פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דבר תורה לפרשת "בהר" תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

מדוע בכל שבת אנו קוראים גם בנביאים? ולא סתם אלא שלכל פרשה, נקבעה הפטרה מסוימת?

הדעה הרווחת אומרת: "לפי שגזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה, תיקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים וכו'". ר' דוד אבודרהם (מאה 14, ספרד).

כלומר – היות וברגע מסוים גזרה מלכות רשע (יוון?) שלא לקרוא בתורה, החליפו את הקריאה בתורה בקריאה בנביאים.

דעה מנוגדת שואלת בהיגיון אם חיילי יוון או רומא היו משכילים מספיק להבדיל בין מגילות התורה למגילות הנביאים? ומכאן מנסה למצוא נימוקים אחרים.

אחד מחוקרי תולדות עם ישראל במאה ה-19 יכתוב: "מאמין אני, שמנהג ההפטרות התחיל רק לאחר שהקינות וחלק מתהלים, משלי, איוב ושיר השירים נתקבלו במסגרת ספרי הקודש, ורק אז התחילו לקרוא בכתובים. מזמורי תהלים נכנסו לסדר התפילה, והואיל ושאר הספרים שבכתובים לא נמצאו מתאימים לקריאות בדומה לפרשיות התורה, ממילא נבחרו ההפטרות מספרי הנביאים בלבד" (ד"ר לוי הרצפלד, גרמניה מאה 19). כלומר היות ונכנס נוהג קריאת המגילות לקריאות בחגים, היה רצון להכניס גם את דברי הנביאים אל קריאות בשבתות ובחגים. הרצפלד מחזק טענתו ואומר שהדבר מאוחר לתרגום השבעים, כי אם לא כן: " נראה אפוא יותר להניח, שהמנהג לקרוא בנביאים התחיל בזמן מאוחר הרבה מתרגום התורה ע"י השבעים. שאם לא כך, ודאי היו מתרגמים עם התורה גם את הנביאים".

ודעה אחרונה, מבין השערות רבות אחרות, אומרת כי הקריאה בנביאים, היא בכלל תגובת נגד למנהג השומרונים, כך כתב הרב יהודה לייב פישמן-מיימון (מאה 20, ממנהיגי הציונות הדתית):

"יש מקום להשערה, כי כל התקנה הזאת לקרוא בנביאים לאחר קריאת התורה היתה מכוונת בראשונה כלפי השומרונים, שכפרו בדברי הנביאים, ושהיו אומרים: אין לנו אלא תורת משה וספר יהושע בלבד. וכדי להוציא מלבם של אלה ולקבוע בלב המון בית ישראל את האמונה בקדושת הנביאים, התקינו לקרוא בנביאים תכף אחרי גמר הקריאה בתורת משה, להודות ולהראות שכל דברי נביאים אמת ומקודשים הם בקדושת התורה.

ויש ידיים ורגלים להשערה זו מתוך נוסח הברכה שאנו מברכים לפני ההפטרה: אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, ברוך אתה ה' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת וצדק. וכל זה - כדי להבליט, כי דברי הנביאים אמיתיים המה, וכי בהם בחר ה', כמו שבחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, ולא כמו שפקרו השומרונים לכפור בקדושת דברי הנביאים".


ההפטרה של השבוע, פרשת 'בהר' לקוחה מתוך ירמיהו. הקשר הראשוני אל הפרשה הוא העיסוק בקרקעות וההקשר שלהן לעוני וליחסים כלכליים בכלל בין בני אדם. כלולות בפרשה מצוות שנת השמיטה, היובל, חוקים הנוגעים לעבד וכד'.

ההקשר המיידי לסיפור בהפטרה הוא בפסוק הבא, המצווה על גאולת האחוזה מידי קרוב שהתרושש מנכסיו: " כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃ וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃" (ויקרא כ"ה כ"ה).


וכך נפתח הסיפור בהפטרה שלנו:   וַיֹּאמֶר, יִרְמְיָהוּ:  הָיָה דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל, בֶּן-שַׁלֻּם דֹּדְךָ, בָּא אֵלֶיךָ, לֵאמֹר:  קְנֵה לְךָ, אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת--כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה, לִקְנוֹת. וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה, אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר-בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי-לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה-לָךְ; וָאֵדַע, כִּי דְבַר-יְהוָה הוּא.  וָאֶקְנֶה, אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה-לּוֹ, אֶת-הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. '


מה המיוחד כאן? ירמיהו בסך הכל מקיים את המצווה וגואל את אחוזת בן דודו חנמאל.  חדי העין והזיכרון יבחינו כי בן-הדוד בא אל ירמיהו, אל חצר המטרה. זוהי החצר בה כולא המלך צדקיהו את ירמיהו היות והוא מנבא בעד הכניעה לנבוכדנאצר מלך בבל ואי החבירה אל אויב הבבלים – המצרים. אנחנו נמצאים, כפי שירמיהו בעצמו מציין, במהלך המצור הנורא של הבבלים על ירושלים. הוא נמצא בבית האסורים. ומכל הדברים בעולם הוא בוחר לקיים את משפט הגאולה, כלומר הוא משקיע בנכסי נדל"ן – וקונה על-פי כל הכללים את חלקת בן דודו. תמוה? לא לאדם כירמיהו. הנביא שנחשב לנביא הפורענות, ששם את צווארו בעול רק כדי להמחיש את עולה של ממלכת בבל – ירמיהו הוא אלוף ההמחשות. ודווקא הנבואה שלנו היא נבואת נחמה של ירמיהו:"כִּי-כֹה, אָמַר יְהוָה, כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל-הָעָם הַזֶּה, אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת--כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם, אֶת-כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, דֹּבֵר עֲלֵיהֶם.  וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה, בָּאָרֶץ הַזֹּאת--אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, נִתְּנָה, בְּיַד הַכַּשְׂדִּים.  שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר, וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב:  כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם, נְאֻם-יְהוָה."  (ירמיהו ל"ב מ"ב-מ"ד).

ירמיהו, כנגד כל הסיכויים, בעוד הוא בבית האסורים, כשחורבן ממלכת יהודה כמעט ודאי – קונה את החלקה מבן דודו כדי להוכיח מעבר לכל ספק כי הוא מאמין באמונה שלמה שהגאולה בוא תבוא. שנבואתו תתגשם. שיבוא יום וייקנו שדות ואחוזות בערי יהודה, השפלה והנגב. כי אשיב את שבותם.

הדעה האחרונה שאביא, המנסה להסביר מדוע הוצמדו הפטרות אל פרשות השבוע שלנו, גורסת כי אלו בעצם היו מעין דרשות על הפרשה.

