Get Connected!

  • Connect and expand your network
  • View profiles and add new friends
  • Share your photos and videos
  • Create your own group or join others

Members Login

Forgot your / ?

Latest Groups

New photos

Who's Online

Members

  • סטפן רוקם
  • פרופ' רונן בארי
  • מיכל
  • הרב שלמה פוקס
  • דליה מנדלסון
  • הרב מיה ליבוביץ
  • Ruth Nissenbaum
  • אילן סקלי
  • Dr Bob Goldwasser
  • עופר ליכטיג
  • גליה פרידמן
  • מורית בארי
  • Administrator

Recent activities

1 week ago
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת ראה...

דבר תורה לפרשת ראה

 

כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן … נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (דברים טו ז-י).

אומר המדרש: למה דומה העולם הזה? לגלגל שבגינה. כְּלֵי חרס שבו – התחתונים עולים מלאים, והעליונים יורדים ריקנים. כך, לא כל מי שהוא עשיר היום, הוא עשיר למחר; ולא מי שהוא עני היום, עני למחר. למה? שגלגל הוא בעולם, שנאמר: "כי בגלל הדבר הזה" (דברים טו י). (שמות רבה פרשת משפטים פרשה לא סימן יד)

הבגלל הפך לגלגל, הסיבה היא הדינמיות הנצחית של העולם, ההשתנות המבורכת. התפיסה היא שהרכוש אין טבעו קבע, הוא סובב. השפע זורם. לכן הפסוקים האלה סמוכים ומשולבים במצוות השמיטה. זוהי אותה תפישת עולם. זו האומרת שגם אם נקפוץ ידינו, העושר יזרום הלאה כי זה טיבו. הגלגל סובב אם לא בדור אחד, אזי לאורך הדורות.

הפסוק הקודם לאלו שלמעלה אומר: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ."

הקשר בעיני ברור ולאו דווקא בהקשר הלאומי של אנחנו מול הגויים, אלא באמירה האומרת שאם אחלוק את העושר שבורכתי בו עם אנשים אחרים, אהיה אדם חופשי. לא ימשול בי דבר. ונדמה לי שאפשר להחיל זאת לא רק על קניינים גשמיים.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן

Aug 09
2 weeks ago
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה פרשת "עקב"...

בפרשה השבוע אנחנו מוצאים פסוקים שבכל תפילה אנחנו משננים אותם:

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי..." (דברים י"א ,י"ג)

גם ה"ואכלת ושבעת וברכת" מברכת המזון מגיע הישֵר מפרשת "עֵקֵב". וגם  הציווי על הנחת תפילין. וכמו שֵם הפרשה – בתוכנה היא מתמקדת בסיבה ותוצאה: אם תהיו ילדים טובים – תהיה ברכה וגשם ושובע ואם תהיו ילדים רעים תבוא עליכם צרעה או חיית השדה אוייב מרושע.

אבל בינות לתורת הגמול הפשטנית הזו- מסתתרת תפישת עולם קצת אחרת.

לפחות בממד החיובי - עשיית טוב איננה נזקפת אך ורק לזכותי.  ואם "[ו]אמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" אז אתה ממש לא בכיוון. כי הנכון הוא: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". "אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמור בצדקתי הביאני ה' אליהנו לרשת את הארץ....".

כל פעם שאחנו לוחשים לעצמנו דברי היבריס, כל פעם שליבנו גובה מרוב הערכה עצמית עלינו לבצע מילה. לא, לא מילה פיזית אלא מילה של הלב. אם אנחנו שותלים גאווה מיותרת בלבבנו, עלינו למול אותו, להסיר את עודף הסרח הזה:

"ומלתם את לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלוהיכם הוא" (דברים י' ט"ז).

על הסוגים השונים של המילה אומר מדרש תנחומא כך (פרשת לך לך סימן טז):

[...] וכשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם התהלך לפני והיה תמים ("וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהוָ֜ אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים" (בראשית פרק יז פסוק א)

התחיל תמה אמר עד עכשיו אני תמים. אם אני מל, אהיה חסר".

כלומר אברם טוען לפני ה' שאחרי המילה הפיזית, לא יהיה תמים יותר.

