה הקנאות של פנחס מזכה אותו בברכה? לא רק אותו אלא לדורי דורות, ככתוב: "  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

האתגר המוסרי הזה לא נעלם כמובן גם מעיני חז"ל. רבי אלעזר מצטט את תהלים ק"ו, שם נאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל;    וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.  וַתֵּחָשֶׁב לוֹ, לִצְדָקָה;    לְדֹר וָדֹר, עַד-עוֹלָם. ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?" פנחס הוא צדיק. הוא רואה כי אלפים נופלים חלל במגפה, הוא מבין שרק מעשה קיצוני יציל את עם ישראל מכלייה מוחלטת. הפרשנות של רבי אלעזר מעמידה את פנחס בשורה אחת עם משה ואברהם המוכנים לבוא במו"מ קשוח עם אלוהים כדי להציל נפשות בישראל גם אם במחיר אבדן חיים אחדים.

מודה, שההצעה של רבי אלעזר לא הניחה את דעתי. קו פרשנות מעניין הרבה יותר היא ההשוואה שעושים חז"ל בין פנחס לקנאי השני שיופיע מאות שנים אחר כך – אליהו הנביא.

לא רק השוואה אלא חלקם טוענים שפנחס ואליהו חד הם.

לא בכדי ההפטרה שהוצמדה לפרשת פנחס היא ההפטרה המספרת על אליהו כקנאי. במלכים א', לאחר שאליהו משמיד את ארבע מאות נביאי הבעל, הוא בורח המדבר. ולא סתם אל המדבר, הוא מגיע עד ל...הר חורב.

" וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב.  ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.  י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

אלהים שולח מסר חד וברור לאליהו – האמונה האמיתית איננה מתבטאת בעשיית להטוטי אש על המזבח ולא בטבח המוני של כופרים. אלוהים נמצא בקול דממה דקה. לא בקנאות.

בסיום המפגן המרהיב, אלוהים שוב שואל את אליהו – מה לך פה אליהו? ואליהו כאילו לא ראה ולא שמע ולא הפנים דבר – הוא חוזר מילה במילה על דבריו הראשונים – קנא קנאתי לה'

חז"ל יאמרו כי בעקבות האטימות והקנאות של אליהו, אלוהים מפטר אותו בו במקום, שולח אותו לדמשק וממנה במקומו את יורשו, את אלישע.

חז"ל, כפי שאמרנו, יוצרים למעשה זהות מוחלטת בין דמותו של פנחס ודמותו של אליהו - ש אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא, קִנֵּאתָ בַּשִּׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר כה, יא] פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. וְכָאן אַתָּה מְקַנֵּא. חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית.

העונש של אליהו על אטימותו ועל כך שבמקום לבקש רחמים על בני ישראל הוא מבקש להשמידם, עונשו יהיה להיות נוכח ולראות במו עיניו את המשך קיום הברית הזו. הם מושיבים אותו מעתה ועד עולם בכל ברית מילה – שם הוא הופך מנביא קנאי וזועם לסבא חביב שתפקידו הוא לנחם ולערסל את הרך הנולד.

 "קשה כשאול קנאה". המדרש לפסוק היפיפיה הזה משיר השירים יוצא כנגד הקנאות של אליהו - קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל [...]היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן. אמר לו הקדוש ברוך הוא צרכך בקשת.

הקנאות בשם אלוהים נובעת אחר ורק מראיית צרכי שלי, מצרות עין, מאגו. אפשר להוכיח ולבקר אך בד בבד לשים את עצמך במקומו של האחר. לכן אומר המדרש: נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (שם /ישעיהו/ מ' א') ואין אתם צריכים לתפלתו של אליהו.

מה שמביא אותי לתקופה הזו של השנה, התקופה של בין המצרים. בין י"ז בתמוז לט' באב. לא אחזור על כל האמירות בדבר קנאות והתוצאות ההרסניות שלה בהיסטוריה של עמנו. רוצה אני דווקא לפנות להפטרה של השבוע, הראשונה מבין שלשת הפטרות הפורענות. הפתיחה של דברי ירמיהו.

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ

ביקורת ותוכחה אפילו קשה והורסת לעיתים היא הכרחית, אך היא איננה יכולה לבוא ללא בניה ונטיעה. והמטאפורות הן בכוונה מהעולם הגשמי הקיומי פה על הארץ– עלינו תמיד לזכור כי המטרה היא לבנות ולנטוע. לאפשר חיים בעולם הזה. החיים הם המטרה.

עם הנוף הנפלא הזה של ירושלים מאחורי, אני לא יכולה שלא לצטט עוד פסוק נפלא מהפטרת התוכחה של השבוע: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

לזכור את החסד. צלם האלוהים שבנו איננו רק להיות נכון וצודק. אלא גם חומל, ורואה את האחר. נזכור לא רק את פנחס אלא גם (ומבחינתי בעיקר) את בנות צלופחד.

 חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.

קנאות רואה רק אמת אחת רק צדק אחד. המתינות מאפשרת לאמת ולחסד להיפגש. לצדק ולשלום להתנשק.

שתהיה לכולנו שבת של שלום וצדק, של חסד ושל אמת.