הדרשה בהצמדה בפרשת השבוע שלנו קלה להבנה - חז"ל או הגאונים היושבים בגלות וקוראים את החוקים הנוגעים לקרקעות, זקוקים להבטחה כי מתישהו תבוא הגאולה והחוקים הללו יהיו רלבנטיים לחייהם. ואין כירמיהו, נביא הזעם, להפיח בהם תקווה.

אחרי יום העצמאות וקצת לפני יום ירושלים, ניתן לומר כי נבואת הנחמה של ירמיהו התגשמה. שבנו.  ורק אפנה את תשומת ליבנו, השדות יקנו בכסף מלא. ולא רק בכסף, אלא גם על-פי החוק – בחתימה ומול עדים. לא בכח. כי אם בצדק ובמשפט.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן

דבר זה נסמך על המאמר "ראשיתן של ההפטרות" שמואל הכהן ויינגרטן, סיני פ"ג תשל"ח http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/reshitan1-4.htm


דבר תורה ליום העצמאות תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

"מדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו"

"אני מדבר כאן הערב כמי שאהבתו לארץ הזו היא אהבה קשה ומסובכת. ואף על פי כן היא חד משמעית. וכמי שהברית שהייתה לו תמיד עם הארץ הפכה לאסונו - לברית דמים. אני אדם חילוני לחלוטין, ואף על פי כן בעיני הקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם מעין נס שקרה לנו כעם. נס מדיני, לאומי, אנושי.

אני לא שוכח את זה אף לרגע אחד. גם כאשר דברים רבים במציאות חיינו מקוממים ומדכאים אותי, גם כשהנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות. גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה על הנס הזה, אני זוכר תמיד. ומתוך התחושות האלה אני מדבר אליכם הערב."

פתיחת נאומו של דוד גרוסמן, עצרת הזיכרון ליצחק רבין, 4.11.2006

 

ההפטרה שקוראים לכבוד יום העצמאות לקוחה נאום הנביא ישעיהו (פרק י' ל"ב-פרק י"ב ו') – נאום נחמה המנבא מציאות אידילית של שיבת לארץ ישראל, בה יגור בכפיפה זאב עם כבש, יקבצו נדחי ישראל ויהודה, תסור הקנאה ביניהם ויפוצו אויביהם.

הנבואה מסתיימת בפסוקים הבאים:

"וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי.

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.

וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.

וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ.

זַמְּרוּ יְהוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה מידעת [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ.

צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

מפרש ר' אלעזר את הפסוק המודגש כך: "והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם" (תהלים עב יח)  אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו!" (מסכת נידה,  ל"א, ע"א)

לוקח ר' אלעזר את דברי דוד מתהילים ע"ב, מחבר שני פסוקים נפרדים וטוען כי ה'לבדו' מצביע על כך שתכופות  בעל הנס עצמו לא מכיר בעובדה שקרה לו נס, אלא אלוהים לבדו מכיר בהיות הנס.

ועוד מדרש יפה (מתוך האתר מחלקי המים) מסביר כי הנס הינו המטה עליו מתנופף הדגל בראש המחנה. האיש הנושא אותו אינו רואה את הדגל המתנופף מעליו, רק העם ההולכים אחר הדגל מסוגלים לראות את הנס. כך אנו מסוגלים לראות רק את הדורות הקודמים לנו, להכיר בניסים שקרו להם – ולהודות על כך.

ביום חג זה אמקד את עיני בראיית הנס הגדול שבקיום מדינת ישראל. כדברי דוד גרוסמן – נס שקרה לנו כעם. נס מדיני, לאומי, אנושי ואוסיף – ואישי.

ביום חג זה אודה לאל ולדורות הקודמים לי, שהשכילו להיות שותפים לנס בחלימה, בשאיפה, בתקווה ובהמון המון עשייה ברוכה!

חג עצמאות שמח לכולנו!


הרב אלונה ניר קרן

 

 

 

 


דבר תורה לפרשת קדושים תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ / אסתר שקלים

עוֹלִים לָרֶגֶל לָאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל
בַּכִּכַּר הַמֶּרְכָּזִית בְּתֵל אָבִיב, לְיַד הָעִירִיָּה
וְשָׁרִים בְּלַחַשׁ פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה
שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים הַדְּגוּלִים מִקַּדְמַת דְנָא
וַחֲסִידִּים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה
מַדְלִיקִים נֵרוֹת קְטַנִּים
וְכָל אֹהֲבָיו וְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו
נִשְׁבָּעִים לָלֶכֶת לְאוֹרוֹ
וְלִדְבֹּק בְּמִדוֹתָיו
גִבּוֹר חַיִל נֶאֱמָן לְעַמּוֹ
אֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם
וּמְקָרֵב אֵת הַבְּרִיוֹת לְזֹאת הַתּוֹרָה
וּמִתְחַבְּקִים וּמְבַכִּים
הֱיֵה שָׁלוֹם, צַדִּיק

עוֹלִים לְקִבְרוֹ שֶׁל הַחוֹזֶה
זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ
עַל הָהָר בְּעִיר הַבִּירָה
וּמְקַיְמִים אֵת הַהִלּוּלָה
מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִּצְוָה
וּמְבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים
אֵת אֵלּוּ הַנִּבְחָרִים לְתִפְאֶרֶת הַמְּדִינָה
וּמַדְלִיקִים תְּרֵיסַר מַשּׁוּאוֹת אֵשׁ
כְּמִנְיָן הַשְּׁבָטִים
וְקוֹרְעִים שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם
בְּזִיקוּקִין דִּינוּר וּדְגָלִים מִתְנוֹפְפִים
וְאָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּתַרְגִּילֵי סֵדֶר וְלַהֲקוֹת מְחוֹלְלִים
הַנּוֹפְלִים אַפַּיִם וּפוֹרְשִׁים כַּפַּיִם לַמְּרוֹמִים
וּשְׁלִיחַ הַצִּבּוּר
מַגִּיעַ לִתְפִלַּת הָעֲמִידָה
וּקְהַל הַמַּאֲמִינִים שָׁר אֵת הַהִמְנוֹן
בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּבִנְעִימָה קְדוֹשָׁה

 

וְנִשְׂבַּע אֱמוּנִים
עַד הַהִלּוּלָה הַבָּאָה

עוֹלִים
וְקוֹרְאִים זֶה אֶל זֶה וְאוֹמְרִים
קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ

 

פרשת השבוע, פרשת קדושים נפתחת בהכרזה: "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ."

מה עושה אדם או מקום או זמן לקדוש? כמובן שעצם השורש קדוש נעוץ בהבדלה, בקביעה כי הזמן הזה או המקום הזה או האדם הזה מיוחדים ונבדלים מאחרים.