ממשיך אברם בטיעון מפורט (ומצטט מהתנ"ך אותו הוא כבר מכיר על בוריו):

 "חמש ערלות הן ארבע באדם ואחד באילן, ערלת האזן כתיב בה (ירמיה ו) הנה ערלה אזנם, ערלת הלב דכתיב (דברים י) ומלתם את ערלת לבבכם, ערלת לשון דכתיב (שמות ו) ערל שפתים ערלת בשר דכתיב ומלתם את בשר ערלתכם (בראשית יז), אם אמול אחד מאלו נמצאתי חסר מאברי,

אמר לו הקדוש ברוך הוא - מה אתה סבור שאתה תמים שלם, אתה חסר מחמשה אברים, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא תמול היה שמך אברם א' אחד ב' שנים ר' מאתים מ' ארבעים הרי מאתים וארבעים ושלשה ומנין אברים שבאדם רמ"ח מול והיה תמים, כשמל א"ל הקדוש ברוך הוא לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם הוסיף לו ה' חמשה מנין רמ"ח אברים לפיכך והיה תמים.

כדי להיות שלמים עלינו להיות חסרים, עלינו להסיר מעצמנו את האטימות שארבע מתוך חמש העורלות קשורות לגופינו. אחת מהעורלות שאנו צריכים להפטר מהם כדי להלך תמים מלפני ה', זו העורלה הנמצאת לנו על הלב. זו האוטמת אותו מלהיות קשובים.

קשובים למי?

המשך הפסוק מהפרשה שלנו נותנת הסבר מפורט:

"ומלתם את לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלוהיכם הוא. אלהי האלוהים ואדוני האדונים. האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה".

במה אלוהים גדול?  בכך שאזנו ולבבו קשובים לזקוקים בכך שהוא עושה משפט למוחלשים על ידינו – ליתום, לאלמנה ולגר.  

ואם אלוהים הוא אמת המידה שלנו, הרי שהגדולה של רוב איננה נמדדת בלשמוע את רצונו, שפתו, ערכיו בלבד (או בניסוח עכשווי – "זכויות יש גם לרוב והרוב מכריע")אלא בלעשות משפט צדק למוחלשים על ידי הרוב. זו האחריות שלנו בתור בני אנוש. ובטח בתור יהודים.

הקו המתוח המקשר בין חוק הלאום, חוקים ומדיניות המפלה נגד להטבי"ם, מדיניות הרודפת גרים ואינספור חוקים ותקנות מפלים היא אותה עורלה. אטימות הלב וקשיות העורף.

כשימי אלול הולכים וקרבים, ננסה למול את ליבנו הערב במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.

מי יתן ותצלח דרכנו. שבת שלום.

 הרב אלונה ניר קרן 

Aug 02
1 month ago
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לשבת חזון –...

השבת נציין את שבת חזון, השבת לפני תשעה באב - בה אנו מפטירים מהפתיחה של ספר ישעיהו  המתחיל כך:

"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה.שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.[...] שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי  חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי  הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

 

הבוקר התבשרנו על מעצר הרב דובי חיון מחיפה באשמת עריכת חתונות שלא דרך הרבנות. דובי הוא רב קונסרבטיבי, ראש קהילת 'מוריה'. בדיוק לפני שנה, בחודש אב תשע"ז, זכה הרב חיון בפרס מטעם הוועד היהודי בארה"ב על פועלו לקידום שיתוף הפעולה והסובלנות הבינדתית בעירו.  הרב חיון בפועלו מממש מילה במילה את חזון ישעיהו. הרבנות והממשל שמשתף איתה פעולה רומס את חצר ה', מעלה קטורת תועבה, מרבה שנאת חינם. ועם ישראל – לא יודע, לא מתבונן ואולי כן?

מזמינה את כולנו לחשוב על כל הזוגות שנישאו בחתונה שלא על-ידי הרבנות הראשית – ילדינו, קרובינו, ילדים של קרובים וליידע אותם שזה המצב. יש עשרות אלפים כאלה. עם ישראל חייב לדעת.

בשעות אלו מתגבשת תגובה לצעד החריף הזה, אני קוראת לכם לעקוב אחר ההודעות שלנו.

מי יתן ובמעשינו נביא למימוש סוף חזונו של הנביא ישעיהו:

וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

שבת שלום

 

הרב אלונה ניר קרן

 

Jul 19
מיכל עדכן את כתבת הבלוג שלו דבר תורה לפרשות מטות...

 

דבר תורה לפרשות מטות-מסעי

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה--אֶל-יִשְׂרָאֵל."

(במדבר לב יד)

השבת, באחת משתי הפרשות המחוברות שלנו: מטות-מסעי, מופיעה מילה יחידאית בתנ"ך – תרבות.

בפסוק למעלה, משה משווה בין בני ראובן, גד וחצי המנשה לבין חטא המרגלים. כמו המרגלים, כך גם בני שלשת השבטים מואסים בארץ המובטחת ומבקשים להם נחלה בעבר הירדן המזרחי.

ישנה סברה כי המילה תרבות מקורה באכדית במילה tarbûtu  שפירושה "חניך". כך גם התרגום הארמי לתורה, תרגום אונקלוס, מתרגם את "תרבות אנשים חטאים" למילה תלמידי אנשים חטאים.