הרב אלונה ניר קרן

 


דבר תורה לפרשת בלק – על החוצפה

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

מה היה פשעו הנורא כ"כ של בלעם? הרי מפשט המקרא אנחנו קוראים כי הוא עושה בדיוק את מה שאלוהים מצווה עליו לעשות.

משלחת זקני מואב ומדין, הממונים ע"י בלק בן ציפור מלך מואב, מבקשים מבלעם הנביא החזק במזרח התיכון, לקלל את בני ישראל. בפעם הראשונה הוא לא ממהר לענות להם בחיוב או בשלילה – אלא מבקש מהם להמתין לילה, בזמן שהוא מברר עם הבוס. הלה עונה בנחרצות לבלעם: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא".

 

וכאן יש לנו פתח לאחד ההסברים היכן טעה בלעם ומדוע נחשב לכזה רשע.

המשלחת הנכבדה חוזרת אליו בשנית והפעם מציעים לו גם שוחד.

למרות שבלעם כבר קיבל תשובה שלילית, הוא איננו שולח אותם חזרה הביתה, אלא אומר להם:" וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם-אַתֶּם--הַלָּיְלָה; וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי."

"אמר רב נחמן: חוצפה, אפילו כלפי השמים מועילה. תחילה כתוב "לא תלך עמהם" ולבסוף כתוב – "קום לך איתם". (סנהדרין דף ק"ה ע"א, בתרגום לעברית)

 

אומר המדרש– בלעם מתגלה כחוצפן לא קטן, למרות שהוא יודע את התשובה הוא מנסה שוב. ולכן רב נחמן אומר – חוצפה, אפילו כלפי שמיים מועילה. אם התשובה הראשונה של לאלהים לבלעם - הייתה 'לא תלך עמם', הרי עתה, אלוהים מתרצה ואומר לבלעם: "קום לך אתם".

 

המשך המדרש מסביר לנו היכן טמונה טעותו של בלעם -

"אמר רב ששת: חוצפה - מלכות בלא כתר היא, שכתוב "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני וגומר". (שם)

רב ששת עונה לרב נחמן – אולי חוצפה עובדת רגעית, הרי בלעם מצליח לשנות את דעתו של אלהים, אך בתמונה הכללית, במבחן התוצאה הגדול היא שגויה, היא איננה ראויה.

           כדי להבין מה רב ששת אומר כתגובה לרב נחמן, עלינו לחזור לסיפור הריגתו של אבנר, שר צבא שאול בידי יואב בן צרויה, שר צבא דוד (שמואל ב' ג'). אבנר בוחר לעבור ממחנה שאול למחנה דוד. הוא מגיע למקום מושבו של דוד, חברון וכורת עמו ברית. בתום משתה הוא עוזב את מקום המלך עם פמלייתו ללא פגע, תוך הבטחה לכנס את כל ישראל, בכדי להבטיח את שליטתו של דוד. יואב, שר צבא דוד שב לחברון ומגלה ששנוא נפשו, אויבו הגדול והאיש שאחראי למותו של אחיו, עשהאל – אבנר, בדיוק עזב ללא פגע את חצר המלך דוד. יואב  הכועס מנסה לשטוח טענה הגיונית בפני דוד – הרי אבנר לא בא באמת בכוונות שלום, כי אם רק לרגל אחר כוונותיו ומצבו של דוד. התורה לא מספרת לנו מה תשובתו של דוד, אבל היא אומרת שיואב יוצא אחר אבנר ובתחבולות הורג אותו. התורה כן מדגישה לנו כי "דוד לא ידע". דוד, לפחות באופן פומבי, מתנער מכל וכל מאחריותו על הרצח הפוליטי הזה. בתום נאום ניקיון הכפיים אומר דוד " וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי:  יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה, כְּרָעָתו"ֹ.

דוד הוא רך ואילו בני צרויה הם הקשים. אומר רב ששת – דוד אולי רך, אך הוא המלך הלגיטימי, המשוח. יואב בן צרויה הוא רק קושי, רק כח ללא כתר.

בלעם, כיואב, הוא רב כוח. הוא נביא בעל יכולות מופלאות – כשהוא מברך, אנשים מתברכים, כשהוא מקלל – אנשים מקוללים. באים אליו מרחוק כדי לבקש עזרה להשתמש בכוחו. ואולי העובדה החשובה ביותר – הוא נביא אמת. הוא מסוגל לדבר אל אלוהים כ'דבר אל אחד האדם'. אך בלעם, כמו יואב – משתמש בכוחו, באופן שאיננו ראוי. החוצפה איננה, לפי רב ששת, להמרות את פי האלהים או להתנגד לסמכות. להיפך – ההתנגדות לסמכות היא טובה, יכולה להועיל אבל רק כשהכוח מנוצל לטובה. החוצפה היא להשתמש בכוח ללא כתר.

וכיצד נדע מתי השימוש בכח ראוי הוא אם לאו?