נבדלים במה?      האם ההכרזה כי כולנו קדושים מותנית בדבר? הקריאה בפרשה שלנו, המונה שורה ארוכה של מצוות, מציעה שכן.

כותבת ד"ר רוני מועלם אופניימר כי ניתן להבין מהי קדושה מתוך רשימת המצוות בפרשה שלנו: "המצוות הרבות והמגוונות המופיעות בפרק מדגימות את נוכחות הקדושה בכל תחומי החיים: בבית, בשדה, במקדש. הן שייכות למערכות יחסים רבות פנים: בין ה' לאדם, בין ילדים להורים, בין עשירים לעניים, בין זקנים לצעירים, בין שופטים לעומדים בדין, בין גרים לתושבים ותיקים ובין חנוונים לקונים. הן שייכות לזמנים משתנים — לשבתות וליום־יום. בנוסף, החובה להשגת הקדושה מוטלת על "כל עדת בני ישראל", וזאת בניגוד לשיטות פולחן אחרות, המשתפות בפרטי עבודת האל רק את כוהני הדת. כך יוצא שהקדושה על פי פרק י"ט אינה מוגבלת לאנשים, למקומות או לזמנים מסוימים. היא מתקבלת ממעורבות ועשייה בכל תחומי החיים, לפי חוקי התורה." (רוני מועלם אופנהיים, הארץ, 30.4.19).

היות משהו מוגדר כקדוש הוא בתחום שבין – במפגש ביננו ובין משהו אחר לנו. במה שנוצר בתווך. מתוך עצם היותו, הוא דינאמי ותלוי בדבר. בשבת הזו – שבין יום השואה ליום הזכרון ויום העצמאות, נחשוב מה הופך ימים אלו, מה הופך את הדגל, את ההמנון, את הר הרצל, את הצפירה לקדוש? האם הם לכשעצמם קדושים? לא – הם רק מסמלים את היחס שביננו, כיחידים אל החברה בה אנו חיים כתושבים וכתושבות, כאזרחים וכאזרחיות, כחיילים וכחיילות ובעיקר בעיקר - כבני ובנות אדם. בימים הלאומיים תפקידנו לשאול אם בכל הסמלים האלו שוכנת קדושה. ואם לא, מה עלינו לעשות ולתקן כדי שתשוב ותתקדש.

שתהיה לנו שבת קדושה וימים לאומיים משמעותיים וקדושים.


הרב אלונה ניר קרן


דרשה לשביעי של פסח תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

בשביעי של פסח, אומרת המסורת, חצו בני ישראל את הים.

שירת הים הגדולה היא גם פרץ של הודיה ושבח על זמרת יה והישועה שהמציא לנו, אך היא גם שרטוט המהלך ההיסטורי עוד בטרם קרה – ממעבר ים סוף ההירואי, דרך כיבוש הארץ ועד לסיומו בפסוק הבא:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ: (שמות טו יז(

המהלך מסתיים בכינון מקדש ה' בארץ המובטחת. זהו הפסוק היחיד בתורה שמציין במפורש הקמת מקדש במקום מסוים – בארץ ישראל.

תביאמו ותטעמו – גוף שלישי רבים בעברית עתיקה –כלומר, נביאם וניטעם. לא אתכם נביא וניטע בארץ, אלא נביא מישהו אחר וניטע מישהו אחר. אומרים חז"ל – הבנים נכנסים ולא האבות. כלומר – כבר בסוף השבוע הראשון ליציאת מצריים, יודע כל דור המדבר כי לא יגיע אל הארץ המובטחת, אלא רק הדור שאחריו.

ולמעשה – בקריאת חמשת חומשי תורה – אנחנו מצטרפים כל שנה לדור המדבר – אנחנו קוראים את כל סיפור הבריאה האוניברסלי, את הולדת המשפחה שלנו, והיוצרות העם שלנו, אנחנו מקבלים חוקים ומשפטים.. אך אנחנו תמיד תמיד נשארים יחד עם משה על הר נבו ולא חוצים את הירדן. [ חוץ מבהפטרה מחר, שהיא בחירה חדשה של התנועה הרפורמית).

אני חושבת שלא בכדי (??) חזלינו שחיו כבר ללא מקדש, קבעו את קריאת התורה כך שלא תכלול הגעה לארץ המובטחת. חלק חשוב מהיות חזון חזון, היא אי היכולת לממשו לגמרי לגמרי במציאות. תמיד צריך לשאוף לשלמות, אך זו איננה ניתנת להשגה.

 

לקראת סיום חודש ניסן, ועם הימים הלאומיים בפתח, נדמה שכדאי להתעכב מעט על הקשר שבין אותה ארץ מובטחת אלינו.

נאמר במכילתא דרבי ישמעאל: שלשה דברים נתנו על תנאי: ארץ ישראל ובית המקדש ומלכות בית דוד. חוץ מספר תורה ובריתו של אהרן שלא נתנו על תנאי. ארץ ישראל מנין, שנאמר: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם" (דברים יא טז).  ובית המקדש מנין, שנאמר: "והבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם, והקימותי את בריתי אתך אשר דברתי אל דוד אביך" (מלכים א ו יב). ואם לאו: "והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו יִשֹּׁם וְשָׁרָק" (מלכים א ט ח). [מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה ב].

הברית עם עם ישראל, שהתורה היא כתובתה – אין בה תנאי. לא משנה מה נעשה הברית הזו לא תתבטל. עדות לכינון הברית הזו היא שמע ישראל. פעמיים ביום אנחנו קוראים "שמע ישראל". העדות היא דו כיוונית – פעם אחת אנכית, למעלה כלפי אלוהים, ופעם שנייה, חשובה אולי יותר – הצידה, אחד כלפי השני. הברית היא גם ביננו. בבחינת "כל ישראל ערבים".

לא כך הברית ביננו ובין ארץ ישראל. היא ברית שתלויה בדבר. תלויה בהתנהגותנו המוסרית כעם וכחברה.

בשנת 1891 על סיפון אנייה מיפו לאודסה, מסכם אחד העם את ביקורו בארץ ישראל שארך שלושה חודשים. הוא כותב כמה השתוקק וחלם וציפה לראות בעיניו את הארץ, וכשסופסןף  הגיע תיאר את מצבה כאומלל ותוהה על מה שיידרש כדי לשוב ולהחיותה, במילותיו – " מה תיקוותנו פה לאחרית הימים?" הוא מסמן שני נעלמים – מה יהיה הכוח של הארץ – של האדמה לשוב ולהניב, ומה כוחו של העם לבנות ולחיות בארץ.