משה טוען כי בני אותם השבטים המבקשים לעצמם נחלה נוחה ורחבה, אלו שפורשים רגע לפני הסוף רק כי נוח להם, אלו הם הבוחרים ללמוד דווקא מן המרגלים חסרי האמונה שחזרו ודיבת הארץ בפיהם.

נקווה כי גם שרת התרבות שלנו, תקרא מדי פעם במסורת ישראל, ותדע כי תפקידה הלאומי הוא להרבות דברי טעם ותרבות ולא  להפיץ דיבה מעוררת שנאה שרק מוסיפה על חרון אף ה'.

שתהיה לנו שבת מלאה תרבות ושלום!

הרב אלונה ניר-קרן

 

Jul 12
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשות מטות...

דבר תורה לפרשות מטות-מסעי

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה--אֶל-יִשְׂרָאֵל."

(במדבר לב יד)

השבת, באחת משתי הפרשות המחוברות שלנו: מטות-מסעי, מופיעה מילה יחידאית בתנ"ך – תרבות.

בפסוק למעלה, משה משווה בין בני ראובן, גד וחצי המנשה לבין חטא המרגלים. כמו המרגלים, כך גם בני שלשת השבטים מואסים בארץ המובטחת ומבקשים להם נחלה בעבר הירדן המזרחי.

ישנה סברה כי המילה תרבות מקורה באכדית במילה tarbûtu  שפירושה "חניך". כך גם התרגום הארמי לתורה, תרגום אונקלוס, מתרגם את "תרבות אנשים חטאים" למילה תלמידי אנשים חטאים.

משה טוען כי בני אותם השבטים המבקשים לעצמם נחלה נוחה ורחבה, אלו שפורשים רגע לפני הסוף רק כי נוח להם, אלו הם הבוחרים ללמוד דווקא מן המרגלים חסרי האמונה שחזרו ודיבת הארץ בפיהם.

נקווה כי גם שרת התרבות שלנו, תקרא מדי פעם במסורת ישראל, ותדע כי תפקידה הלאומי הוא להרבות דברי טעם ותרבות ולא  להפיץ דיבה מעוררת שנאה שרק מוסיפה על חרון אף ה'.

שתהיה לנו שבת מלאה תרבות ושלום

Jul 12
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת פנחס...

(דברים שהקראתי בפתח האסיפה הכללית)

מהשבת הזו עד השבת של תשעה באב – נקרא שלש הפטרות שהן נבואות של פורענות. מתשעה באב ועד ראש השנה נקרא שבע נבואות של נחמה.

השבת הזו אנו קוראים את הפתיחה של ספר ירמיהו, את הקדשתו לנביא, ה' מראה לו את עץ השקד ואת הסיר הנפוח. ובסוף ההפטרה – אלוהים משורר שיר שכולנו מכירים את מילותיו:

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.   הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.  

את שיר האהבה המרגש הזה כולנו זוכרים לצטט. אך ההמשך פחות מוכר -

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה.

ישראל הוא ראשית התבואה של ה', הראשית –כמו הביכורים, ההקדש – דבר שאסור באכילה ולכן כל מי שינסה לאכול את ישראל – רעה תבוא אליו. למה? כאן באה כתשובה העובדה שהמילה תבואתו, למרות שאנחנו מבטאים חולם, מאוייתת עם ה'. למה? היא תבואת הארץ. הארץ הלא זרועה. אלוהים זוכר לישראל את לכתך אחריו במדבר בארץ לא זרועה.

ההמשך של דברי אלוהים לירמיהו כבר הרבה פחות מחמיא לאהובה שנטשה – אלוהים דרך ירמיהו כבר מדבר ישירות על העם: "הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ.  ט לָכֵן, עֹד אָרִיב אִתְּכֶם--נְאֻם-יְהוָה; וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם, אָרִיב".

ומה התפקיד של ירמיהו בכל זה – ללכת ולקרוא באזני ירושלים כי היו זמנים אחרים. היה חלון הזדמנויות קטן בו קבוצה מוחלשת של עבדים הלכה אחרי מנהיגות אמיצה, והצמיחה תבואה מארץ לא זרועה.