בתוך דיון במקום אחר בתלמוד, על מי כתב את ספרי התנ"ך נאמר לנו:" ומי כתבן? משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב" (בבא בתרא י"ד ע"ב)

לא במקרה הנביא הגדול משה כתב, בנוסף על התורה ועל ספר איוב, את נבואתו של נביא שהיה שווה אליו בכוחו – בלעם. ההשוואה בין משה ובין בלעם מתבקשת.

אולי התכונה הנדרשת, זו שמשה התברך בה יותר מכל, בכדי להבדיל בין שימוש צודק בכוח לבין שימוש פסול בכוח,  היא הענווה.

ופירושה הוא לדעת שיש לך את היכולת והכוח הפלאי לדבר עם אלוהים, אך גם החובה לא להשתמש לרעה בכוח זה. וזאת מתוך ענווה עמוקה, מתוך הידיעה כי בעת הצורך אלוהים הוא זה שישלם לעושה הרעה כרעתו. אלוהים – לא אני.

נביא אחר המשווה עם בלעם הוא אברהם. זה שבעת מינויו אומר לו אלוהים: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב ג').

הכוח שניתן לנו, החובה שלנו, כלפי שאר משפחות האדמה, היא לברך. לא לקלל.

להשתמש בשכלנו, בתודעתנו, ביכולותינו כדי להרבות בטוב כלפי כלל המשפחות החיות על פני האדמה.

שתהיה לנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן

 


דבר תורה לפרשת "חקת" תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

אני כותבת שורות אלו בעת שהמחאה על מותו של סלומון טקה מתגברת. אש אמיתית ומטאפורית אחזה ברחבי הארץ. אש של כעס ותסכול ויאוש ופחד. הפחד הזה המצמית, הממית.

 

באמצע פרשת השבוע שלנו, פרשת חקת, משה נפרד מאחותו. המוות של מרים מוזכר בשורה אחת: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם."

לעומת הצער הפומבי שמובע על מותו של אהרון (" וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" במדבר כ' כ"ט), לא מסופר לנו כי בני ישראל התאבלו על מרים. מה שאנחנו יודעים הוא כי מיד אחרי מות מרים, וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן."

חז"ל ידרשו כי עם מותה של מרים, נגנזה הבאר הפלאית, באר מרים, שליותה את מסעי בני ישראל במדבר עד עתה ומכאן הצמא. אבל מילות פרידה נרגשות מהנביאה בלשון התורה – איִן.

 

אני קוראת על מרים ונזכרת בפרשת האשה הכושית, אותה קראנו לפני מספר שבועות בפרשת 'בהעלותך':" וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח". (במדבר י"ב)

בעקבות הוצאת לשון הרע, אחות משה נענשת בצרעת זמנית: "הֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: … וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (שם).

בשבת 'בהעלותך', עלה נער בר מצווה לתורה וכשעבדנו יחדיו על הדרשה שלו, הוא הביא את האמירה של מרים כדוגמא לגזענות. בעין העכשווית שלו חטא מרים היה לא רק בלשון הרע, אלא ואולי בעיקר, בגזענות. הוא היה מרוצה שהתורה יוצאת בקול רם וברור נגד מרים ומענישה אותה מידית (ואת אחיה אהרון שאולי לא יזם אך גם לא הגיב).

האיזכור הנוסף של המקרה  בספר בדברים, רק מדגיש את החומרה בה נראים מעשי מרים:" הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת:  כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם--תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".   (דברים כ"ד ח'-ט').

העונש שמרים קיבלה, היה הפוך על הפוך – מרים דיברה על צבע עורה של אשתו של משה ולכן הפכה ל"יותר לבנה מלבנה" – נהייתה ל"מצורעת כשלג". או כמו שכתוב בסייפא של פרשנות עכשווית: "מרים מחלימה לבסוף מהצרעת. אך העור שלה יזכור לנצח את טעמה של הבושה."

ובחזרה לימינו – כולנו לוקים בגזענות במידה זו או אחרת. זהו טיבו של עולם. אנחנו מעדיפים את הדומים לנו. אך עלינו לעשות הכל כדי שהתכונה האנושית הזו לא תחריב את עולמם של אנשים אחרים. המוות של סלומון טקה ז"ל הוא כתם על העור של כולנו. מי יתן וכחברה, נודה ראשית בכתם ונפעל יחדיו להסירו.

יהי זכרו ברוך.

שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה לפרשת קורח תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

קריאות התיגר על מנהיגותו של משה ואהרון נמשכות.

הפעם זהו קורח ועדתו ומצטרפים אליו גם דתן,אבירם ואון בן פלת משבט ראובן.

משה ככל הנראה כל כך מתוסכל מול הקריאות האלה, שהוא עונה לדותן ואבירם בקריאת תיגר משלו – אם דבריו דברי אמת – תפצה האדמה את פיה ותבלע אותם, או בניסוח המקראי: "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': (במדבר טז כט ל).

הביטוי בו משה משתמש – "כי אם בריאה יברא ה'" הוא ניסוח המושך את תשומת לב הקורא (לפחות את זו שלי).

לשון הבריאה שולחת אותנו ישר לבראשית. אך אולי הדימוי של אדמה הפוצה את פיה ובולעת אינו במובן של "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אלא הוא מחזיר אותנו לבראשית של קין והבל- "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (בראשית ד', יא).