הוא מבקר בכותל – וכך כותב:

באתי ערב פסח ירושלימה, לשפוך שׂיחי וכעסי  לפני 'העצים והאבנים', שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי היתה, כמובן, אל 'הכותל'. שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות.[...] ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עֵדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבַן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו ? על איזה מהם נבכה יותר ? – ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, – יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית ; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו ? "

כמעט יובל שנים לאחר מכן, ינסו לכלותנו. בעוד מספר ימים נציין את ערב יום השואה בהתכנסות בקהילה שכותרתה "האחריות לזכור ; לזכור באחריות".

אחריותנו לזכור כי הסכנה נשקפת לנו לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. ללא עם- לא תהיה תקומה. לפני מספר שנים כתבה הרבנית הדסה פרומן מכתב גלוי לבצלאל סמוטריץ'. בתוכו היא כתבה את המילים הבאות:" הלאומיות היהודית צריכה להיות נקייה מכל טומאה של גזענות, שאם לא כן- אין לה זכות קיום. הרב קוק (כמו הוגים אחרים בדורו מראשית הציונות) ראה בחזון הציוני בשורה רוחנית שתביא איתה לעולם את אור הצדק והמוסר, את אהבת האדם וקדושתו ושתקומם את אותה הבשורה בארץ הנכספת.

זוהי הבשורה שלנו. עם הרוח הגדולה הזו- הקמנו מדינה. זהו המהלך ההיסטורי האלוהי שחיבר אותנו מחדש לארץ וזוהי השליחות שלנו כלפי העולם. [...]

המחשבה שאתה מביא לכאן את הקדושה, הטהרה והקשר העמוק לארץ על ידי שלילת קיומו של האחר – כותבת פורמן - מבטאת חוסר הבנה רוחנית מעבר להיותה לא ריאלית. דבריך מובילים, לצערי, ציבור שלם אל תהום עמוקה שמסכנת ומערערת את עצם קיומנו". עד כאן דברי הרבנית פרוֹמן.

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" – נוכל לחיות כאן, כעם ריבוני בנחלתו, אך ורק אם נלך לאור החזון הציוני – חיים מוסריים שאינם מושתתים על גזענות ושנאת האחר באשר הוא אחר. בעוד ששה שבועות מהיום, נחגוג את קבלת התורה. לא בכדי חג השבועות, כמו גם מלכות בית דוד קשור בקשר עבות לרות המואביה.

בעיני תרגומה העכשווי של מלכות בית דוד היא אותה ריבונות ישראלית ציונית כאן.  כמו שגרס אותו מדרש – לא הארץ, לא השליטה שלנו בה וגם לא היכולת שלנו לחיות ולכונן פה חיים של משמעות – שלושתם אינם מובטחים. הם על תנאי.

אל לנו לומר נואש! בל יפלו פנינו!. כדברי אחד העם: "העם מלא חיים וכח". משימתינו כיהודים רפורמיים החיים פה בארץ ישראל בשנת תשע"ט, היא להבטיח כי מדינת ישראל הריבונית תעמוד בתנאי הברית כדי שתמשיך להתקיים בנחלתה.

מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,    מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; 

נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא. 

{נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה קָדְשֶׁךָ

מי ייתן ונהיה עדים לפלאות, מי ייתן ונהיה ערים לחלקנו ותפקידנו שלנו בהבאת הגאולה.

שיהיה לכולנו חג שמח!

הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה ל"אחרי מות" תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

המוות הנורא שהפרשה נפתחת בה, הוא המוות של בני אהרון. כביכול כבר עבר זמן רב מאז מותם. ומה קרה אחרי? אהרון נדרש לחזור אל החיים.

" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת".

אהרון וכל הכהנים נדרשים להקפיד על הכללים, למען יחיו.

ולא רק הכהנים.

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': (ויקרא יח ה).

וחי בהם.

במהלך הימים האחרונים ביליתי במחיצת משפחה וחברים. רוב האנשים הסובבים אותי אינם שומרים כשרות בפסח. מצאתי עצמי, כבכל שנה, מנהלת שיחות כנות שבאות מסקרנות אמיתית, להבין מדוע אני בוחרת מבין כל המצוות לא לאכול חמץ בפסח.  חברי מכירים כי שמירת המצוות שלי היא שונה, אך עדיין כשאני מסרבת בפעם המאה לפיתה – הם מרימים גבה ואז מקשיבים. וההסבר הוא לא כל-כך קל, גם לא לעצמי. הרי אין בעניין כל הגיון. אין בעניין רציונל או עקביות.

הקריאה בפרשת השבוע שלנו נותנת לי רמז. חוט לאחוז בו בשיחה הפנימית שלי.

הפרשה מתחילה בתיאור עבודת הכהן ביום הכיפורים. וממשיכה בתיאור הלכות יום הכיפורים לכלל העם.

"וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם--אַחַת, בַּשָּׁנָה". אחת לשנה אנחנו מצווים  להימנע מכל התאוות הגופניות, היומיומיות,  ולהתמקד ברוחני. יום כיפור הוא כולו הזמנה להיטהר.

אך מה קורה בשאר ימות השנה? המשך הפרשה לוקח אותנו מהמקום הטהור ביותר אל שאר השנה. שיש בה גם וגם. גם טהרה וגם טומאה. גם רוחניות וגם גשמיות. והפרשה שולחת ידיים עמוק עמוק לבשר, ממש חותכת בבשר החי. ראשית, אם אתם מקריבים קורבנות (כלומר בגשמי שהוא למעשה רוחני)– אזי מותר אך ורק במקום אחד – בפתח אוהל מועד. ואם אתם בגשמי שהוא גשמי – בסיפוק צרכיכם הגופניים, כלומר באוכל ישנו איסור לאכול דם : " כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ".

הפסוק מחזיר אותנו לפסוק ההוא מבראשית, לציווי הניתן לנח ובני משפחתו עם צאתם מהתיבה: " אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". ושני משפטים אחר כך: " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

כלומר האיסור על אכילת דם הוא מקידמת דנא, זהו ציווי אוניברסלי ולאו דווקא לבני ישראל. והוא מותח קו ישר וברור בינו ובין האיסור לשפוך דם אדם. בפרפרזה על משפט אחר – במקום בו לא מהססים לאכול דם חיות, לא יהססו לרצוח אנשים.

כל הפרשה, כמו גם כל המצוות כולן עניינן הם שימת גבול, שרטוט בין מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה בזוי, מה טהור ומה טמא.