כשאנחנו קוראים בשבועות האחרונים בספר במדבר אנחנו יודעים שהתמונה המושלמת הזו, היתה רחוקה מאד מאד ממושלמת – התלונות, הריבים, החטאים הגדולים והקטנים, העונשים והמגפות. גם תוך כדי ההליכה הזו במדבר

בפתח הערב הזה – ניתנת לנו ההזדמנות, רגע לפני שאנו צוללים לכל הפרטים הקטנים, לדיווחים ולסעיפי התקנון, להרהר על התמונה הגדולה. לנסות ולענות – למה אנחנו כאן? למה אנחנו מתאמצים כל-כך לקיים קהילה רפורמית בישראל תשע"ח? התשובה היא שאנו, כנביא הגדול ירמיהו, מצווים בפעילותנו, בהתעקשותנו, ללכת ולקרוא באזני ירושלים – יש גם דרך אחרת. דרך בה הכהנים אינם אומרים שקרים בשם האמונה, שתופשי התורה באמת מוסיפים דעת לחיים ולא גורמים לתורה להפוך לאות מתה, דרך בה הרועים של העם אינם מושחתים ופושעים. דרך בה הנביאים שלנו אינם עסוקים בעבודה זרה. 

אני מאמינה שככל שנעשה יותר, ככל שנגיע ליותר לבבות ומוחות בחברה הישראלית – נראה כי אפשר אחרת.

מי יתן ותזכור לנו חסד נעורינו, אהבת כלולותינו, לכתנו אחריה במדבר.

מי יתן שתהא פעילותנו ברוכה ומונחית על ידי ערכי הנביאים - ערכי הצדק והאמת, השיוויון ובעיקר האהבה.

ונאמר: אמן.

הרב אלונה ניר קרן 

Jul 05
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת בלק –...

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם בֶּן־בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל־הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹ לִקְרֹא־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וְעַתָּה לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן־ הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. (במדבר כ"ב ה'-ו'(

המלך בלק פונה לבלעם לעשות משהו עם העם הזה, שרק עכשיו יצא ממצריים, ושעומד לכסות את עין הארץ. מה הוא מבקש לעשות? אם נבדוק את הסייפא של הפסוק, יובן שהשורש א.ר.ה הוא ההיפך מלברך. כלומר לקלל. בדומה למילה השכיחה יותר ארור – מקולל. אבל הפרשנים לקחו גם כיוון אחר – לארות, באותו שורש, הכוונה (לפחות בימי המשנה) היא לאסוף את התאנים (במקביל לבצור ענבים, מוסקים זיתים...תאנים אוֹרים).

אנו מכירים את הפועל הזה, למשל בבראשית רבה, מ"ו, י"ז:

"ר' יודן אמר: התאנה הזו, בתחילה אוֹרִים אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים, ואחר כך שלוש שלוש, עד שאורים בסלים ובמגרפות".

ומה הכוונה בדברי בלק לבלעם? אומר המדרש במדבר רבה לפרשתינו:

במדבר רבה, פרשת בלק, כ ', סימן ז'

"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" – מהו "ארה לי"? אמר: אולי אוכל אני לשלוט בהם קמעה קמעה, כאדם שהוא אורה את התאנים."

בלעם באמצעות הדיבור, בלשונו,  יוכל ללקט מעט מעט מן העם. הנוסח במדרש אגדה מסביר טוב יותר באמצעות פירוש אחר למילה "נכה":

במדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בלק פרק כב סימן ו:

"ארה לי את העם: כאדם האורה את התאנים מעט מעט: אולי אוכל נכה בו: כאדם המנכה מן המידה מעט". 

לא נכה במשמעות להכות אלא 'נכה' במשמעות לנכות. דברי בלעם ינכו מעט מעט מן העם.

ומה הפרשנות השנייה באה ללמדנו? שבלק לא מחפש "להכות בעם ישראל...זבנג וגמרנו", אלא הדיבור המחליש, הלוחמה הפסיכולוגית, לוקח לה זמן לחלחל, לוקח לה זמן לבקע אמונה, אך כשהיא עובדת - הנזק הוא עמוק ובלתי הפיך.

באם מכה ישירה פיסית, יכולה דווקא לאחד את שורות האויב, ליצור רוח לחימה, לאפשר היתעלות מעל לכח הריאלי, הרי שדברי בלע(ם)  מכוונים לכרסם אט אט, ליצור דכאון וייאוש. ואת זה קשה מאוד להביס.

בשבת הקיצית והשרבית הבאה עלינו לטובה, באם יצא לכם לאוֹר תאנה או שתיים מן העץ בסטף או בנחל חלילים – הזכרו בבלעם ובדבריו, שיצאו לדידנו טובים דווקא...

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן 

Jun 28
2 months ago
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת חקת...

דבר תורה לפרשת חקת

הריטואל המדברי חוזר על עצמו – בני ישראל מתלוננים, אלוהים מעניש אותם – הפעם שולח עליהם נחשים, הם ננשכים וחוזרים בתשובה.

מה עושים עם כל הנשוכים?

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.   וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי" (במדבר כ"א).