אברבנאל לוקח את דימוי האדמה כפֶה למקום טיפה שונה: "והנה ראה משה לבקש שיהיה עונש דתן ואבירם וסיעתם בבליעת הארץ, לדונם מידה כנגד מידה: הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חוק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים, להיותם בערכו נבזים ושפלים, ככה תפתח האדמה - שהיא השפל שביסודות - את פיה, ותבלע אותם". (אברבנאל, סוף פרק ט"ז) .

דתן ואבירם שפערו את פיהם, לא שמו לעצמם גבול. הגיעו לשפל המדרגה. ולכן יענשו מידה כנגד מידה, על ידי ה"שפל שביסודות" וייבלעו בעצמם אל תוך פי האדמה. 

לקורא הממוצע עולה השאלה – האמנם? האם חטא קורח ועדתו כה נורא שהוא שווה לחטאו של קין?

מסכת אבות עוזרת לנו כאן: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקייםאיזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו  (מסכת אבות פרק ה משנה יז).

כאשר קריאת התיגר אינה מונעת משיקולים אמתיים אלא אך ורק משיקולי אגו ואינטרסים- אזי היא לא לשם שמיים והנזק שהיא יכולה לעולל יכול להגיע בקלות לשפיכות דמים ומכאן העונש החמור כל-כך.

דומה כי השאלה כיצד נדע להבדיל בין מחלוקת ראויה למחלוקת שאינה לשם שמיים נותרת לפתחנו בכל דור ודור. הצעד הראשון הוא לראות מתי אנחנו קוראים תיגר או בוחרים בדרך של מחלוקת  ומהם מניענו שלנו.

שתהיה לכולנו שבת שלום.    


הרב אלונה ניר קרן                                                                                                                                                                               

 


דבר תורה לפרשת שלח לך תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

שנים עשר מרגלים נשלחים לתור את הארץ – הטובה היא אם רעה?

הם שבים מהמשימה – עשרה מטילים מורא בלב העם ושניים – כלב בן יפונה ויהושע מנסים להגן על הארץ הטובה. העם מסרב להאמין. תסיסה עוברת במחנה, יהושע וכלב קורעים בגדיהם, וקוראים בתחינה נואשת לעם: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  .אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם."

לא עוזר. התסיסה גוברת, העם עומד לסקול את משה ואהרון. יש פה ממש מרידה, לא רק במשה ואהרון אלא באלוהים עצמו. המהומה נפסקת באיבחה. שקט משתרר ורק קולו של האל חוצה את המחנה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ". ל'בונה עולם' נמאס כבר מהעם הזה, הוא מציע למשה עסקה מעולה – הוא ימחה את בני ישראל מעל פני האדמה ויתחיל מחדש. כמו אז במבול – רק הפעם בקטנה – רק עם קטן, רדוף ומעצבן של עבדים. ומשה? משה מגן על החבורה הזו של כפויי תודה בנאמנות. הטיעון המנצח שלו מנוסח כשאלה רטורית לאלוהים :"… וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר": (במדבר יד טו-טז).

והוא ממשיך"  וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר. יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֺן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  סְלַח-נָא, לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה."

וה' עונה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

באם אנו קוראים את פשט המקרא, הרי שמשה מצליח לשכנע את אלהים בשל החשש מ"מה יאמרו השכנים"?

אך המדרש מציע אפשרות אחרת:

אמר רבי יוחנן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה – שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". תני דבי רבי ישמעאל: כדבריך, עתידים אומות העולם לומר כן. אשרי תלמיד שרבו מודה לו. (ברכות דף לב עמוד א). רבי ישמעאל אומר – אומות העולם לא יסתכלו בזלזול על אדון עולם. להיפך, הגויים מתפעלים מהעובדה שהאל מתרצה לדבריו של בשר ודם או בנסוח מתוך עולמו שלו, עולמם של חכמים : המורה מודה שלמד מתלמידו.

בשיר המעלות של תהילים קכ"ו אנחנו שרים: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה": (תהלים קכו ב).

אלוהים של בני ישראל מגדיל לעשות עמם על ידי כך שהוא מקשיב קשב רב לדברים הנאמרים בכנות – גם אם הם יוצאים מפי אלו שאינם יודעי-כל כמותו. דברים הנאמרים בהישר מבט אל המציאות, ללא חנופה יתרה וללא הגזמות מיותרות. עם אלו, כמשה, המגלים אמונה בעמם כי טמונה בהם היכולת להשתנות, היכולת להתעלות, היכולת לעשות תשובה.

ובייחוד הוא מגדיל לעשות עם אלו, ככלב וכיהושע המסוגלים לראות מעל ומעבר למציאות העכורה, המסוגלים להגדיל את היריעה לתמונה רחבה או במילים אחרות: לנסח חזון וללכת לאורו.

 אלו המגדילים לעשות, אלוהים יגדיל עמם.