מצלמת הסרט שלנו עשתה קאט מהיר – מיום כיפור, בו כולנו עוטים לבן וצמים ומתפללים, אל רגע אכזרי במיוחד – רגע בו אנחנו שוחטים חיה ודמה ניגר לארץ. רגע בו אנו נוטלים חיים. אנו מצווים לכסות בעפר את הדם השפוך. רגע אחרי שצדנו את החיה, חוקי התורה מורים לנו לעצור. לא לרוץ ולאכול את החיה, אלא לשהות לרגע. לשלוט ביצר.

ומאכילת בשר לתאִוות בשרים.

"אישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה:  אֲנִי, יְהוָה".

ושוב מצלמת הבמאי שלנו עשתה קאט. מרגע הציד או השחיטה שהם מחוץ לאוהל, במרחב הפומבי, אל תוך האוהל, אל רגע אינטימי בו גוף נוגע בגוף. רגע שגם בו אנו מצווים לעצור. להשתהות, לא להגרר אחרי תאווה חסרת מעצורים. גם אם אני בעל הכח באקט המיני (וכך זה בכל הדוגמאות בפרשה, אל הגבר החופשי, בעל הבית) , מוטלת עלי החובה להיות מודע עם מי אני מקיים יחסי מין. לא הכל פרוץ. יש גבולות.

וכך פרשת "אחרי מות" מדברת על הקישקע של החיים. על הדם ועל הערווה.  על הבשר ועל תאוות הגוף. והכל – איננו לוגי אבל גם לא רגשי. אלו גבולות אחרים. גבולות של מודעות עצמית, של שליטה.

גם אם איני מיישמת אחד לאחד את כל ציוויי הפרשה – הם מזמינים אותי לחשוב. להיות מודעת.

 

במהלך חול המועד ביקרנו בפארק המחזור של חירייה.  3500 טון אשפה מגיע לשם ביום. ביום! 3500 טון הם 1000 (!) משאיות זבל ביום.

עמדנו מעל אתר מעבר הפסולת של כל גוש דן, הר עצום של אשפה שנדחס לתוך משאיות אחרות ונלקח להטמנה בדרום הארץ.

מדריך הסיור חלק איתנו את משנתו – מחזור והפרדת אשפה זה נחמד, אך בעוד מעט מאוד זמן זה יהיה בבחינת כוסות רוח למת. הפתרון האמיתי יהיה להפחית משמעותית בצריכה שלנו. לצרוך פחות ומכאן לייצר פחות זבל.

אם ספר ויקרא היה נכתב על-ידי היום, אין ספק שהייתי מוסיפה לפרשת השבוע את מצוות "בל תצרוך". היד הזריזה על כרטיס האשראי או על מקש המקלדת גורמים לחוויית הקניה להיות מהירה יותר, זמינה יותר, ממכרת יותר. "מצוות שופך פח האשפה" – היתה מורה לי לעצור לרגע, לחשוב – האם אני באמת באמת צריכה לקנות חמישה סוגים של קורנפלקס לארוחת הבוקר? האם אני באמת חייבת עוד זוג מכנסיים?

 

בתוספתא למסכת שבת נאמר: [...] לא נתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וחי בהן – ולא שימות בהן. אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. (תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טו הלכה יז)

המודעות לאופן בו אנו חיים את חיינו היא היא החיים עצמם. פיקוח נפש דוחה את קיום המצוות. גוברים אך ורק שלושה מקרים – כולם – אטען – מכילים באופן אינהרנטי מוות – הם אנטיתיזה לחיים – בין אם מוות פיזי-גשמי ובין אם נפשי.

אין צורך להרחיב על שפיכות דמים. גילוי עריות במובן של פגיעה מינית באדם החלש ממני וצר המקום כאן להרחיב בנושא. ועבודה זרה – בעיני – תאוות הצריכה היא היא העבודה הזרה של ימינו. או לפחות אחד הביטויים המרכזיים שלה.

אי אכילת מצות בפסח היננו רק תרגול – תרגול ותזכורת כי הנני בת חורין. הנני בת חורין לבחור בין טוב ורע אך אינני משוחררת מעצם הבחירה. הבחירה היא היא הציפיה של אלוהים מאיתנו לנהוג בשליטה, במודעות עצמית. למה? "כי בצלם אלוהים עשה את האדם".

שתהיה לכולנו שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן 

 


דבר תורה ערב פסח תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

 

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות יב כה-כז)

 

"ויעש לו' יהושע כאשר אמר לו משה וגו'  והיה כאשר ירים משה וגו' (שמות יז, י-י"ג) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין, כיוצא בו (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו', וכי שרף של נחשת ממית או מחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקין, כיוצא בו (שמות יב) והיה הדם לכם לאות וגו' וכי הדם מהני למלאך המשחית או לישראל? אלא בזמן שהיו ישראל נותנין מן הדם על פתחיהם הקדוש ברוך הוא נגלה וחס עליהן שנא' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בשלח סימן כז).

 

פסח על שום מה? מוסבר במפורש בשמות, וכולנו מכירים מסיפורי הגן – פסח משום שאלוהים פַּסָח על בתי ישראל, אלו שמשקופיהם היו מסומנים בדם במהלך מכת הבכורות וכך ניצלו. אומר המדרש למעלה – האם עצם הדם על המשקוף הוא הוא שמנע את הפגיעה? כתשובה, יוצר המדרש אנלוגיה בין מקרה זה לשני מקרים נוספים: מקרה ראשון - מלחמת בני ישראל בעמלק. כל זמן שהיו ידי משה מונפות למעלה, יד בני ישראל היתה על העליונה. המדרש מביא דוגמא שניה – נחש הנחושת, כביכול, בני ישראל מתרפאים כאשר מביטים בו. בכל שלושת המקרים – לא נחש הנחושת, לא ידיו המונפות של משה וגם לא הדם על המשקוף הם שמביאים הצלה וחיים. אך ורק ההתבוננות כלפי מעלה, שיעבוד הלב לאלוהים – הוא הוא המביא חיים.

ומהי ההסתכלות כלפי מעלה? מהו שעבוד הלב לאלוהים?

נדמה לי שהשיר הבא של המשוררת והפסיכיאטרית הירושלמית, בלה שור – עונה בדיוק עדין:

בֹּא / בלה שור

בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה

וְאָמַרְתִּי לוֹ

שַׁלְּחֵנִי מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת

הוּא הִסְתַּכֵּל בִּי

עָנָה לִי בְּקֹשִׁי

מָה רְצוֹנְךָ מִמֶּנִּי

בְּיָדְךָ הַדָּבָר

לַעֲשׂוֹתוֹ

 

שיהיה לכולנו חג חירות שמח!

הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה שבת הגדול תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

ההפטרה של השבת שלפני ליל הסדר, מסתיימת במשפט הבא, שבעקבותיו, כך אומר אחד הפירושים נקראית שבת הגדול כך (ולא הגדולה):

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָאוְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם.  (מלאכי ג' כ"ג).