שואל המדרש (מדרש אגדה [בובר] במדבר פרק כא): מדוע עשה משה נחש נחושת, הרי זוהי לא ההוראה המדויקת של ה' למשה? ועונה – "כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה". הנחש הקדמון חטא בלשון הרע וכך גם בני ישראל.  דמות הנחש איננה אלוהות דמונית בעלת כוחות מיוחדים, אלא פשוט תזכורת לאותו נחש ראשוני מגן עדן, שאיבד את רגליו עקב שימוש לא יאה בלשונו .

ואיך זה שאלוהים מצווה על עשיית "פסל ומסכה" שממית ומחיה? ממש עבודת אלילים!? ועונה -

"וזה שאמר: 'והביט אל נחש הנחושת וחי' – וכי נחש ממית ומחיה? אלא בזמן שהנשוך מביט כלפי מעלה ומכוון לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו".

זו חזרה על אותה נקודה קודמת – הנחש איננו בעל כוחות פלאיים משל עצמו, הוא בסך הכל תזכורת ממה להימנע, או כיצד לכוון את ליבנו כדי לחזור בתשובה למקום הנכון. משה שם את נחש הנחושת בכוונה על נס, כלומר בזווית גבוהה, כך שיכוון הנשוך ליבו ועיניו כלפי מעלה, מעל ומעבר למציאות, אל הכוונה העמוקה של הדברים.

הנחש הוא היצר, מגלם את היכולת האנושית לבחור בין טוב לרע. אלוהים הוא הממית ומחיה, אך לנו, באותו מעמד קדמון, ניתנה היכולת לבחור בין טוב ורע.

נדמה לי שגם אנחנו זקוקים מדי פעם לנחש של נחושת על נס, כדי להזכיר לנו לבחור נכון.

שתהיה לנו שבת שלום

 הרב אלונה ניר קרן

 

Jun 21
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת קורח...

קורח ועדתו יצאו חוצץ כנגד משה ואהרון. ועונשם: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". (במדבר ט"ז ל"ב-ל"ג)

 

כמה פרקים מאוחר יותר, במיפקד לאחר מגפה, נאמר לנו:

"ובְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"(במדבר כ"ו יא). 

איך ייתכן? הרי נאמר "כל האדם אשר לקרח"?

ואנחנו מכירים גם את המזמורים בתהילים המיוחסים לבני קורח -

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" תהלים מ"ב א-ב.

 

אז ישנה הפרשנות הגורסת כי אמנם קורח ורוב עדתו נבלעו, אך לא כל צאצאיו כולם. 

הפתרון המעניין יותר, מצוי כמובן באגדה הבאה במדרש:

"ובני קרח לא מתו'. תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהינום, וישבו עליו ואמרו שירה." (סנהדרין עמ' ק"י ע"א).

בני קורח כלואים בשאול בין עולם החיים לעולם המתים. מדרש מקביל (מדרש תנחומא, קורח) טוען כי "לעתיד לבוא הקב"ה עתיד להוציאם". בני קורח נמצאים במצב ביניים אך לא לתמיד. עד שיבוא רגע זה, בני קורח לא קופאים על שמרם (בכל זאת גיהינום...) אלא אומרים שירה. ולא סתם שירה אלא שירה נפלאה שהיא חלק ממזמורי תהילים.

זוהי התשובה, כך מציע המדרש, של בני קורח. אם קורח חטא בדיבור, התשובה על מעשה זה תהיה בדיבור ולא דיבור קשה ומפלג כדיבורו של קורח, אלא דיבור שהוא שירה מרוממת רוח:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן

Jun 14
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה פרשת שלח-לך...

בני ישראל, בעקבות הדיווח שהם שומעים מעשרת המרגלים, שוב מתלוננים: "וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ".

וכמובן המסקנה המתבקשת:" וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". אלוהים בתגובה אופיינית מוציא קיטור על משה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹאַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ". משה מתחנן על ליבו של אלוהים ואלוהים עונה בתגובה:" וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.   וְאוּלָם, חַי-אָנִי:  וְיִמָּלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ. כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי."

כל יום כיפור (וגם במהלך ימי הסליחות) אנחנו מזכירים לאלוהים את הפסוק הזה :" וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", כדי שגם הפעם כמו בפעם ההיא, הוא יסלח לנו.  אבל חלק מהמדרשים והפרשנים סבורים אחרת. אלוהים לא לגמרי סולח במקרה של הפרשה שלנו, אלא סולח על תנאי וקוצב את העונש.