שתהיה לנו שבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן 

 

 


דבר תורה לפרשת בהעלותך תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

 

את היום (יום רביעי) פתחנו מיכל סייבל רכזת הקהילה ואנוכי בדיון מה לעשות כתגובה לדברי הבלע שנכתבו על פרסום סדנת בר/בת המצווה בדף הפייסבוק שלנו, ראו התמונה בעדכן השבועי (תגובות נבחרות כללו למשל: "מגעיל אנשים הזויים", "בוזזזזז", "הרבנית הטיפשה הזאת מטעה את בני הדור ומוליכה אותם שולל, זו לא דת ישראל, מסכנים הילדים") אפילו התייעצנו עם עמיתנו הרכזים והרבנים ברחבי הארץ.

האינסטינקט הבסיסי שלנו כבני אדם, כאשר אנחנו מותקפים, הוא לבחור בין שלש תגובות אפשריות: לתקוף חזרה (FIGHT), לברוח (FLIGHT) או פשוט לקפוא במקום, באלם ובהלם מוחלט (FREEZE).

אני חושבת שבקוראי את המילים נוטפות הארס הללו, עברתי בשניות מעטות בין המצבים השונים. וגם ביישוב הדעת – השאלה נותרה האם לתקוף חזרה ולנצל בכך הזדמנות לתת במה להשמעת דעתנו או למחוק ולא  "להזין את הטרולים", בעגה של כותבי האינטרנט נותרה בעינה.

עלי לכתוב ולהבהיר כי הדברים הללו לא פוגעים בי אישית. אני יודעת כי טקסי בר המצוות, בתוך כלל הפעילויות שאנחנו עורכים – משרתים את הציבור הישראלי. אין לי שום ספק בכך.

יותר מכל דבר אחר, כשאני קוראת תגובות שכאלו – ליבי כואב. על השנאה המיותרת. על הדרך הנפסדת שכל-כך רחוקה מהצורה בה המסורת היהודית לדורותיה מחנכת. הציווי המפורש בדבר הימנעות מהונאת דברים, לשון הרע ובעיקר מהלבנת פנים – הם אחד האיסורים הברורים הקיימים בספרות חז"ל:

המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא (מסכת אבות י"א) . או: "כל המלבין פני חברו כאילו שופך דמים"(בבא מציעא נח ע"ב) ואפילו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"( ברכות מג ע"ב).

נניח ודרכנו, כפי שאותם מגיבים גורסים, טעות חמורה היא, עדיין התגובה צריכה להיעשות ללא הלבנת פנים ברבים, ואין ספק כי כתיבה בפומבי בדף הפייסבוק – הלבנת פנים היא. ספר חסידים (כנראה בן המאה ה12 או ה13) קובע בפירוש כי גם אם מדובר בטעות, אין הדבר מצדיק הלבנת פנים: "שני יהודים שמעו מלמד אחד שלמד לתלמידו תיבה בטעות, אמר האחד לחבירו אמור לו אתה אמרת ליה בטעות, אמר לו אם אתה יכול שלא תלבין פניו אמור לו, ואם לאו אל תשפוך דמו (ספר חסידים ש"י).

אנחנו בימים שאחרי חג מתן תורה ולפני התחלת "בין הזמנים" וקריאת נבואות התוכחה שקודמות לט' באב. אין צורך להכביר פה על הקשר בין שנאת חינם וחורבן הבית.

דווקא המילים הלקוחות מפרשת השבוע שלנו, פרשת בהעלותך הן הנותנות לי כח והשראה להתמודד (פרשת בהעלותך, במדבר י' ל"ה):"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". 

בכל פעם שאנו מוציאים את ספר התורה מארון הקודש, חז"ל בחרו להוסיף מיד אח"כ את נבואתו של ישיעהו: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים...." (ישעיהו ב' ג').

הדרך להניס את השונאים והאויבים שלנו היא להוציא את דבר ה' מירושלים. כלומר, להמשיך בדרכנו שלנו -  בבטחה, במתינות, במאור פנים ובדרך ארץ.

"ברוך שנתן תורה לעמו ישראל"!

שתהיה לכולנו (גם לאחינו ולאחיותינו שאינם רפורמים...) שבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן 

 

 


דבר תורה לכבוד שבת גאווה תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

אנחנו רגע לפני שבועות, חג מתן תורה.

למרות חשיבותו של החג והמעמד, אני רוצה דווקא לדבר על השבת הקרובה וליתר דיוק על אירוע משמעותי בשבילי שיקרה עוד שעות אחדות.

מצעד הגאווה – מודה ששם המצעד הוא לא הכי מוצלח בעולם. השם הוא תרגום של המינוח האמריקאי  Pride. בעברית, אולי בגלל הדגש היהודי על "הצנע לכת", גאווה מתקשרת  לנו ליוהרה, גאוותנות (vanity). לתכונה שלילית דווקא.  מכאן היו שהציעו לשנות את שם המצעד למצעד האהבה. כך או כך, השם התקבע ואיתו אולי נתווסף גם רובד לשוני חיובי למילה גאווה.

השבוע קרה עוד אירוע משמעותי בחיי הפרטיים – בית המשפט לעניני משפחה תיקף את צו ההורות שלנו, בהמלצת היועץ המשפטי לממשלה (כלומר בא כוחו במשרד הרווחה).