כך מסתיימים כל ספרי הנביאים, במשפט הזה מסתיימת הנבואה בישראל.

בבית הכנסת, בכדי לא לסיים במילה 'חרם', חוזרים ומקריאים שוב את הפסוק הקודם.

הבה נשים לב כי אמנם הנביא מלאכי מבטיח גאולה, אך היא מגיעה יחד עם איום גדול ונורא.  או שתעשו תשובה, כפי שאליהו יאפשר לכם או שתבוא מכה גדולה על הארץ.

מדוע זוהי ההפטרה אותה בוחרים חז"ל להצמיד לשבת שלפני פסח? הרי כביכול מדובר פה בעשיית תשובה והתוכן מתאים יותר אולי לימים הנוראיים ולא לעת בה אנו מצווים להרבות ולספר, לדור הבא, ביציאת מצריים.

ואולי המפתח להבנת ההקשר הוא הוא המסירה לדור הבא.

הביטוי 'הנה אנכי שולח' מופיע רק פעמיים בתנ"ך – פעם אחת פה במלאכי והפעם הראשונה היא בשמות, כחלק מפרשת משפטים, זו הבאה מיד אחרי מתן תורה ועשרת הדברות.

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג כ).

מפרש המדרש - "הנה אנכי שולח מלאך" – אמר לו הקב"ה למשה: מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים. (שמות רבה לב ט ).

המדרש בשמות רבה מכיר הן את הפסוק ממלאכי וכמובן זוכר גם את ברכת יעקב לבניו של יוסף: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.  הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי (בראשית מ"ח ט"ז).

המלאך השומר הזה, שמלווה אותנו מאז ימי אברהם, יצחק יעקב וצאצאיו - הרמב"ן טוען כי איננו מלאך כי אם 'קול אלוהים חיים' הקיים בכל דור ודור ועלינו רק להקשיב לו. (פירוש רמב"ן לספר שמות כ"ג פסוק כ').

האם אנו עוצרים כדי להקשיב?

אנו שבים ומצטטים את המשנה מפסחים כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות י"ג):' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".(משנה, מסכת פסחים, פרק י', ה')

בשבת האחרונה היה מזג אוויר אביבי במיוחד, ולאחר שסיימתי להנחות בר מצווה, לקחנו את דור ההמשך ויצאנו לטייל קמעא בעמק הצבאים. עצרנו באחת מנקודות התצפית. השמש עמדה לשקוע ואנחנו צפינו בעדר הצבאים לוחך בשלווה עשב רענן. מעליו התנשאה גבוהה מפלצת ההולילנד. משמאל שכונת הקטמונים וצומת פת הרועשת. מאחורינו גבעת מרדכי. עמדנו שלש משפחות ישראליות זו ליד זו – מימיננו שני הורים דתיים לאומיים – האב בחולצה לבנה וכיפה סרוגה והאם בכיסוי ראש גבוה ובנם הקטן, ומשמאלנו אב חרדי צעיר במעיל ארוך ובנותיו בלבוש שבת של קטיפה מהודרת. ואנחנו – זוג הלסביות בג'ינס עם ילדה קופצנית ותינוק במנשא. וכולנו יחדיו עמדנו והתפעלנו מהשלדג המבהיק בכחל מתכתי שעף מקנה לקנה, מהצפרדעים שניפחו את לחייהן וקרקרו בקול רם ומאמא צביה ועופר שאך זה נולד וקיפץ אחריה. והכל עטוף באור רך של בין ערביים ובריח אביב משכר.

 

בבוקר של אחרי יום הבחירות עלתה וחזרה במוחי התמונה הזו ומה יכול להיות יותר סמלי, יותר מעודד, מאותם רגעים אלו של בין הערביים של הפרידה מהשבת בעמק הצבאים. מקום שעמד להפוך לעוד נכס נדלני ורק בזכות התאגדות של תושבים מקומיים, שהתעקשו לעמוד מול השררה והעוול והתעקשו לדאוג שהשטח הזה לא יהווה המשך לעושק שקרה בהולילנד. השטח הזה שפורח עכשיו ומארח בקרבו בני אנוש ללא קשר למוצאם כמו גם בעלי חיים וצמחים רבים. השטח הזה הוא הוכחה חיה כי ישראל יכולה וצריכה להיות אחרת. כולנו יכולים לחיות בה זה לצד זה ולא זה על חשבון זה. כולנו. זה רק עניין של רצון, של שיתוף פעולה. של חזון.

האם זהו קול אלוהים חיים שעלה שם ברגע הזה?

 

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָאוְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם".

פסוק זה מצוטט במסכת עדויות כדי להוכיח כי אליהו בבואו טרם היום הגדול, לא יסתמך על אילן היוחסין של אדם כדי להחליט אם אדם כשר או לא. אלא (מוסיף הרמב"ם): "....וחכמים אומרין אין עוול ביוחסין.      'כל הנקרא בשמי וכו', הכל מתיחסין אל האמת, והתורה היא אב לכל, אבל העוול הוא השנאה שיש בין בני אדם, לפי שהיא שנאת חינם והוא עושה לו עוול בשנאתו אותו, והוא אמרם לעשות שלום בעולם". (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עדויות פרק ח).

נביא את הפסוק המלא שהרמב"ם מצטט מישעיהו:" "אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" ישעיהו מ"ג

כולנו נוצרנו ונבראנו, בנים ובנות, אבות ואמהות – לכבודו.

 בכל דור ודור עלינו – הן כבנים וכבנות והן כאבות ואמהות  - לזכור את הנס שנעשה לנו, לזכור כי הגאולה היא בידנו, לזכור לפתוח את דלתות לבנו לאליהו הנביא ולקול אלוהים חיים שהוא מביא עימו ולזכור שתפקידו ובעיקר תפקידנו: לסלק מעשי עוול , "לא לְרַחֵק ולא לקרֵב, אלא לעשות שלום בעולם" (מסכת עדויות, משנה ח' ז').

 

שיהיה לכולנו חג שמח!

‏הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה לפרשת תזריע תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

מה משותף בין לידה, נגעים בעור, שיער נושר ובית שפשתה בו רקבובית?

תאמרו לי, חוץ מהלידה, בכולם מדובר בצרעת, הנושא שעוסקת בו פרשת השבוע הזו וגם זו הבאה אחריה. אז מה עניין הלידה כאן? הרי אין זו מחלה.

ובכן, למרות הפיתוי העז לעסוק בענייני הגוף, לא יכולתי להתעלם משחקן מרכזי אחר בפרשה שלנו – הכהן. בכל המקרים, הן בסיום משכב הלידה והן בכל עניני הצרעת, יש חובה להגיע ולהיראות אצל הכהן.