כדי להחליט מה כוונתו של אלוהים, הפרשנים תוהים מהן אותם עשר פעמים שלא שמעו בקולי והיכן חטא המרגלים משובץ בהם. ישנם המונים את חטא המרגלים כחטא התשיעי וקורח ועדתו (שיגיע עוד מעט) הוא העשירי, חלקם אומרים שחטא המרגלים הוא העשירי והחמור שבהם. בשתי הספירות הללו, הסליחה והמחילה של אלוהים היא מוחלטת.

הכלי יקר, או בשמו ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין המאה ה-16 כותב: "כי בכל זמן ממצרים ועד הנה: "סלחתי כדברך", אבל מכאן ואילך חושבנא, ולא אסלח לגמרי. ונתן טעם לדבר "וינסו אותי עשר פעמים" (פסוק כ"ב), על כן ויתרתי להם בזכות אברהם שנתנסה בעשר ניסיונות. אבל משם והלאה, תמה זכות זו, על כן אגבה חובי מעט מעט".

 

לפי שיטת הכלי יקר, חטא המרגלים הוא החטא האחד-עשר במספר. אלוהים נתן לבני ישראל עשרה צ'אנסים. בחטא האחד עשר כבר אין כפרה מלאה, אלא העונש מתפרש על-פני ארבעים שנה של נדודים במדבר.

 

דווקא הפירוש הזה מעמיד את כל עניין התשובה, הכפרה והמחילה באור הגיוני לי יותר. אלוהים ההורה יודע גם לחמול אך גם להציב גבולות. עשר פעמים הוא מחל לחלוטין (למשל, על חטא העגל) אבל בפעם האחת עשרה אין מחילה מלאה. יש עונש.

העונש לדור המדבר, היינו אי-הכניסה לארץ המובטחת אינו פוסח על מרים, אהרון ולבסוף גם לא על משה, על אף תחנוניו. הורות טובה כמו גם הנהגה טובה היא זו היודעת לחמול אך באותה עת להציב גבולות ברורים מתי לא תהיה חמלה.  כך מתמלאים כבוד: "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

 

הרב אלונה ניר קרן

Jun 07
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת בהעלו...

 

בכל פעם שאנחנו מוציאים את ספר התורה מן ארון הקודש אנו שרים את הפסוק הבא מהפרשה שלנו: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה..."

וכשאנו משיבים את ספר התורה אנחנו אומרים את ההמשך – "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

מי שיקרא בתורה השבוע, יבחין כי לפני ואחרי הפסוק מופיעות שתי אותיות נ' הפוכות.

 

 

מה משמעותן?

אומר הרמב"ם (בפרשו את המשנה, כלומר מסתמך על חז"ל): "כלל הוא אצלנו כי פרשת "ויהי בנסוע הארון", "ובנחה יאמר", שני הפסוקים יחד הם ספר בפני עצמו. אמרו: "חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט' א') - אלו שבעה ספרי תורה, ונעשו שבעה כפי שאמרו שמתחילת הספר עד ויהי בנסוע הארון ספר בפני עצמו, ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, ומן ויהי העם כמתאוננים עד סוף הספר ספר בפני עצמו, ונמצא מדבר סיני שלשה ספרים, וארבעת החומשין הנשארים הרי שבעה"  (פירוש המשנה, מסכת ידיים, פרק ג', משנה ה').

אם עד היום שרתם ב"אחד מי יודע" חמישה חומשי תורה, הרי טעיתם! במקור היו שבעה ספרי תורה כאשר שתי אותיות הנ' באות לסמן לנו כי מ"ויהי" עד "ישראל" הרי הוא ספר נפרד שהודבק פה. ומכאן שספר במדבר הוא למעשה שלשה ספרים. קרי יש שבעה ספרים ולא חמישה!

הנה ה"ציוץ" (טוויטר) הראשון בהיסטוריה - 19 מילים יכולות להוות ספר שלם בפני עצמו. מעניין לחשוב על תוכן תשע-עשרה מילים אלה ולשאול האם מי שנפוצים ונסים הם גם השבים – קרי האם רבבות אלפי ישראל, בעת ה"נחה" יש להם אפשרות של תשובה מהיותם שונאים ואויבים?

שתהיה לכולנו שבת של שלום

May 31
3 months ago
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת נשא...

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

(במדבר ו' כ"ד-כ"ז)

הברכה המשולשת, ברכת הכהנים, נמצאת בתוך פרשת השבוע שלנו, וגם בה ולא רק בתחילת הפרשה נמצא השרש נ.ש.א. מה המשמעות של נשיאת פני ה'? רש"י אומר – ישא ה' פניו אליך – יכבוש כעסו. כלומר – אף לסרים מדרך הישר, ה' ינהג לפנים משורת הדין, וינהג במידת החסד והרחמים.