כל זה משמח מאוד מאוד – משמעות המהלך שמעתה אני אמא שוות חובות וזכויות לאיתמר, בדיוק כמו יעל, האם הביולוגית.

סמיכות האירוע הפרטי למצעד, מדגישה את נחיצות הצעידה הציבורית.

מקווה ששמתם לב שמיטב המוחות הציבוריים, הזמן והמשאבים של המדינה בוזבזו כדי לאשר את ההורות שלי. בפתח הדיון ושלא לפרוטוקול – השופטת פתחה בהתנצלות על חוסר הצורך בקיום הדיון והתהליך כולו, בייחוד לאור העובדה שאנו כבר אימהות לבתנו הבכורה.

אם שמי היה אלון ולא אלונה -  הטירחה, בזבוז הזמן והמשאבים של כולנו היו נחסכים.

כאשר זוג הטרוסקסואלי נשוי מביא ילד לעולם, האבהות נרשמת באופן אוטומטי כבר בבית החולים. ההורה הגבר איננו מתבקש להוכיח אבהותו בשום צורה. יותר מכך כאשר זוג הטרוסקסואלי ניגש לבנק הזרע, ומבקשת תרומת זרע (בדיוק כשם שיעל ואני עשינו), האב נרשם באופן אוטומטי בתעודת הלידה של הרך הנולד. כלומר גם כאשר ברור וידוע מעבר לכל ספק שאין פה אבהות ביולוגית.

תאמרו למה הדבר כ"כ חשוב? מה זה משנה? לא אאריך בפלפולים משפטיים, אך אכתוב שמעבר לעניין העקרוני של שוויון, יש לרישום השלכות מעשיות – מענייני דמי לידה ועד חו"ח צוואות ואפוטרופסות.

וזוהי רק דוגמא אחת קטנה מעולמי הצר, מדוע המצעד כ"כ חשוב ולמה דווקא בחוצות עיר הבירה.

לכן תלוי דגל הגאווה מעל המרפסת שלנו, לכן הוא נתלה גם בחזית בית הכנסת שלנו.

כדי להיראות.

כדי לומר שיש פנים אמיתיות מאחורי האפליה – של א.נשים שאנחנו מכירים : של מכרים, אחים, אחיות, עמיתים לעבודה, נערים ונערות בכיתה של שכנים.

בקבלת השבת מחר יהיה לנו הכבוד לארח את ערן גלובוס, יו"ר הבית הפתוח שהיה עסוק בשבועות האחרונות להיאבק (כרגיל) מול גורמים עוינים שניסו לטרפד את קיום המצעד.

גם אם לא הייתם במצעד היום – בואו מחר – לשמוע ולהראות תמיכתכם.

שתהיה לכולנו שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן 

 


דבר תורה ליום ירושלים תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

ביום ראשון הקרוב, כ"ח באייר, נציין את יום ירושלים.

זהו תירוץ מצוין להביט על אחת מנקודות הציון המקראיות המתארות כיצד נהפכה ירושלים מעיר יבוסית לעיר הקודש.

אנחנו בימי מלכות דוד, עת מגפה פוקדת את העם. גד הנביא מייעץ לו כך:

"וַיָּבֹא־גָד אֶל־דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר־גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה': וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אֶל־עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת־הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל־דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים: הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל־הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־אֲרַוְנָה לֹא! כִּי־קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת־הַגֹּרֶן וְאֶת־הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים: וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל".

שמואל ב פרק כד פסוקים יח-כה והמקבילה בדברי הימים א' כ"א

 

ארוונה (או ארנן במקבילה) לפי הטקסט פה הוא מלך, לא סתם בעל גורן. והוא מוכן לתת לדוד הכל, כולל את הבקר וכלי הדישון (המורגים) בחינם. דוד מתעקש לשלם כסף מלא. המגפה נעצרת וגורן ארנן היבוסי הופך לשטח המזבח, זה שיהפוך בימי שלמה בן דוד לבית המקדש.

בעקבות אמירתו של ארנן "ה' אלהיך ירצך", יאמר רבי אלעזר "אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן, ואלו הן: דוד ודניאל, דוד - דברכיה ארונה [...] ודניאל דברכיה דריווש" (מסכת מגילה דף טו עמוד א).

 

מאות שנים אחרי דוד, בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פרק א הלכה ב) מסופר לנו כי בתקופתו של המלך חזקיהו, בעת החזרת הפולחן לירושלים וההכנות לחידוש חגיגת הפסח, מוצאים המשפצים את הגולגולת של ארנן תחת המזבח. מציאת הקבר לא מבטלת את החגיגות ולא מטמאה את מקום המקדש.

יתכן שברכתו של הדיוט נוכרי כארנן היתה כה רבת השפעה וקדושתה יכלה לבטל אפילו טומאת מתים...

ביום ירושלים הקרוב נזכור את ארנן היבוסי, את העובדה כי גם בית המקדש נקנה בכסף מלא ולא נכבש או שוחרר. נזכור כי תקוותנו שירושלים תממש את שמה ותהא עיר של שלום. לכל תושביה.