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן.[...] וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה." (ויקרא י"ב ו, ח).

בענייני הצרעת בפרשותינו שוב ושוב חוזרות צמדי המילים בהטיות שונות "וראה הכהן". הראשון שבהם, למשל:" אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר " (ויקרא י"ג ב').

עד כדי כך שבעקבות הפסוק – "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא" (ויקרא י"ג, יד), פוסקים חז"ל כי:"וביום הראות בו' - יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגֶל" (בבלי, מועד קטן, דף ז ע"ב). כלומר, אם לחתן יש נגע, נותנים לו לסיים את שבוע חגיגות החתונה ורק אז הוא יכול לראות כהן. ומכאן משליכים לכל אדם בעת חג, לא רק חתן. עד שהכהן לא ראה את הנגע, הנגע איננו קיים והאיש איננו טמא. רק החשיפה לעיני הכהן היא היא שהופכת את המצב הפיזי למצב בעייתי מבחינה רוחנית. קרי טומאה.

זה מזכיר לי את השאלה של הפילוסוף קירקגור על עץ נופל ביער. המשנה ממסכת נגעים אומרת: "בָּית האפֵל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. " (משנה נגעים פרק ב' משנה ג'). גם כאשר מדובר בבית – אם לא רואים, הרי שהבית איננו טמא וגם לא עושים שום מאמץ מיוחד (לפתוח חלונות) כדי להגדירו ככזה.

אשאל עתה מהם מביא לצרעת? מה מביא להגדרה של עור או בית או חלק גוף אחר כטמא? כמקולקל מבחינה מוסרית?

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין (בבלי, ערכין,ט"ז,ע"א).

 כולנו זוכרים את מרים שלקתה בצרעת היות והיא ואחיה הילכו רכיל על אשתו הכושית של משה, כלומר מרים ואהרון חשבו שאולי משום שצבע עורה של אשתו כהה יותר משלהם, אין היא ראויה להיות אשת המנהיג. מרים כעונש לוקה בצרעת, חלקנו שמענו את הפירוש כי גם אהרון לקה בצרעת, אך האם אנחנו זוכרים כי גם משה לקה בצרעת?

הדבר קורה ממש בתחילת דרכו המקצועית של משה כנביא, שם ליד הסנה הבוער:

א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה..... ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד' א').

פשט המקרא הוא כי הצרעת היא רק עוד כלי שכנוע בידי משה כי הוא שליח האלוהים ולא שרלטן. אך לא בעיני חז"ל – אלה אומרים: "אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו[...] אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין"(בבלי, שבת, צ"ז, א'). ריש לקיש דורש כי משה לקה בצרעת על שהתנשא על בני ישראל באומרו כי לא יאמינו לו. הצרעת היתה למעשה עונש על הפטרונות האוטומטית של משה, על חוסר האמון שנותן המנהיג לעתיד בבני עמו.

מנהיג נוסף שגבה ליבו ולקה בצרעת היה המלך עזיהו. כן, זה שבנה מגדלים בירושלים. עליו נכתב בדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ו): וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה[...]וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק."   אך צבירת הכח תעתעה בו, הוא סובר כי הוא יכול למלא את תפקיד הכהנים בבית המקדש ולהקריב במקומם. ממשיך לספר לנו סופר דברי הימים:"וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּיהוָה אֱלֹהָיו... וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ".

היהירות, אם כך, היא אם כל חטאת. היא זו שמולידה את כל שבעת החטאים שמונה התלמוד בציטוט ממסכת ערכין. כשאני חושב או חושבת שמשום שאני יהודי / מוסלמי / גבר / אשה / אשכנזי / תימני / מבוגר או צעיר – מסיבות אלו או מאלף ואחת סיבות אחרות – אני חושב שדמי שווה יותר, אדום יותר ודם האחר, זה שאיננו אני – מותר. ואז אני מתיר את לשוני, אני מתיר שפיכות דמים, מתיר גזל , אני חושב שמותר לי להיכנס ולהצית מקום תפילה רפורמי, מותר לי להיכנס ולטבוח במתפללים מוסלמים- כי הרי הקורבן שלי הוא לא אדם שלם, הוא איננו אדם אמיתי – כמוני. היהירות היא היא זו שאנו צריכים לשים לב אליה.

נחזור לעניין הכהן. האם יש לכהן יכולות על-אנושיות כלשהן אותן ירש מאהרון ולכן מופקדת בידו חובת הראייה? מובן שלא.

מפליא הנביא מלאכי לתאר מיהו כהן "אמיתי" כחלק מהביקורת אותה הוא מטיח בעמיתיו הכהנים: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ:  כִּי מַלְאַךְ יְהוָה-צְבָאוֹת, הוּא." (מלאכי ב')     הכהן הוא הוא המופקד לראות את העוולות, את ההידרדרות הרוחנית והמוסרית שלנו, רק,  ואך ורק אם הוא בעצמו חי ומתנהג באופן מוסרי. ולא פחות חשוב מכך – לא שוכח שהוא רק מלאך – כלומר רק שליח ה'. כוחו לא נובע מעצמו, אלא משליחותו. הוא שליח ציבור.              

כולנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. על כולנו מוטלת השליחות הזו. על כולנו מוטלת החובה לפקוח עיננו, לראות, לראות ושוב לראות. גם אם המראות קשים, לא נעימים, גורמים לנו לרצות לעצום את עיננו, להסב את מבטנו למראה מרגיע מנחם. שליחותינו כבני אדם וכיהודים היא לראות. לראות ולחשוף.

מי יתן ואנחנו ושליחי הציבור שלנו נלך בשלום ובמישור, נשיב רבים מעוון, נשמור דעת ונבקש תורה, שתורת אמת תהיה בפינו ועוולה לא תמצא על שפתותינו ובעיקר בעיקר נזכור להיות כמה שיותר בענווה. נזכור תמיד שאנחנו רק שליחים, מתווכים, פרשנים של התורה. איננו אלוהים בעצמנו.

שתהיה לנו חגיגה דמוקרטית של ממש, חודש טוב ושבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן

 

נעזרתי במאמרו של הרב שבתי סבתו "עיני הכהן" מתוך "ותשאני רוח", ע"מ 81-89


דבר תורה לפרשת שמיני תשע"ט

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

דבר תורה לפרשת שמיני, תשע"ט

פרשת שמיני נפתחת באירוע החגיגי של חנוכת המשכן, השקתם החגיגית של אהרון ובניו ככהנים. ואז קורה האסון הנורא – בניו של אהרון, נדב ואביהוא: " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה." אינספור דרשות נכתבו על האש הזרה, על העונש הבלתי נתפס, על תגובתו של אהרון. דמות אחת, משמעותית, נשכחה – הן מהטקסט התנכ"י והן מהדרשות - אמם של הבנים – אלישבע בת עמינדב, אשת אהרון.