מעניין לחשוב על המילה 'פניו'  - למי הכוונה במשפט? פירוש אחד יאמר – פניו, פניו של אלוהים. אלוהים נושא את פניו אליך. פירוש אחר יאמר – פניו של האדם. אלוהים נושא את פניו של האדם אליו. שולח יד ובעדינות מרים את סנטרו של מי שמשפיל ראשו למטה בתחושת אשמה, למען מבטיהם ייפגשו.

בשני הפירושים גם יחד מצטיירת תמונה אינטימית של יחס קרוב וחם בין האלוהים לאדם.

התמונה הזו מזכירה לי את התיאור הנפלא שנמצא במסכת ברכות:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע:

פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים,וראיתי את כתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא. אמר לי: ישמעאל בני ברכני!  אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.  (בבלי ברכות ז, ע"א, ע"פ כתב יד מינכן, מועתק ומפוסק ע"פ רות קלדרון(.

המפתיע כאן הוא שאלוהים הוא זה שמבקש את רבי ישמעאל לברך אותו (!) ובתגובה ישמעאל מבקש כי אלוהים ישא פנים אליו. ואלהים מנענע בחיוב בראשו. האינטימיות וההדדיות שביחסים בין אלוהים לאדם לא יכולה להיות ברורה יותר.

מי יתן וה' ישא פניו אלינו וישם לנו שלום.

שבת שלום.

May 24
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לערב חג השב...

דבר תורה לערב חג השבועות

" וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ….בא ונדבק בישראל"

לכבוד חג מתן תורה שיחול מחרתיים ולכבוד רות המואביה שנקרא המגילה על שמה במהלך החג, אביא את דבריה המפורסמים של רות אל נעמי וכן שני מדרשים בעקבות רות-

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי (רות א' ט"ז)

לְמָה הגרים דומין בפני ישראל? לרועה שהיה רועה את עדרו, וברח שה אחד מן הָאֲפָר (שדה פתוח) ונכנס לתוך הצאן. והיה חביב עליו יותר מדי. למה? שְׁאֵלוּ לקחן בדמים, וזה שלא בדמים, אלא מאליו בא, ונכנס בתוך הצאן. כך ישראל, כמה אותות ונפלאות עשה להן הקב"ה, כמה קולות ולפידים וברקים הראה אותן בהר סיני, עד שקיבלו את התורה. אבל הגֵר לא ראה מאומה, אלא מאיליו בא ונדבק בישראל. לכך הכתוב מזהיר עליו. (משנת רבי אליעזר פרשה ט"ז עמוד 303)

"אמר ריש לקיש: חביב הוא הגר שנתגייר, מישראל בעמידתן על הר סיני. למה? לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה. וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב"ה וקיבל עליו מלכות שמים. יש לך חביב מזה?" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן ו')

המדרשים שניהם מעלים את הגרים, אלו ש"נדבקו בישראל",  למעלה אחת מעל למי שנולד לתוך עם ישראל ומדגישים את רעיון הבחירה. לא בחירת האל בעם, אלא דווקא וחשוב מכך, הבחירה האינדיבידואלית להשתייך לעם ישראל.

בשבועות, מחד, הפכנו לעם וקיבלנו את התורה. אך ברור שלא היתה לנו ממש ברירה כפי שדורש ר' אבדימי בר חמא בר חסא:" מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (מסכת שבת פ"ח ע"א).

אם כך, אלו שבחרו להשתייך, אפילו שלא הקסימו אותם בקולות ובברקים ובטח שלא כפו עליהם, אלו חביבין מישראל. אולי אנחנו יכולים ללמוד על היחס הראוי לאלו שאינם בני עמנו הבוחרים לגור עימנו. נכון שיש לגרים החיים בקרבנו שיקול כלכלי לעשות כן, אך גם נעמי שבה לבית לחם   "כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם." (רות א' ו').  אם כך, לא משנה מדוע ואיך הגרים באו לכאן, משנה האם הם בוחרים לדבוק בנו – ללמוד את שפתנו, אורחותינו, להיות אזרחים מועילים בחברה שלנו. השאלה היא האם אנחנו מאפשרים להם את הבחירה.

נאחל שנזכה להיות חביבים בין אם ראינו את הקולות ובין אם בחרנו לראות אותם....ושכולנו נמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

שבת שלום וחג שבועות שמח!

 

May 17
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לעדכן – פרש...

כמו בפרשת השבוע שלנו, פרשת בחוקותי, גם בהפטרה הנביא ירמיהו עורך התניה. "בחוקותי" הפרשה האחרונה של ספר ויקרא, נאמר: "אם בחוקותי תלכו" –יהיה לכם טוב ובאם לא – אסונות ופגעים יבואו עליכם.