רשות הרבים הירושלמית קיבצה עבורנו מגוון אירועים תחת הכותרת "50 סיבות לתקווה", יום ירושלים כחגיגה של רבגוניות סובלנות. כל המידע כאן:  http://bit.ly/2VSHeeZ

 

שבת שלום ויום ירושלים שמח!


הרב אלונה ניר קרן 

 


דבר תורה לפרשת בחוקתי תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

השבוע אנחנו מסיימים את ספר ויקרא .

בפתיחת הפרשה אנחנו מוצאים נאום "אם-אז":

אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.   וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.

ומצד שני -

"וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה..."

כאן מופיעה שורה ארוכה של איומים, שבתוכם – "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה."

 

השבוע התבשרנו שוב על ארבעה הרוגים בתאונת עבודה. השנה נהרגו 29 עובדים, זהו עובד הרוג בממוצע לשבוע. רבים אחרים נפצעו (מתוך נתוני אתר "קו לעובד" https://www.kavlaoved.org.il/20-שבועות-לשנת-2019-29-עובדים-איבדו-את-חייהם-בת).

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ד), אנחנו מוצאים את המדרש הבא על הסיבה לעונש שקיבלו תושבי העיר בבל:

"שֶׁבַע מַעֲלוֹת הָיוּ לוֹ לַמִּגְדָל מִמִּזְרָחוֹ וְשֶׁבַע מִמַּעֲרָבוֹ. מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְעָבַר אַבְרָם בֶּן תֶּרַח, וְרָאָה אוֹתָם בּוֹנִים אֶת הָעִיר, וְקִלְּלָם בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וְאָמַר:"בַּלַּע ה' פַּלַּג לְשׁוֹנָם" (תהילים נה, י).

החורבן והשממה מתחילים כאשר לא שמים לב אם אדם נופל ומת. כאשר רווחי קבלנים קודמים לחיי אדם. היו צריכים למות ארבעה ישראלים-יהודים כדי שסוף סוף נשים לב.

סדר העדיפות הציבורי חייב להשתנות. התאונות באתרי הבנייה הן רק סימפטום לסדר העדיפות הלאומי הקלוקל.   לעובדה שאיננו הולכים אחר חוקי ה' ואיננו מקיימים מצוות שמירת חיי אדם.

לזכר בן דקלו, יונתן סבג, גיל חזאזי והרוג נוסף ששמו טרם פורסם. לזכרם של 25 עובדים נוספים שאיבדו חייהם השנה. יהי זכרם ברוך. חזק חזק ונתחזק בשמירת חיי אדם.


הרב אלונה ניר קרן

 


דבר תורה לפרשת "בהר" תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

מדוע בכל שבת אנו קוראים גם בנביאים? ולא סתם אלא שלכל פרשה, נקבעה הפטרה מסוימת?

הדעה הרווחת אומרת: "לפי שגזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה, תיקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים וכו'". ר' דוד אבודרהם (מאה 14, ספרד).

כלומר – היות וברגע מסוים גזרה מלכות רשע (יוון?) שלא לקרוא בתורה, החליפו את הקריאה בתורה בקריאה בנביאים.

דעה מנוגדת שואלת בהיגיון אם חיילי יוון או רומא היו משכילים מספיק להבדיל בין מגילות התורה למגילות הנביאים? ומכאן מנסה למצוא נימוקים אחרים.

אחד מחוקרי תולדות עם ישראל במאה ה-19 יכתוב: "מאמין אני, שמנהג ההפטרות התחיל רק לאחר שהקינות וחלק מתהלים, משלי, איוב ושיר השירים נתקבלו במסגרת ספרי הקודש, ורק אז התחילו לקרוא בכתובים. מזמורי תהלים נכנסו לסדר התפילה, והואיל ושאר הספרים שבכתובים לא נמצאו מתאימים לקריאות בדומה לפרשיות התורה, ממילא נבחרו ההפטרות מספרי הנביאים בלבד" (ד"ר לוי הרצפלד, גרמניה מאה 19). כלומר היות ונכנס נוהג קריאת המגילות לקריאות בחגים, היה רצון להכניס גם את דברי הנביאים אל קריאות בשבתות ובחגים. הרצפלד מחזק טענתו ואומר שהדבר מאוחר לתרגום השבעים, כי אם לא כן: " נראה אפוא יותר להניח, שהמנהג לקרוא בנביאים התחיל בזמן מאוחר הרבה מתרגום התורה ע"י השבעים. שאם לא כך, ודאי היו מתרגמים עם התורה גם את הנביאים".

ודעה אחרונה, מבין השערות רבות אחרות, אומרת כי הקריאה בנביאים, היא בכלל תגובת נגד למנהג השומרונים, כך כתב הרב יהודה לייב פישמן-מיימון (מאה 20, ממנהיגי הציונות הדתית):

"יש מקום להשערה, כי כל התקנה הזאת לקרוא בנביאים לאחר קריאת התורה היתה מכוונת בראשונה כלפי השומרונים, שכפרו בדברי הנביאים, ושהיו אומרים: אין לנו אלא תורת משה וספר יהושע בלבד. וכדי להוציא מלבם של אלה ולקבוע בלב המון בית ישראל את האמונה בקדושת הנביאים, התקינו לקרוא בנביאים תכף אחרי גמר הקריאה בתורת משה, להודות ולהראות שכל דברי נביאים אמת ומקודשים הם בקדושת התורה.