היעדר קולה מתמלא באמצעותם של מדרשים. נביא כאן שניים מהם.

הראשון הוא מדרש על שיר השירים, על הפסוק שאנו מקפידים לשיר כל קבלת שבת: "מי זאת עולה מן המדבר? [כתמרות עשן]" – מדובר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יְבָמָהּ מלך (=משה) ואחִיהָ נשיא (=נחשון) ובעלה כהן גדול (=אהרון), ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן". (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ג סימן ז)

השמחה האדירה של הרעיה והאם הרואה חמש שמחות ביום אחד, הגאווה שממלאת את ליבה העולה על גדותיו, נהפכת באחת לאבל כבד.

מדרש בעל מסר דומה, עושה קישור מפתיע בין אלישבע ובין רות:

"ויהי ביתך כבית פרץ" (רות ד יב) – לא נאמרו דברים הללו אלא כנגד אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, בעלה ובניה כהנים גדולים, יבמה מלך, ואחיה נשיא. "ויקח בועז את רות" – אמרו: אותו הלילה שבא עליה מת. (מדרש זוטא – רות (בובר) פרשה ד סימן יב)

כדי להבין את הנאמר, נעזר באילן היוחסין הבא: 

 

יהודה

תמר

 

פרץ

 

 

 

 

חצרון

 

 

 

 

רם

 

 

 

 

עמינדב

 

 

 

 

 

 

       
   
 

 


אהרון

אלישבע

 

נדב

 

 

אביהוא

 

 

אלעזר

 

 

איתמר

 

נחשון

 

 

 

 

 

שלמון

 

 

 

 

בועז

 

רות

 

 

עובד

 

 

 

 

 

ישי

 

 

 

 

דוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שושלת הכהונה, כמו גם שושלת המלוכה שניהם מקורם בשבט יהודה. בשתי השושלות נמסכו מידות שוות של שמחה ואבל – כמקרה של בני אלישבע בפרשה שלנו, וכמקרה של רות. המדרש הזה טוען כי ביום בו התעבר עובד, נפטר בועז – כך שגם שמחתה של רות נמהלה בעצב. ואולי מכאן הברכה של הזקנים לבועז: "ויהי ביתך כבית פרץ"  – מדוע מוזכר דווקא בית פרץ? (ולא נאמר שבט יהודה, למשל?) – אולי כי גם השמחה שבהולדתו של פרץ היתה מהולה בעצב ובאבל על מות שני בני יהודה לפניו – ער ואונן.  המדרשים נותנים מקום של כבוד לשני ההורים. לא רק השתיקה הרועמת של "וידום אהרון" אלא גם השמחה האדירה של אלישבע התנדפה השמימה כתמרות עשן.

המדרשים מנכיחים את שני החלקים הבלתי נפרדים של המציאות האנושית - החיים והמוות, הטוב והרע. את הפסוק הבא מישעיהו אנחנו אומרים בברכת "יוצר אור" בכל שחרית[1]:"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מ"ה ז). הרע, כמו גם הטוב, הוא חלק מהמורכבות. מי ייתן וניטיב להתמודד עם שניהם.      

שתהיה לנו שבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן 

 



[1] הנוסח הרפורמי שינה את הנוסח המסורתי ל: יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל".


דבר תורה לפורים

Posted by: michal

Tagged in: Untagged 

michal

כתבה : מיכל קן תור

להיות מלכה, זה לא כזה פצצה

את לא יכולה לבוא איך שאת רוצה. או אפילו לבושה... גם על הכתר הייתי מוכנה לוותר, לא היה צריך הרבה יותר מ-ושתי, מה דעתך? לפנות מקום? להתחלק בארמון, תחשבי על זה בהגיון ...

להגנתם הם אומרים שהעבדתי יהודיות. ערומות, בשבת. נו כבר אפשר לחשוב.. ממילא יש המון בהרמון זה לא שהן כל היום "נחות" הן "נערות עובדות"... אני לא המצאתי את הגלגל,

מה נראה לכם שזה שעומד בראש, זה שהחליף אותי באסתר לא יודע להסתדר? כן, כן , תאמין, גם את אסתר הוא הביא בתור שפחת מין , עובדת זרה, וגם היא ידעה שלהיות מלכה של ממלכה זה לא כזה פצצה..

נלקחתי נמסרתי , קולחתי הושריתי בבשמים ותפנוקים, שמן ה...ושמן המור, אני כבר לא יכולה לזכור כי אחרי חצי שנה, כשהם אמרו שאני כבר מוכנה למסירה ותורי מגיע כבר לא נשאר לי עור להזיע ...

וזה די הפתיע,

שהערב עבר בקלות ותכלס אם הוא לא היה מתאהב לא היה קורה כל השברון לב של ה"כאשר אבדתי אבדתי" ומי יודע אם לעת כזאת למלכות הגעתי, ועוד היתה לי ברירה

כי אתם מבינים להיות מלכה של מגילה זה לא כזה פצצה..

הבנתי את זה רק אחרי התליה... של בעלי והילדים, סופו של דבר כל דאלים גבר .. מה בסך הכל חטאתי? בבעלי תמכתי, הוא שוב בא הביתה עצבני מההוא היהודי, אז חצי בקטע של להתלוצץ, הצעתי עץ..

זה לא שרציתי להגיע לשלטון , זה הוא אשם, המן הרשע , אני ידעתי שלהיות מלכה של הפיכה זה לא כזה פצצה...

אני רואה אותם כל יום, מתאפרות מתלבשות, יוצאות להפסקת פרסומות מתעשיית המכירות של מזגנים וסרטים על הוונדר וומן שהן יכלו להיות אם רק לא היו דורשים אותן תקועות קפואות בלי היכולת להביע דעה, לקחת עמדה, בלי הזכות לדבר להתבטא להגיד על משהו שהוא שווה, גם אם הוא נוצרי, או ערבי או (טפו) סמולני - תהיי יפה ותשתקי. ואז הן מבינות, שגם בישראל של היום אין הרבה מקום לטעויות, כי אם את בצד הלא נכון של המפה

להיות מלכה של המקרא זה לא כזה פצצה

אז סליחה שאין לי משהו אופטימי לסיום, בעצם מה חידשתי פה ? כלום...

אבל די נמאס לי למתן ולהיות עדינה, להגיד הכל בטון הנכון כי האמת צריכה להאמר, גם אם זה כואב לצד האחר וביננו, בשורה התחתונה

גם להיות נחמדה זה לא כזה פצצה


<< Start < Prev 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Next > End >>