ירמיהו הנביא המשורר משתמש במטאפורות הפונות ישירות אל הפרט ולא אל הכלל -  

   בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. (ירמיהו י"ז ז'-ח').

 

הוא (ר' אלעזר בן עזריה) היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיה יז ו). אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים וגו'. (מסכת אבות ג' י"ז).

ר' אלעזר בן עזריה ממנף את המטאפורה של ירמיהו לנמשל מעניין, בו הענפים הם החכמה והשורשים הם המעשים. כאשר החכמה (הלימוד, הדעת, המידע הנאגר) מרובה על המעשים הבאים בעקבותיו, הרי זה כאילן מרובה ענפים ועלים הנשען על שורשים מעוטים. כל רוח יכולה לעקור אותו ממקומו. אך אם החכמה, גם אם איננה רבה, מגובה במעשים – שום דבר לא יעקור את אותו אדם ממקומו.

בשבוע האחרון לספירת העומר, שבוע אחרון לפני קבלת התורה בחג מתן תורה, הנבואה של ירמיהו והפירוש של ר' אלעזר בן עזריה, מזמינים אותנו לפשפש במעשינו. לזכור שאם התורה איננה מביאה לידי מעשים רבים (וטובים!)– הרי היא כערער בערבה.

שתהיה לנו שבת שלום!

 

May 10
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת "בהר ...

עיקר פרשת בהר עוסקת בציווי השמיטה והיובל והמצוות הנגזרות מהן. היא נפתחת בפסוקים הבאים:

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹֽה: (ויקרא כ"ה א'-ב').

אומר המדרש: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" – הדרשנים שמו לב כי מכל הציוויים שנזכרים בתורה, רק כאן, בנוגע למצוות השמיטה, צויין המקום בו הוא נאמר. בכל המצוות האחרות הנוסח השכיח הוא: "וידבר ה' אל משה לאמור...".

והתשובה שהמדרש נותן: " והלא כל המצות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". (ספרא בהר פרשה א ד"ה)

אכן אין שום דבר מיוחד במצוות השמיטה. היא הפרט המעיד על הכלל. כמו מצוות השמיטה, כך כל המצוות כולן נאמרו בסיני.

באופן מפתיע התגלגל הביטוי לעברית המדוברת, אך משמעותו השתנתה ואף מנוגדת למשמעות המקורית הן של המדרש והן של פירוש רש"י המצטט את אותו מדרש. אם כאן דווקא הקשר הוא קשר של אינדוקציה (הפרט המשליך אל הכלל), הרי בעברית העכשווית הפירוש הוא לתהות – מה הקשר בכלל בין הר סיני לשמיטה?

ואולי ניתן לומר כי רק כאן צויין הר סיני היות ודווקא במצוות השמיטה, כשעם העבדים לשעבר עומד למרגלות הר סיני - אין בניסיון החיים שלו בעלות על קרקע. וכי דווקא הזכרון שבכל דור ודור לא רק כי יצאנו ממצרים אלא גם כי היינו עבדים חסרי מעמד ורכוש, הוא העיקרון המנחה אותנו בהתייחסות לבעלות זו. הקרקע לא יכולה להיות בבעלות אמתית שלנו אף פעם "כי לי הארץ... כִּֽי-גֵרִ֧ים וְתֽוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי"(ויקרא כ"ה כ"ג). ועל כך בדרשה שלנו מחר.

שבת שלום!

 

May 03
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת אמור...

"דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כ"א י"ז)

התורה היא אתגרית. לעיתים כשאני קוראת בה, יש פסוקים שאני מעדיפה לא לקרוא, שאני מעדיפה שלא היו נכתבים. הפסוק למעלה, מפרשת השבוע שלנו, פרשת אמור, הוא אחד מהם. לאחריו בא פירוט מדוקדק האומר כי הכהנים צריכים להיות חסרי מומים גופניים.

הוא מיד מעורר בי דחיה, רצון לדלג הלאה. כל שכן, לא הקדיש לו זמן מחשבה. בעיני הוא מום בטקסט עצמו. ודווקא משום כך – איני יכולה להסיר את מבטי. הוא נמשך אל הפסוק שוב ושוב. אני חייבת להתעמת עימו. כמו הילד שעוד לא הפנים את כללי החברה ובוהה בקטוע הרגל.

"כל הפוסל – במומו פוסל" אומר שמואל (בבלי קידושין ע ב).  האמרה המפורסמת הזו יכולה אולי טיפה להקל את הקריאה. הדרישה מהכהן להיות חסר מום, דווקא מבליטה את השונות שלו מרובנו, בני אדם "רגילים" – שהרי בכולנו יש מום, כולנו לא מושלמים.

האם זה יכול להוות הסבר מספק? על כך ועוד בדרשה מחר....

 

Apr 26