ויש ידיים ורגלים להשערה זו מתוך נוסח הברכה שאנו מברכים לפני ההפטרה: אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, ברוך אתה ה' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת וצדק. וכל זה - כדי להבליט, כי דברי הנביאים אמיתיים המה, וכי בהם בחר ה', כמו שבחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, ולא כמו שפקרו השומרונים לכפור בקדושת דברי הנביאים".


ההפטרה של השבוע, פרשת 'בהר' לקוחה מתוך ירמיהו. הקשר הראשוני אל הפרשה הוא העיסוק בקרקעות וההקשר שלהן לעוני וליחסים כלכליים בכלל בין בני אדם. כלולות בפרשה מצוות שנת השמיטה, היובל, חוקים הנוגעים לעבד וכד'.

ההקשר המיידי לסיפור בהפטרה הוא בפסוק הבא, המצווה על גאולת האחוזה מידי קרוב שהתרושש מנכסיו: " כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃ וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃" (ויקרא כ"ה כ"ה).


וכך נפתח הסיפור בהפטרה שלנו:   וַיֹּאמֶר, יִרְמְיָהוּ:  הָיָה דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל, בֶּן-שַׁלֻּם דֹּדְךָ, בָּא אֵלֶיךָ, לֵאמֹר:  קְנֵה לְךָ, אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת--כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה, לִקְנוֹת. וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה, אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר-בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי-לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה-לָךְ; וָאֵדַע, כִּי דְבַר-יְהוָה הוּא.  וָאֶקְנֶה, אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה-לּוֹ, אֶת-הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. '


מה המיוחד כאן? ירמיהו בסך הכל מקיים את המצווה וגואל את אחוזת בן דודו חנמאל.  חדי העין והזיכרון יבחינו כי בן-הדוד בא אל ירמיהו, אל חצר המטרה. זוהי החצר בה כולא המלך צדקיהו את ירמיהו היות והוא מנבא בעד הכניעה לנבוכדנאצר מלך בבל ואי החבירה אל אויב הבבלים – המצרים. אנחנו נמצאים, כפי שירמיהו בעצמו מציין, במהלך המצור הנורא של הבבלים על ירושלים. הוא נמצא בבית האסורים. ומכל הדברים בעולם הוא בוחר לקיים את משפט הגאולה, כלומר הוא משקיע בנכסי נדל"ן – וקונה על-פי כל הכללים את חלקת בן דודו. תמוה? לא לאדם כירמיהו. הנביא שנחשב לנביא הפורענות, ששם את צווארו בעול רק כדי להמחיש את עולה של ממלכת בבל – ירמיהו הוא אלוף ההמחשות. ודווקא הנבואה שלנו היא נבואת נחמה של ירמיהו:"כִּי-כֹה, אָמַר יְהוָה, כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל-הָעָם הַזֶּה, אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת--כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם, אֶת-כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, דֹּבֵר עֲלֵיהֶם.  וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה, בָּאָרֶץ הַזֹּאת--אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, נִתְּנָה, בְּיַד הַכַּשְׂדִּים.  שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר, וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב:  כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם, נְאֻם-יְהוָה."  (ירמיהו ל"ב מ"ב-מ"ד).

ירמיהו, כנגד כל הסיכויים, בעוד הוא בבית האסורים, כשחורבן ממלכת יהודה כמעט ודאי – קונה את החלקה מבן דודו כדי להוכיח מעבר לכל ספק כי הוא מאמין באמונה שלמה שהגאולה בוא תבוא. שנבואתו תתגשם. שיבוא יום וייקנו שדות ואחוזות בערי יהודה, השפלה והנגב. כי אשיב את שבותם.

הדעה האחרונה שאביא, המנסה להסביר מדוע הוצמדו הפטרות אל פרשות השבוע שלנו, גורסת כי אלו בעצם היו מעין דרשות על הפרשה.

הדרשה בהצמדה בפרשת השבוע שלנו קלה להבנה - חז"ל או הגאונים היושבים בגלות וקוראים את החוקים הנוגעים לקרקעות, זקוקים להבטחה כי מתישהו תבוא הגאולה והחוקים הללו יהיו רלבנטיים לחייהם. ואין כירמיהו, נביא הזעם, להפיח בהם תקווה.

אחרי יום העצמאות וקצת לפני יום ירושלים, ניתן לומר כי נבואת הנחמה של ירמיהו התגשמה. שבנו.  ורק אפנה את תשומת ליבנו, השדות יקנו בכסף מלא. ולא רק בכסף, אלא גם על-פי החוק – בחתימה ומול עדים. לא בכח. כי אם בצדק ובמשפט.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן

דבר זה נסמך על המאמר "ראשיתן של ההפטרות" שמואל הכהן ויינגרטן, סיני פ"ג תשל"ח http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/reshitan1-4.htm


<< Start < Prev 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Next > End >>